פינה מיוחדת מאת הרה"ג הרב יוסף חי סימן טוב שליט"א שתעלה בעזרת ה' יתברך מידי שבוע. במסגרת מדור זה, תובא בפני הגולשים היקרים חקירה מהפרשה, עם כמה וכמה יישובים מפרי עטו של הרב סימן טוב. בסוף כל משא ומתן, ישנו סיפור על מרן רבינו עובדיה יוסף זלה"ה הקשור לאותם ביאורים.
פרשת ואתחנן
"ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמים ונדחת והשתחוית להם ועבדתם אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים תחת כל השמים" (ד', י"ט)
בשעה שנחלקו קרח ועדתו על משה רבינו, עלו השמש והירח מרקיע לזבול ואמרו לפניו ריבונו של עולם, אם אתה עושה דין בשביל בן עמרם להעניש את קרח ועדתו אנו מאירים לעולם, ואם לא אין אנו מאירין! באותה שעה ירה הקב"ה בהן חיצים וחניתות, אמר להם בכל יום ויום משתחוים לכם ואתם מאירים, בכבודי לא מחיתם, בכבוד בשר ודם מחיתם?! ומאז אינם רוצים להאיר מפני שעובדים להן, ובכל יום ויום יורים בהן חיצים וחניתות ומאירים שנא' (חבקוק ג') "לאור חציך יהלכו", [נדרים לט:].
היאך השמש והירח שמחים בצאתם וששים בבואם והלא אינם רוצים להאיר מפני שעובדים להן, ובכל יום יורים בהן חיצים וחניתות ורק אז מאירים?
יש מקשים היאך אומרים אנו בתפילת יוצר של שבת "שמחים בצאתם ששים בבואם" והרי אינם מאירים עד שיורים בהם חיצים וחניתות, ואם כן היאך אפשר לומר שהשמש והירח ששים בבואם?
יישוב א'
היו שמחים מתחילה קודם שהיה הקב"ה נותן בהם חיצים וחניתות
אפשר לומר בדוחק שמה שאומרים בתפילה שמחים בצאתם ששים בבואם, היינו קודם שהתחיל הקב"ה ליתן בהם חיצים וחניתות.
יישוב ב'
שמחים שאינם מאירים לעולם ברצונם אלא מתוך שהקב"ה כופה אותם
עי"ל שעל כל פנים כיון שהם מוכרחים להאיר לעולם, שהרי אי אפשר להשאיר העולם חשוך, שמחים הם שהם עושים זאת בכפייה גמורה מאת ה', ולא עושים מעצמם, וכיון שזה נעשה בהוראה ובכפייה מאת קוב"ה, ממילא אין להם שותפות במעשה הגויים שעובדים להם.
יישוב ג'
בזמן הזה אין כבר אנשים שעובדים לשמש או לירח
עלה בדעתי ליישב עוד שחז"ל תיקנו לנו לומר כך בתפילה, עתה בדורותינו, שכמדומה אין בכל העולם כבר אנשים שעובדים לשמש ולירח. ויש לעיין אם מזמן שתיקנו את התפילה כבר לא היו אנשים כאלה.
יישוב ד'
שמחים לעתיד לבוא שמזריחה השמש והצדיקים מתרפאין ומתעדנים בה
הנני חוכך ליישב עוד שאין הכוונה שמחים בצאתם ששים בבואם על מה שמאירים בכל יום ויום, אלא הכוונה גבי לעתיד לבוא, כמבואר בנדרים (ח:) אין גיהנם לעולם הבא, אלא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה, צדיקים מתרפאין בה ורשעים נידונין בה, שנאמר (מלאכי ג') "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא" ולא עוד אלא שמתעדנין בה שנאמר (שם) "ויצאתם ופשתם כעגלי מרבק" (ותצאו ממצר וירחב לכם כמו עגלים מפוטמים) והרשעים נידונין בה שנא' (שם) "כי הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכל עושה רישעה קש ולהט אותם היום הבא אמר ה' צבאות אשר לא יעזוב להם שורש וענף".
