א. מצות יום טוב לחלקו חציו לבית הכנסת ולבית המדרש וחציו לאכילה ושתיה ושמחה.
ב. כשם שמצוה לכבד ולענג את השבת, שנאמר וקראת לשבת עונג, כך מצוה לכבד ולענג ימים טובים, שנאמר לקדוש ה' מכובד. ובכל ימים טובים נאמר בהם מקרא קודש, ולכן ראוי לאדם שלא יסעוד בערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה, כמו בערב שבת, שדבר זה מכלל הכבוד של שבת ויום טוב. ואם חל ערב יום טוב בשבת מותר לעשות סעודה שלישית אפילו אחרי מנחה קטנה, רק שלא יאכל מן הפת אלא עד כביצה, כדי שיהיה תאב לאכול בלילה לכבוד יום טוב.
ג. אל יצמצם אדם בהוצאותיו לכבוד יום טוב, וכמו שאמר הקב"ה לישראל, בני! לוו עלי וקדשו קדושת היום, ואני פורע (ביצה טו:). וכשם שבשבת יש נשמה יתרה לאדם, כך ביום טוב, ולכן תקנו חז"ל לומר בתפלת שחרית של יום טוב "נשמת כל חי" כמו שאומרים בשבת. וצריך ללבוש בגדים נאים לכבוד יום טוב. ובגדי יום טוב יהיו יותר טובים מהבגדים של שבת.
ד. כשם שבשבת אסור לטעום כלום קודם הקידוש, ואפילו מים, כך ביום טוב אסור לטעום כלום קודם הקידוש של יום טוב. וכשם שהנשים חייבות בקידוש של שבת בכניסתו, כך חייבות בקידוש של יום טוב, ומוציאות את האנשים ידי חובתם. וגם אין קידוש של יום טוב אלא במקום סעודה. והקידוש ביום טוב לדעת רוב הפוסקים הוא מצוה מן התורה.
ה. אם לא קידש בליל יום טוב על הכוס, בין בשוגג בין במזיד, יכול לקדש בשחרית הקידוש של הלילה. וכן אם נאנס ולא סעד בלילה הראשון של החג, יאכל עוד סעודה ביום להשלים מצות סעודות יום טוב. [מג"א סי' תקכט סק"ב. וכ"כ האחרונים].
ו. חייב לבצוע על שתי ככרות ביום טוב כמו בשבת, שצריך לחם משנה גם ביום טוב.
ז. אין צריך לעשות ביום טוב שלש סעודות, אלא די בשתים.
ח. מותר לעשות סעודת סיום מסכת ביום טוב עם הסעודה של החג, ואין בזה משום "אין עושים מצות חבילות חבילות", מכיון שבמעשה אחד פוטר את שניהם.
ט. חייב אדם להיות שמח ביום טוב, ואין שמחה לאנשים אלא בבשר ויין, ועיקר החיוב הוא בבשר בהמה, ומי שאינו יכול לאכול ביום טוב בשר בהמה מטעמי בריאות או כשרות, יקיים מצות שמחה של יום טוב בבשר עוף. ואם אין ידו משגת לקנות בשר ויין אלא אחד מהם, יש להעדיף יין, שבזמן הזה עיקר השמחה ביין. ואף הנשים חייבות בשמחת יום טוב, והנשים יש לשמחן בבגדים יפים ותכשיטין נאים. והקטנים משמחם בקליות ואגוזים וממתקים. ואף על פי שהוא שמח בבשר וביין ביום טוב, לא ימשך יותר מדי אחריהם, ובשחוק וקלות ראש, לפי שאין השחוק וקלות ראש שמחה של מצוה, אלא הוללות וסכלות, ולא נצטוינו בתורה אלא על שמחה שיש בה עבודת השם יתברך.
י. החיוב על הנשים עצמן לשמוח ביום טוב, ולא על הבעלים לשמחן. אלא שאם יש באפשרותם צריכים לקנות להם בגדים כדי לשמחן. [יביע אומר ח"ד סי' כה סק"ג חיו"ד].
יא. חייב אדם לשמח עמו ברגל את העניים והאביונים ואת האלמנות והיתומים, שכך נאמר (דברים טז, יד), ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך, "והלוי והגר והיתום והאלמנה" אשר בקרבך. ולכן יש לשלוח להם דרך כבוד מערב יום טוב, דברי מאכל ומשתה בעין יפה, די מחסורם אשר יחסר להם, כדי לשמחם. אבל מי שנועל דלתות ביתו, ואוכל ושותה עם אשתו ובניו בלבד, ואינו משמח את העניים ומרי נפש, אין זו שמחת מצוה של החג, אלא שמחת כרסו, ועל העושים כן נאמר (הושע ט, ד), זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם. ושמחה כזאת קלון הוא להם, שנאמר (מלאכי ב, ג), וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם.
