מעבר לדלת ביתו של גדול הדור!
עמדתי עם ילדיי מאחורי דלת ביתו של אחד מגדולי הדור שליט"א, קבלת הקהל החלה מזמן, הדלת שנפתחה מפעם לפעם הראתה שהבית אינו עמוס באנשים, אך בהיפך מהמן שירד לאבותינו במדבר שנכנס ולא יצא, מדלת הבית רק יצאו אנשים ולא נכנסו. המשבקי"ם התהלכו בתוככי הבית כתרנגולים נפוחים, פניהם עטויי חשיבות, ועל אף תחנוני האנשים הצובאים על הפתח להיכנס גערו בהם שלא יפריעו לסדר הטוב, גם כאשר הפצרתי שלפחות יכניסו את אבות הילדים הרכים אשר פניהם סמקו ואדמו מעומס האנשים הדוחסים אותם כסרדינים בקופסת שימורים, ועוד רגע קט יתחילו עצמותיהם הרכות להתפרק כלגו וכקש נידף, נותרה ארשת פניהם קשוחה ובמבט שהבהיר שחבל על הדיבורים, שכן רק הם הקובעים כאן מי יכנס ומי לא. גם ההודעות הטלפוניות שנשלחו אליהם לא זכו ליחס, למרות שמסתמא בתוך הבית הם שלפו את מכשירי הטלפון ברוב חשיבות לעיני הנוכחים המעריצים לבדוק מי השאיר להם הודעה, אולי זה ראש הממשלה או נשיא ארה"ב שזקוק לעצתם…
לא על כך באתי לספר כאן, גם לא על המשב"ק הנחמד שכשגדול הדור שאל אותו אם הוא מכיר אותי, ענה שכמובן שהוא מכיר אותי, כשהכוונה רק כל עוד איני מאחורי הדלת…
על דבר אחר לגמרי מטרתי להדגיש כאן. לאחר זמן פנה אלי אחד מבאי הבית בתוכחה מגולה: וכי מי מביא ילדים לבית הרב כשיש עומס כזה? זו חוסר אחריות שלך!
דבריו צודקים ביותר, ובכל זאת הבאתי בעבר ועוד אביא בעתיד את ילדי לכל הזדמנות כזו עם כל חוסר האחריות שבדבר!
ובכדי להבין למה, אספר:
"הסימון האדום"
היה זה בתקופת השואה האיומה, אכזריותם של הגרמנים הארורים לא פסחה גם על תינוקות וילדים קטנים חסרי ישע, דם יהודי היה הפקר בעיניהם, ובכלל לראות יהודי סובל היה עבורם תענוג בל יתואר, עד שלעתים קרובות היו מעניקים לעצמם את התענוג המפוקפק הזה להכות איזה יהודי עד זוב דם, ואם נפח המסכן הלה את נשמתו היה זה עבור הגרמני הסאדיסט פרס גבוה. אל נקמות ה'.
בין הילדים ששוכנו במחנה 'פלאשוב' היה הילד ישראל דוד ניוונר, ילד חמד שבימים כסדרם היה מהתלמידים המובחרים והמוכשרים ביותר ב'חדר' שבעירו חוסט, עיר של חכמים ושל סופרים, ממנה יצאו רבים מגדולי הונגריה המוכרים עד היום בספריהם.
אך כמובן שבמחנה מי יכל לחשוב על הלימוד המהנה שהורגלו אליו, עוד בטרם נצנצו קרניה הראשונות של השמש על פני הארץ העירו הנאצים בגסות ובאכזריות את שוכני המחנה, ואילצו אותם לצאת לעבוד עבודה פיזית קשה בחטיבת עצים, עד קרוב לעתותי ערב, כשלגופם בגד דק, ולמאכלם קיבלו בקושי חתיכת לחם עבשה ופינכת מרק דלוחה, כך יום יום עבדו אומללים אלו 12 שעות עבודה סביב לשעון.
