א.יש נוהגים להעלות לתורה את החתן ביום חתונתו, אם החופה נערכת בימי שני וחמישי. אולם כיום שהחופה נערכת בלילה לא הכל נהגו להעלות לתורה חתן ביום חופתו, ורק בתוך שבעת ימי המשתה נהגו להעלותו לתורה. [חופה וקידושין עמוד קט]. 

ב. כשיש חתן בבית הכנסת בימי שני וחמישי שבתוך ז’ ימי המשתה, וכן בשבת שבתוך שבעת ימי המשתה, נוהגים להעלותו לספר תורה. [חופה וקידושין עמוד קט]. 

ג. כשאין כהן בבית הכנסת החתן עולה לתורה ראשון. [חופה וקידושין עמוד קט]. 

ד. בימי שני וחמישי אם נמצאים בבית הכנסת גם חתן בר מצוה וגם חתן בתוך שבעת ימי המשתה שלו, אין להוסיף על ג’ העולים, אלא יעלו לספר תורה את החתן, שהוא עדיף מחתן בר מצוה. ואמנם יש אפשרות להעלות את שניהם, שיבקשו מהכהן לצאת לחוץ בית הכנסת בתחלת הקריאה, ויאמרו אין כאן כהן יעמוד ישראל במקום כהן, ויעלו גם את החתן, וגם את חתן הבר-מצוה. וכן יעשו אם יש שם ב’ חתנים. ואם הכהן מסרב לצאת לחוץ, או שאין שם מנין עשרה ואם הכהן יצא לחוץ יהיו שם רק תשעה גדולים, יאמרו: “אף על פי שיש כאן כהן יעמוד ישראל במקום כהן”, ויעלו את שניהם. [חופה וקידושין עמוד קי]. 

ה. חובה קדושה על כל חתן ללמוד בימים שלפני החופה, או ביום החופה, דיני טהרת המשפחה, בהדרכת תלמיד-חכם. [אך לא יקדים ללמוד מיד מהאירוסין, אלא בסמוך לחתונה]. וכן חובה על כל כלה ללמוד הלכות טהרת המשפחה בהדרכת רבנית מוסמכת. [חופה וקידושין עמוד קיא].

א. מנהג הספרדים ועדות המזרח שאין החתן מתענה ביום חתונתו. ובפרט בזמן הזה שירדה חולשה לעולם. ואף אלה שנהגו בחוץ לארץ להתענות, יכולים לכתחילה לנהוג כמנהג ארץ ישראל בזה. ויש ליעץ לחתנים שביום החתונה יעסקו בלימוד תורה בתענית דיבור, שזה עדיף מתענית ממש. [חופה וקידושין עמוד פז]. 

ב. ומכל מקום אף אלו שאין מתענים, או בימים שאין מתענין בהם, צריכים ליזהר שלא יהיו רודפים אחר מותרות במאכל ומשתה. ולא ירבו באכילה ושתיה יותר מדאי. ומיהו מותר לחתן ולכלה לשתות חלב ביום החתונה, ואין צריך להחמיר בזה. [ומאחר וחתן מוחלין לו על כל עוונותיו, לכן נהגו בכמה מקומות לבקש ברכה מהחתן, אך יש ליזהר שהדבר לא יגרום להפרעת השמחה של החתן והכלה]. [חופה וקידושין עמוד צ]. 

ג. אותם הנוהגים להתענות ביום החתונה, אינן צריכים לקבל את התענית במנחה ככל תענית יחיד, מאחר שאצל אותה עדה הכל נהגו להתענות בו. [חופה וקידושין עמוד צ]. 

ד. גם למנהג האשכנזים שמתענים ביום החתונה, אם התענית קשה לחתן ולכלה, לא יתענו. ולכן אם באמצע התענית החתן או הכלה חשים חלישות, אינם צריכים להחמיר, אלא יכולים להפסיק להתענות. וכן אם יום החופה חל יום אחר תענית צבור, וקשה לחתן להתענות שני ימים בזה אחר זה, גם בזה אין החתן צריך להתענות. [חופה וקידושין עמוד צב]. 

ה. יש אומרים שאין לכלה להתענות ביום החופה, שלא נהגו בזה אלא החתנים. ויש אומרים שגם הכלה מתענה ביום החופה. ובלאו הכי כבר כתבנו שמנהג הספרדים שגם החתן אינו מתענה ביום החופה. [חופה וקידושין עמוד צג]. 

ו. חתן שיום חופתו חל בחודש ניסן, והוא מבני עדה שנהגו להתענות ביום החתונה, מותר לו להתענות בחודש ניסן, שלא אסרו תענית בחודש זה אלא תענית צבור, אבל לא תענית יחיד. אלא שבלאו הכי אין מנהגינו להתענות ביום החופה. ואמנם לדעת הרמ”א מותר לחתן [אשכנזי] להתענות ביום חופתו בניסן, אף שהרמ”א אוסר תענית יחיד בניסן. [חופה וקידושין עמוד צד]. 

ז. הנוהגים להתענות ביום חופתם, וחל יום החופה בט”ו בשבט או בט”ו באב, או באסרו חג, אין לחתן להתענות. והדין כן גם לאשכנזים. [חופה וקידושין עמוד צד]. 

ח. יש שאין אומרים וידוי בשחרית עם החתן ביום חתונתו. אולם העיקר לדינא שיש לומר תחנון כל עוד שהחתן לא נכנס לחופה. אף אם החופה נערכת קודם השקיעה. [חופה וקידושין עמוד צה]. 

ט. בבית כנסת שהחתן מתפלל בו בערב החופה, אומרים תחנון כרגיל, גם במנחה. אולם כשמתפללים מנחה באולם השמחות בסמוך ממש לחופה, עם קהל המוזמנים לשמחת החתן והכלה, מנהגינו שאין אומרים תחנון בשבילם. [חופה וקידושין עמוד צו]. 

י. מנהגינו שאין החתן אומר וידוי הארוך של רבינו נסים [שאומרים אותו ביום הכפורים] במנחה הסמוכה לחופתו, בסוף תפלת ה”שמונה עשרה”, ובפרט אם מתפללים מנחה בסמוך לחופה. [חופה וקידושין עמוד צו]. 

יא. יש חתנים שנוהגים לטבול במקוה ביום החתונה, והוא מנהג טוב והגון. אך אין בזה חיוב, שבזמן הזה אין חיוב על פי ההלכה על האנשים לטבול כלל. ולכן אם הוא אנוס שאינו יכול לטבול, יוסיף בלימודו והתורה מטהרתו. [חופה וקידושין עמוד צו]. 

יב. החתן והכלה צריכים לקדש עצמן ביום החופה, ויעשו תשובה ביום ההוא, ויפשפשו במעשיהם מיום הולדתם עד היום הזה ויתוודו ויבקשו סליחה וכפרה מהשי”ת, ויהיו מודים ועוזבים ויתחרטו חרטה גמורה בשברון לב, ויקבלו על עצמם מהיום והלאה לעבוד את ה’ באמת ובתמים ולהיותם קדושים וטהורים, ויתפללו שהקב”ה ישרה שכינתו ביניהם. [חופה וקידושין עמוד קד]. 

יג. יפייס את הוריו וחבריו ביום החתונה, כמו בערב יום הכפורים, כי עבירות שבין אדם לחבירו אין התשובה מועילה עד שיפייס את חבירו. וכן ראוי ונכון שהורי החתן והכלה יעשו שלום עם שונאיהם ביום החופה. [חופה וקידושין עמוד קד]. 

