פינה מיוחדת מאת הרה"ג הרב יוסף חי סימן טוב שליט"א שתעלה בעזרת ה' יתברך מידי שבוע. במסגרת מדור זה, תובא בפני הגולשים היקרים חקירה מהפרשה, עם כמה וכמה יישובים מפרי עטו של הרב סימן טוב. בסוף כל משא ומתן, ישנו סיפור על מרן רבינו עובדיה יוסף זלה"ה הקשור לאותם ביאורים.
פרשת פינחס
"פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל" (כ"ה, י"א)
איזו קנאות רצויה ואיזו אינה רצויה בפני השי"ת?
בפרשתינו אנו רואים שהכתוב מעיד שמפני קנאתו של פנחס השיב הקב"ה את חמתו מעל עם ישראל, ואף קיבל על כך פנחס שכר לדורות, "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם תחת אשר קינא לאלהיו ויכפר על בני ישראל".
אמנם יש להקשות שהרי מצינו לשלושת עמודי עולם, משה אליהו וישעיהו שמפני שקנאו קנאת ה' נענשו, כדלהלן. אם כן האם מעשה הקנאה רצויה היא בפני הקב"ה או שמא אינה רצויה?
הטיב לדקדק זאת רבינו הרמב"ם באיגרת השמד: בימי משה קודם צאתם ממצרים הפסידו דרכם והפרו ברית מילה, ולא היה בהם מהול אלא שבט לוי בלבד, ואמרו עליהם השלום, שהם קלקלו בעריות לדבר ה' יתברך כמו שאמר הנביא (יחזקאל כ"ג ב') "בן אדם שתים נשים בנות אם אחת היו" (יומא ע"ה א'). ועם היותם בזה הענין הרע, בשביל שאמר משה רבינו ע"ה "והן לא יאמינו לי" (שמות ד' א') האשימו ה' על זה ואמר לו: משה! הם מאמינים בני מאמינים דכתיב (שמות ד' ל"א) "ויאמן העם", ובני מאמינים דכתיב (בראשית ט"ו ו') "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה", אבל אתה אין סופך להאמין דכתיב (במדבר כ' י"ב) "יען לא האמנתם בי להקדישני"! ונענש לאלתר (עי' שבת צז.).
וכמו כן ישראל בימי אליהו היו כולם עובדי עבודה זרה ברצון בעוונותיהם, לבד "שבעת האלפים כל הברכיים אשר לא כרעו לבעל וכל הפה אשר לא נשק לו" (מלכים א' י"ט י"ח), ועם כל זה כשעמד אליהו ללמד חובה על ישראל בחורב, כמו שאמר (מלכים א י"ט ט' י') "ויאמר לו מה לך פה אליהו ויאמר קנא קנאתי לה' אלהי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל". אמר לו הקב"ה: שמא בריתך! אמר לו: "אף מזבחותיך הרסו"! אמר לו: שמא מזבחך? אמר לו: "ואת נביאיך הרגו בחרב". אמר לו: והרי אתה קיים? אמר לו: "ואותר אני לבדי ויבקשו את נפשי לקחתה", השיבו הקב"ה: עד שאתה מלמד חובה על ישראל היה לך ללמד חובה על אומות העולם שיש להן בית לעבודה זרה והיאך אתה מלמד חובה על ישראל, שנאמר (ישעיה י"ז ב'): "עזובות ערי ערוער", "לך שוב לדרכך מדברה דמשק", (מדרש חזית שה"ש רבה א' ו' זוה"ק פרשת לך לך).
וכמו כן בזמן ישעיה הרבו עוונות כמו שאמר (ישעיה א' י'): "הוי גוי חוטא עם כבד עון", והיו בהם עובדי עבודה זרה כמו שאמר (ישעיה נ"ז ח'): "ואחר הדלת והמזוזה שמת זכרונך", והיו בם כמו כן שופכי דמים, כמו שנא' (ישעיה א' כ"א): "איכה היתה לזונה קריה נאמנה מלאתי משפט צדק ילין בה ועתה מרצחים", וכמו כן מחללי שם שמים, כמו שאמר (ישעיה כ"ב י"ג): "אכול ושתה כי מחר נמות", ובזו מצות ה' כמו שאמר (ישעיה ל' י"א): "סורו מני דרך הטו מני ארח השביתו מפנינו את קדוש ישראל". ועם כל זה בשביל שאמר "ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב" (ישעיה ו' ה') מיד "ויעף אלי אחד מן השרפים ובידו רצפה – ויגע על פי ויאמר הנה נגע זה על שפתיך וסר עונך וחטאתך תכופר" (ישעיה ה') ולא כוּפרה עד שהרגו מנשה (סנהדרין קג:).
