בהיות מרן אבינו רועינו זצוק"ל, גר בפתח תקוה שם כיהן כדיין, גרה בשכנותו משפחה שלא אהבה בלשון המעטה את "החרדים המשתמטים", בכל עת שבני משפחה זו היו רואים את מרן או את מי מילדיו, היה מבט של בוז ולגלוג ניצת בעיניהם, אך מרן תמיד היה מאיר פנים לכל.
והנה, שלושה חודשים אחר שהגיעו לפתח תקוה פרצה מלחמת קדש, ראש אותה משפחה גויס לצבא, בטרם עזב את הבניין עוד הספיק לגדף ולחרף את "החרדים" אשר אינם תורמים מאומה למדינה ולא יוצאים להילחם"…
באחד הימים פגשה אשתו של אותו האיש את הרבנית, ואף היא הטיחה בה האשמות דומות, הרבנית מצידה ניסתה להסביר לה בנועם את תפקידם של בני הישיבות, וכבדרך אגב ציינה שבעלה הרב מכהן כדיין בעיר.
"בעלך דיין?! דיין זה כמו שופט – הלא כן?!" פקחה אותה גברת זוג עיניים תמהות מול הרבנית, אז חלחלה לתודעתה כי "הרב החרדי" שגר בשכנותה הוא אישיות נעלה ומורמת מעם…
כל אחד מבין בשפתו ובדרכו, ומאז החלו לרחוש כבוד למרן ולמשפחתו.
(משוש תבל).