יד. ראוי ונכון שהחתן והכלה לא ילכו להצטלם ביום החתונה, קודם החופה, מחשש שיגעו זה בזו, כפי שהנסיון הוכיח. ובפרט שאין לאבד יום יקר זה בדברים של מה בכך. [חופה וקידושין עמוד קה]. 

טו. ראוי שהחתן ירבה בצדקה ביום החופה. וצריך החתן ללבוש בגדי שבת בכל שבעת ימי המשתה. [חופה וקידושין עמוד קה]. 

טז. מנהג ירושלים בשנים שעברו היה לערוך את החופה והקידושין קודם השקיעה. וטוב ונכון לחדש את המנהג גם בזמנינו. אך רבים נהגו כיום לערוך את החופה והקידושין בלילה, שאז האנשים פנויים ממלאכתם ויכולים להשתתף במעמד החופה, וברוב עם הדרת מלך, והנח להם לישראל במנהגם. [חופה וקידושין עמוד קו]. 

יז. אם החופה והקידושין נערכים ביום רביעי סמוך לשקיעת החמה, אף על פי שלענין שבע ברכות שבעת ימי המשתה נשלמים ביום שלישי עם השקיעה, מכל מקום לענין וידוי ונפילת אפים יש להקל שלא לאומרם ביום רביעי, עד סוף שבעה ימים מעת לעת משעת החופה והקידושין. [חופה וקידושין עמוד קח].

א. מותר לישא אשה בחודש אלול או בעשרת ימי תשובה, ואין בזה כל חשש לא מצד ההלכה, ולא מצד מנהג. ואין לרבנים לאסור על תלמידיהם להנשא בעשרת ימי תשובה, בפרט בדורינו שהפריצות ברחובות קריה היא נוראה, ויש לזרז את הבחורים להנשא אף בעשרת ימי תשובה. אולם כשיש אפשרות להקדים את החתונה לאחר תשעה באב, כדי שלא להפריע למהלך סדרי הישיבה בחודש אלול, בודאי שכך עדיף יותר לנהוג, וכל העושה כן זכות תורה דרבים תגן עליו שיזכה להקים בית נאמן בישראל. [חופה וקידושין עמוד עה]. 

ב. אין ספק שאין לעכב עריכת הנישואין כדי לעורכם דוקא בתחלת החודש, ובפרט למי שהוא בגיל עשרים שנה שעליו להזדרז בקביעת מועד החתונה. ועל כל פנים הנוהגים כן אין בזה חשש משום ניחוש, ומצד זה אין איסור. [חופה וקידושין עמוד עו]. 

ג. מה שיש נהגו שלא לעשות נישואין בחודש חשון, או ביום כ’ כסליו, שהוא תענית צדיקים, אין לחוש לזה כלל. [חופה וקידושין עמוד עז]. 

ד. בראש חודש אף קודם המולד מותר לכולי עלמא לעשות נישואין. ובחודש אדר קיל טפי. ויש שנהגו שלא לקבוע מועד חתונה בחודשים תמוז אב וטבת, ואין לנהוג כן. ומעיקר הדין מותר לעשות חופה בעשרה בטבת אף בשחרית, אולם עדיף יותר לעשות החופה בליל הצום, או במוצאי הצום לאחר צאת הכוכבים. וכן מותר לערוך נישואין בליל הניט”ל, ויש ימים בשנה שבכמה קהלות נהגו שלא לערוך בהם נישואין, כגון, ז’ שבט, ז’ אדר, ז’ תמוז, וז’ אלול, וכן בחצי הראשון של חודש שבט, ובסוף חודש אדר, ובחודש סיון בג’ ימי הגבלה, ובכ’ סיון, ובחודש אלול ועשרת ימי תשובה, ובדורינו זה אין לחוש לכל זה, ויפה שעה אחת קודם. ובחודש תמוז מנהגינו לישא אשה עד ליל ר”ח אב, ומליל ר”ח אב עד מוצאי ת”ב אין נושאין נשים. ובחול המועד אין נושאין נשים, אך מותר להחזיר גרושתו מן הנישואין בחול המועד, ומותר לעשות שידוכין [וורט] בחוה”מ, ומותר גם כן לכתוב את התנאים בחול המועד. [חופה וקידושין עמוד עז].

 ה. מותר לערוך נישואין ביום ראשון, וגדולי עולם מעולם לא נמנעו מכך. ואין בזה שום חשש משום חוקות הגויים. [חופה וקידושין עמוד פב]. 

ו. מעיקר הדין מותר היה לעשות חופה במוצאי שבת, אך מאחר והדבר גורם לחילולי שבת, הן אצל בעלי האולם, והן אצל המוזמנים או משפחות החתן והכלה, לפיכך יש לעמוד בפרץ ולגדור גדר שלא יעשו חופות במוצאי שבתות. [חופה וקידושין עמוד פב]. 

ז. מותר לערוך חופה וקידושין בערב שבת, ואם הכלה בתולה אין צריך בייחוד גמור הראוי לביאה קודם כניסת השבת. ואם הכלה אלמנה, צריך ייחוד גמור קודם כניסת השבת, ואז רשאי לקיים המצוה בליל שבת. [חופה וקידושין עמוד פג]. 

ח. אין מקדשין אשה בשבת. ולא חולצין ולא מייבמין. ואם עבר וקידש אשה בשבת הקידושין תופסים. [חופה וקידושין עמוד פד]. 

ט. גם כשאיחרו להעמיד החופה בערב שבת ותגרם בושה לחתן או לכלה, אם ידחו הקידושין לאחר השבת, אין לקדש ולערוך את הנישואין בליל שבת. ואף אם החתן לא קיים מצות פריה ורביה. אולם דעת הרמ”א להקל בזה בשעת הדחק, וכן עשה מעשה. [חופה וקידושין עמוד פו].

א. חייב כל אדם לישא אשה כדי לפרות ולרבות. ומצוה גדולה היא שבה תלוי קיום וישוב העולם. [חופה וקידושין עמוד ז]. 

ב. אשה פטורה ממצות פריה ורביה, ומכל מקום האשה נחשבת כמסייעת במצוה. ובכל אופן אין לאשה לשבת בלא איש. [חופה וקידושין עמוד ט]. 

ג. בזמן הזה אין לנו מי שיהיה כבן עזאי שהיה תורתו אומנתו, ושייפטר מלישא אשה, ולכן אף בן ישיבה שנפשו חשקה בלימוד התורה, וזכה ללמוד תורה בהתמדה, עם כל זה עליו להזדרז לישא אשה, כדי שיצרו לא יתגבר עליו. וילמד תורה בקדושה ובטהרה. ובדרך כלל נכון ליעץ לבני הישיבות להנשא עד גיל עשרים. אך יש בחורים שהעצה היעוצה להם להנשא יותר מאוחר, והכל לפי מה שהוא הבחור. [חופה וקידושין עמוד י]. 

