א. מת אסור בהנאה, וכן תכריכיו אסורים בהנאה. ודוקא שהזמינם לצרכו ונתנם עליו, אבל בהזמנה לבד אפילו עשאם לצרכו לאחר שמת לא נאסרו, דהזמנה לאו מילתא היא. וכן אם נתנם עליו ולא הזמינם לכך בתחלה עדיין לא נאסרו. [ילקו”י אבלות סי’ נג עמוד תשמט].

ב. ניתוח פלסטי אשר חדשו הרופאים בזמן הזה להוציא קרום עין של מת, ולהרכיבו בעין של סומא, ועל ידי זה רואה כאחד האדם, מותר לסומא בשתי עיניו להתרפאות בזה, מבלי לדעת מהיכן השיגו הרופאים את קרומי עיני המת, אשר עומדים להרכיבם בעיניו, אם ממת ישראל או ממת גוי, ואפילו בעיר שרובה ישראל. ומכל שכן במקום שמצויים שם רוב גויים, שיש לתלות שקרומי העין הם ממתי עכו”ם, אולם רופא דתי שעומד ושואל אם מותר לו להסיר קרומי העין של המת לצורך הניתוח הפלסטי הנ”ל, אין לנו להורות לו היתר כלל, ורק אם המת ציוה על כך מחיים להרשות לרופאים לעשות דבר זה, אז יש מקום לסמוך על המתירים בזה בשעת דחק גדול, באופן שקשה מאד להשיג זאת ממתי עכו”ם, אבל אם אפשר לעשות כן מקרומי עיני מתי עכו”ם, אין להתיר כלל להשתמש בקרומי עיני ישראל. [ילקו”י אבלות שם סימן נג ס”ב, עמוד תשמט. יביע אומר ח”ג חיו”ד סימן כ-כג].

ג. כבר צווחו רבנן בתראי על רופאי אליל המנתחים ומבתרים גויות המתים להתלמד בהם, ומנוולים את המת באופן מחפיר, ובפרט שפעמים רבות לוקחים ממנו אברים וחלקי אברים למשמרת להם, ובכגון זה צריך להודיע שאסור לכהן להטמא על קרובים שנותחו לאחר המות. שאין לכהן להיטמאות לשבעה קרוביו אלא אם כן הם שלמים בגופם, אבל אם ניתחו אותם, או שנחתך להם רגל וכדומה, ואין קוברים אותם בשלימותם, אסור לכהנים להיטאות לקרוביהם אלה. [ילקו”י תשס”ד סי’ נג ס”ג עמוד תשנב. יבי”א ח”ג דף קפז:].

ד. גם אפר השרופים אסור בהנאה מעיקר הדין, ולכן צריך לקבור אפר זה, כדי שלא יבואו ליהנות ממנו. ומכל מקום אין מצות קבורה חלה על האפר. ולכן אין לקבור את אפר המת שנשרף בתוך בית הקברות הכללי, מקום שוכני עפר, מכיון שאין על זה מצות קבורה כלל. ומכל שכן שאסור לתת האפר בתוך קבר אחר, שיש בזה חרדת הדין למתים, ואפילו בקבר אשתו לא יתנו האפר כלל. [ילקו”י אבלות מהדורת תשס”ד סי’ נג ס”ד עמוד תשנב. וסי’ מה עמ’ תשטו. יבי”א ח”ג דף קפה. יו”ד סי’ כב אות כב].

ה. קוצב לב המושתל בלבו של אדם, מותר להוציאו מגוף המת כדי להשתמש בו לחולה לב אחר. וכן פסקו כמה מגדולי דורינו. [ילקו”י ח”ז אבלות מהדורת תשמ”ט, עמוד רעו. ובילקוט יוסף הלכות אבלות מהדורת תשס”ד סימן נג סעיף ה עמוד תשנג. יביע אומר ח”י חיו”ד סי’ נ’ עמוד שא].

ו. ארכיאולוגים שחופרים בבית הקברות הנכרי של בבל הישנה, ומוצאים שם חפצי זהב ישנים, וטסי זהב מנוקבים שהיו תפורים עם התכריכין. וסוחרי עתיקות קונים מהם ומסתחרים בהם. וכנראה שדרכם היה לתפור את החפצים הללו בתכריכי המתים שלהם. וברוב השנים בלו התכריכין ונעשו לעפר, ויהודי אחד שהוא סוחר עתיקות רוצה להסתחר בחפצי זהב אלו שנמצאו בתוך הקברים, יש מי שכתב להקל בזה, כשיש ספק אם החפצים הנ”ל הוטמנו על ידי אדם. והמיקל יש לו על מה לסמוך. [ילקו”י אבלות תשס”ד סימן נג ס”ו].

ז. אין להחמיר להמנע מלהשתמש בנעליים או בסנדלים של מת, ואין צורך לאבדם ולהשחיתם. אולם יש להחמיר בנעלים שהיה לבוש בהם בשעת מותו, אבל בנעליים שלא היו ברגלו בשעה שמת, מותר להשתמש בהם. ומכל שכן נעלים חדשות שעדיין לא הספיק ללבשם בחייו, ועל כל פנים אם לבו נוקפו וחושש מזה, יתן אותם לעניים ויודיעם על כך. [ילקו”י אבלות מהדורת תשמ”ט עמ’ רעו, ובמהדו’ תשס”ד סי’ נג ס”ז עמו’ תשסא. יבי”א ח”ג יו”ד סי’ ה].

ח. הבגדים של הנפטר מותר להעבירם לאחרים וללובשם ואין בזה כל חשש וגם הבגדים שהיה לבוש בהם בעת שנפטר אין כל חשש ללובשם אחר כך. [ילקו”י תשס”ד עמוד תשסא].

ט. תפילין של הנפטר מותר להעבירם לאחר ולהניחן בלי כל חשש. [ילקו”י שם סי’ נג סע’ ט].

א. אסור לפנות את המת למקום אחר, בכדי שיוכלו הבנים לילך על קברו לפעמים. אולם אשה שנפטרה וקברוה שלא ליד בעלה, ובני משפחתה רוצים להעביר את קבר בעלה לידה, מפני שעל ידי כן יהיה קל להם לבוא ולבקר על קבריהם, מותר לעשות כן, שיש לו נחת רוח בזה. ובפרט אם ביקשה בפירוש לפני מיתתה שיעבירו את קבר בעלה לידה. [ילקו”י אבלות מהדורת תשמ”ט עמ’ רפו, ובמהדו’ תשס”ד סימן נב סעיף א עמוד תשלה].