יישוב ה'
שמחים על שמאירים להעוסקים בתורה ועושים רצון השי"ת
יותר נראה לומר שהגם שאינם רוצים להאיר מפני עובדי עבודה זרה, מכל מקום אחרי שכבר מאירים שמחים הם במעשיהם, מפני שמאירים ללומדי התורה ומקיימי המצוות, ועל זה יש להם לשמוח שמחה גדולה ולפאר ליוצרנו. ומה שעל ידי אורם יש גם שעובדים להן, הרי זה בבחינת הלעיטהו לרשע וימות.
ומצינו כיוצא בזה בפוסקי דורנו שדנו בעניין האיסור ללמד תורה לאדם שאינו הגון (כמבואר בחולין קלז.), אם מוסר שיעור לרבים ושומעים אותו גם אנשים שאינם הגונים, ועיקר כוונתו רק ללמד תורה למי שהגון דהרי זה מותר. וכן העלה בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב סי' קל"ב) והביא ראיה מהירושלמי (פ"ב דסוכה ה"א) בעובדא דטבי עבדו דרבן גמליאל שחכמים דברו דברי תורה בנוכחותו ולא חששו, כי למדו לעצמם ולא חששו שגם הוא שומע גם כן. [ועיין מה שדנתי בארוכה בראיה זו בכרם יוסף ב"ק עמ' שצ"ד].
ועוד דן בשו"ת אגרות משה (אבה"ע ח"ד סי' כ"ו או"ג) גבי מלמד בבית ספר שיש שם יהודים וגויים, שכיון שעיקר כוונתו ללמד ליהודים אע"פ שגם הגויים שומעים מותר. וכן כתב הגאון רבי מנשה קליין זצ"ל בשו"ת משנה הלכות (ח"ה סי' קע"ב) ושלכן מותר ללמד דברי תורה ברדיו ובפרהסיא אף על פי שגם גויים שומעים דברי תורתו.
וכיוצא בזה כתב בארוכה רבינו הגדול זצוקל"ה בספרו הליכות עולם (ח"ח עמ' שע"ט) גבי מסירת שיעור תורה בבית כנסת שרגילים לבוא גם שופטים חילונים הדנים על פי הערכאות, ואי אפשר למונעם מלהשתתף, אף שאסור ללמד תורה לתלמיד שאינו הגון, כיון שעיקר כוונת החכם ללמד לרוב המשתתפים שהם יראי ה', הרי זה מותר. והרי זה בכלל דבר שאין מתכוין מותר, כי כלל זה נאמר גם בשאר איסורים, ולא רק גבי שבת, כמבואר בגמרא (שבת מו:). והוסיף שאף שזה פסיק רישיה, הרי זה לא ניחא ליה ולדעת הערוך פטור ומותר. וגם להחולקים מצוה שאני, כמו שכתבו התוספות (כתובות ו.) הרא"ש (ריש פרק הבונה) וההשלמה (שבת עה.).
ומעתה גם בנידון דידן שהשמש והירח יוצאים להאיר לעולם הלא ודאי אינם מתכונים להאיר כדי שיעבדו להן עובדי עבודה זרה, ומותר להם להאיר כאמור. ועל כן ששים ושמחים הם שעל כל פנים מאירים לישראל הקדושים העוסקים בתורה ובמצוות.
יישוב ו'
השמש והלבנה שמחים על שעושים רצון ה' להאיר לעולם
מצאתי עתה שנתקשה בזה הרוקח בפירושו לסדר התפילה (אות צ"א) וכתב ליישב: "מיהו שמח הוא שעושה ציוויו". כלומר שעל כל פנים השמש והלבנה שמחים שעושים רצון ה' להאיר לעולם. [ויש להוסיף בזה מה שדרשו חז"ל (קידושין לא.) גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה. אך שמא לגבי שמש וירח לא שייך הטעם של גדול המצווה ועושה].
וראיתי עתה דבר נפלא בספר פרי אפרים (סנהדרין קי:) שפירש על פי זה מאמר חז"ל (שבת פח: יומא כג. גיטין לו:) הנעלבין ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבין, עושים מאהבה ושמחים ביסורין, עליהם הכתוב אומר (שופטים ה') "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו", וקשה מה הדימוי בין מי שחוסם פיו בשעת מריבה לבין צאת השמש בגבורתה. אך לאור האמור מיושב כי מי שמתייסר וחוסם פיו בשעת מריבה הרי הוא דומה לשמש והירח שאף הם לוקים בכל יום בחיצים וחניתות, ואף על פי כן הם שמחים בעבודת ה' שלהן. שוב ראיתי שכבר הקדימו בפירוש זה בספר ענף יוסף על העין יעקב (שבת פח.).
