פינה מיוחדת מאת הרה"ג הרב יוסף חי סימן טוב שליט"א שתעלה בעזרת ה' יתברך מידי שבוע. במסגרת מדור זה, תובא בפני הגולשים היקרים חקירה מהפרשה, עם כמה וכמה יישובים מפרי עטו של הרב סימן טוב. בסוף כל משא ומתן, ישנו סיפור על מרן רבינו עובדיה יוסף זלה"ה הקשור לאותם ביאורים.

פרשת נשא

"ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא ונקתה ונזרעה זרע" (ה' כ"ח)

"ונקתה ונזרעה זרע", שאם היתה עקרה נפקדת דברי רבי עקיבא, אמר לו רבי ישמעאל אם כן יסתרו כל העקרות ויפקדו, וזו הואיל ולא נסתרה הפסידה, אלא בא הכתוב להורות שאם היתה יולדת בצער יולדת בריווח, אם היתה יולדת עד עתה נקבות מעתה יולדת זכרים, קצרים יולדת ארוכים, שחורים יולדת לבנים. (סוטה כו.), ועוד אמרו זכתה יוצא ממנה בן כאברהם אבינו, (שם יז.).

 

למה אם נסתרה ונמצאת אחר כך טהורה זוכה לבן זכר והלא עברה על איסור ייחוד כשנסתרה?

יש להקשות למה כשנמצאת האשה טהורה אם היתה עקרה נפקדת, וזוכה לבן כאברהם אבינו, ולדברי רבי ישמעאל יולדת מעתה בריווח וכיוצא בזה, והלא היא גרמה לעצמה את כל צער שתיית מים המרים, שהרי נסתרה למרות שבעלה קינא לה, וגרמה שיחשדו בה, ועוד הרי בעצם מה שנסתרה עברה על איסור יחוד דאורייתא, ואיך בעבור זה זוכה לשכר נאה שתלד בן זכר?

 

יישוב א'

כיון שנצטערה הרבה ממה שחטאה

בפשטות יש לומר שכיון שנצטערה צער רב מה שבכל זאת לא היה ראוי לה להצטער שלפי האמת היא טהורה, לכן זוכה מן השמים לפיצוי זה שאם היתה עקרה נפקדת בבן זכר. שהרי לפני שמשקים אותה מאיימין עליה כדרך שמאיימים על עדי נפשות, וכהן אוחז בבגדיה אם נקרעו נקרעו, אם נפרמו נפרמו, עד שהוא מגלה ליבה וסותר שערה, היתה מתכסה בבגדי לבן מכסה בשחורים, היה עליה כלי זהב ותכשיטין מעבירין ממנה לנוולה, ואחר כך מביא חבל מצרי וקושרין למעלה מדדיה וכל אנשים הרוצים לראותה רשאים, (סוטה ז.) ונשים חייבות לראותה (סוטה חJ. ונותנין מנחתה על ידה ומוליכין אותה בבית המקדש כדי לייגעה, (סוטה יד.).

ועוד שגם עצם שתיית מי סוטה גורם לה לפחד ולרעדה, ואפילו אם טהורה היא, ומטעם זה סובר רבי עקיבא שכל זמן שלא קרב קומץ מנחתה יכולה לחזור בה מפני שייראה מהמים, ואין זה ראיה שהיא טמאה, כי סבורה שהמים ימיתוה אפילו שהיא טהורה, (סוטה יט: ועי' רש"י). ועל כן כיון שבסוף כל תהליך קשה זה נמצאת טהורה זוכה בבן זכר, וכבר אמרו רבותינו (ברכות יב:) כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו מוחלין לו על כל עונותיו.

וכן איתא להדיא בחז"ל (ספרי זוטא פ"ה, מד"ר נשא פ"ט) רבי אליעזר אומר כדאי הוא הצער שיינתן לה, שכרה בנים, שאם היתה עקרה נפקדת. רבי יהודה אומר אם היתה יולדת כעורים תלד נאים, שחורים תלד לבנים, קצרים תלד ארוכים, נקבות תלד זכרים, היתה יולדת לשתי שנים יולדת מעתה בכל שנה, יולדת אחד תלד מעתה שנים שנים. רבי שמעון אומר אין נותנין לעבירה שכר.