ב. וכן אשה שקנתה קבר ליד בעלה המנוח, ובטעות שכחו וקברו אותה במקום אחר, מותר להחזירה ולקוברה על יד קבר בעלה, אך יזהרו מאד לנהוג בכובד ראש בעת הפינוי, ולאחר בקשת המחילה. [ילקו”י על הלכות אבלות מהדורת שנת תשמ”ט עמוד רפז, ובמהדורת תשס”ד סימן נב סעיף ב’ עמוד תשלה. יביע אומר ח”י סי’ מז עמ’ רצז].

ג. מי שנפטר בחוץ לארץ, מצוה רבה להעלותו לקבורה בארץ ישראל, משום שנאמר “וכפר אדמתו עמו”. וכן עיקר לדינא בכל אופן, ואין חוששין לחומרת הזוה”ק בזה, אם לא שהיתה צוואה מפורשת מצדו שלא להעלותו לארץ, שאז יש לקיים דברי הצוואה. [ילקו”י הלכות אבלות מהדורת תשמ”ט עמוד רפח, ובמהדורת תשס”ד עמ’ תשלה. יבי”א ח”ו חיו”ד ר”ס לא].

ד. גם צדיקים שנפטרו ונקברו בחוצה לארץ, מצוה רבה לפנות את עצמותיהם מקברם, ולהעלותם לארץ ישראל, על מנת לקוברם במרומי הר הזיתים שבירושלים. וברור שיש לעשות זאת רק על ידי אנשים יראי שמים, ובדחילו ורחימו בקדושה ובטהרה, ואחר בקשת ושאילת מחילה מעצמותיהם הקדושים. ושומר מצוה לא ידע דבר רע. [ילקו”י אבלות סי’ נב ס”ד, מהדורת תשמ”ט עמ’ רפח, ובמהדורת תשס”ד עמוד תשלז. יחוה דעת ח”ד סימן נז].

ה.  מצוה  רבה לטפל בהעלאת עצמותיו של אדם רודף צדקה וחסד, ומחזיק ביישוב ארץ  ישראל. [ילקו”י אבלות מהדורת תשמ”ט עמוד רפט, ובמהדורת תשס”ד סימן נב סעיף ה, עמוד תשלח].

ו. מצוה גדולה על הבן להשתדל מאד להביא את הוריו שנפטרו בחוץ לארץ, לקבורה בארץ ישראל, שכל הקבור בארץ ישראל כאילו קבור המזבח, שנאמר, וכפר אדמתו עמו. ואין צריך להמתין זמן מה כדי להביאו לארץ ישראל, אלא נכון לעשות כן מיד ולהזדרז בזה. ואפילו שעל ידי כך ימנע מלהשתטח על קברם, עקב היותו מתגורר בחוץ לארץ, אף על פי כן יקברם בארץ, שזו זכות ומעלה גדולה לנפטרים. [ילקו”י אבלות תשס”ד סי’ נב ס”ו].

ז.  תייר  שהגיע לביקור בארץ, ונפטר בהיותו בארץ ונקבר בה, ובני משפחתו מחוץ לארץ מבקשים להעבירו לקבר המשפחה בחוץ לארץ, ששם קבורים כל בני המשפחה, אין להתיר להם לפנות את הנפטר מקברו אשר זכה להקבר בארץ ישראל, ואף אם גילה דעתו בחייו וביקש לקוברו בחוץ לארץ, ויש להסביר הדברים לבני המשפחה שהם מרי נפש, ולדבר על לבם כי מאת ה’ היתה זאת לטובתו ולהנאתו, ויש זכות לנפטר שזכה להקבר בארץ ישראל. [ילקו”י אבלות מהדורת תשמ”ט עמוד רצ, ובמהדורת תשס”ד סימן נב סעיף ז, עמוד  תשלט. יביע אומר ח”ו יו”ד סי’ לא. ושם באות ג’ בענין מצוה לקיים דברי המת אם זה רק בעניני ממון].

ח. אולם אשה שהגיעה לארץ לביקור, ונפטרה ונקברה כאן, ואחר איזה זמן בעלה מבקש להעלות את גופתה לקבורה בחוץ לארץ, על יד קבר אחיה הקבור שם, ושכך ביקשה המנוחה בצוואתה, וגם הבעל קנה כבר אחוזת קבר ליד אחיה בחו”ל, גם בשבילו לאחר אריכות ימים, כיון שהיתה צוואה מפורשת לכך, יש להתיר להעביר את גופתה לחוץ לארץ, להקבר על יד אחיה, ובעתיד אצל בעלה. [ילקו”י אבלות תשס”ד סי’ נב סעיף ח, עמ’ תשמ].

ט. אסור לפתוח קבר של מת, אף בלי לטלטל המת כלל, משום חרדת הדין שיש למת, אמנם לצורך עיגון, כגון שאחרי שנקבר ולא נודע בדיוק זהותו, טוענת אשתו שיש לו סימן במקום פלוני, ורוצים לפתוח הקבר בכדי להעיד ולשחררה מכבלי העיגון, אפשר לפתוח הקבר. ובפרט שיש בכהאי גוונא ענין של “לשבת יצרה”, ויהא נחת רוח לנפטר, ויש חולקים. [ילקו”י אבלות מהדו’ תשמ”ט עמו’ רצא, ובמהדו’ תשס”ד עמו’ תשמ. יבי”א ח”ג יו”ד סי’ כג אות כז].