וכאשר עמד המלאך ולימד חובה על יהושע בן יהוצדק בשביל בניו שהיו נושאים נשים שאינן ראויות לכהונה הרחיקו האל, כמו שאמר (זכריה ג' ב'): "יגער ה' בך השטן ויגער ה' בך הבוחר בירושלים הלא זה אוד מוצל מאש". עכד"ק רבינו הרמב"ם זי"ע.
אחר הדברים האלה צריך ביאור, אחרי שמצינו שנענשו שלושת עמודי עולם, משה, אליהו, ישעיהו ומלאכי השרת כשנשאו דברי קנאות, למה דווקא פנחס השתבח במעשה קנאותו בהורגו את זמרי בן סלוא, נשיא שבט מישראל, ועוד שהקב"ה מעיד שמפני מעשה קנאותו השיב את חמתו מעל ישראל, ונוסף על זה קיבל שכר לדורות, "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם תחת אשר קינא לאלהיו ויכפר על בני ישראל", ועוד הרי יש אומרים שפנחס הוא אליהו, אם כן צריך ביאור האם מעשה הקנאה רצויה היא בפני הקב"ה או שמא אינה רצויה?
ברם מבואר בחז"ל שיש חילוק עצום בין מעשה קנאות פנחס לקנאות אליהו, ובין קנאות פנחס לקנאותם של משה וישעיה. קנאותם של משה ישעיה ואליהו היתה לפני הקב"ה ולא לפני עם ישראל עצמם, ועל זה חרה אף ה', לפי שהקב"ה אינו חפץ שידברו על עמו ישראל דברי גנאי, ועל אחת כמה וכמה בפניו, כי אין בזה שום תועלת. ואדרבה בפני הקב"ה ראוי לדבר דברי סנגוריא ופיוס ולבקש רחמים ותחנונים על עמו ישראל. ולכן בשעה שמשה אליהו וישעיה דיברו עם הקב"ה דברים קשים נגד ישראל, מיאן הקב"ה בקנאותם בתוקף. אך מעשה קנאותו של פנחס היתה כלפי ישראל עצמם, מעשה שיש בו תועלת, לבער הרע מישראל, ולהשיב חמתו של הקב"ה מעל עמו ישראל, וכל כוונתו היתה להיטיב עם ישראל, ולא בשביל לגנותם.
והדברים מבוארים בתנא דבי אליהו (זוטא, פרק ח'): "אמר לו הקב"ה לאליהו, "מה לך פה אליהו", היה לו שיאמר לפניו, רבונו של עולם, בניך הם, בני בחוניך הם, בני אברהם יצחק ויעקב שעשו רצונך בעולם, אך לא עשה כן, אלא אמר לפניו "קנוא קנאתי לה' אלהי צבאות". התחיל הקב"ה לדבר עמו דברי תנחומים, אמר לו, כשנגליתי ליתן להם תורה על הר סיני, לא נגלו עמי אלא מלאכי השרת שהן רוצין בטובתן, המתין לו שלש שעות, ועדיין עומד אליהו בדבריו הראשונים, "קנוא קנאתי לה' אלהי צבאות, באותה שעה אמרה לו רוח הקודש, "לך שוב לדרכך מדברה דמשק" וגו' "ואת יהוא בן נמשי תמשח למלך על ישראל ואת אלישע בן שפט" וגו', ומה שבדעתך איני יכול לעשות.
ומצינו עוד כיוצא בזה בגמרא (פסחים פז.) גבי הנביא הושע. אמר לו הקב"ה להושע "בניך חטאו". והיה לו להשיב להקב"ה, בניך הם, בני חנוניך הם, בני אברהם יצחק ויעקב, גלגל רחמיך עליהן!. לא דיו שלא אמר כך, אלא אמר לפניו, רבונו של עולם כל העולם שלך הוא, העבירם באומה אחרת.
אמר הקב"ה מה אעשה לזקן זה? אומר לו לך וקח אשה זונה והוליד לך בנים זנונים, ואחר כך אומר לו שלחה מעל פניך, אם הוא יכול לשלוח אף אני אשלח את ישראל, שנאמר (הושע א') "ויאמר ה' אל הושע לך קח לך אשת זנונים וילדי זנונים", וכתיב "וילך ויקח את גמר בת דבלים". לאחר שנולדו לו שני בנים ובת אחת אמר לו הקב"ה להושע היה לך ללמוד ממשה רבך, שכיון שדיברתי עמו פירש מהאשה, אף אתה בדול עצמך ממנה, אמר לו רבש"ע יש לי בנים ממנה ואין אני יכול להוציאה ולא לגרשה! אמר לו הקב"ה ומה אתה, שאשתך זונה ובניך בני זנונים, ואין אתה יודע אם שלך הם אם של אחרים – כך. ישראל, שהן בני, בני בחוני, בני אברהם יצחק ויעקב, קניין שקניתי בעולמי, ואתה אמרת העבירם באומה אחרת!