ד. אם האבא מבקש מבנו שלא ישא אשה בצעירותו, כדי שיעזור לו במסחר, או כדי שיוכל למלאת כריסו בש”ס ובפוסקים, אין לבן לשמוע לאביו בזה, אלא עליו להזדרז לישא אשה בגיל עשרים לערך. ואפילו אם רבו או ראש הישיבה שלו אוסר עליו להינשא בגיל עשרים, אין לו לשמוע להם בזה, דבזמן הזה שאפשר ללמוד תורה גם אחר הנישואין בכולל, וגם רבה הפריצות ברחוב, יש להזדרז להנשא, כדי ללמוד בתורה בטהרה. ומי הוא זה אשר יקח על עצמו אחריות כבדה כזו למנוע בחור מלהנשא בצעירותו. [חופה וקידושין עמוד כא].

ה. מי שציוה אותו אביו שלא לישא אשה פלונית, אם נתברר שזו אינה הגונה ביראת שמים, ואינה מתנהגת בצניעות כבנות ישראל הכשרות, צריך לשמוע לאביו, שהרי בלאו הכי אין לבן לשאתה. [ומן הראוי שהבן יתייעץ עם תלמידי חכמים, שאין אדם רואה חובה לעצמו]. [חופה וקידושין עמ’ כא]. 

ו. מי שהוריו ציוו אותו שלא לישא אשה פלונית רק מפני שהיא מעדה מסויימת, אין לו לשמוע להם, אחר שנתברר לבן שהיא יראת שמים ובעלת מדות. וכן אב שציוה את בתו שלא תשא איש פלוני מפני שאינו ממשפחה מכובדת, וכדומה, אינה חייבת לשמוע בקולו, שאין בזה מצות כיבוד אב ואם. וכן אם האשה בעלת מדות טובות ויראת ה’, אבל אינה מוצאת חן בעיני אביו או אמו, או שאביו טוען שאינה הגונה לבנו, ולדעת הבן אשה זו הגונה לו, אין לו לשמוע בקולם שלא לשאתה. אך יעשה זאת במתינות ובעצת חכם. [חופה וקידושין עמוד כד]. 

ז. בחור שהציעו לו שידוך אשר שם החתן הוא כשם אבי הכלה, או ששם הכלה הוא כשם אמו, אין לו לדחות את ההצעה אם היא מתאימה לו מכל הבחינות. ונכון שהחתן יוסיף שם במסמכים הרשמיים, וכן בעלייתו לתורה [בעשיית מי שבירך], עד שיתפרסם הדבר, לפחות ל’ יום קודם לחופה, וכן תעשה הכלה ששמה כשם חמותה, שתוסיף שם אחר על שמה. [חופה וקידושין עמוד כה]. 

ח. כששמות המחותנים שוים (והיינו אבי החתן ואבי הכלה), אף על פי שבצוואת רבי יהודה החסיד מזהיר על זה, מהגמרא מוכח שלא חששו לכך, ולכן כל מאן דלא קפיד לא קפדינן בהדיה. וכן מותר לשני אחים לישא שתי אחיות, ואין מקפידים בזה על צוואת רבי יהודה החסיד. וכן מותר לישא אשה שניה ששמה כשם אשתו הראשונה, אך יעשו שינוי השם. [חופה וקידושין עמוד כט]. 

ט. בת ישראל שגזר עליה אביה בגזרת כיבוד אב לבל תינשא לפלוני שהיא חפצה בו, אחר שהוא מקפיד בדבר שיש בו משום צוואת רבי יהודה החסיד, והבת אינה רוצה להקפיד בזה, וכן בן שאביו ציוה אותו שלא ישא אשה פלונית מפני צוואת רבי יהודה החסיד, וכגון ששם הכלה כשם אמו של החתן, אינם צריכים לשמוע לקול האב. אלא ינהגו כמבואר לעיל. והנכון שישלח שליחים לאביו, חכמים ונבונים, שידברו על לבו להסיר את התנגדותו בשביל הסיבה הנז’, שאין זה נכון לפי ההלכה למנוע השידוך מהסיבה הנז’. [חופה וקידושין עמוד לא]. 

י. בחור שהציעו לו שידוך את בת אחותו, נכון לכתחלה להמנע מכך, אחר שהרופאים טוענים על פי הניסיון הרב שלהם, שהקירבה המשפחתית בין הבעל והאשה גורמת שהילדים יצאו מפגרים או בעלי מומין, רח”ל, ונכון לחוש לדבריהם. ולכן אב שציוה לבנו לשאת את בת אחותו, והבן חושש מלשאתה אחר שהרופאים טוענים שהדבר מזיק לילודים, אין הבן חייב לשאתה, ובלאו הכי הרי הסכמת רוב הראשונים שאין מצות כיבוד אב ואם בדברים שאין בהם הנאה ישירה לאב. [חופה וקידושין עמוד לא]. 

יא. אב שציוה על בתו לבל תנשא כלל כדי שתשרת אותו, והבת רוצה להנשא ולהביא בנים לעולם, אינה צריכה לשמוע לו כלל. וראוי לייעץ לבת שתבקש לה מנוח אשר ייטב לה, ותינשא לאיש הגון אשר תחפוץ בו, ואין לה לחוש למצות כיבוד אב ואם בכל כיוצא בזה. ומכאן מוסר השכל לאיש אשר במקום שישתדל לקיים המצוה להשיא את בתו על ידי נדוניה ומלבושים נאים, הוא מצווה עליה לבל תנשא לאיש, שגדול עונו מנשוא. וצפוי לו עונש מהקב”ה, כי צערא דגופא לא ניתן להימחל. [חופה וקידושין עמוד לב]. 

יב. אב שציוה לבנו שישא אשה בגלל ממון, והוא רוצה בבת טובים, לא ישמע לאב. [שם עמ’ לד]. 

יג. אב שציוה לבנו שלא יתן לבתו [נכדתו] נדוניא כראוי, והוא רוצה ליתן לה נדוניה כראויהוי כאילו אומר לו לעבור על המצוה ואינו צריך לשמוע לו. ובפרט אם החתן הוא בן תורה הממשיך בלימודיו. [חופה וקידושין עמוד לז]. 

יד. בחור הרוצה לישא גיורת המתנהגת כשורה, ונתגיירה בבית דין הגון, ואביו ואמו מוחים בדבר מפני כבוד המשפחה, אינו מחוייב לשמוע להם. אך ירבה עליהם רעים, תלמידי חכמים, כדי לשכנע את ההורים להסיר את התנגדותם. [חופה וקידושין עמוד לח].

טו. מי שיש לו מידע לא טוב על החתן או על הכלה, עליו להיוועץ בזה עם מורי הלכה, אם להעביר מידע זה לצדדים, ולא יחליט לבדו באיסור לשון הרע החמור. ועל כל פנים בודאי שאין להטעות את אחד הצדדים בדברים מהותיים התלויים בתכונות ומעלות המשודך או המשודכת, כגון אם סבו של החתן התגייר, שיש צורך להודיע זאת. וכן אם החתן הוא בן מאומץ צריך להודיע זאת לכלה. [חופה וקידושין עמוד לט]. 

טז. היודע על איזו מחלה רצינית של החתן או של הכלה, ובפרט מחלה שיש בה סכנה, חובה עליו להעביר את המידע לידיעת המשפחות, ואפילו אדם שלא נשאל צריך לגלות את המידע שיש בידו על מגרעות חמורות מיוחדות של אחד מבני הזוג, והמונע עצמו מלגלות זאת, עובר על לאו מפורש בתורה, לא תעמוד על דם רעך. ומכל מקום נכון להתייעץ עם תלמיד חכם קודם שילך לגלות למשפחות על הידוע לו בבירור. [חופה וקידושין עמוד מב]. 

