מרן רבינו הגדול זצוקללה"ה הוא האות והמופת בדורנו שכל אדם ראוי לו להיות עניו כמשה רבינו. מרן היה סמל הענוה של הדור. המושג "ענוה" והמושג "מרן רבינו עובדיה יוסף" חד הם!
מרן רבינו הגדול זלה"ה הניח כתר למידת הענוה, ומידת הענוה הניחה כתר על ראשו. על כל צעד ושעל בכל רגע ורגע בחיי מרן במשך 93 שנות חייו – ראינו ענווה.
מי שלא חי את מנהיגותו של מרן, לעולם לא ידע לאלו פסגות גבוהות ניתן להגיע במידת הענוה, גם אם ילמד ספרי מוסר רבים העוסקים במידת הענוה ודרכי קנייניה. לא למדנו בספרים מה היא ענוה ואם ניתן להשיגה, אלא ראינו זאת בחוש!
אצל מרן ראינו מוחשית את הענוה בכל צעד ושעל בחייו, בעת היותו בביתו, בעת יציאתו וכניסתו, בתפילתו, בעת קבלת קהל, בפגישותיו עם שרים ורוזנים ועם פשוטי ודלי עם. בהופעותיו ובמנהיגותו.
ועל כולנה בעת משא קודשו ודרשותיו לאומה כולה.
מי לא שמע על גדלותו ובקיאותו העצומה בכל התורה כולה? הכל היה גלוי וידוע לפני מרן כשמש בצהריים! ולמרות זאת היה מוסר את שיעורו בענווה עצומה, אינו מבליט את ידיעתו העצומה בכל התורה כולה.
דוגמה אחת מיני אלף: פעמים רבות היה מרן רבינו זלה"ה מניח על השלחן בעת השיעור ספר פתוח כדי למעט מגלותו, שיסברו העם שדרשתו נלקחת מתוך הספר. ופעם אחת לקראת סוף השיעור שהיה מפולפל ומתובל בכל מכמני התורה, תפסו שהספר היה הפוך… ומרן לא מרגיש, את כל השיעור המדהים מסר מרן בעל פה כדרכו בקודש…
(שלהבת יוסף חי).