היום כא' בסיוון מציינים את יום פטירתו של חכם סעדיה הלוי מירקאדו זיע"א (תקכ"ח – ת"ר) מרבני תורכיה ומחבר ספר "נוה צדק" על הרמב"ם
תולדות חייו ומורשתו
חכם סעדיה הלוי מירקאדו נולד לאביו חכם אברהם ולאימו בשנת תקכ"ח (1768) באיזמיר שבתורכיה.
ראשית תורתו למד מפי רבו, חכם אלישע שוחמי, מחכמי איזמיר. גדל בתורה וביראה אך הקפיד כל ימיו להנות מיגיע כפיו. עבד כדי פרנסתו, שלוש שעות ביום, ואז פנה לביתו להעמיק בלימודו. כל ימיו ברח מן הכבוד, ולא נשא משרה ציבורית. בענוותנותו לא החזיק טובה לעצמו להיקרא "רבי".
בתו של חכם סעדיה הלוי, רחל מזל טוב, נישאה לחכם רחמים נסים יצחק פלאג'י, לימים רבה של איזמיר, ונפטרה עליו בצעירותה, בשנת תקצ"ז (1837).
חכם סעדיה הלוי מירקאדו נפטר, מדוכא בייסורים, בשנת ת"ר (1840), לאחר מחלה ממושכת. אין אנו יודעים את יום פטירתו. אנו מציינים אותו ביום כ"א סיון, יום סיום הגהת ספרו היחיד, 'נווה צדק'
חיבורו 'נווה צדק' – חידושים וביאורים על משנה תורה, ליקוטים על הש"ס ודרשות, יצא לאור בשאלוניקי בשנת תר"א (1841), לאחר מותו, ספר זה הוציא לאור בנו אברהם חיים, ובו גם דרשות מגיסו חכם יוסף גן, מבנו חכם אברהם חיים אברהם, מרבו של המחבר, חכם אלישע שוחמי, ומחכם חיים פלאג'י, רבו של המגיה, חכם משה יעקב בן גבאי.
חתימת רבי סעדיה הלוי מירקאדו על ספר "הנותן אמרי שפר". דרשות. לרבי אליהו אבן חיים זצ"ל. פפד"מ תע"ג[1713]. "מהדורה שניה".
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שזוכה לזקנה שגומל חסדים דרך קבע, ולא בדרך עראי.
יש בילקוט משלי על פסוק: 'עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא' – אם ראית אדם שמתחזק בתורה ובגמילות חסדים, עתיד לזכות לעטרת שיבה, לכך נאמר: 'בדרך צדקה תמצא'. עד כאן.
יש לומר במה שאמר 'אדם שמתחזק בתורה' ולא אמר 'אדם שעוסק בתורה', ועוד אפשר לומר במה שאמר: 'לכך נאמר: 'בדרך צדקה תמצא' – שמשמעו, שיש קושיה בפסוק, ובזה יתורץ … שבא ללמד שאדם זוכה בזקנה על ידי שעוסק בתורה ובגמילות חסדים תדיר ולא בדרך עראי, ומשום כך נקט לשון חיזוק, שמילת 'מתחזק' הוא תדיר, רצונו לומר: שלא יעשה אותם דרך עראי, אלא שיעשה אותם דרך קבע. ולכך נקט ואמר 'שמתחזק' – כלומר תדיר. ועתה נתיישב אומרו בפסוק: 'בדרך צדקה תמצא', שתיבת 'בדרך' נראית שפת יתר. אומנם עכשיו, שאמר בעל המאמר, שהאדם אינו זוכה לזקנה על ידי שהוא עוסק בתורה ובגמילות חסדים דרך עראי, כי אם דווקא בדרך קבע, אם כן שייך תיבת 'בדרך' – כלומר שהוא מתמיד כדרך שעובר עליה תמיד, כן זה עושה צדקה ושונה בה, שאז זוכה לעטרת שיבה.
(נוה צדק, דף ק"א ע"א, דפוס סעדיה הלוי אשכנזי, שאלוניקי, תר"א (1841).
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שנקרא שבת גדול, שעל ידי יציאת מצרים, נודעת גדולתו.
'והיה הדם לכם לאות על הבתים, אשר אתם שם, וראיתי את הדם ופסחתי עלכם, ולא יהיה בכם נגף למשחית, בהכותי בארץ מצרים' – לא די כל זה, אלא שגם אחרי כן, ייתן מדמו על הפתח, לעיני כל עובר. והיה מדי עוברו המצרי פתח הבית, יראה את הדם ויאמר: מה הדם הזה על פתח הישראלי? – וידע כי עשו זה להכעיס. ויתכן שהמצרי לא יכנס בתוך בתי ישראל לעשות בהם נקמה?! –
וזה אומרו: 'והיה הדם לכם לאות' – שאני יחיד ומיוחד בעולמי, כיוון שעשיתי נקמה באלוהיהם לעיניהם. ועוד גם זאת שאני לא אתן המשחית, שהם המצריים, לבוא אל בתיכם לנגוף, אף על פי שעיניהם רואות כל הכעסות האלו. הרי נראה מכל האמור שעל ידי יציאת מצרים נודעת א-לוהותו, יתברך שמו. וזהו מה שקראו אותו ליום שבת שלפני הפסח 'שבת הגדול' – שהייתה גדולתו יותר משאר שבתות, שמלבד גדולתו שהוא שבת קודש, שעל ידי שמירת השבת נודע א-לוהותו יתברך שמו, נוסף גם הוא גדולתו משום החג הקדוש שיהא אחר כך, שעל ידי יציאת מצריים נודע גם כן גדולתו יתברך שמו, שהוא גדול ומהולל מאוד.