ושוב מצאתי שהקשה ותירץ כאמור הגאון חתם סופר בתשובותיו (ח"ה חו"מ סי' ע"ז), שכיון שכבר קיבלה עונשה בכך שהתבזתה ברבים, לכן זוכה לבן זכר.

 

יישוב ב'

מחשבתה טהורה שהרי שתיית המים מרצונה ומקבלת תנאי וקללה שאם תחטא בעתיד יבדקוה המים

עי"ל על פי מה שדרש רבי מאיר (סוטה יח:) שהאשה אומרת אמן אמן, אמן שלא נטמאתי, אמן שלא אטמא, שאם תטמא בעתיד, באותה שעה שתטמא המים יהיו מערערין אותה, חוזרין לגרונה כאדם הנחנק על ידי משקה, ובודקין אותה. ומעתה יש לומר שודאי בדין הוא שתזכה לשכר, שהרי אין משקין את האשה בעל כרחה, ואם בכל זאת שותה ומקבלת על עצמה תנאי וקללה נוראה זו, שאם תחטא בעתיד המים יבדקוה בשעת החטא לאלתר, מוכח מכאן שמחשבתה טהורה, וקבלתה לעתיד אמיתית וחזקה, ועוד הרי גם הניחה קולר בצוארה להיות לה למשמר שלא לחטוא, על כן בוודאי ראויה היא לשכר וזכות זו שאם היתה עקרה נפקדת בבן כאברהם אבינו, ואם היתה יולדת עד עתה בצער, מכאן ואילך תלד בריוח.

 

יישוב ג'

להשכין שלום בין האיש לאשתו שהרי מעתה האשה תהיה סבורה שבעלה קינא לה כדי שיזכו בפרי בטן

עלה בדעתי לומר עוד בזה, לפי פשוטן של דברים. שהרי חידש השי"ת בתורתו את כל מהות עניין זה של השקיית סוטה, כדי להשכין שלום בין איש לאשתו, כמו שאמרו רבותינו (חולין קמא. וע"ע שבת קטז. סוכה נג: נדרים סו:) גדול שלום שבין איש לאשתו שהרי אמרה תורה שמו של הקב"ה שנכתב בקדושה ימחה על המים. ומעתה תינח נמצאת האשה טמאה הרי היא מתה, אבל אם לאו לכאורה שוב יופר השלום בביתם, שהרי תתמלא האשה צער ופלצות על שבעלה חשד בה בדברים נוראים אלו, וגרם לה צער ובושה, והיאך יוכלו להמשיך לדור בספינה אחת.

ברם עתה שמבטיחה התורה שאם נמצאת האשה טהורה, אם היתה עקרה נפקדת, וכן אם עד עתה היתה יולדת בצער מעתה ואילך יולדת בריוח וכן הלאה, הרי תמצא האשה נחמה גדולה בכל השצף והקצף שעולל לה בעלה, ועל ידי זה ישכון השלום בין איש לאשתו.

וכמו שמצינו בגמרא (סוטה כו. ברכות לא:) רבי אלעזר אומר "ותדור נדר ותאמר ה' צבאות אם ראה תראה בעוני אמתך" אמרה חנה לפני הקב"ה רבונו של עולם "אם ראה" מוטב ואם לאו "תראה", אלך ואסתתר בפני אלקנה בעלי, וכיון שאסתר ישקוני מי סוטה, ואי אתה עושה תורתך פלסתר שנא' "ונקתה ונזרעה זרע" ועל ידי כך אזכה לבן זכר. הרי שבדרך זו יכולה עקרה לזכות בבנים, על ידי שתסתתר וישקוה ויתברר שטהורה היא ולא חטאה.

ועוד שהרי מעתה יוכל הבעל להפיס את דעתה של האשה בדברים שכל כוונתו היתה רק כדי שתפקד בבנים, ומעתה תלד בריוח, וכל כוונתו היתה לטובתה, שהרי משנים מפני השלום. כמו שדרשו רבותינו תנא דבי רבי ישמעאל גדול השלום, שאפילו הקב"ה שינה מפני השלום, שנא' (בראשית י"ח) "ותצחק שרה בקרבה לאמור אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדני זקן" וכתיב "ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה שרה לאמור האף אמנם אלד ואני זקנתי", (ב"מ פז.).