י. מי שנקבר בבית קברות בארץ, ובעת ההלויה אמרה אמו: “עוד נעביר אותך מכאן לבית קברות פלוני”. ויש עדים שאכן אמרה כן, מותר להעבירו לבית הקברות שהזכירה אמו, באופן שיש צער ועגמת נפש מרובה למשפחה אם לא יעבירוהו למקום שאמו ביקשה. ובפרט שהפינוי הוא לקוברו אצל אחיו, ואמרו בירושלמי שערב לאדם להיות נינוח אצל אבותיו, וכתבו האחרונים דלאו דוקא אבותיו, אלא גם  אצל  קרוביו.  [ומעשה  שהיה  ביהודי שנהרג בהפגזת האויב בשנת תשכ”ח, ונקבר בהר המנוחות בירושלים, ואמו טוענת שאמרה בעת הקבורה שיעבירו אותו לקבר בהר הרצל, מותר לפנותו על מנת לקוברו בהר הרצל על יד אחיו שנקבר שם,  כיון שהיה תנאי בעת הקבורה לפנותו משם]. [ילקו”י אבלות מהדורת תשמ”ט עמוד רצב, ובמהדורת תשס”ד עמוד תשמב. ושו”ת יביע אומר ח”ז סי’ לז. ושם אות ב’, אם יש נאמנות לאמו של הנפטר שאמרה כן בשעת הקבורה. ושם דן בענין עד אחד שנאמן באיסורין, אם נאמן באיסורין היכא דאתחזק איסורא, ואם יש לחלק בין איסור תורה לאיסור דרבנן. ושם אות ג’ בענין חרדת הדין אם שייכת אחר י”ב חודש. ע”ש].

יא. בית קברות יהודי, שבו קבורים ג’ יהודים, הנמצא בשטח המועבר לידי שלטון הערבים, [כפי שאירע כן בהחזרת שטח ימית למצרים], מצוה לפנות את עצמות המתים להביאם לקבר ישראל, לבית קברות יהודי השמור מכל פגע, שזהו כבודם. [ילקו”י אבלות מהדורת תשמ”ט עמוד רצד, ובמהדורת תשס”ד עמוד תשמד].

יב. במקום ששלטון הגויים דורש לפנות את הקברות מבית הקברות, יש להקפיד בעת פינוי הקברות, שלא לערב עצמות הנפטרים ביחד. ומותר להעסיק פועלים גויים בחפירת והריסת הקברים בלבד. וקרובי הנפטרים צריכים לקרוע בגדיהם אם יודעים את יום פינוי העצמות,  ונוהגים  בו  יום  אבלות.  ומותר  לעשות  חפירה  גדולה  שתשמש  לקבר גדול, באופן שכל מת בארון נפרד. [ילקו”י אבלות מהדו’ תשמ”ט עמו’ רצה, ובמהדו’ תשס”ד סי’ נב עמו’ תשמד].

יג. מקום שנמצאים שני קברים ליד דרך ראשית, ועובדים וחורשים שם ערבים, באופן שנגרם חילול כבוד המתים, יש להתיר להעבירם לבית קברות שמור. [ילקו”י שם סי’ נב סי”ג].

יד. בית קברות שבחוץ לארץ, שהולך ומתמלא, ואין לבני הקהלה מקום לקבור את מתיהם, ורוצים בני הקהלה לפנות את כל הקברות ולהעלות את העצמות לארץ ישראל, יש להורות להם שלפי דין תורה אין כל היתר לפנות בית קברות שלם, ואפילו להעביר את העצמות לארץ ישראל, ועל הקהלות הקדושות בכל אתר ואתר להתנגד לפינוי בית הקברות בכל תוקף. [ילקו”י אבלות מהדורת תשס”ד סימן נב סעיף יד, עמוד תשמו].

טו. אסור בכל תוקף לפנות עצמות מתים מקברם לצורך מחקרים כל שהם, ואף במקרה שמותר להעביר עצמות המתים מקברם אסור לטלטלם לבדיקות, מפני שזה פוגע בכבוד המתים, אלא יש לקוברם מיד בכבוד הראוי, ואף עצמות שכבר הוצאו והם מוחזקים ללא קבורה, חייבים להביאם מיד לקבורה. וחיטוט הקברים מהווה פגיעה חמורה בשלום המתים והחיים, כמבואר במסכת יבמות (סג:) ופוגע קשות בעם ישראל. [ילקוט יוסף על הלכות אבלות מהדורת תשמ”ט עמוד רצו, ובמהדורת תשס”ד סימן נב סט”ו עמוד תשמז].

טז. קבר שאינו משתמר, שיש לחוש שיכנסו בו מים, מצוה לפנות את המת מקברו, מפני שהוא צער ובזיון למת. ולכן מת שנקבר בשיפולי ההר, ומים נכנסים לתוך הקבר מותר לפנות את המת למקום אחר, כיון שאין המת משתמר שם. ובפרט לפי מה שכתבו מרן השלחן  ערוך  והאחרונים,  שאין פינוי המת אסור אלא מדרבנן. [ילקו”י אבלות מהדורת תשמ”ט עמוד רצז, ובמהדורת תשס”ד סי’ נב עמ’ תשמז. וע”ע בשו”ת יבי”א ח”ז חיו”ד סי’ לה. ושם בהערה במה שאמרו חז”ל (שבת יג:) קשה רימה למת כמחט בבשר החי].

יז. מי שציוה בעת פטירתו שישאוהו לקוברו בעיר אחרת אצל קברות אבותיו, וכשמת אירע להם אונס והוצרכו לקוברו לפי שעה בבית קברות אחר, ולאחר זמן רוצים להעבירו לקוברו עם אבותיו, אך מאחר וחוששים מפני הריח רוצים לתת על גופו סיד למהר עיכול הבשר, כדי שיוכלו לשאתו, כתב הרשב”א, שמותר לעשות כן, שאין המת מרגיש בצער עיכול הבשר. [ילקו”י אבלות מהדורת תשס”ד סי’ נב סי”ז עמ’ תשמז. יביע אומר ח”ז חיו”ד סי’ לה דף רפג].

יח. אודות השערוריה שנעשתה בעוה”ר בעת העלייה מתימן, ונציגי השלטונות דאז היו לוקחים תינוקות מחיק הוריהם לבית החולים כשהיו חולים קצת, ואחר איזה ימים היו אומרים להם שמתו ונקברו, והראו להם מקום קבורה, אבל האמת המרה היתה שהיו לוקחים אותם לאימוץ אצל חשוכי בנים בארץ ובחו”ל, והיו משקרים על ההורים לומר שבניהם מתו, אך מקומות הקבורה היו ריקים, ולאחר שנים השלטונות הקימו ועדה לבדיקת הדבר ונדרשו לפתוח את הקברים, לראות אם הם ריקים, לצורך גדול כזה לברור הדברים ולהוקיע בשער בת רבים עושי רשע גדול כזה, אנשי דמים ומרמה, ואולי נזכה לבער הרע מקרב ישראל, יש להתיר לפתוח הקברים, וכמ”ש בכיו”ב בערוך השלחן (יו”ד סי’ שסג) שכל שהוא לצורך מצוה, או אפילו הפסד ממון וכיו”ב, אין חשש בפתיחת הקבר לראות מה שצריך. [ילקו”י אבלות תשס”ד סי נב סעיף יח. יביע אומר ח”ט חלק יו”ד סימן לו עמוד שלו].