כיון שידע הושע שחטא עמד לבקש רחמים על עצמו, אמר לו הקב"ה עד שאתה מבקש רחמים על עצמך בקש על ישראל, שגזרתי עליהם שלש גזירות בעבורך. עמד וביקש רחמים על ישראל וביטל גזירה, והתחיל לברכן, שנאמר (הושע ב') "והיה מספר בני ישראל כחול הים" וגו' "והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדו" וגו' "וזרעתיה לי בארץ ורחמתי את לא רחמה, ואמרתי ללא עמי עמי אתה".
הכלל העולה שכל מעשה קנאות צריך להיות רק ממקום של אהבה וחיבה לישראל, להיטיב עימהם ולהעלותם למסילה העולה בית אל, ולכן הקב"ה מואס בכל דברי קטגוריא על עם ישראל, לא כן אם הם נאמרים בפני ישראל כדי להדריכם וליישרם בדרכי התורה והמצוות, שודאי רצויה היא בפני הקב"ה.
ומכאן שכל מעשה קנאות שהיא כמעשה נקמה ושנאה, ודאי שאין בה שום תועלת, ואדרבה היא מגונה בפני הקב"ה, כגון המדבר דברי גנאי ודופי בתלמידי חכמים וגדולי ישראל, אף אם הוא סבור שכוונתו לשם שמים, וכאילו קנאי הוא לדבר ה', אין זה האמת, רק בבחינת צדיקים ילכו בה ופושעים יכשלו בה, כי הקב"ה אינו חפץ בשום קנאה מסוג זה של השמצות וחירופין וגידופין כנגד ישראל ועל אחת כמה וכמה נגד ת"ח ויראי ה'.
על אחת כמה וכמה קנאות מסוג שריפת פחים שבירת תמרורים ועצירת צמתים, דברי הבל הם, ומעשה שוטים, ושמא הרי זה כשובר כלים בחמתו. ומלבד שמזיקים הם במעשיהם הרעים לכל המון העם היושב בפלטרין של מלך, וזורים בעיני היושבים בציון חול ומעלים עשן באפם, מצערים נפש זקנים וזקנות ילדים וילדות, וגם מסכנים כל עוברי דרכים, נוסף על זה מחללים שם ה' בעיני המון העם, ואף הקב"ה אינו חפץ במעשיהם הרעים, וקרוב לודאי שחייבים לשלם על כל נזקיהם. וזכורני שאף ראיתי פעם אחת מכתב מחברי הבד"ץ העדה החרדית שכתבו וחתמו כי על פי דעת תורה יש איסור מוחלט בכל מעשים אלו, שרק גורמים צער ועוגמת נפש לסובבים אותם. ולא ברעש ה'!
ויה"ר שהקב"ה יערה עלינו רוח טהרה וינחנו בעיצה טובה לילך בדרכי התורה, ולהבחין בין מעשה קנאות שאינו ראוי, וסופה מחלוקת וקטגוריא על ישראל, לבין מעשה קנאות ראוי שסופו שלום, כמאמר הכתוב "הנני מביא לו את בריתי שלום".
רבינו הגדול סמל ודוגמא לקנאת ה' בדורנו!
רבינו הגדול זצוקל"ה שימש כמורה דרך וכקרן אור באפילה הגדולה השוררת בדורותינו, בפרט בכל הנוגע למעשה קנאות לכבוד ה' ותורתו. מצד אחד לא היה רבינו ירא מאף אדם בעולם, לא מהמלכות, לא מהשלטונות, ולא מהשרים וכל מיני מרעין בישין, והיה אומר בקול גדול את דעת התורה הקדושה, האמת הצרופה ללא כחל ושרק, ומבלי לברוח או להתנצל ברגע האחרון…
מאידך, יחד עם הבעת האמת הצרופה, לא גרר רבינו את תלמידיו ואלפי חסידיו שהולכים לאורו למחלוקות ולמעשי קנאות או הפגנות למיניהם שאינם רצויים. רבינו חידד בפני אלפי ורבבות חסידיו שהקנאות האמיתית היא להגביר חיילים לתורה, עוד ועוד חיילים, עוד מקוואות, ועוד בתי כנסת, עוד תלמודי תורה ועוד סמינרים שמחנכים שם את בני ובנות ישראל לתורה ויראת שמים על טהרת הקודש.