 

וכן אמר רבי אילעא משום רבי אלעזר בן רבי שמעון מותר לו לאדם לשנות בדבר מפני השלום, שנא' (בראשית נ') "אביך צוה לפני מותו לאמור, כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך", ויעקב לא ציוה להן כך, אלא שינו מפני דרכי שלום. רבי נתן אומר מצוה לשנות מפני דרכי שלום, שנא' (שמואל א' ט"ז) "ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני, ויאמר ה' עגלת בקר תיקח בידך ואמרת לזבוח לה' באתי", הרי ששמואל אמר שעיקר ביאתו היתה כדי לזבוח לה', ובאמת עיקר הליכתו היתה כדי למשוח את דוד למלך תחת שאול, (יבמות סה: רש"י ומאירי שם). נמצא שגדול מעלת השלום בין איש לאשתו שמסוגלת היא לבנים זכרים לעבודת השי"ת.

 

זהיר ומדקדק היה רבינו בכבוד אשתו!

רבינו זצוקל"ה היה האדם השלם, לא רק בדברים הגדולים ומפורסמים, ששלימות האדם אינה נמדדת על פי הם דווקא, אלא גם בהנהגתו פנימה עם אנשי ביתו, ובפרט עם אשתו, ורבינו זי"ע בנקיות נפשו היה מגדל אור, לא רק לדברים אלה, אלא גם לאשתו שעמדה לימינו במשך עשרות בשנים.

יחד עם ההתמדה העצומה, עמל התורה העצום, הרבצת התורה שלא ידעה גבולות, ומלאכת כתיבת חיבוריו הענקיים של רבינו הגדול זצוקל"ה, נהג רבינו כבוד מלכים ברעייתו הרבנית ע"ה, וכל מפעליו ופעולותיו הכבירים, נעשו במלאכת מחשבת בחכמה ובתבונה בלא שיפגע או יגרע חלילה מחלקה וכבודה של רעייתו הרבנית ע"ה.

היה רבינו ירא וחרד, שחלילה לא יסובב לרעייתו איזה צער או עוגמת נפש, ודברים רבים אצר בליבו כדי שלא יוודע לה ותצטער, כמו למשל כשאחיה נפטר, דאג רבינו להסתיר בשורה קשה זו ממנה, ולא גילה לה ידיעה זו במשך שנים, עד שנודע לה באקראי.    

כידוע, בזכות מסירות נפשה של רעייתו הרבנית ע"ה, מעולם לא הוצרך רבינו להדיח כלים, כוסות או קערות, מעולם לא קרצף רצפות, ומסתבר שאפילו לא פעם אחת! והכל היה ברצונה הטוב של הרבנית ע"ה שהסירה מעליו כל עול של תיפעול הבית, בית של משפחה ברוכת ילדים, ונטלה הכל על שיכמה, כדי שיוכל רבינו להגשים את שאיפותיו, להתמסר ללימודו ולהרבצת התורה!

יחד עם זאת, רבינו הושיט מצידו עזרה וסיוע כביר לרעייתו הרבנית, ולא הניח אותה לבדה במערכה, למרות חשקו ואהבתו לתורה, ומסירות נפשו לשקידת התורה, בצורה שאין לה אח ורע. רבינו שידל את הרבנית שתביא עוזרות לביתם, והוא ישלם ככל אשר יושת עליו, ובלבד שיוקל בזה המשא הכבד מעל הרבנית, זאת על אף העוני המחפיר שהיה מנת חלקם באותם השנים.

רבינו לא הסתפק בזה, אלא בכל עת שיצא ובא לשיעוריו דרשותיו ופגישותיו לקח עימו כמה מילדיו הקטנים, כדי להקל מהמשא הכבד שרבץ על הרבנית, כך סיפר הגאון הראש"ל רבי יצחק יוסף שליט"א שלימד בזה לקח טוב לרבים ממעשה רב של אביו, שפעמים יהיו נוטלים הילדים עימהם, להקל מעל האשה את משאה.