א. ארון של מת שהובא מחוץ לארץ לארץ ישראל, ונקבר המת בקרקע בלי הארון, וכמנהג ארץ ישראל, (וכמ”ש הגאון רבי צבי פסח פראנק בשו”ת הר צבי סימן רסט), הרוצה להקל וליהנות מהארון הזה יש לו על מה שיסמוך, ובפרט כשיש הפסד מרובה, ומכל מקום יש לברר עד כמה שאפשר, היאך היתה דעת השולחים את הארון הזה, ואם יתברר שהיתה דעתם על מנת לקוברו עמו אין להקל, ויש לאסור הארון בהנאה כדין תשמישי המת. [ילקו”י על הלכות אבלות מהדורת תשס”ד עמוד תשלב].

ב. טסין של כסף עתיק, או חפצי כסף או זהב וכדומה, שנמצאו בחפירות בקברות של גויים, ויש ספק אם הזמינום במיוחד לשם המת, או שמא רק נתנום עליו אחר מותו, מותר להסתחר בחפצי כסף וזהב אלו, ואינם אסורים בהנאה. [ילקו”י אבלות תשס”ד עמוד תשלג. יביע אומר חלק א’ חיו”ד סימן כד, ובחלק י’ חיו”ד סימן נח דף שפב ושפג. ושם דן אודות הארכיאולוגים שחופרים בקברות בבל הישנה, ומוצאים שם דברי עתיקות מכסף וזהב שהיו תפורים בתכריכי המתים שלהם, ודעת המהרשד”ם, שאין איסור בתשמישי המת אלא מדרבנן, אבל אין האמת כן, שגם תשמישי המת אסורים מן התורה, כמו המת עצמו, וכמו שמבואר ברש”י והר”ן (סנהדרין מז:). ומ”מ בנ”ד יש להתיר מטעם ס”ס, דשמא אין איסור הנאה במת גוי, ושמא אין הממצאים הללו מתכריכי המת, ואף שהספק השני אינו שקול, חזי לאצטרופי לספק הראשון שהוא שקול, והו”ל רובא להיתרא].

ג. מעיקר הדין מותר לישב על הקבר או להלך עליו, ומכל מקום נכון להחמיר בזה משום לועג לרש חרף עושהו. [ב”י בבדק הבית סי’ שסד, בשם תשו’ הרשב”א, שנהגו להקל לישב על המצבה. ומה שכתבנו בילקו”י אבלות תשס”ד עמוד תשלג, הוא בדרך חומרא, וכנהוג לחוש להחולקים. וע”ש בפתחי תשובה סק”ב. ועיין בשו”ת יביע אומר ח”ז חיו”ד סי’ לג סק”א, וסי’ לד סק”ב. וח”א יו”ד סי’ כד סק”ז].

ד. קבר שפינו ממנו את עצמות הנפטר, יש אומרים שאין לקבור שם נפטר אחר, אלא אם כן יסתרו הבנין של הצדדים. ולדינא נראה, שאם אין הנאה לקרובי הנפטר, שמשלמים לחברא קדישא דמי הקבר, והמת נתפנה משם בהיתר, יש להתיר לקבור שם את הנפטר. ועל החברא קדישא להשתמש בדמים אלו לתיקון שאר הקברים ולא לצרכים אחרים. [ילקו”י שם סי’ נא ס”ד, מהדורת תשס”ד עמוד תשלד. שו”ת יביע אומר חלק ז’ חיו”ד סי’ לג אות ב].

ה. עצים שניטעו ליד קברי “קדושי” המוסלמים, אין בהם דין של אשרה כלל, ואין כל חשש של איסור הנאה מעצים אלו. [ילקו”י אבלות מהדורת תשס”ד סימן נא סעיף ה, עמוד תשלד].

א. יש נוהגים לעשות את המצבה רק לקראת יום השלשים לפטירה, ויש שנהגו שמניחים את המצבה כבר ביום השבעה לפטירתו. וזה המנהג הנכון יותר, שלא לאחר את עשיית המצבה אחר יום השביעי. אך אם לא הספיקו לעשות מצבה עד היום השביעי, יש להניח אבן על הקבר, למראשותיו של הנפטר. [ילקו”י על הלכות אבלות ח”ז מהדורת תשמ”ט עמוד צ’. ובמהדורת תשס”ד סימן נ’ סעיף א עמוד תשכה].

ב. אותם המפזרים מעותיהם בהון רב בעבור בניית מצבה מיוחדת, עדיף יותר שישקיעו את כספם עבור צדקה לעניים וללומדי תורה, מאשר ישקיעו זאת על המצבה. [שם סי’ נ].

ג. אין לכתוב שבחים גדולים על הנפטר אם באמת לא היו בו שבחים אלה, ובפרט על המצבה של הנפטר, שהדבר מזיק לנפטר, ומעורר עליו קטרוג, ובשמים תובעים אותו על זה. ולכן לא יכתבו על המצבה תוארים כמו הישר באדם, הצדיק והחסיד, וכדומה, שבחים שבאמת לא היו בו. אלא יש לצמצם ככל האפשר את כתיבת התוארים על המצבה. ואם הנפטר סבל יסורים לפני מותו, טוב לכתוב על המצבה שהיה מדוכה ביסורים, שזו היא זכות גדולה לנפטר, ואשרי מי שיסורין באים עליו. [ילקו”י אבלות מהדורת תשמ”ט עמוד צא, ובמהדורת תשס”ד סימן נ’ סעיף ג עמוד תשכו].

ד. מי שציוה את בניו שלאחר מותו יכתבו על המצבה דברים בזויים עליו, אין הבנים רשאים לקיים את צוואתו זו. [ילקו”י אבלות מהדורת תשס”ד סימן נ’ סעיף ד עמוד תשכו].