יז. מחלות שאינן חמורות כל כך, אף על פי שאותה מחלה מחייבת את החתן או את הכלה לשמור על דייאטה מסויימת, נראה שאין חיוב לגלות זאת. וכן אם הכלה גדולה מעט מהחתן, גם כן אין חיוב לגלות זאת אם לא נשאלו על כך. [חופה וקידושין עמוד מב]. 

יח. בעלי תשובה, שהיו חילוניים ובעלי עבירות, צריכים לגלות זאת אחד לשני קודם החתונה, אך אינם צריכים לפרט החטאים שבהם נכשלו, אלא די לו לומר באופן כללי שלא חיו על פי התורה והמצוות, ועתה חזרו בתשובה. וגם יכולים להשתמט ולא להשיב באופן מדוייק, אך חלילה להשיב דברי שקר. [חופה וקידושין עמוד מב]. 

יט. מותר לאח צעיר להתחתן קודם אחיו המבוגר ממנו, כל שהגיע לזמן הנישואין, ומצא שידוך הגון. אך פעמים שיש להורות לצעיר להמתין לאחיו הגדול, שלא יתחיל לחפש שידוך עד שאחיו הגדול ממנו ישתדך, אך פעמים שאינו צריך להמתין לו, בפרט אחר שהגיע לגיל עשרים. והנכון לעשות בזה שאלת חכם. ומותר לחתן ללכת לחתונת חבירו וכדו’, גם כשהוא בתוך ז’ ימי המשתה. וכן מותר ליולדת להשתתף בשמחת נישואין של קרובותיה או שכניה. ויש החוששין לעין הרע והכלה מחליפה סיכת ראש עם היולדת. [חופה וקידושין עמוד מג]. 

כ. צריך להזהר מאד במה שאמרו חז”ל שעם הארץ לא ישא כהנת, והכוונה על עם הארץ שהוא חפשי ומחלל שבת ועבריין, שבאופן כזה יש סכנת חיים לשניהם. אבל בחור שהוא בן תורה וירא שמים, ולכל הפחות לומד בכל יום בקביעות שעה ויותר, מותר לו לישא כהנת, אף על פי שאינו בגדר תלמיד חכם. ואין לבן ישיבה לדחות הצעת שידוך של כהנת, אם ההצעה מתאימה לו מכל הבחינות, רק בשביל שהיא כהנת. [חופה וקידושין עמוד מו]. 

כא. אולם אם הבחור אינו שומר תורה ומצות, וכל שכן אם הוא מחלל שבת בפרהסיא, אף שהוא מבטיח לחזור בתשובה, אין לסמוך עליו, וצריך עד כמה שאפשר למנוע ממנו לישא בת כהן. כי בנפשם הדבר. [וגם לא בבת כהן יש למנוע מבתו לישא מחלל שבת, אך בבת כהן חמיר יותר]. ואמנם אם הוא מתחייב לעמוד בהבטחתו לחזור בתשובה והדברים נראים בבירור גמור במשך זמן סביר שאכן הבחור חוזר בתשובה, ומוכן לקבוע עתים לתורה וכו’, מותר להשיאו לכהנת. ויש המקילין בזה בזמן הזה שהכהנים הם בגדר כהני חזקה, ואינם כהנים על פי יחוס ברור. והנכון לנהוג כאמור. [חופה וקידושין עמוד נ]. 

כב. מותר לכהן לישא בת ישראל, כל שהם שומרים תורה ומצות, ובונים את ביתם על יסודות מצוות תורתינו הקדושה אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. [חופה וקידושין עמוד נא].

כג. גם בזמן הזה ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם. [חופה וקידושין עמוד נא].

כד. מותר מעיקר הדין להתחתן עם בת מומר לעבודה זרה, אם היא יראת שמים ובעלת מדות. דאף שהמיר את דתו לעבודה זרה, ישראל הוא. אלא דלכתחלה אין ראוי לשאת בת מומר לעבודה זרה, ואם יבוא אדם להתייעץ, בודאי דיהבינן ליה עצה טובה שנפש היפה תרחק ממנה, פן לא תהיה תפארתו על הדרך אשר הוא הולך עליה, דלא גרע ממה שאמרו בגמרא (פסחים מט:) לא ישא אדם בת עם הארץ. וכבר אמרו בגמרא (בבא בתרא קט:): אמר רבי אלעזר לעולם ידבק אדם בטובים. [חופה וקידושין עמוד נב]. 

כה. וכן מותר לישא בתו של מחלל שבת בפרהסיא, אם היא עצמה יראת ה’ ובעלת מדות, ואינה נמשכת אחר הוריה. ובפרט אם הוריה שמרו על טהרת המשפחה, אף שהם מוגדרים כ”חילוניים”. [ובלאו הכי מצד ההלכה בת נדה מותרת לבוא בקהל בודאי]. [חופה וקידושין עמ’ נג].

כו. אם נראה לבחור שיהיה לו יותר יישוב הדעת ויהיה לבו פנוי לתורה ולעבודה בקחתו בת ירא שמים פשוט, מאשר יקח בת גדול בתורה, יבחר את האשה ההוגנת אשר לבו נוטה שיהיה לו יישוב הדעת, ויהיה לבו פנוי לתורה. [חופה וקידושין עמוד נד]. 

כז. כל מי שיש בידו אפשרות לעזור לקרוביו וידידיו להציע להם שידוך הגון, מצוה רבה היא, ומעלתו גדולה מאד. [חופה וקידושין עמוד נד].

כח. כאשר ההורים מתנגדים לשידוך של הבן, אם הכלה אינה הגונה במדות וביראת שמים, חייב לשמוע בקולם. וכל שכן אם יש צער ובזיון גדול לאביו בנישואין אלה. אבל אם הכלה היא בעלת מדות ויראת ה’, אך אינה מוצאת חן בעיני ההורים, אינו חייב לשמוע בקולם שלא לשאתה. אך ירבה עליהם ריעים כדי שידברו על לבם לשבור את עקשותם ולאפשר להם להנשא. וישתדל מאד שלא להנשא נגד רצונם, אלא אם כן לא הועילו לו ההשתדלויות הרבות, שאז אינו חייב לשמוע בקולם. ואב שציוה את בנו לחוש לצוואת רבי יהודה החסיד בכלה ששמה כשם חמותה, אינו חייב לשמוע לו, וינהג כמבואר לעיל. וכן..הדין בבת שאינה צריכה לשמוע לאביה שלא להנשא לבחור ירא שמים. [חופה וקידושין עמוד נה]. 

כט. יש להזהיר את החתן שאחר שנפגש עם הכלה וקיים בעצמו מה שאמרו חז”ל: אסור לו לאדם שיקדש אשה עד שיראנה, שלא יתבונן בכלתו. וחכמי הדור ממליצים לאותם שבלאו הכי נפגשים בין האירוסין לחתונה, שלא יפגשו בבית, אלא ילכו ברחוב, שבכך מונע עצמו מהסתכלות אסורה. [חופה וקידושין עמוד נז]. 