בחכמתו ובתבונתו, היה רבינו פועל לשלב את התמדתו בתורה יחד עם הסיוע לרעייתו הרבנית בגידול וטיפול הילדים. נטל רבינו על עצמו תפקיד חשוב, בכל פעם שהיה נולד תינוק או תינוקת במשפחה, היה מעמיד את העריסה על ידו, יושב ולומד בהתמדה ושומר על התינוק או התינוקת כל הלילה. כשהיה צורך להוליך ולהביא את העריסה היה מניח את הספר על העריסה כשעיניו נעוצות בספר, ומוליך ומביא את העריסה… ופעמים היה יושב ולומד וכותב חידושי תורה וברגלו האחת מוליך ומביא ומנדנד את העגלה בה שכב התינוק או התינוקת…

פעמים שהיה רבינו שולח את רעייתו הרבנית ע"ה שתצא בערב לאיזה חתונה או שמחה וכיוצא בזה כדי להחליף כוח, והרבנית ע"ה היתה יוצאת יחד עם אחת ממכרותיה. וכל אותם השעות ששהתה הרבנית מחוץ לבית, היה רבינו שומר על בנו התינוק יעקב, ועל בנה של חברתה, תוך כדי הלימוד…!

"הייתה לי הרבה עזרה מרבינו, הוא ישב בבית ולמד, אף פעם לא נזקקתי לבייבי סיטר, היו לי השעתיים שלי ביום לקניות ולסידורים ולא הייתי צריכה לדאוג" השיבה הרבנית מרגלית ע"ה אשת חבר לרבינו, בראיון נדיר שהעניקה לאחד מהעיתונים.  

הרבנית הוסיפה וסיפרה: כשהילדים היו קטנים, הוא היה יושב ומספר להם סיפורים, כשהיה צורך היה גם מכה אותם. הרבה פעמים באתי אליו ואמרתי הילדה לא רוצה להוריד את הזבל, הילד רב עם אחיו. היה לו פיתרון משלו, אמר לי תכתבי את כל מעשיהם ואני אטפל בהם. היה אוסף אותם ואומר, ציפור קטנה סיפרה לי שעשית כך וכך, לא רצה להגיד אמא סיפרה, כדי לא לסכסך… והיה יושב ומטיף להם דברי מוסר, והם מאד שמעו לו. הוא היה מדבר בשקט אך בתקיפות".  

על עזרה נוספת שנשא רבינו על שכמו, מספרת הרבנית מרגלית ע"ה: "כשהילדים היו קטנים הלכתי לשוק פעם אחת בשבוע, לא יכולתי לסחוב את הסלים והשארתי אותם אצל אחד החנוונים שאני מכירה, כשרבינו גמר ללמוד וללמד היה עובר שם ומביא את כל הסלים הביתה… כל המוכרים היו נותנים לי פתקים כדי שרבינו יברך אותם".

העובדא המאלפת הבאה עוסקת סביב התמדתו העצומה של רבינו בתורה, אך ממנה ניתן לראות בחוש  איך רבינו מסר נפשו שגדולתו בתורה והתמדתו הנשגבת לא תבוא כלל על חשבון רעייתו הרבנית ע"ה:

שח הרב דוד עוזרי שליט"א רב קהילה בפלטבוש בארצות הברית: לפני מספר שנים הזמנתי את רבינו למסע חיזוק בקרב קהילתנו. כשהגיע רבינו לשבות בביתי, הצגתי בפניו את החדר שסידרנו והכנו עבורו, ובחרדת קודש שאלתיו אם הכל לשביעות רצונו ושמא נצרך לעוד איזה דבר. רבינו השיב כי הכל בסדר והודה לנו מקרב לב, אך הוסיף וביקש כסא ומנורה על מנת שיוכל ללמוד בספרים בטרם יעלה על יצועו לנום את מנוחת הלילה.

רבינו הוסיף והדגיש כי הוא נצרך למנורה קטנה דווקא, כי הרבנית רגישה לאור, ויש חשש שהאור יפריע לה להירדם! מיד פתחתי את הארון בחדר והראתי לרבינו כי בתוכו מותקנת מנורה, באופן שאפשר לפתוח את דלת הארון מעט או הרבה, ובכך לא יפריע האור לשוהים בחדר. רבינו שמח על הדבר כמוצא שלל רב, כיון שעכשיו יעסוק בתורה מבלי להפריע לאחרים!