ויש להוסיף בס"ד ולומר כי מי שחוסם פיו בשעת מריבה, הרי הוא דומה לשמש וירח שאינם רוצים ליתן יד לעובדי עבודה זרה, כך זה ששותק בשעת מריבה כביכול אינו נותן יד לזה שכנגדו לעבוד עבודה זרה, שהרי אמרו רבותינו (זוה"ק בראשית ח"א דף כ"ז ע"ב) שכל הכועס כאילו עובד עבודה זרה, וממילא על ידי ששותק מתיישבת דעתו של בעל המריבה.
רבינו האיר לעולם כולו תורה ויראה כצאת השמש בגבורתו!
דומה כי אין הגדרה נפלאה יותר לרבינו הגדול זצוקל"ה ממה שנאמר כאן בשמש ובירח "שמחים בצאתם ששים בבואם" – כמו השמש שמאירה לכל, צדיקים ורשעים, קרובים ורחוקים, כך האיר אור תורתו של רבינו לכל שכבות העם, לתלמידי חכמים ויושבי על מדין, לבעלי בתים וקובעי עתים, להמון העם, וגם לאנשים רחוקים, ואפילו לפושעים ועבריינים, הכל נאותו לאורו. והגם שבגלל הנהגה זו מררהו ושיטמוהו בעלי חיצים, לא חת רבינו ולא חש. ידע רבינו כי כל מעשיו הם להרבות כבוד שמים לתת כבוד וגדולה לה' ולתורתו, ולכן המשיך בעוז ובתעצומות להאיר ולהזריח לכל איש ישראל, מכל מקום, בכל דרגה. ובהנהגה זו היה שש ושמח, ומשמחתו השפיע לכל הבאים במחיצתו.
וכשרבינו זצוקל"ה נטל מקלו ותרמילו להזריח אור תורתו בשיעוריו ובמסעותיו בכל רחבי העולם, הפריח גם אור של שמחה – שמחת חיים ושמחת תורה – גם בעל מרה שחורה שהיה נכנס לשיעורו של רבינו היה יוצא משם שמח וטוב לב כאדם שאינו יודע עצבות מה היא – כידוע לכל יודעי דבר!
סיפר ראש ישיבת "כסא רחמים" הגאון רבי מאיר מזוז שליט"א: פעם ראשונה ששמעתי את רבינו זצוק"ל היה זה במוצאי שבת ט' אייר התשל"ב, הגעתי בסביבות השעה 9 בערב לבית הכנסת עולי משהד בבני ברק, מצאתי את בית הכנסת מלא וגדוש, מאות אנשים השותים בצמא את דברי קודשו של רבינו, מכל העדות והחוגים, ספרדים תימנים ואשכנזים, כיפות סרוגות ושחורות, רבנים דיינים ועמך בית ישראל, ופי קודשו של רבינו קולח כמעיין המתגבר, חידושי הלכות, קושיות ותירוצים, סברות לאמיתה של תורה, מקורות עד אין קץ לכל סברא וקושיא, עם הברקות ומילתא דבדיחותא לעורר הנרדמים, אחרי כשעתיים של שיעור בהלכה, עבר רבינו לשאת דברי אגדה נעימים ומתוקים. (זכר צדיק לברכה ר' יצחק זר ז"ל אביו של גיסי הגאון רבי יעקב זר שליט"א רב קהילת "יקירי ציון" שהוא יסד שיעור זה, ועל כך היה רבינו מחבבם הרבה).
חזרתי הביתה בשעה 1 בלילה אחרי חצות. אשתי ע"ה שאלה אותי לפשר האיחור – איפה היית עד עכשיו? אמרתי לה "חבל שרבינו לא דרש את דרשתו בבית הקברות, כי אז היינו עדים לתחיית המתים… החיה מתים ברוחו, הוציא דבש ממר ואש ממים"!
כמו השמש שנותנים בה חיצים וחניתות ועם כל זה ששה בבואה שמחה בצאתה לזרוח ולהאיר לעולם כולו – כך היה רבינו זצוקל"ה עם כל ייסוריו ומכאוביו וחיצים וחניתות שניתנו בו האיר לעולם כולו בתורתו ביראתו ובהנהגתו מתוך שמחה עצומה שהיה תמיד שרוי בה וסחף בה את כל שומעי לקחו והיושבים בצילו!