ה. אם הבן מחליף את מצבת אביו, אסור לו למעט בשבחים שהיו במצבה הראשונה, משום כיבוד אב. ומכל מקום מן הראוי שמעיקרא לא יכתבו על המצבה תוארים מוגזמים. [ילקו”י אבלות מהדורת תשס”ד סימן נ’ סעיף ה עמוד תשכז. ילקו”י על הל’ כיבוד אב ואם פרק יג].

ו. הדבר ברור שאין ראוי לכתוב על המצבה את התאריך הלועזי של יום פטירת הנפטר, אף שמעיקר הדין אין בזה איסור, ויכתבו רק את התאריך העברי לבריאת העולם. [ילקו”י אבלות מהדורת תשמ”ט עמוד צא, ובמהדורת תשס”ד סימן נ’ ס”ו עמוד תשכז. יביע אומר ח”ג חיו”ד סי’ ט].

ז.  אם  עברו וכתבו על המצבה את התאריך לועזי, ראוי להסיר את המצבה מעל הקבר, או לכל הפחות לטוח אותה בטיט ובמלט הנדבק מאד, לבל יפול ממנה, ולכתוב על זה התאריך העברי בלבד. [ילקו”י אבלות מהדורת תשמ”ט עמוד צג, ובתשס”ד סי’ נ’ ס”ז עמוד תשכט].

ח. יש לכתוב על המצבה בכתב עברי [לשון הקודש], ולא בלועזית, ואין לשנות ממסורת ישראל לכתוב אם שם הנפטר וכו’ בכתב לועזי, כמו אנגלית וכדומה. [ילקו”י אבלות עמ’ תשכט].

ט. אלמנה שנישאת בשנית, ולאחר פטירתה מבקשים בניה לכתוב על המצבה גם את  שם משפחתו של בעלה הראשון, והבעל השני מתנגד לכך, אין ביד הבעל השני לעכב, והרשות ביד הבנים לחקוק המצבה עם הזכרת שם אביהם, ואף רשאים לקוברה אצל בעלה הראשון. ורשאים לכתוב על המצבה מרת פלונית אשת פלוני, “לשעבר אשת פלוני”, ואין בעלה השני יכול לעכב מלכתוב כן על המצבה שלה, כי בתחיית המתים חוזרת היא לבעלה הראשון, כדאיתא בזוהר (בראשית דף כא ע”ב). [ילקו”י אבלות מהדורת תשמ”ט עמוד צג, ובמהדורת תשס”ד סימן נ’ סעיף ט עמוד תשל. יביע אומר חלק י’ חיו”ד סימן מז אות ג].

י. אין לקבוע על המצבה את תמונת המנוח, שאסור לשנות ממסורת ומנהגי ישראל, בין צורה בולטת בין שוקעת, ועל הרבנים המקומיים לחגור בעוז ותעצומות למנוע דבר זה, ובפרט לפי מה שכתבו הפוסקים ששינוי מן המנהג שעושים למתים יש בו חשש סכנה לחיים ח”ו. [ילקו”י אבלות מהדורת תשמ”ט עמוד צד. ובמהדורת תשס”ד סימן נ’ סעיף י עמוד תשל. יביע אומר חלק ג’ חיו”ד סי’ כד אות י’, וח”ז חיו”ד סי’ לב].

יא. מצבה שעל הקבר שהוחלפה על ידי משפחת הנפטר במצבה אחרת נאה הימנה, מותר לתת את המצבה הקודמת על קבר של מת אחר, ולטוח אותה בטיט, ולכתוב על המצבה את שם הנפטר השני. וטוב להחמיר שלא יהנו מן המצבה אלא יתנוה לצורך מת עני שאין לו קרובים הדואגים לעשות לו מצבה. ובזה אין חשש כלל. [שם סעיף יא. יביע אומר ח”ז חיו”ד סי’ לג].

א.  האומר  אל  תקברוני  מנכסי,  אין  שומעין לו, אלא מוציאין מיורשיו כל צרכי קבורתו בעל כרחו. וכן כל מה שרגילין לעשות לבני משפחתו. ואפילו האבן שנותנין על הקבר [מצבה]. והוא שירשו ממון מאביהם. [ילקו”י אבלות מהדורת תשס”ד סימן מט סעיף א עמוד תשכג].

ב. מי שציוה קודם מותו למסור את גופו למדע אחר פטירתו, יש אומרים שאין להתאבל עליו כלל, [ורק יאמרו אחריו קדיש]. ויש אומרים שמתאבלים עליו, דאף שעשה מעשה חמור מאד, אינו בכלל מאבד עצמו לדעת שאין מתאבלים עליו. וכן עיקר. וכיום שיש אפיקורסים שאינם מאמינים בתחיית המתים, ומצווים למסור את גופותיהם לאחר מיתתם למחקר רפואי, אין צריך להשתדל להביאם לקבר ישראל. וכשנמסרים לקבורה לידי החברא קדישא, יקברום ליד הגדר רחוק מקברי ישראל. ומיהו אם פורש מדרכי הצבור, מצוה להתאמץ להביאו לקבר ישראל. [ילקו”י אבלות מהדורת תשס”ד סימן מט סעיף ב עמוד תשכג].

א. תינוק שמת קודם שקוברים אותו מוהלין אותו על קברו בלא ברכה, וקורין לו שם. [ילקו”י אבלות מהדורת תשס”ד סימן מח סעיף א עמוד תשכב].

ב. אין מוציאין מת במטה אלא אם כן היה ראשו ורובו קיים. ואם לאו מניחין אותו בארון סגור. [ילקו”י אבלות מהדורת תשס”ד סימן מח סעיף ב עמוד תשכב].

ג. יש אומרים שאם הנפטר היה כבן שש או שבע, אין צריך להתפלל בבית הנפטר, ואין אומרים עליו צידוק הדין עד שיהיה בר מצוה. וכיום מנהגינו שמתפללים בבית הנפטר גם באופן כזה. וקטן בן שלשים יום ומעלה, מעיקר הדין אין צריך לומר צידוק הדין ולא השכבה ולא קדיש, אך אם רוצים לומר קדיש בודאי שרשאים לומר. [ילקו”י אבלות עמוד תשכג. ועיין בשו”ת עטרת פז ח”א כרך ב’ יו”ד סי’ א’ בהערה, שהביא כן בשם מרן אאמו”ר שליט”א].