יב. בזמן שהיה בית המקדש קיים היתה מצוה על ישראל לשמח את הכהנים הלוים שומרי משמרת המקדש, ועובדים בכל כחם בהקרבת הקרבנות, וגם היו מורים הוראות בישראל, כמו שנאמר (דברים לג, ח), וללוי אמר וכו', יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל. וכן נאמר והכהנים הלוים בני צדוק וכו' ואת עמי יורו. והם בכלל מה שנאמר ושמחת בחגך אתה "והלוי", וכן נאמר, השמר לך פן תעזוב את הלוי כל ימיך על אדמתך. (וע' בב"י יו"ד סי' רנא, ובשו"ת לב חיים ח"ב סי' ריג). ובזמן הזה שבעונות הרבים בטלה עבודת המקדש, מצוה לשמח ברגל את האברכים שלומדים תורה יומם ולילה, ומורים הוראות לישראל, שהם במקום הכהנים הלוים, כמו שאמרו במנחות (קי.) תלמידי חכמים שעוסקים בתורה מעלה עליהם הכתוב כאילו עוסקים בעבודת בית המקדש. (הגר"ש הכהן מוילנא בשו"ת בנין שלמה סי' לג).
יג. חייב אדם להקביל פני רבו ברגל (ראש השנה טז:). ויש אומרים שמצוה לבקר את רבו בכל רגל, ויש אומרים שאין מצוה זו נוהגת בזמן הזה. [ילקוט יוסף מועדים מהדורת תשס"ד, עמוד תריז].
יד. ומכל מקום לא נכון שיעזוב אדם ברגל את אשתו ובניו, וילך למסעיו אל רבו החונה בעיר אחרת, לשבות שם ביום טוב, או בראש השנה, כדי שיקיים מצוה להקביל פני רבו ברגל, שהרי מצוה מן התורה לשמוח ביום טוב יחד עם אשתו ובניו, וכמו שנאמר (דברים יד, כו), ושמחת אתה וביתך. וכן נאמר (דברים טז, יד) ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך וכו'. ובפרט אם אשתו מקפידה על זה, שבודאי שאין לו לנסוע לרבו בניגוד לרצונה, שהרי גדול השלום. וכל שכן שאין לעשות כן בשנה הראשונה לנישואיו עם אשתו, וכמו שכתוב (דברים כד, ה), נקי יהיה לביתו שנה אחת ושימח את אשתו אשר לקח. ואין המצוה להקביל פני רבו ברגל, אלא כשרבו חונה בעירו ושער מקומו, באופן שיכול ללכת לבקר את רבו ואחר כך חוזר לביתו בו ביום. ואפילו אם רואה שאשתו מוחלת ומסכימה שיסע לרבו, אין ראוי לעשות כן. אבל אם היא ממריצה אותו ומעודדת אותו שיסע לרבו, יכול לנסוע לרבו, ובלבד שיקיים מצות שמחה לאשתו על ידי קניית בגדים נאים ותכשיטים יפים לאשתו ולביתו.
טו. חייב אדם לטהר את עצמו ברגל, ולכן צריך לטבול במקוה טהרה בערב יום טוב. אלא שבזמן הזה שהכל טמאי מתים, אין תועלת בזה כל כך להטהר בערב יום טוב, ולכן אין בזה חיוב מן הדין, אלא ממדת חסידות בלבד למי שאפשר לו, ושאין בדבר ביטול תורה גדול. [ובעיקר חיוב טבילה בזמן הזה, ראה בילקוט יוסף על הלכות פסוקי דזמרה מהדורת תשס"ד עמוד תשד, ובילקוט יוסף על הלכות כיבוד אב ואם פרק ה' הערה מא]
טז. חייבים בית דין בכל אתר ואתר, (בזמן שהשלטון ביד גדולי ישראל), להעמיד שוטרים בימי הרגלים, שיהיו משוטטים בגנות ובפרדסים, ועל שפת הים, וישגיחו שלא יתקבצו שם אנשים ונשים יחדיו לאכול ולשתות ולשמוח בשחוק וקלות ראש, פן יבאו לידי עבירה. וכמו ששנינו (אבות פ"ג מי"ג), שחוק וקלות ראש מביאים לידי הרגל עבירה. ועל חכמי ישראל להזהיר את כל העם שלא יתערבו יחדיו אנשים ונשים בבתיהם לשמוח במאכל ובמשתה, ולא ימשכו אחר היין, כדי שלא יבואו לידי עבירה, והיה מחנינו קדוש. (הרמב"ם פ"ו מהל' יום טוב הל' כא). ובמקום גילה שם תהא רעדה (ברכות ל:).
יז. גם בזמן הזה מצוה מן התורה לקיים מצות "ושמחת בחגך" באכילת בשר ושתיית יין. וכמבואר לעיל סעיף ט. [יחוה דעת חלק ו' סימן לג].
יח. אסור לטפח ולרקד ביום טוב, שדין יום טוב כדין שבת גם לענין זה, זולת בשמחת תורה שהתירו לכבוד התורה. [יביע אומר חלק ג' סימן כב סק"ה].