רבינו זצוקל"ה היה כשמש והירח שלא רצו להאיר לעולם – רבינו העדיף להסתגר בארבע אמותיו ולהיטמן במערה ולעסוק שם בתורה ולחבר חיבוריו כמו שכתבו הקדמונים שעל ידי התבודדות האדם לעבודת ה' יעלה ויתעלה כפל כפליים (עי' בהקדמה לכרם רבנן ח"א) – אך דבר ה' היה אליו להמשיך להאיר את אורו לכל בית ישראל. נגלה אליו מרן הבן איש חי זצ"ל בחלום והורה לרבינו להמשיך לדלות ולהשקות לישראל תורה ויראה (עיין בהקדמה לטהרת הבית ח"ב) – ויחד עם זאת רבינו עשה זאת בשמחה ובאהבה רבה כשמש המאירה לעולם כולו!
רבה של רעננה הגאון רבי יצחק פרץ שליט"א חושף בפנינו גילוי נוסף אודות חלומו של רבינו על מרנא ורבנא קודש הקודשים רבינו יוסף חיים זצ"ל: פעם כשנכנסתי למעונו של רבינו, אשתו הרבנית ע"ה אמרה לו – חכם עובדיה, תספר לרב פרץ מה חלמת אתמול בלילה, אך רבינו לא הסכים. לאחר הפצרותי כמה וכמה פעמים נענה רבינו ואמר בקול נרגש – "חלמתי הלילה כי מרן הבן איש חי זצוקל"ה בא אלי לביתי, הכנסתי אותו כאן לחדר הלימוד, הצעתי לפניו שיראה את ספרי שו"ת "יביע אומר", הוצאתי את הכרך הראשון והראתי לו, רבינו יוסף חיים החל לדפדף והתפעל מהספר. לאחר מכן אמרתי לו כי אני עובד על דרשות שאמסור להמון העם לקרבם לאבינו שבשמים, הוא התפעל מאד, ואמר – אתה הולך לומר דרשות להמוני העם, תדע לך שזה חשוב יותר מכל הספרים שכתבת"…
נאה דורש ונאה מקיים היה רבינו זצוקל"ה ופעם אחת הקשה על מאמר חז"ל (ברכות יז.) "אשרי מי שעמלו בתורה" מפני מה מוגדר לימוד התורה כעמל, והלא מי שבאמת לומד, יודע שאין תענוג גדול יותר מאשר לשבת וללמוד, ומדוע מייחסים את עסק התורה כ"עמל"? ותירץ שאדם שרוצה ומשתוקק ללמוד נהנה מכל דקה של לימוד מול הספר, אבל הוא חייב לצאת ולהפסיק, בשביל להרבות חיילים לתורה, וזה נקרא "אשרי מי שעמלו בתורה" אשריו שהוא עמל – על אף שקשה לו, הוא עובר ממקום למקום להרביץ תורה, זה נקרא עמלו בתורה! (קונטרס יתד המאיר).
מעת בחרותו של רבינו זצוקל"ה הזריח השמש לעולם כולו, היה הולך משיעור לשיעור. בניו הגאונים שליט"א העידו כי מעולם לא היה רבינו בשעות הערב בבית. גם רבינו בעצמו העיד כדברים האלה לפני הגאון רבי אלעזר זאב רז שליט"א כאשר הכתירו לרב, ואמר לו: "תיתן יום יום שיעורי תורה, אני בגילך לא הייתי בבית שום ערב"!. תמיד כיתת רגליו משיעור לשיעור, בימי שבת היה הולך מחיל אל חיל מבית כנסת לבית כנסת ומוסר כעשרה שיעורים. ונסך רוח חיים, רוח של אהבת תורה ויראה בעם ישראל!
מלבד שרבינו כיתת רגליו למסירת השיעורים, הוא זה שנטל את מקלו ותרמילו והפליג אל מדינת הים וכיתת את רגליו ודילג ממדינה למדינה לפיתחם של נדיבים ואילי הון בכל העולם כולו שירימו את תרומתם הנדיבה לטובת עולם התורה, הגם שזה היה כרוך בבושה עצומה אותה חש, כפי שהעיד בעצמו!