באחד הימים נתפש הילד ישראל דוד על חם כשהוא חוטא 'חטא חמור', מחמת קושי העבודה נפל הילד שדוד על מקומו ונרדם לרגעים מספר, הנאצי שראה אותו במצב כזה לא דיבר הרבה, רק שלף מכיסו טוש אדום וסימן על גבו של הילד…
את משמעות הסימון האדום הבין הילד כשבסוף היום הוכנס למגרש גדול באורך של כמה קילומטרים (!) שמשני צדדיו היו אבנים כבדות, ועליו היה לקחת אבן מקצה זה של המגרש ולהעבירה לקצה השני, ומשם לחזור עם אבן אחרת, לא לשם תועלת כל שהיא אלא אך ורק מתוך דאגתם הכנה של חיות האדם ל'חינוכו' של הילד שהעז להירדם על משמרת עבודתו למען 'הוד מעלת' הפיהרר ימש"ו.
רוב האנשים שנענשו בעונש זה לא עמדו בסבל, ובאמצע המירוץ עם האבנים הכבדות הם נפלו על הקרקע, והגלקסים הנאצים עמדו עם אלות בידיהם והיכו באכזריות את מי שהעיז ליפול, כך גם הילד ישראל דוד הרגיש שהוא מגיע לאפיסת כוחות ויותר אינו מסוגל לשאת אבנים כבדות אלו שמשקל כל אחת היה כמה קילו גרמים.
אך לפתע, הוא קיבל כוחות חדשים ומרעננים, ולהפתעת כולם רוח נעורים מחודשת נכנסה בגופו, פניו לבשו חיוך והוא החל רץ עם האבנים מקצה לקצה בשמחה ובזמרה.
וכאן אנו מגיעים לעיקר מאמרינו, בודאי גם הינכם תמהים מהיכן צצו להם כוחותיו המחודשים?
הנה הדברים כפי שסופרו בלשונו:
זיכרותיו של הילד הצעיר שהתגברו על הגרמנים ימ"ש
נקדים, שבתקופת מגוריו בחוסט שעדיין היתה תחת ממשלת צ'כיה היה אביו נוסע בחג הסוכות לסאטמר שברומניה, היתה זו נסיעה מפרכת וקשה, גם מצד טלטולי הדרך הארוכה, וגם מצד הקשיים שהערימו השלטונות בגבולות שבין המדינות, אך קשיים אלו לא מנעו מההורים לקחת את ילדיהם הרכים עמם, וכפי שהתברר היה הדבר משתלם:
אנו חוזרים למגרש במחנה העבודה.
פתאום התחלתי לזכור ולהתרגש שכשהייתי נוסע כל שנה לאדמו"ר מסאטמר זצ"ל ל'הקפות' בשמחת תורה, והתחלתי לזכור את ההקפות של הרבי, איך שהרבי היה רוקד, ואיך שהוא היה רץ בצורה שאי אפשר לתאר שזה בן אדם, זה לא היה בכח אנושי, הוא היה יכול לרוץ לילה שלם בלי הפסק סביב בית המדרש, עם ספר תורה ביד, מה שאף אחד מהאנשים לא יכל בכלל, אני זוכר שכשהיינו ילדים, כשבאנו לחיידר היינו רצים ורצים, והיינו אומרים הו… זה לא כמו הרבי! הוא היה ממש רץ באויר, בריצות כאלו עם דמעות בעינים, וכל הזמן דיבר ומלמל בדביקות נוראה.
ואז כשנזכרתי בהקפות, נזכרתי בניגון שהוא היה שר בהקפות, ובהקפות בכל פעם היה ניגון אחר, ובזה הכח רצתי… מקודם התחלתי לשיר את הניגון של הקפה שלישית, ובזה הכוח התחלתי לרוץ, ושכחתי איפה אני נמצא בכלל… וכך רצתי, ואחר כך ניגנתי את הניגון של הקפה שישית, ורק בזה הכח הצלחתי, שבלי זה לא יכולתי בשום אופן לגמור את השעות האלו.
וכך רצתי והרגשתי שאני נמצא אצל הרבי, ובזה הכח יכולתי לעבור את כל העונש וניצלתי ונשארתי בחיים!
את המשוואה לענייננו תוכלו להבין לבד, לא יקרה כלום אם קצת נסבול עם ילדינו דוחק וצער כדי לזכות להקביל את פניו של גדול תורה, או עבור כל מצוה אחרת, כך יחקק הדבר היטב בזכרונם של הילדים ומי יודע איזה תועלת תצמח להם מכך באחד הימים!