ל. מן הראוי והנכון שההורים יעזרו לבני הזוג, בפרט בבן ישיבה שממשיך את לימודיו אחר הנישואין בכולל, ובמשך השנים יחסכו עבור הבן גם מדמי “מעשר כספים”, [אלא שאין ראוי לתת את כל סך המעשר לבן, אלא יפזר מעט מהמעשר לצדקה]. וגם מן הראוי שיעזרו לבת הנישאת עם חתן ירא שמים, בפרט עם חתן בן תורה. וגם עבור הבת יכולים לחסוך מדמי המעשר כספים באופן הנזכר. [חופה וקידושין עמוד סב]. 

לא. וכל שכן שיש להזהיר את החתן והכלה, שישמרו בכל משמר שלא להכשל ח”ו בנגיעות, והדבר מצוי בעת שהחתן והכלה מטיילים כשהם מאורסים, וכבר צווחו על כך רבנן קשישאי. ועל הרבנים ומנהיגי העם להזהיר בכל חומר בדבר זה, ולהסביר למי שהשתדך את חומרת האיסור. וכן גם הכלה אסור לה לגעת במשודך לה, שמכשילתו באיסור נגיעה. שהרי אף בפנויה איכא איסור נדה. [חופה וקידושין עמוד סג]. 

לב. וכן יש להזהיר את החתן והכלה שלא יבואו לידי יחוד קודם החתונה, וראוי לחתן שלא להרבות להכנס לבית כלתו לבקר ולאכול שם, וכל שכן לישון שם בלילה, מחשש שיבא לידי הרהורי עבירה הקשים מעבירה. וגם בשבת כאשר החתן מתארח אצל הכלה, ראוי ונכון להקפיד שהחתן לא ישן באותו בית שהכלה ישנה שם. ונכון שהחתן והכלה יחמירו על עצמם בזמן האירוסין שלא לעלות במעלית כשהם לבדם, אף שמעיקר הדין בדרך כלל אין איסור ייחוד במעלית. [חופה וקידושין עמוד סד]. 

לג. אין להתעכב זמן רב בין האירוסין לחתונה, כדי שלא יבואו ח”ו לידי מכשול של נגיעה והסתכלות אסורה, ויקיימו בעצמם, ויאמר לקוצרים ה’ עמכם. וישתדלו לקיים החתונה עד לג’ חודשים בלבד בין האירוסין לחתונה. [חופה וקידושין עמוד סו]. 

לד. על הכלה להזהר שלא לצאת לרחובה של עיר כשהיא מבושמת והריח טוב נודף, ובודאי שלא להסתפר אצל גבר. [והוא הדין בזה בכל אשה]. [חופה וקידושין עמוד סו].

לה. נכון וראוי להדפיס את ההזמנה בכתב עברי עגול, ולא בכתב אשורי, מאחר שזורקים את ההזמנה לאשפה. ומכל מקום מעיקר ההלכה אין בזה איסור. [חופה וקידושין עמוד סז]. 

לו. יש לכתוב בהזמנות את התאריך של החתונה, בתאריך עברי, כגון אור לא’ לחודש. והרוצים לכתוב בהזמנות גם תאריך לועזי, לא יכתבו מספר החודש, דהיינו החודש הראשון, או השני וכו’, אלא יכתבו ינואר פברואר וכדומה, שזה עדיף יותר. [ויכתבו אחר התאריך הלועזי “למספרם”]. [חופה וקידושין עמ’ עג]. 

לז. מי שאחיו נושא אשה בנישואין הנערכים על ידי רבאי רפורמי, והאבא מבקש מבנו לבוא ולהשתתף בשמחת אחיו, הדבר פשוט שאין שום חיוב על הבן מדין כיבוד אב ואם לשמוע לאביו ולבוא להשתתף בחתונה, ויסביר להוריו שיש בדבר חילול ה’ שיהודי ירא שמים משתתף בנישואין כאלה. ואין להניח לרב רפורמי לברך ברכה אחת מברכות הנישואין תחת החופה, או בסעודות שבע ברכות, ואם בירך אין ברכתו כלום, ואין לענות אמן אחר ברכתו, שהרי הוא כופר בהשי”ת. [חופה וקידושין עמוד עד].

א. חיילי הצבא שנהרגו במלחמה, ונקברו בארון בבית קברות עראי, ואחר כמה חודשים מעבירים אותם לקבורה בארונותיהם בתוך העיר, אין בזה דין ליקוט עצמות, כיון שקוברים את הארונות כמות שהם עם העצמות, ולכן אחר קבורת הארונות אין צריך להתאבל כלל. ולא לקרוע את בגדיהם. אולם אם מוציאים אותם מהארון וקוברים את עצמותיהם, נוהג דין ליקוט עצמות שהקרובים צריכים להתאבל באותו יום. [ילקו”י הלכות אבלות מהדורת תשמ”ט עמוד שי, ובמהדורת תשס”ד, סי’ נט עמוד תשצז. יחוה דעת חלק ד’ סימן נט עמוד רצה. יביע אומר ח”ט חיו”ד סי’ מח עמוד שנג].

ב. חללי הצבא שנהרגו במלחמה, ה’ ינקום דמם, המובאים לאחר זמן לקבורת קבע ולמנוחת עולמים, אם ידוע למשפחות החללים היום שמפנים עצמות קרוביהם, כדי להעבירם לקבורת קבע, צריכים לנהוג בכל אותו יום כל דיני אבלות עד הערב, אף על פי שהקבורה נעשית למחרת, או לאחר כמה ימים. וביום הקבורה אינם נוהגים אבילות כלל. אבל כשאין ידוע מתי מפנים את העצמות, אין הבנים ולא יתר הקרובים צריכים להתאבל מספק. ויפה הנהיגו הרבנים שלא להודיע על מועד הפינוי למשפחות החללים. ואם עבר יום פינוי וליקוט העצמות, ולא ידע, אינו נוהג אבילות ביום הקבורה כלל. [שם סימן נט ס”ב].

ג. מי שנעדר מן המלחמה, ולאחר זמן נתברר שמצא את מותו ל”ע בתוך טנק שנשרף, ומצאו  קצת עצמות שרופות, ובו ביום שנמצאו קברו את שרידי עצמותיו, כיון שנתייאשו מלקוברו, יש להקל שיתאבלו בעת מציאת אותם העצמות רק שעה אחת בלבד. [ילקו”י אבלות מהדורת תשמ”ט עמוד שיא, מהדורת תשס”ד סימן נט סעיף ג עמוד תשצח].

ד. בכל ליקוט עצמות שצריכים הקרובים להתאבל כל אותו יום, מיד אחר הקבורה יכולים להניח תפילין בברכה, שאין זה יום מיתה שנאמר בה ואחריתה כיום מר. ורק בשעת ליקוט העצמות פטור מקריאת שמע תפלה ומן התפילין, ומכל מצוות האמורות בתורה. [ילקוט יוסף על הלכות אבלות מהדורת תשס”ד, סוף סי’ נט].

א. מי ששמע שמועה רחוקה על אב ואם, דהיינו ששמע על פטירתם אחר שעברו שלשים יום, אסור בתספורת כל שלשים יום. [ילקו”י אבלות מהדורת תשמ”ט עמ’ שה, ובמהדורת תשס”ד  סימן נח סעיף א, עמוד תשפט. יביע אומר ח”א חיו”ד סי’ כה אות יד, ובדף רס. חיו”ד סי’ כו אות ה].