מעניין לעניין באותו עניין, סיפר עוד הגאון רבי יצחק פרץ שליט"א: מרן הגאון רבי אלעזר מנחם מן שך זצ"ל ראש ישיבת פונוביז' אמר לי בקול דואג – תדע לך, גדולי חכמי ספרד הובילו את עם ישראל בכל הדורות!
עמדתי בפליאה. אני שלמדתי בישיבות אשכנזיות ידעתי שחכמי אשכנז רבים וטובים הם. אך מרן הרב שך זצ"ל המשיך ואמר – רוב הספריה שלי הינה מחכמי ספרד. שאלתיו הרי יש ספרי אשכנזים רבים?! נענה הרב שך ואמר לי – הם כתבו ספרים להבין מה אומרים חכמי הספרדים, כל ספרי האור שמח והגר"ח הינם להבין את הרמב"ם, וכמה קולמוסין נשפכו להבין דיברות הרמב"ם, הרי"ף הרמב"ן ושאר גאוני הספרדים, נכון שיש גם גדולי עולם אשכנזים, אך גדולי חכמי הספרדים רבים ועצומים הם!
ואז הוסיף מרן הרב שך זצ"ל ואמר בכאב רב – ב250 שנים האחרונות היתה ירידה בציבור הספרדי, והייתי מלא תמיהה איך נוצרה ירידה כזו. ואז שאלני – למדת מהרי"ט אלגאזי על בכורות?! מי שלמד זאת רואה את הגאונות העצומה, וכי גאון כמותו יכול היה לסגור את הספר בשביל להקים ישיבה?! זו היתה הבעיה של חכמי הספרדים בדורות האחרונים, שלא יכלו לסגור את הספר כדי להקים ישיבות, והם נהגו כך מרוב הקשר שלהם לתורה. אני מעיד שמים וארץ שהם לא יכלו לסגור את ספריהם, וזה גרם לנפילתם של המון העם, כי הם לא יכלו לכתת רגלם ממקום למקום ולאסוף כסף להרבות תורה.
כששבתי וסיפרתי זאת לעט"ר רבינו עובדיה יוסף זצוקל"ה, הוא ניאות בדבריו של מרן הגרא"מ מן שך זצ"ל, ואמר כמה צדקו דברי קודשו!
אולם רבינו לא הסתפק באנחה גרידא, אלא ממחשבה למעשה קם והפריח את השממה, האיר והזריח לישראל בתורתו יראתו וחכמתו, עם כל אהבתו העזה וחשקתו הרבה לספרים – נטל רבינו מקלו ותרמילו ולא הניח פינה בעולם שלא דרך בה!
אזכרה ימים מקדם באותה תקופה לפני עשור שנים, בחודש ניסן התשס"ד, הזמנתי את רבינו לשאת את המשא המרכזי בכנס בני התורה. אך באותה תקופה היו איומים קשים לחיי רבינו אחרי שהורה לתקוף ולהכות במחבלים שונאי ישראל ימח"ש. למשך כחודש ימים לא יצא רבינו מביתו לשום מקום ממש, ואף לא למסור את שיעורו השבועי בבית הכנסת היזדים. יום לפני הכנס לא ידעתי את נפשי, כל הארץ רועשת וגועשת ממתינה לבואו של רבינו הגדול לכנס, ותורה מה תהיה עליה אם לא יבוא רבינו?!
עליתי לביתו של רבינו. בדרכי פגשתי את בנו של רבינו ראש בד"ץ "בית יוסף" הגאון המפורסם לשם טוב ולתהילה רבי משה יוסף שליט"א בדיוק בעת צאתו מבית רבינו, ושחתי לו את צערי. אך רבי משה השיבני כי אין כל סיכוי שרבינו יסכים לצאת לרחובה של עיר לבוא למסור את שיעורו בכנס, כיון שיש איומים קשים על חיי רבינו, ועל פי הוראת השב"כ נתבקש רבינו שלא לצאת מביתו בפרט בתקופה זו, [כידוע אחרי זמן רב לכדה המשטרה את אותה חוליה שניסתה להתנקש בחיי רבינו].