א. מותר לעשות תכריכים למת מכלאים. אפילו לקוברו בהם. דכיון שמת אדם נעשה חופשי מן התורה ומן המצוות. [ילקו”י אבלות מהדורת תשס”ד סימן מז סעיף א’ עמוד תשיח].

ב. המנהג כיום בעיה”ק ירושלים לשאת את הנפטר בטלית, אך אין קוברים אותו עם הטלית, אלא מסירים הטלית קודם הקבורה. ונהגו לפסול תחלה את הציציות על ידי שכורכין אחד מן הכנפות. וחלילה לעשות כל שינוי במנהגי החברא קדישא. ובתימן יש מקומות שלא נהגו להלביש את המת בטלית, אך כשמוציאין את המת לקוברו מכסים המת בטלית, ובשעת הקבורה מסירין הטלית ומחזירין אותה לבית. ובקהלות אחרות, נהגו להלבישו בטלית מתחת לתכריכין. ויש שנהגו להלבישו בטלית בלי ציציות. [נתיבי עם סימן שנב]. וגם מי שהוא סומא ולא יכל להתעטף בציצית כל ימי חייו, יש לקוברו עם טלית של מצוה כשאר מתים. [ילקו”י אבלות מהדורת תשס”ד סימן מז סעיף ב עמוד תשיח].

א. נהגו לקבור בתריכים לבנים, ואין לשנות. [ילקו”י אבלות מהדורת תשס”ד סימן מו עמ’ תשטז].

ב. במקומות שהחברא קדישא אינן מוצאים נשים יהודיות המוכנות לשמש כחברא קדישא  לנשים  נפטרות,  מותר  להפעיל נשים נכריות להתעסק בנפטרות להרחיצן ולטהרן, ולהלבישן תכריכים על ידי הנחיות מתאימות לכך. אבל אין להתיר לעשות כן על ידי חברה קדישא של גברים, ואפילו על ידי סדין נכון להמנע, כמו שאמרו חז”ל הרחק מן הכיעור והדומה לו. ועל כל פנים אין ספק שמצוה וחובה להשפיע בדרכי נועם לארגן נשים יהודיות להתעסק בנשים נפטרות, על ידי הסברה נאותה ולהודיען גודל מצות גמילות  חסד  של אמת,  וכמו שנהגו כן בכל הקהלות הקדושות, ועליהן תבא ברכת טוב.

ואם אין אפשרות להשיג אפילו נכריות לטהר את הנפטרות, אפשר לקוברן בלי טהרה בבגדיהן, וכדין הרוג. [ילקוט יוסף על הלכות אבלות מהדורת תשס”ד סי’ מו סעיף ב עמוד תשטז].

ג. יש אומרים דאשה נדה שמתה, מותר לבעלה לטפל בטהרתה ובקבורתה, ולנגוע בה, ואין בזה שום בית מיחוש. אולם אם יש נשים שיטפלו בה, נכון להחמיר, שעל כל פנים יש בזה משום צניעות. [ילקו”י אבלות מהדורת תשס”ד סימן מו סעיף ג עמוד תשיז].

א. הנותן את מתו בארון ואינו קוברו בקרקע, עובר משום מלין את המת. אבל אם נתנו בארון וקברו בקרקע עם הארון, אינו עובר משום הלנת המת. וטוב יותר לקבור את המת בקרקע ממש בלא ארון, דטוב הוא לשכב על הקרקע, וכמו שנאמר, כי עפר אתה ואל עפר תשוב. וכן נהגו בירושלים, שהמתים המובאים בארונות מחוץ לארץ להקבר בירושלים, מוציאים אותם מן הארון וקוברים אותם בקרקע, ואנשי החברא קדישא מכינים חומר חיטוי [ליזול] להעביר את הריח אם יהיה. ומה שיש הרוצים לשנות מן המנהג לקוברו עם הארון, יש בזה משום פגיעה בכבוד המתים, שבודאי רצונם להטמן באדמת ישראל, ועוד שהוא נגד המנהג המקובל בישראל. ולכן יש לעמוד על המשמר שלא לשנות דבר מן המנהג הקודם, ולא לפרוץ בכגון אלה במנהגי ישראל הקדמונים. ואם דרך אותה מדינה לקבור בארון, כמו בערי אירופא, נכון לנקוב קרקעית הארון לארץ שיגיע לעפר. אך אין זה אלא למצוה לתועלת הנפטר ואינו לעיכובא. [ילקו”י אבלות מהדו’ תשס”ד סי’ מה עמ’ תשה].

ב. נותנים המת על גביו ופניו למעלה, כאדם שהוא ישן. [ילקו”י אבלות מהדו’ תשס”ד סי’ מה ס”ב].

ג. אין קוברים ב’ מתים זה בצד זה אלא אם כן היה דופן הקבר מפסיק ביניהם, ולא המת בצד עצמות, ולא עצמות בצד המת. [ילקו”י אבלות מהדורת תשס”ד עמוד תשה].

ד. אין קוברים רשע אצל צדיק, אפילו רשע הרבה אצל רשע קל. וכן אין קוברים צדיק וכשר בינוני אצל חסיד מופלג. [ילקו”י אבלות מהדורת תשס”ד סימן מה סעיף ד עמוד תשה. יביע אומר חלק י’ חיו”ד סימן מט עמוד ש. ושם בדין ספק בהלכה למשה מסיני אם הוא לחומרא או לקולא].

ה. יהודי תלמיד חכם וירא שמים, שקנה קבר בחיים חיותו, וכשנפטר קברו אותו בקברו אשר קנה בחייו, וכשעלו האברכים בניו ביום השבעה לבית הקברות כנהוג, חשכו עיניהם בראותם שקברו לידו לפני יומיים שלשה, איש חילוני ידוע, מחלל שבת בפרהסיא, והביעו תרעומת באזני מנהלי החברא קדישא, כי מדוע עשו כן, והודו שאכן טעות היתה בידם, מותר מן הדין לפנות את הרשע מקברו, לקוברו רחוק משם. [ילקו”י שם עמ’ תשה. יבי”א שם].