ב. השומע שמועה רחוקה לאחר שלשים יום, צריך לשבת באבלות שעה אחת, אולם הדבר פשוט דלאו דוקא שעה אחת, אלא די בזמן מועט, כגון רבע שעה, או אפי’ כמה רגעים לנהוג במעשה אבילות. [ילקו”י על הלכות אבלות מהדורת תשמ”ט עמוד שה, ובמהדורת תשס”ד סי’ נח ס”ב עמו’ תשצ. יבי”א ח”ב יו”ד סי’ כח].

ג. השומע שמועה רחוקה, דהיינו אחר שלשים יום, על אביו או אמו, ופגע בו הרגל בתוך שלשים יום לאבלו, מותר לו להסתפר בערב יום טוב לכבוד החג, ואף אם פגע הרגל מיד לאחר שמועה רחוקה, ונהג שעה אחת, הרי הוא כאילו פגע בו הרגל  תוך  שלשים.  [ילקו”י אבלות מהדורת תשמ”ט עמ’ שה, ובמהדורת תשס”ד סי’ נח ס”ג, עמוד תשצא. יביע אומר ח”א חיו”ד סי’ כו].

ד. מי ששמע שמועה ביום שלשים לקבורה, שהוא יום ל”א למיתה, נחשב כשמועה רחוקה, ולא כשמועה קרובה, שלענין שמועה רחוקה אנו מונין מיום המיתה ולא מיום הקבורה. [ילקו”י אבלות מהדורת תשס”ד סי’ נח ס”ד עמוד תשצא. יביע אומר ח”ז חיו”ד סי’ מג אות ט].

ה. השומע שמועה קרובה בזמן בין השמשות, חשיב כיום הראשון לימי האבל, ואף על פי שעדיין לא ישב שבעה, ולא חלץ את מנעליו, אפילו הכי נחשב לו אותו יום כיום אחד משבעת ימי אבלות. [ילקו”י אבלות מהדורת תשס”ד סי’ נח ס”ה. עמ’ תשצב. יבי”א ח”ח חיו”ד סי’ לד].

ו. השומע שמועה שמת לו מת מאותם שצריך להתאבל עליהם, והיא שמועה קרובה, ועדיין יום, מונה מיום מחר, ואותו יום אינו עולה לו. [שלחן ערוך סימן תב סעיף י”א. וראה בכיו”ב ילקו”י אבלות מהדורת תשס”ד סי’ נח ס”ו, עמוד תשצג. יביע אומר ח”ה דף רצ: אהע”ז סי’ ז’ סק”ד].

ז. מי שבאה לו שמועה שמת קרובו, והדבר בספק אם היא שמועה רחוקה או קרובה, אין צריך להתאבל שבעה ושלשים, אלא די לו לשבת שעה אחת באבל, כדין שמועה רחוקה. [ילקו”י אבלות מהדורת תשס”ד סימן נח סעיף ז עמוד תשצד. יביע אומר ח”ז חלק יורה דעה סימן מג אות ח].

ח. השומע שמועה, וספק אם היא שמועה קרובה או שמועה רחוקה, דהיינו לאחר שלשים יום, יש להקל שלא לקרוע, שהעיקר הוא שהקריעה היא מדרבנן. (ובספיקא אזלינן לקולא). אבל באביו ואמו קורע לעולם. [ילקו”י אבלות מהדו’ תשס”ד עמ’ תשצד. יביע אומר ח”א סי’ כו הער’ א’].

ט. מי שבאה לו שמועה ספק רחוקה ספק קרובה וישב שעה אחת, [שהרי בספק שמועה קרובה הולכים לקולא כאילו היתה שמועה רחוקה], ואחר כמה ימים נודע לו שאז היתה שמועה קרובה בתוך שלושים, וכעת עברו שלושים יום, אין צריך לחזור ולהתאבל יותר. [שם סי’ נח סעיף ט].

י. מי שמת לו מת בארצות הברית ובאה לו השמועה כאן בארץ ישראל בלילה שאחר שלשים, אבל בארצות הברית הוא עדיין יום ל’, הכל לפי מקומו ושעתו, ומכיון שכאן עברו ל’ יום הוה ליה שמועה רחוקה. ואם הנפטר מת כאן בארץ ישראל, וקרובו שמע על כך בארצות הברית, ושם עדיין הוא יום שלשים, וכאן ליל ל”א, נחשב כשמועה קרובה. [ילקו”י אבלות מהדורת תשמ”ט עמוד שט, ובמהדורת תשס”ד סימן נח סעיף י’ עמוד תשצה].

יא. מי שהודיעו לו שמת קרובו שחייב לישב עליו שבעה, והאסון אירע כמה ימים לפני כן, אינו מונה שבעה ושלשים אלא מיום שנודע לו, שיום שמועה קרובה כיום קבורה, ומכל מקום הלימוד שנוהגים לעשותו בליל השלשים, אם ידוע יום המיתה יעשו ביום המיתה. [ילקו”י אבלות מהדורת תשס”ד סימן נח סעיף יא, עמוד תשצה, ועמוד תרעו].

יב. מי ששמע שמועה קרובה, דהיינו ששמע על פטירת קרובו בתוך ל’ יום לפטירתו, שדינו כיום קבורה, אין לו להניח תפילין ביום שמועה קרובה, ולמחרת לא יניח תפילין רק לאחר הנץ החמה. [שם מהדורת תשס”ד סי’ נח סי”ב, עמוד תשצה. יבי”א ח”ב דף רא: יו”ד ר”ס כז].

יג. מי שמת ביום ראשון ונקבר ביום שני ובאה שמועה לקרוביו, יש ללכת אחר יום המיתה והיא בכלל שמועה רחוקה. [ילקו”י אבלות מהדורת תשס”ד סימן נח סעיף יג, עמוד תשצה].

יד. מי שבא לביתו אחר כמה ימים שנעדר מהבית, ומצא את בני ביתו יושבים שבעה, והם כבר ביום האחרון של האבלות, קיימא לן שהוא מונה עמהם, ויוצא מגזרת שבעה עמהם. ומיד לאחר שעמדו מנחמים, מניח תפילין בברכה, אף שהוא יום ראשון אצלו. ולא דמי לשמועה קרובה בתוך ל’ שאינו מניח תפילין ביום ששמע השמועה, דהכא כיון שקם עם בני ביתו מהשבעה, דינו כמי שיצא לגמרי מגזרת שבעה, ויכול להניח תפילין. ויש חולקים ואומרים שבכל זאת יניחן בלא ברכה, דהוי כשומע שמועה קרובה בתוך שלשים שאינו מניח תפילין. [ילקו”י אבלות מהדורת תשס”ד סימן נח סעיף יד, עמוד תשצו].

טו. כל שנהג מקצת מעניני אבלות בשמועה קרובה, בבכיה וצעקה, אף על פי שלא עשה קריעה, נחשב לו האבל מיום השמועה. ואם פגע בו הרגל בטלה ממנו גזרת שבעה. [יביע אומר חלק י’ חיו”ד דף שסד טור א’ ד”ה שם].