אך לא אמרתי נואש, עליתי במדרגות היכל קודשו של בית רבינו, ולפתע פגשתי בידיד נפשי רבי צבי חקק שליט"א המשב"ק של רבינו זצוקל"ה. ביקשתי ממנו להיכנס למעונו של רבינו, לשוחח עימו בדבר הכינוס הגדול שאמור להתקיים מחר, והוא נענה לבקשתי על אתר, והכניסני לקודש הקודשים לחדר לימודו של רבינו.
פניתי לרבינו ואמרתי: "כבוד רבינו, אלפי בני תורה בכל רחבי הארץ, ירושלים, בני ברק, ביתר, קרית ספר, ועוד, ממתינים ומצפים לבואו של רבינו מחר לכנס של בני התורה בלווין, כולם רוצים לשמוע מכבוד רבינו פלפולא דאוריתא ודברי חיזוק", רבינו נענה והשיב: "אני יבוא"! חזרתי ושאלתי: "בטוח שכבוד הרב יבוא"? נענה רבנו בפעם השניה ואמר: "אני יבוא"! אך עדיין חששתי מפני האיומים על רבינו. שאלתי שוב: "למרות האיומים, רבינו יגיע"? ואז השיבני רבינו בפעם השלישית: "אל תדאג, אני מבטיח לך, אני יבוא"!
למחרת ירושלים לבשה חג, זו הפעם הראשונה שיוצא רבינו למסור את שיעורו אחרי שבמשך כחודש שלם לא יצא רבינו מחדר לימודו. בכל הארץ יצא קום, וכמדומה שזה היה כנס בני התורה החביב ביותר מכל הכנסים, רבינו הגיע במסירות נפש להשקות את העדרים!
אז חשתי כי כמו שנקשר רבינו בעבותות אהבה לשקידת התורה, כך גם קשר רבינו עצמו בעבותות האהבה לציבור הקדוש. כל אחד ואחד בארץ ובתפוצות הרגיש קשר מיוחד לרבינו, כל אחד הרגיש קרוב, כל אחד הרגיש אהוב ונחמד.
רבינו נטע מסילות בלבבם של כל ישראל, וכמו חוט של חסד היה משוך מליבו הטהור לליבם של כל אחד ואחד מישראל, קרובים ורחוקים יחד. וככה עם כל אהבתו של רבינו לתורה, עם כל אהבתו לספרים קשר עצמו גם לציבור הקדוש, ויצא להשפיע מאור תורתו ויראתו!
כשאני מתבונן עתה במסירות נפשו של רבינו זצוקל"ה שעלה להרעיף על ישראל טל של תורה מתוך מסירות נפש על חייו, אני נזכר בדמותו הגדולה של רבי יהושע בן לוי (כתובות עז:) שהיה מחבק את אותם אנשים שחלו בחולי הראתן, שיש שרץ במוחם, ומחלה זו חלילה עלולה להדביק אחרים, והחכמים כולם היו מתרחקים מהם ונזהרים שלא לעמוד במקום שתנשב רוח אחת על שניהם, ובכל זאת רבי יהושע בן לוי היה מחבקם ומלמדם תורה, הוא היה אומר כיון שהתורה "אילת אהבים ויעלת חן" (משלי ה') אם חן מעלה על לומדיה אגוני לא מגנא?!
גם עתה בתקופה האחרונה כארבעה חודשים לפני שעלה רבינו בסערה השמימה כתב וחתם מתוך ייסורים עצומים מתוך מיטת חוליו איגרת חיזוק מיוחדת לתלמידי ישיבת המתמידים של מוסדותינו ולכל באי המעמד בהיכל ישיבתינו (והיא נדפסה בתחילת הספר). בו בזמן שהגיעה למעונו של רבינו פמליית מועצת הרבנות הראשית להתבקש על ידו לתמוך במעומדות בנו חביבו הגאון המפורסם רבי יצחק יוסף שליט"א למשרת הראשון לציון והרב הראשי לישראל, אך רבינו זצוקל"ה ביקש להתעסק תחילה עם איגרת החיזוק, כי חיזוק לימוד התורה, קודם לכל!
כזה היה רבינו הגדול זצוקל"ה מסר נפשו לאהיב את התורה על המון העם בכל עת בכל מצב ובכל זמן!
האיר רבינו והזריח שמשה של תורה לכל העולם כולו – ובעת שנח נפשיה כבו המאורות, שקעה השמש בצהרים!