ו. אסור לקבור גוי או גויה בבית עלמין יהודי. ויהודי החי עם גויה [או הנשוי עמה בנישואין אזרחיים], המבקש לרכוש חלקת קבר בחיים, עבורו ועבור הגויה שחי עמה, בודאי שאסור בהחלט למכור לו את חלקת הקבר, כי לא די לו בכך שאין לו מוסר כליות לשוב בתשובה, עוד הוא מבקש בעזות מצח שאשתו הגויה תיקבר על ידו לאחר מיתתם, בבית הקברות היהודי, כדי שתשאר לו מנחת זכרון מזכרת עון. והדרך פתוחה לפניו שיקבר עמה בבית קברות נוצרי. אבל חלילה לנו להרשות דבר כזה לקבור גויה בבית קברות יהודי. ואם האיש הזה יש לו מהלכים אצל איזה כמה מחברי ועד הקהלה בחוץ לארץ, הלוחצים מאד לעשות כן, יש לקבור את הנ”ל בסוף בית הקברות היהודי בהפסק גדר ומחיצה בגובה מטר אחד. [ילקו”י על הלכות אבלות מהדורת תשס”ד סי’ מה סעיף ו עמוד תשט].

ז. חלקה שנקברו בה נפלים או ילדים קטנים לפני למעלה משלשים שנה, ואין ידוע אם בכל השטח קבורים, או רק בחלק ממנו, ומוכרחים לקבור שם מתים אחרים, מחסרון מקום קבורה, נראה שבשעת הדחק מותר לתת על החלקה הזאת עפר ויציקת בטון בגובה ששה טפחים, כחצי מטר, ולקבור על העפר הזה מתים אחרים. והוא הדין שבמקום דוחק גדול יש להתיר לקבור נפטרים על החלקה של הגניזה, לאחר יציקת בטון ומילוי בעפר על החלקה של הגניזה, ובין הנפטרים לגניזה יהיה הפסק לא פחות מששה טפחים. [שם סי’ מה].

ח. בית קברות ישן שנתמלא קברים, ואין השלטונות מאפשרים להקצות שטח נוסף לבית הקברות, וברצון החברא קדישא לשפוך עפר ולבנות שם כתלים עבים, ולקבור המתים בתוך כוכים, אשר יחפרו אותם בעובי הכתלים, כמו שהיה בזמן חכמי התלמוד, העיקר לדינא שמותר לקבור בכוכין. בהפסק עפר בגובה ששה טפחים בין זה לזה. [ילקו”י אבלות סי’ מה סע’ ח עמוד תשי. יביע אומר חלק ט חלק יורה דעה סימן לד עמוד שלה].

ט. חולה שהיה לו מכה ברגלו, והוצרך לעשות ניתוח ולחתוך את הרגל, או כל אבר אחר, יש אומרים שאינו מחוייב לקבור אותו רגל או אבר, ויש חולקים. ולכן טוב ונכון לעשות כן, וכן הדין בנפלים. [ילקו”י אבלות תשס”ד סי’ מה עמ’ תשיא. יבי”א ח”ג דף קפד: יו”ד סי’ כב אות כ].

י. מי שחלה ברגלו ועלה בו נמק, והוצרכו הרופאים לקטוע לו את הרגל, וקברו את הרגל במקום מסויים, ולאחר שנים נפטר לבית עולמו, ואחר שנקבר נזכרו מענין הרגל הקטועה, מותר לפתוח את הקבר עד מקום הלבנים שלמעלה מגוף הנפטר, ולהניח שם את אבר הנפטר, עם בקשת מחילה מהנפטר בעת פתיחת הקבר ולהתנצל שזה נעשה רק לכבודו. [ילקו”י אבלות מהדורת תשס”ד סי’ מה ס”י עמוד תשיא. יביע אומר ח”ט חלק יורה דעה סי’ לה עמוד שלה].

יא. יש מקומות שנוהגים שבבית קברות חדש, שעדיין לא נקבר בו אדם מעולם, שוחטים תרנגול בלי ברכה, וקוברים אותו אצל רגלי הנקבר הראשון, ואין לחוש בזה משום דרכי  האמורי. [ילקו”י אבלות מהדורת תשס”ד סימן מה סעיף יא עמוד תשיב. יחוה דעת ח”ו סימן נ].

יב. בית קברות יהודי בחו”ל, שהחברה קדישא בעצת כמה בעלי בתים רוצים לשנות מן המנהג הקיים עד כה, ולהנהיג שמכאן ולהבא יעמידו המצבות בראש הקברות בלבד, ואת שאר השטח יזרעו דשא ועשב כעין גינה רחבת ידים, העיקר לדינא שאסור לשנות מן המנהג הקיים, שיש סכנה לחיים אם משנים בהלויית המתים ובקבורתם ממה שנהגו, וחמירא סכנתא מאיסורא. ועוד, שיש אומרים שיש בזה גם משום התדמות למנהגי העכו”ם, ועוברים על מה שנאמר ובחקותיהם לא תלכו. [ילקו”י אבלות במהדורת תשמ”ט עמוד רצט, ובמהדורת תשס”ד סי’ נ’ סי”ב, עמוד תשיג. ויביע אומר חלק ז’ חלק יורה דעה סימן לד].

יג. קוברים מתי גויים משום דרכי שלום, (וחלילה לקברם בבית קברות של ישראל). ואף על פי כן צריך להזהר שלא יכנס בעת ההלויה לכנסיה שלהם, שדרכם להכניס את מתיהם לשם ולהתפלל עליהם, שזה בית עבודה זרה ממש, ואין להקל בזה כלל. [ילקו”י שם עמ’ תשיד].