א. אסור לכהן להכנס לבית הקברות, וכאשר הכהן משתתף בהלוייה של אחד מידידיו יזהר שלא יתקרב קרוב לד’ אמות של הנפטר. וגם לא יהיה תחת אילן או תקרה, וכדו’, שמאהילים עליו ועל הנפטר. ואמנם מצוה על הכהן להיטמאות לשבעה קרוביו שנפטרו, שהם אביו ואמו, אחיו ואחותו, בנו ובתו, ואשתו. ולכן מותר לו להשתתף בהלוייה ולשאת את המטה. ודעת מרן השלחן ערוך שאין לכהן להטמאות לקרוביו אם נטמא גם למתים אחרים, וכגון שעובר דרך קברות אחרים, שטומאה דחויה אצל כהנים, ולא הותרה לגמרי. ויש חולקים, וכתב בארץ חיים, שמנהג ירושלים שהכהן נכנס לבית הקברות, ולבית ההלויות, למרות שיש שם מתים אחרים, וגם עובר דרך קברות אחרים. [ואמנם לא ראינו  שנהגו  כן  בירושלים,  ותמיד  מזהירים  לכהנים  שלא  להכנס  לבית הקברות]. וכל זה בשעת ההלוייה, אבל אין לכהן להכנס לבית הקברות ביום השבעה ושלשים וכו’. [שם סי’ נז ס”א].

ב. כהנים שנקברו בתוך בית הקברות, ולא עשו להם קברים בפני עצמם, אין בכך כלום, והיינו שאין צריך להעבירם לקבר סמוך לגדר. [ולענין להיטמאות להם ראה בסעיף הקודם]. [ילקו”י אבלות מהדורת תשמ”ט עמוד רפ, ובמהדורת תשס”ד סימן נז סעיף ב עמוד תשפא].

ג. אין לכהנים להטמאות לקרוביהם אלא אם נפטרו כשהם שלמים, אבל אם בעת הפטירה נחסר להם אבר, וכגון שנחתך הרגל בתאונה וכדומה, אין להם להטמאות לקרוביהם. ואמנם אשה שלפני שנים מפטירתה עשתה ניתוח והוציאו ממנה את הרחם, מותר לבניה הכהנים להטמאות לאמם. [ילקו”י אבלות תשס”ד סי’ נז ס”ג עמו’ תשפא. יבי”א ח”ג סי’ כג אות כו].

ד. רכבת נוסעים הנוסעת מעיר לעיר, ובדרך נסיעתה עוברת על בית קברות, יש להקל לכהן לנסוע ברכבת לצורך פרנסתו. [ילקו”י אבלות מהדורת תשס”ד סימן נז סעיף ד, עמוד תשפא. יביע אומר חלק י’ חלק יורה דעה סימן נב עמוד דש. ושם בא בארוכה בדין “אהל זרוק אי שמיה אהל”].

ה. אף על פי שיש להזהיר את הכהנים שלא יטמאו לקרובם שאיבד עצמו לדעת, מכל מקום אין לגזור בזה שגם לא יתאבלו עליו מחשש שילכו להטמא לו. ולכן באופן שמתאבלים על המאבד עצמו לדעת, גם הכהנים יתאבלו עליו. [ילקו”י שם סי’ נז סעיף ה].

ו. אסור לכהנים לבקר אצל קברות צדיקים, במערת המכפלה או בקבר רחל, ומצוה להוכיח לכהנים החרדים לדבר ה’ באמירה נעימה לבל יכניסו עצמם בספק איסור טומאה דאורייתא, ולחלל קדושת כהונתם, ואין לכהנים ליטמא לתלמידי חכמים גדולים בזמן הזה אף בקבורתם. [ילקוט יוסף על הלכות אבלות מהדורת תשס”ד סי’ נז ס”ו עמוד תשפז. שו”ת יביע אומר חלק א’ חלק יורה דעה ריש סימן י’, וחלק ד’ חיו”ד סי’ לה סק”ז. ויחוה דעת חלק ד’ סימן נח עמוד רפט].

ז. מותר לכהן ליטמא באהל של מת גוי, אבל לא במגע ובמשא, ומכל מקום נכון להזהר גם באהל מת גוי. [ילקו”י אבלות מהדורת תשס”ד סי’ נז ס”ז, עמוד תשפח. יביע אומר ח”א יו”ד ר”ס י’].

ח. כהן הרוצה ללמוד בבית ספר רפואי, והדבר כרוך בטומאת מת על ידי ניתוחים וכל כיוצא בזה, אסור לו ללמוד באותו בית ספר רפואי, בהיות וכהן אסור לו להטמא למת, ואסור לו אף להכנס בחדר שיש שם מת, וגם אם המת גוי אסור לו לנגוע בו. [שם סי’ נז ס”ח].

ט. כהן העובד בבית חולים כאח, שאסור לו להטמא למתים, אם עושה כן על פי ציווי הרופאים, אסור לו לישא כפיו, ולכתחלה לא יעלה לספר תורה לעליית כהן, אם לא יחזור בתשובה לקבל עליו לבל ישוב לכסלה. אלא שבס”ת אין חשש ברכה לבטלה. [ילקו”י אבלות מהדורת תשס”ד סימן נז סעיף ט, עמוד תשפח. יחוה דעת ח”ד סי’ נח].

י. אשת כהן מעוברת וקרבו ימיה ללדת, מותרת להכנס לכתחלה באהל המת. [שם ס”ס נז].

א. המאבד עצמו לדעת אף אם עשה כן מתוך צרות רבות ורעות מאד, אין מתאבלים עליו, ולא קורעים עליו, מפני שאין לו חלק לעולם הבא. [יביע אומר חלק י’ דף שסה טור ב]. ויש אומרים שכל זה דוקא לאחר התראה שהודיעוהו חומר האיסור, ובכל זאת טרף נפשו בכפו. אבל אם לא התרו בו ולא הודיעוהו חומר האיסור, מתאבלים וקורעים עליו. ועל כל פנים אם לאחר ששלח יד בנפשו עשה תשובה, והתודה מתוך דעה צלולה, והתחרט על צעדו הנמהר, ומה גם אם ביקש להצילו מרדת שחת, אין למנוע ממנו שום דבר, שאין לך דבר העומד בפני התשובה. ומכל מקום לא יברכו ברכת דיין האמת בשם ומלכות, כי כאן טרף נפשו בכפו נגד רצונו, ורצון יראיו, ולא שייך לומר דיין האמת. ומכל מקום הרוצה לברך יש לו על מה שיסמוך, שאין הברכה על הקריעה והאבלות. ואפילו אם איבד עצמו לדעת באופן שאין מתאבלים עליו. ואם המאבד עצמו לדעת הוא חפשי לגמרי וכופר בדעותיו, יש להתנהג עמו בכל חומר הדין שלא להתאבל עליו, ואם הם כהנים אסור להם להטמא למת זה מקרוביהם. [ילקו”י אבלות מהדורת תשמ”ט עמוד שא, ובמהדורת תשס”ד סי’ נו סעיף א, עמוד תשעג. יבי”א ח”ב סימן כד, וח”ו יו”ד סי’ לו, וח”ז סי’ מג אות ב’. וח”י חיו”ד דף שסה טור א].

ב. מי שאיבד עצמו לדעת מצוה על בניו לומר אחריו קדיש, ולעשות הלימודים בליל השבעה והשלשים, וביום פקודת השנה, לעילוי נשמתו, כמו שנוהגים לעשות לשאר נפטרים. ואדרבה יש תועלת מרובה באמירת הקדיש והצדקות שעושים לעילוי נשמת המאבד עצמו לדעת, שטרף נפשו בכפו, שיוכל ליהנות ביתר שאת מאוצרות הצדקה הגנוזים לאותן שלא זכו. וכן יש תועלת באמירת ההפטרה בציבור, ובאמירת ההשכבה ותפילה לעילוי נשמתו, והוא רחום יכפר עון. והוא הדין בכל זה למי שהיה אביו רשע, שיש לו להתאמץ ולהתפלל עליו אחר מותו, וברא מזכה אבא. [ילקו”י אבלות סימן נו סעיף ב].