בעצם כל מפעל חייו של רבינו היתה קנאות אחת גדולה לשם ה', קנאות שלא התבטאה במעשים קיצוניים ומשונים וחסרי תועלת. אלא בקנאות אמיתית של הרבות כבוד שמים וקירוב רבבות אלפי ישראל לאבינו שבשמים, להשפיע עליהם טל של תורה ויראה. קנאות של הרבצת התורה ימים ולילות בכל כפר ובכל עיר. קנאות של הנחלת התורה לדורות הבאים, בפסקיו השנונים, ובחיבוריו המפוארים.
בעוד ישנם כאלו ששכחו מדת הקנאות מה היא ומתי נועדה, ובמקום לקנא קנאת ה' כנגד עוכרי הדת, על ידי שירבו פעלים לתורה ולקירוב לבבות, כמו שעשה רבינו כל ימי חייו, מנסים הם לכפות את דעתם הרוחנית על תלמידי חכמים וגדולי הדור ותלמידיהם, בכלי מלחמה ומשחית ולא בוחלים בכל דרך ואמצעי. לא כך היה רבינו הגדול זצוקל"ה שכיבד כל גדול ודעתו באשר הוא, גם אם היה רבינו סבור אחרת אבל השמיע את דעתו ברמה מתוך יראת ה' טהורה.
בשנת התשנ"ב בעיצומה של מתקפה נגד אחד ממהלכיו של רבינו, נשא רבינו את הדברים המצמררים הבאים, יחד עם רוב חילו וכוחו ותקיפותו הרבה, חס וביקש על כבודם של מתנגדיו, ומניעת המחלוקת, כי לא מדובר כאן במחלוקת אלא עם אנשים יראי ה' שכוונתם לשם שמים, דברים שמעולם לא ראינו ולא שמענו עוד אצל אף מנהיג בעולם שידבר בצורה כזו, להשקיט חמת צאן מרעיתו על מחרפיו ומתנגדיו, וזה לשונו הטהור כפי שיצא מפי קודשו של רבינו בקדושה ובטהרה, וכל מילה נוספת מיותרת:
"אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו, תורתינו הקדושה 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום'. כשרוצים להוכיח מוכיחים בדרך הנכונה, בחכמה במתינות ובדרכי שלום. ועל כן הנני פונה אליכם בכל לשון של בקשה, כולנו בני איש אחד נחנו, כולנו עובדים את הקב"ה, לא יהיה בינינו שום שטן ומשטין, כל אחד מתכוין לשם שמים. אמנם יש בעלי דעה אחרת מאיתנו, אך גם הם מתכונים לשם שמים. גם בין בית שמאי ובית הלל היתה מחלוקת, וכי משום כך האחד פגע בכבוד חבירו?! בגמרא (יבמות יד:) אמרו 'אף על פי שנחלקו בית שמאי ובית הלל בצרות ובאחיות, בגט ישן ובספק אשת איש, ובמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי, בכסף ובשוה כסף, בפרוטה ובשוה פרוטה, לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי, ללמדך שחיבה וריעות נוהגים זה בזה', לקיים מה שנאמר 'האמת והשלום אהבו' לכן 'לא יריעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי', תתנהגו בחכמה ובתבונה לאהוב אותם".
"אפילו אם יתחילו להתגרות בכם, אל תענו להם, יש להם דעה קדומה, תשאירו אותם בה. מי שיודע לענות שיענה, אך בדרכי נועם, ולא בדרך אחרת שמובילה לקטרוגים קנאה שנאה ותחרות ח"ו, הרי אמרו חז"ל (יומא ט:) ששקולה שנאת חנם כנגד שלוש עבירות, עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים. אם כן יתכן שאנו נעשה שנאת חינם חלילה?! לכל אחד יש את רבו וחושב שהצדק עמו, וכי משום כך צריך לריב ולהתקוטט?! לא זו דרכה של תורה, אלא דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".
"בבקשה מכם, אל תשיבו את חורפיכם דבר, תקבלו באהבה. יש לנו קו ודיעה ברורה ולא צריך להבהל מהחולקים. גם בדברי תורה פעמים יש לנו מחלוקות רבות, וכל אחד עומד על דעתו, ובסופו של דבר 'את והב בסופה'. צריך לנהוג בכבוד והדר, זו דרכה של תורה, אנו רוצים שכל אחד ישאר עם רבותיו, תהי להם דעתם, ולנו יש את דעתינו, איננו קטלי קני באגמא". עכד"ק של רבינו הגדול זי"ע.