למחרת בבוקר בעת שהתעוררה הרבנית משינתה יצאה מהחדר ושאלה: "הרב לא נמצא בחדר, להיכן הרב יצא, ומתי"? "רבינו נמצא בחדר – לא ראיתי שיצא", השבתי!

נכנסתי לחדרו של רבינו ולתדהמתי נוכחתי לראות שרבינו אינו בחדר! פתחתי את הארון ומצאתי את רבינו יושב על כיסא בתוך הארון רכון על ספריו וכותב חידושי תורה! כל הלילה לא עלה רבינו על מטתו אלא עסק בתורה עד אור הבוקר, במסירות נפש כדי שלא לגרום צער לרבנית, וזאת למרות שמאחוריו טיסה ארוכה ומפרכת מישראל לארה"ב…!

כידוע רבינו היה אביר השקדנים, והיה חס ומקפיד על כל רגע ורגע יותר מאלפי זהב וכסף, ומעולם לא יצא לנפוש או לבקר בכל מיני אתרים, מיותר לציין שמעולם לא הלך רבינו לעיירות נופש או בתי מלון, המושג בין הזמנים כלל לא היה קיים אצל רבינו.

אולם פעם אחת כאשר נסע לארצות הברית יחד עם רעייתו הרבנית ע"ה למסע זיכוי הרבים, להביא את דבר ה' ברמה ולחזק הדת בקרב רבבות אלפי ישראל והקהילות הקדושות בחו"ל, לפני חזרתם לארץ נודע לו כי הטיסה החוזרת לישראל תתעכב בשעות ספורות. והיות שרבינו חשש שהרבנית ע"ה מרגישה קצת שבנסיעתם הנוכחית לא הוקדש לה איזה זמן, חשב לנצל את העיכוב הצפוי וקיבל את הרעיון שהוצע ללכת לבקר ב"ספארי", שהיה סמוך יחסית לשדה התעופה, והלך עם רעייתו הרבנית לבקר במשעולי גן החיות, והכל כדי ליתן הרגשה טובה לרעייתו הרבנית ע"ה.                 

כאשר הוצרך לנסוע למצרים לפגישה במעונו של נשיא מצרים מובראק, שחיבב מאד את רבינו ואת חכמתו, כדי לדבר על ליבו לבל יעקור את בית הקברות העתיק של היהודים שם לצורך סלילת כביש, נקבעה הנסיעה לתאריך מסויים שחל בעוד שבועיים ימים, במשך כל אותם שבועים ימים היה רבינו מדבר על ליבה של הרבנית בדברי נועם שתואיל בטובה להצטרף אליו לנסיעה, אך הרבנית שהיתה אמונה על כל כבודה בת מלך פנימה, צנועה וחסודה היתה, אמרה שאין לה מה לתרום בנסיעה זו, שאם תצטרף לנסיעה היא רק תכביד על רבינו, ולכן ניסתה להתחמק באומרה "לשם מה אני נצרכת כל כך בנסיעה זו"?!. ברם רבינו רצה שהרבנית לא תשאר לבדה בבית כל אותם הימים, וגם אולי תחליף כוח בנסיעה זו, נענה ושיכנעה במתיקות רבה: "חושש אני שבפגישתי עם נשיא מצרים, תשב גם אשת הנשיא, ואז אגיע למצב של אי נעימות שמא אצטרך חס ושלום ללחוץ ידה של אשה, ולכן נוכחותך בפגישה נחוצה מאד, שאת תקדימי ללחוץ את ידיה"…  

פעם אחת כאשר ישב רבינו לאכול את ארוחת הצהרים באחד מימות החול, באמצע השבוע, החל לזמר שירי שבת… רעייתו הרבנית הדגולה תמהה לפשר הדבר, פנתה לרבינו ושאלה, "הלא לא שבת היום, ולא חודש היום, ומה ראה רבינו לזמר עתה שירי שבת"? נענה רבינו והשיב בחיוך: "מכיון שהכנת מאכלים כה ערבים, טובים ומשובחים, הרגשתי כאילו אני נמצא עתה בשבת המלכה, שבת קודש, לכך התחלתי לזמר שירי שבת"…!