ג. הדבר ברור שאין בעל תשובה רשאי לאבד עצמו לדעת, כדי לכפר על עונותיו הרבים, שהוא איסור חמור מאד, ומכל מקום אם עבר ועשה כן, ונתכוין במה שהתאבד לכפר על עוונותיו הרבים, אף שבודאי עשה שלא כהוגן, מתאבלים עליו, כיון שסוף סוף לבו היה לשמים. [ילקו”י אבלות מהדורת תשס”ד סי’ נו ס”ג עמ’ תשעז. יבי”א ח”ב דף קצג. וח”ו יו”ד סי’ לו סק”ג].

ד. מים שבשכונת המת של המאבד עצמו לדעת, אין צריך לשופכם, ומותר לשתותם. שאין איסור מים שבשכונת המת אלא במת מיתה טבעית ולא בהריגה. [שם סי’ נו ס”ד].

א. מותר להכנס לבית הקברות בטלית קטן שלובש תחת בגדיו, שלא אסרו בזה אלא כשלובשו על בגדיו ונראה לעין. ולכן הנוהגים להוציא את ציציותיהם מחוץ לבגדיהם, עליהם להכניסם בבגדיהם כשהם מגיעים לבית הקברות, [ד’ אמות סמוך לקברות]. וכל שכן שיש להזהר שלא יהיו הציציות נגררים על הקברות משום לועג לרש, שנראה כלועג למתים שאינם יכולים לקיים מצות ציצית. וההולך בבית קברות במקום שאין שם קברות, והוא רחוק ד’ אמות מהקברים, יש אומרים שאין צריך לכסות הציציות. ויש אומרים שיש לחוש שיתקרב תוך ד’ אמות,  ולכן גם באופן כזה צריך לכסות הציציות.  ואם  יש  גדר  או מחיצה לבית הקברות, מותר לילך עם ציציות בחוץ, כשהוא הולך סמוך למחיצה מבחוץ. [ילקו”י אבלות סימן נה סעיף א, עמוד תשסה. ילקו”י על הלכות ציצית מהדורת תשס”ד סי’ כג].

ב. יש נוהגים לקשור שני הציציות שבשני הכנפות זה עם זה כשנכנסים לבית הקברות, ולא הועילו כלום בתקנתן. [ילקו”י אבלות מהדורת תשס”ד סימן נה סעיף ב, עמוד תשסו].

ג. הנכנס תוך ד’ אמות של מת, או של קבר, דינו כנכנס לבית הקברות. ויש אומרים שאפילו בקבר של קטן ושל אשה יש להחמיר. ויש חולקים ואומרים דבקבר של קטן ושל אשה אין צריך להחמיר. [ילקו”י אבלות מהדורת תשס”ד סימן נה סעיף ג, עמוד תשסז].

ד. במקום שנוהגים להסיר הציציות מהטלית של המת בבית, אם הכתפים [אותם שנושאים את המת] לובשים ציצית, איכא למיחש בהו משום לועג לרש. [ילקו”י שם סי’ נה ס”ד עמו’ תשסח].

ה. כבר נתבאר לעיל שהמנהג כיום בעיה”ק ירושלים לשאת את הנפטר בלוייה עטוף בטלית, אך אין קוברים אותו עם הטלית, אלא מסירים הטלית קודם הקבורה. ונקבר עם התכריכין בלבד. וראוי לכל המקומות בארץ ובעולם לאמץ בהסכמה את כל מנהגי ירושלים, כי מציון תצא תורה ודבר ה’ מירושלים. [ילקו”י אבלות סי’ נה ס”ה, וע”ע בעמוד תשיח].

ו. אסור לקחת ספר תורה בזרועו בבית הקברות, אפילו שהוא במטפחת ואינו קורא בו, ויש אומרים שכל האיסור שלא יהלך עם ספר תורה ויקרא בספר, והיינו משום לועג לרש, אבל עצם האחיזה בלחוד אין בה לועג לרש. ויש מחמירים גם בעצם הכניסה לבית הקברות עם ספר תורה בזרועו. והעיקר שיש להחמיר בדבר. [ילקו”י אבלות סימן נה סעיף ו].

ז. אם לומד משניות או קורא תהלים לעילוי נשמת הנפטר, אין בזה משום לועג לרש, שהרי עושים זאת לכבודו. ולכן מותר לערוך הספד בסמוך לקבר, אף שאומרים שם דברי תורה. וכן מנהגינו לומר צידוק הדין וקדיש ליד הקבר ממש. [ילקו”י אבלות תשס”ד סי’ נה ס”ז].

ח. מותר להתפלל במערת המכפלה, וכן בקבר רשב”י במירון, וכדומה, באופן שהם קבורים עמוק הרבה. [שם. ועוד שם לענין תפלה על שאר קברות הצדיקים, וביטול תורה. יחוה דעת חלק סימן לה עמוד קסה, ועמוד רסג, וחלק ו’ סימן ה’ עמוד כה].

א. מי שהרג את הנפש בשוגג, וחזר בתשובה שלימה, מותר למנותו עם חבר הרוחצים של החברא קדישא, שמאחר והוברר הדבר שלא במרד ומעל עשה כן, יש להקל. [ילקו”י אבלות סימן ד סעיף א’. מהדורת תשס”ד עמוד תשסב. יביע אומר חלק י’ חיו”ד סימן מז עמוד רצז].

ב. חברא קדישא שרוצים ללבוש שחורים בתלבושת אחידה בעת ההלוייה, כדרך המחפשים חדשות, אין מעשיהם רצויים, להנהיג חדשות בעניני סדר הלוית המת, שיש קפידא וסכנה בשינוי המנהגים בזה. ואף שאין בזה איסור, לאו מהתורה של “ובחוקותיהם לא תלכו”, מפני שעיקר כוונתם להראות סימני אבלות, ואין בזה פריצות וכדומה, מכל מקום לא נכון לשנות במנהגי חברא קדישא. [ילקו”י אבלות מהדורת תשמ”ט עמוד רפד, ובמהדורת תשס”ד סימן נד סעיף ב, עמוד תשסג. וביביע אומר חלק ג’ חלק יורה דעה סימן כה].

ג. יש מקומות שנהגו שחזן החברא קדישא מברך בבית הקברות בכל הלוויה ברכת “אשר יצר אתכם בדין”, כדי לפטור את המשתתפים בהלויה, ויש לקיים המנהג. [ילקוט יוסף על הלכות אבלות מהדורת תשמ”ט עמוד רפה, ובמהדורת תשס”ד סי’ נד סעיף ג עמוד תשסג. יבי”א ח”ה סי’ ל’].

ד. בית קברות שנקברו שם כמה מתים, והחברא קדישא שכחו ולא עשו הקפות לקדש את בית הקברות כנהוג, נראה שיעשו עתה הקפות עם מזמורי תהלים, ואנא בכח, ופטום הקטורת, כנהוג. [ילקו”י אבלות מהדורת תשמ”ט עמ’ רפו, ובמהדו’ תשס”ד סי’ נד סעיף ד, עמוד תשסה].