(נוה צדק, דף לט ע"א, דפוס סעדיה הלוי אשכנזי, שאלוניקי, תר"א (1841).
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד מיתת הצדיק מכפרת כקורבן, כשמנסכים דמעותיהם.
צריך אדם אחד לחמם ההספד, ולהודיע מה טיבו של צדיק זה, וענוותנותו הטובה, כדי שיבואו לבכות עליו הרבה. ואמרו המפרשים זיכרונם לברכה, שהטעם שצריך לספוד לצדיק ולבכות, הטעם הוא, שנפש הצדיק הרי הוא קרבן שמקריב מיכאל השר הגדול. ואין קרבן בלא נסכים. והנה הדמעות הם הנסכים. וזהו, גם כן אפשר, מה שאמרו בגמרא: 'כל המוריד דמעות על אדם כשר, הקדוש ברוך הוא סופרן ומניחן בבית גנזיו'. עד כאן. שלמה צריך לסופרן ולהניחם בבית גנזיו? – אלא הטעם הוא כדי לשומרם עד שיעשו כדי נסכים, וכל השתדלותם אינו אלא לכפר על הדור, שמה קרבן מכפר אף מיתתם של צדיקים מכפרת על הדור. נוקטים מן האמור, שמיתת הצדיק שמכפר על הדור, זהו כשבוכים כל העם, שאז הינו כקורבן, אבל כשאין בוכים כל העם, ואין עושים כבודו הראוי לו, אין מיתתו כפרתו, משום שאין קורבן בלא נסכים.
(נוה צדק, דף פו ע"א, דפוס סעדיה הלוי אשכנזי, שאלוניקי, תר"א (1841).
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שחכם דורש ברבים, אין אומה יכולה לשלוט בהם.
'ויקהל משה את כל עדת בני ישראל' – אמר הקדוש ברוך הוא למשה: עשה קהילות קהילות, ודרוש להם הלכות שבת, כדי שילמדו ממך לדורות הבאים, להקהיל קהילות בשבת, להיכנס בבית כנסיות להורות לישראל איסור והמותר, כדי שיהא שמי מקולס' … נמצא שעל ידי שהחכם דורש ברבים, ומלמד לאדם את חוקי הא-לוהים ואת תורותיו, אז משרה השכינה בישראל. וכן יש במדרש: 'ברוב עם הדרת מלך' – בוא וראה שבחו וקדושתו של הקדוש ברוך הוא, שהוא מחבב את ישראל יותר מכל הסך של אלף אלפים רבבות של מלאכי השרת, שמקלסים לפניו, ואינו חפץ אלא בקילוסם של ישראל, שנאמר: 'ברוב עם הדרת מלך'. אימתי הקדוש ברוך הוא מתעלה בעולמו, בשעה שישראל נאספים בבתי כנסיות ושומעים הגדה מפי חכם, אני מתעלה בעולמי, ומלבישים אותי הוד והדר, לכך נאמר 'ברוב עם הדרת מלך'. עד כאן. נמצא שהחכם דורש ברבים, מתעלה להקדוש ברוך הוא ומשרה שכינה על ישראל. וכבר ידוע שכל זמן ששכינה בישראל, אין אומה ולשון יכולה לשלוט בהם.
(נוה צדק, דף מ ע"א, דפוס סעדיה הלוי אשכנזי, שאלוניקי, תר"א (1841).
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שאף שאינן מחויבות, שוות לטובה לכל עניין כאנשים הצדיקים.
שמה שזכו הנשים הכשרות להיות משובחות מאלף ועד תיו הוא מפני התורה, שעל ידה מתקיימת התורה. כמו שכתב לעיל רש"י שאשה כשרה זוכה בתורה, משמע שהתורה היא בשבילה, ומשום כך זכתה האישה להיות משובחת מאלף ועד תיו, כמו התורה. ועוד כבר אמרנו משם המדרש שכל הנושא אישה כשרה כאילו קיים כל התורה כולה, ולפיכך נכתבה 'אשת חיל' מאלף ועד תיו.
וזה אומרו: 'כשם שנתן תורה לישראל' – דווקא להוציא הנשים שלא ניתן להם את התורה, כי אם מעט מזער ממצוות לא תעשה וממצוות עשה שאין הזמן גרמא, אבל מלימוד התורה פטורות הן, ומשום כך אינו משבח את האנשים, שהאנשים אין צורך לשבחם משום שעל התורה הם עולים למעלה. אבל החידוש שחידש שלמה המלך. עליו השלום, הוא שאפילו הנשים שאינן מחויבות בתורה, אפילו כך ראויות הן להיות משובחות בכ"ב אותיות, לומר לך שאפילו שיש מיעוט לנשים שלא יש בהם תורה, אפילו כך נחשב להן כמו האנשים העוסקים בתורה, והריהן שווין לטובה לכל עניין כהאנשים הצדיקים, כמו שכתבנו לעיל, ודייק.