סיפר אחד העסקנים שפעם אחת כאשר עלה לביתו של רבינו להתייעצות חשובה, הוצרך להמתין עד שרבינו יתפנה, והרבנית כדרכה ישבה וקראה תהלים, תוך כדי שהיא מלמלה ואמרה לעצמה: "מכונית היא רוצה… מכונית… אני מחכם עובדיה אפילו אוכל לא ביקשתי"! לא הבנתי את פשר הדברים, אזרתי עוז ושאלתיה לכוונתה. השיבה הרבנית וסיפרה שכעת רבינו יושב בחדר עם זוג ומנסה לעשות ביניהם שלום בית, הבעל אברך ואשתו דורשת ממנו שיקנה לה מכונית, ואז הפטירה הרבנית וסיפרה: "אני מחכם עובדיה אפילו אוכל לא ביקשתי, הייתי לוקחת מעט פרוטות שהיו ברשותי, הולכת לשוק מחנה יהודה וקונה כמה ירקות בודדים, ואוספת מהריצפה כל מיני ירקות שהשליכום בעלי הבסטות, ואחר כך באה לביתי ומזה מבשלת מרק לילדים לאכול עם איזה פרוסת לחם, וגם חכם עובדיה היה אוכל את זה, ועוד היה מחמיא לי באומרו, כמה זה טעים ומשובח…! והיא, מבעלה האברך רוצה מכונית?…".        

סיפר בנו של רבינו, רבה של העיר חולון הגאון רבי אברהם יוסף שליט"א: "תמונה אחת עומדת לנגד עיניי תמיד, מחזה בלתי נשכח לו הייתי עד! היה זה בערב יום הכיפורים, אבא ואמא מבקשים סליחה זה מזה, אמא מצידה היתה מבקשת סליחה מאבא על שלא עזרה לו מספיק, אבא מצידו היה מבקש סליחה על שלא כיבד אותה די הצורך. והיו עומדים שניהם ומבקשים סליחה זה מזה בעיניים דומעות… דווקא שניהם שכל כך דאגו זה לזה, דווקא הם חששו שמא לא עשו די הצורך, מחזה זה לא ימחה מזכרוני לעד".

אחת מבנותיו של רבינו העידה שכאשר הרבנית ע"ה אשת חבר לרבינו הגדול זצוקל"ה חלתה ועמדה להיפטר, כינס רבינו את כל הילדים כדי לבקש ממנה סליחה ומחילה, ורבינו בעצמו ביקש ממנה סליחה ומחילה בדמעות שליש על שלא העניק לה יותר זמן, בגלל שהקדיש זמנו ללימוד התורה. גאון בתורה – ענק בבין אדם לחבירו!

"כל ימי חייה של הרבנית ע"ה היה רבינו זהיר בכבודה, יותר מן המקובל, ובפרט אצל בני הדור ההוא", – כך כותב נכדו של רבינו בספרו "אביר הרועים" (עמ' 188), והוסיף לספר: אירע פעם, שביום השנה לנישואי רבינו, חשקה נפשו לקנות דבר מתנה לכבוד רעייתו לשמחה, ומכיון שעני היה אז, לא יכול היה לשמחה בתכשיטים, על כן הלך רבינו וסובב בשוק הערבים סמוך לשער שכם, שמא ימצא דבר מה לקנות בעבורה. ויהי בלכתו, ראה שם איזה פרי 'מלון' אחד יפה ומהודר, הוציא מעות מכיסו וקנאו שם פעמיו לביתו אל אשתו, וחילקוהו מחצה על מחצה ואכלוהו יחדיו, ושמחה הרבנית שמחה רבה.  

מרבינו הגדול זצוקל"ה למדנו שיעור מאלף בכבוד האשה, כאשר בכל ספר חדש שהוציא הקדיש ברכה מיוחדת לרעייתו הרבנית, ובכך הנחיל ולימד לבני דורו פרק שלם בכבוד האשה, וממנו למדו וכן עשו מחברי הזמן. ואף לאחר פטירתה בכל ספר שהוציא הקדיש ברכה גדולה ומיוחדת לרבנית ע"ה, והיה תולה את כל הצלחתו בתורה ובחינוך הילדים, בזכות מסירות נפשה של הרבנית ע"ה.