א. מצות לולב ומיניו נוהגת ביום ולא בלילה, שנאמר ולקחתם לכם "ביום" הראשון, ונאמר ושמחתם לפני ה' אלוהיכם שבעת "ימים", וזמן הלולב הוא מהנץ החמה, ואם נטלו אחר שעלה עמוד השחר, יש אומרים שנכון לחזור וליטלו בלי ברכה, אחר שתנץ החמה, ויש אומרים שאין צריך לחזור וליטלו, שיצא ידי חובה. וכן עיקר לדינא. ולכן בשעת הדחק אם צריך להשכים לצאת לדרך נוטלו משעלה עמוד השחר. אך אם אין שעת הדחק, צריך להמתין לכתחלה עד שתנץ החמה. [ילקו"י מועדים עמ' קסט. חזו"ע סוכות, עמ' שסט].
ב. מי שנטל לולב קודם עמוד השחר, ונשאר בידו עד אחר הנץ החמה, יש להסתפק אם צריך להניחו ולחזור וליטלו, או שעצם האחיזה בידו אחר אור היום מספיקה לצאת ידי חובה, ואין צריך לעשות מעשה הנטילה. [עיין ברוח חיים (ס"ס תרנג), שהביא ספק הבכורי יעקב בנ"ד. וראה מ"ש ע"ז בילקוט יוסף מועדים עמוד קסט הערה כב, ובחזון עובדיה סוכות עמוד תכג].
ג. כל היום כשר לנטילת לולב, ולכן אם לא נטל בשחרית יטלנו אחר כך. ומכל מקום זריזים מקדימין למצות ונוטלים אותו מיד אחר החזרה של תפלת שחרית, ומנענעים הלולב ומיניו לארבע רוחות העולם ומעלה ומטה, מוליך ומביא מעלה ומוריד. ואחר כך גומרים ההלל כל שמונת ימי החג, ומברכים אשר קדשנו במצותיו וצונו לגמור את ההלל. [ילקו"י מועדים עמוד קסט הערה כב].
ד. נהגו קצת מן המהדרים לברך על הלולב בתוך הסוכה, עם הקיצו משנתו, לפני תפלת שחרית, עם הנץ החמה, ולנענע, ואחר כך הולכים לבית הכנסת, ונוטלים הלולב בהלל בלי ברכה, ומנענעים עם הצבור. ויש אומרים דכיון שקריאת שמע מצוה מן התורה, לפיכך תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. ועוד, דכיון שעיקר מצותו בשעת ההלל, לפיכך יש לברך על הלולב רק אחר שחרית בעת אמירת ההלל. וכיון שנוטל אותו בבית הכנסת עם הצבור, וברוב עם הדרת מלך, בודאי שההלל שאומר עם הצבור במקום קדושתו לא גרע מן הסוכה, אלא אדרבה היא תוספת מעלה וקדושה יתרה, ולעולם אל יפרוש אדם מן הצבור. ואף על פי שמעלת זריזים מקדימים למצות עדיפא ממעלת ברוב עם הדרת מלך, [וכמבואר בראש השנה לב:], מכל מקום הרי גם לענין תפלה וק"ש בהשכמה ישנה מעלת זריזים מקדימים למצות, עם המעלה של "תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם". וכן כתב בספר סדר היום (בסדר נטילת לולב), וז"ל: לעולם אל יפרוש אדם מן הצבור, ומנהג הצבור ליטול הלולב אחר חזרת השליח צבור של תפלת שחרית, קודם ההלל וכו'. ע"ש. וכן מנהגינו. [ילקו"י מועדים עמוד קסט. ואף דעת האר"י ז"ל שעדיף לנענע עם הצבור אחר שחרית. ורק אם אין סוכה בביהכ"נ ינענע קודם התפלה בסוכה, כמבואר להדיא בשעה"כ (דף קג ע"ד), "אחר תפלת שחרית קודם ההלל". ע"ש. וע"ע בכה"ח סי' תרמד אות ג', ותרנא אות מו, ובחזו"ע סוכות עמ' שעא ד"ה והנה, ועמ' שעו הערה כד].
ה. הנוטל את הלולב בסוכה ויצא בו ידי חובה, יש מי שאומר שאסור לו להוציאו ביום טוב לרשות הרבים במקום שאין עירוב, לבית הכנסת לצורך הנענועים בהלל, כיון שאינם אלא מדרבנן. אך לדינא מותר להוציא הלולב ביום טוב אף אחר שיצא בו ידי חובה, לצורך הנענוע בלבד. והמנהג פשוט שאף לאחר שיצא ידי חובה ונענע כהלכה, מחזירו לביתו דרך רשות הרבים, דשמא יצטרך ליתנו לאחר לצאת בו ידי חובה, או ליתנו לאשתו שתטלנו בלא ברכה. ויש לה שכר על זה כמי שאינו מצוה ועושה. [חזו"ע סוכות (עמוד שעו בהערה). וע"ע בשו"ת דברי ישראל ועלץ (ח"א סימן קפד וקפה). ובשו"ת רבי בצלאל זאב (הרב"ז) סימן נט].
ו. יש מי שכתב שהנוהג על פי האר"י ז"ל להשכים ולברך על הלולב בסוכה קודם תפלת שחרית, צריך להקפיד לברך ברכת התורה קודם נטילת הלולב. אולם לדינא אין צריך להקפיד בזה, שהרי מותר לעשות מצוה קודם ברכות התורה, שאף על פי שבשעת מעשה המצוה הוא מהרהר בדין ההוא, אף על פי כן מותר לכולי עלמא, שכל שאינו מתכוין לשם לימוד אין צריך ברכה. [חזון עובדיה על סוכות, עמוד שעב].
ז. מי שלא השיג לולב ביום טוב של סוכות והגיע לידו בבין השמשות דידן, דהיינו אחר שקיעת השמש במה שנראה לעינינו, יטול לולב ויברך עליו, וינענע בו כדין. ואף בחול המועד הדין כן. [ילקוט יוסף מועדים עמוד קסט. חזון עובדיה סוכות, עמוד תמח].
ח. אסור לאכול סעודה קודם שיטול הלולב, [אף שכבר התפלל שחרית], אבל טעימה בעלמא, כגון מיני פירות, או פחות מכביצה פת, מותר. והחסידים הראשונים היו מתענים על מצוה חביבה כגון לולב. והוא בודאי ממדת חסידות. ומי שהוא חלש יוכל לסמוך לשתות, או לטעום מידי, כפי עיקר הדין. [שדי חמד מע' ארבע מינים סי' ג אות כב. משנ"ב תרנב סק"ז, וכה"ח שם אות יט]. ואם שכח והתחיל בסעודה ונזכר על שלחנו, ביום הראשון שהוא מן התורה יפסיק ויברך על הלולב, אפילו יש שהות הרבה ביום ליטול הלולב אחר שיסיים סעודתו. ומיום שני והלאה שנטילת הלולב מדרבנן, אם יש שהות ביום ליטלו אחר סעודתו אין צריך להפסיק. [ילקוט יוסף מועדים עמוד קסה. חזון עובדיה סוכות עמוד שצא].