יד. בדבר השערוריה שקברו על ידי רמאות אשה נוצריה בבית העלמין של יהודים בראשון לציון בארץ ישראל, ושופטי בית המשפט העליון של הערכאות, שהם חילוניים גמורים, פסקו שיש להשאירה בבית הקברות של ישראל, ואסרו להוציא את גופתה לקוברה בבית הקברות של הנוצרים, ודחו בקשת החברא קדישא להוציאה משם, וידוע שאנו בגלות בין השופטים החילוניים, ובעוה”ר על פיהם יקום כל ריב וכל נגע, אם אפשר לעשות גדר ומחיצה סביב קברה, יעשו כן, ואם לאו, נכון שקרובי המתים היהודים שבתוך ד’ אמותיה, יפנו את עצמות המתים שלהם, ולקברם כראוי בתוך עמם, שהרי אין קוברים צדיק אצל רשע, ויש צער גדול למת מכך. וגם הוא בזיון להיות קבור ליד נוצריה, וכמו שכתב בספר החסידים. ולכן אין לחוש בזה משום חרדת הדין, דטבא עבדינן להו, לבל ישכנו אצל טומאה רצוצה זו, ועליהם תבא ברכת טוב. [ילקו”י אבלות מהדורת תשס”ד סי’ מה עמוד תשיד. ואמנם במעשה שאירע בנידון הנז’, אזרו אומץ ב’ אנשי חברא הקדישא והוציאו את גופת הנפטרת, והעבירוה למקום אחר, ונענשו על כך מטעם השלטונות בארץ, למאסר ממושך. ותהי משכורתם שלימה מאת ה’].

טו. אשה אלמנה שנשאת לאחר, ויש לה בנים משניהם, ונפטרה לאחר מות בעלה השני, עדיף לקוברה אצל בעלה הראשון, שהרי מבואר בזוהר הקדוש, ובחונים עליו, שבתחיית המתים אשה שנישאת לשנים בזה אחר זה, חוזרת לבעלה הראשון. ואמנם אם האשה ציוותה בפירוש לקוברה אצל בעלה השני יש לעשות כצוואתה. [ילקו”י אבלות סי’ מה עמ’ תשטו].

א. חתן שכנס ואחר כך נפטר לו מת מקרוביו, או שנמצא באמצע שבעת ימי החופה שלו ומת לו אחד מקרוביו, על החתן להשלים שבעת ימי המשתה, ורק אחר כך לנהוג אבלות. ויקרע רק אחר שיעברו שבעת ימי המשתה, אבל ברכת דיין האמת יברך מיד, שאין ברכה זו קשורה לקריעה. ויוכל להצטרף לאביו, שהוא גדול הבית, ולקום מהאבלות עמו, אם עדיין גדול הבית נוהג אבלות. אולם אם האבלים יוצאים מהאבלות קודם שהחתן סיים את יום השביעי שלו, אינו מצטרף לגדול הבית לצאת מהאבלות, אלא נוהג שבעת ימי אבלות בערב, לאחר שמסיים את יום השביעי של ימי המשתה שלו. [ילקו”י אבלות עמוד תרצח].

ב. חתן שאביו או אמו נפטרו באמצע שבעת ימי המשתה שלו, שאינו נוהג אבלות, מותר לו להסתפר בכל שבעת ימי המשתה שלו. [ילקו”י אבלות מהדורת תשס”ד סי’ מד ס”ב עמוד תש].

ג. יש להתיר לחתן אבל לעסוק בתורה כל שבעת ימי המשתה שלו. [ילקו”י אבלות עמוד תש].

ד. במעשה שהיה בחתן שנשא אשה ולאחר יומיים מת אחיו ונקבר, והמשיך החתן שבעת ימי המשתה שלו, כפי הדין, כשבא לנהוג אחר כך אבלות הרי זה מצטרף עם גדול הבית וקם מהאבלות עמו, ואינו צריך לישב שבעה ימי אבלות לעצמו. וכמבואר לעיל. [ילקו”י אבלות מהדורת תשמ”ט עמוד רלד, ובמהדורת תשס”ד סימן מד סעיף ד עמוד תש].

ה. חתן הנמצא בתוך שבעת ימי המשתה שלו, ומת לו מת מקרוביו, ובטרם שנגמרו ימי המשתה שלו הגיע הרגל, הרגל מפסיק את אבילותו, כיון שגם בשבעת ימי המשתה נהג דברים שבצינעא, ואחר הרגל אינו צריך לישב שבעה. [ילקוט יוסף על הלכות אבלות, מהדורת תשס”ד סימן מד סעיף ה’, עמוד תש. יביע אומר חלק י’ חיו”ד סימן נח דף שפג טור ב].

ו. כלה אבלה שעתידה להנשא אחר כלות שבעת ימי האבל, יכולה להפסיק בטהרה ולמנות שבעה נקיים באמצע ימי אבלה. ויש מי שכתב שלא יועילו לה שבעה נקיים משום חימוד בתוך ימי אבלה, ולא תראה דם חימוד כי אם אחר ימי אבלותה, ולכן הצריך שתספור שבעה נקיים רק אחר כלות ימי האבל. אולם חומרא יתרה היא, והסברא נותנת שגם האשה שהיא אבלה, ביודעה שהיא נכנסת לחופה אחר ימי אבלה, שייך בה חימוד. ולכן גם אבילה שתבעוה להנשא תוכל תספור שבעה נקיים מיד, גם בימי אבלה. [ילקוט יוסף על הלכות אבלות, מהדורת תשס”ד עמוד תשג. יביע אומר ח”י חיו”ד סימן נח אות כג דף שפג טור א].

ז. חתן שהעמידו לו חופה וברכו שבע ברכות ביום רביעי לפני השקיעה, והחתן התייחד עם הכלה, ועשו הסעודה רק בליל חמישי, ואירע לו אבל, יש למנות בשבעה ימי המשתה, גם את יום רביעי, ואחר כך יתחיל למנות שבעה ימי אבלות, וכן לגבי צירופו של החתן, בתום שבעת ימי המשתה, אל גדול הבית, כדי לצאת מהאבלות, הדין כאמור. [שם עמ’ תשד].

ח. חתן בתוך שלשים לאבלו, ולא קיים פריה ורביה, מותר לו לישא אשה ולהביא תזמורת של כלי שיר עם ריקודים ומחולות ביום חתונתו וביום שמחת לבו, כי עיקר שמחת חתן וכלה היא עם כלי שיר. [ילקו”י אבלות מהדורת תשס”ד סימן מד ס”ח עמוד תשד. יביע אומר ח”ה (חיו”ד סי’ לא). וע”ע בח”ז חיו”ד סי’ מא שהביא מי שהעיר שיש לחלק בין חתן בתוך שלשים לאבלו, לתוך י”ב חודש לאחר שלשים, והעלה שאין חילוק בדבר. ושם אות ב’ אם שייך לומר בנ”ד הואיל ואשתרי אשתרי].