א. משה רבינו תיקן להם לישראל שהחתן נוהג שבעת ימי חופה בשמחה ומשתה, ושמח את אשתו אשר לקח, ונחשבים אצלו כימים טובים, לפיכך אינו אומר בהם וידוי ונפילת אפים. וכשמתפללים הקהל בבית החתן, או כשהחתן בא לבית הכנסת להתפלל עם הצבור, כל הקהל אינם אומרים וידוי ונפילת אפים בכל שבעת ימי המשתה, לכבודו של החתן. אולם בשחרית של יום החופה, אף על פי שהקידושין והחופה נערכים בו ביום קודם שקיעת החמה, מכל מקום עדיין אין תורת חתן עליו, וצריכים לומר וידוי ונפילת אפים. אבל במנחה כשהיא סמוכה לחופה, ובפרט כשהיא במזמוטי חתן וכלה, אין לומר וידוי ונפילת אפים. [חופה וקידושין עמוד שמ].
ב. כלה הנמצאת בעזרת נשים, ואין החתן שם, אינה פוטרת את הקהל לומר וידוי ונפילת אפים. [חופה וקידושין עמוד שמא].
ג. כבר נתבאר לעיל שאם החופה והקידושין נערכים למשל ביום רביעי סמוך לשקיעת החמה, כמו שנהגו בירושלים, אף על פי שלענין שבע ברכות נשלמים שבעת ימי המשתה ביום שלישי עם השקיעה, מכל מקום לענין וידוי ונפילת אפים יש להקל שלא לאומרם ביום רביעי, עד סוף שבעה ימים מעת לעת משעת החופה והקידושין. [חופה וקידושין עמוד שמב].
ד. כשיש חתן בבית הכנסת [בתוך שבעת ימי המשתה], אין אומרים למנצח יענך ה’ ביום צרה, ומזמור תפלה לדוד הטה ה’ אזנך ענני וכו’. ואמנם בתעניות צבור אומרים סליחות כנהוג. אך מדלגים על הוידוי. וטוב שהחתן יצא לחוץ בעת הוידוי, כדי שיוכלו לומר גם וידוי. [חופה וקידושין עמוד שמד].
ה. בימים שאין אומרים בהם וידוי, אין אומרים בשבת במנחה “צדקתך צדק”. אבל כשיש חתן או אבי הבן או סנדק בבית הכנסת, יש לומר צדקתך צדק כמו בכל שבת. [חופה וקידושין עמוד שמד].
ו. אין אומרים “תיקון חצות” בבית החתן. [חופה וקידושין עמוד שמה].
