בכ"ה סיון שנת ג' תתע"ח מתו מספר תנאים על קידוש השם. ביניהם היה התנא המפורסם רַבַּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן היו אלו "עשרה הרוגי מלכות" אשר אדרינוס קיסר רומי האכזרית הוציאם להורג חמישים שנה אחרי חורבן בית שני.

רַבַּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן (רשב"ג הראשון) – היה תנא בשלהי הדור הראשון של התנאים, היה תלמידו של רבי שמעון בן הסגן (או סתם בן הסגן ולפעמים גם הסגן), וכן היה נשיא הסנהדרין סמוך לחורבן בית שני. (ג' אלפים תת"י י"ח שנים קודם החורבן) צאצא למשפחת הלל הזקן, ואחד מעשרת הרוגי מלכות. היה מראשי ההנהגה בירושלים, יחד עם הכהנים הגדולים חנן בן חנן ויהושע בן גמלא.

תולדות חייו ומורשתו 

רבן שמעון היה נין של הלל הזקן. הוא מילא את מקומו של אביו, רבן גמליאל הזקן, כנשיא הסנהדרין. בנו היה רבן גמליאל דיבנה. בתו, אימא שלום, נישאה לרבי אליעזר בן הורקנוס, מגדולי תלמידי רבן יוחנן בן זכאי (בבלי, בבא מציעא נט ע"ב). שמו – שמעון – זהה לשם סבו, ר' שמעון בן הלל, וגם נכדו נקרא על שמו רבן שמעון בן גמליאל (השני). בספרות התורנית נקרא "רבן שמעון בן גמליאל הזקן" או "רשב"ג הנהרג", כדי להבדילו מנכדו. עם זאת, יש שהוא מופיע גם בשם "רבן שמעון בן גמליאל" ללא תוספת, ולפעמים עלולים להתבלבל בהבחנה בינו לבין נכדו.

המנהיג והתקופה

רבן שמעון בן גמליאל נולד בירושלים. הוא נתמנה לנשיא כ-18 שנה לפני החורבן, (ג' אלפים תת"י י"ח שנים קודם החורבן) והיה אחרון הנשיאים בתקופת בית המקדש. התלמוד בבלי, (שבת טו ע"א) מביא ברייתא בזו הלשון: "הלל ושמעון, גמליאל ושמעון (הוא רשב"ג הזקן), נהגו נשיאותן בפני הבית מאה שנה."

"והתניא הלל ושמעון גמליאל ושמעון נהגו נשיאותן (לפני) הבית מאה שנה ואילו יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן הוו קדמי טובא"

בתקופתו מקום מושבה של הסנהדרין היה בירושלים, אבל לא במקום הטבעי לשכת הגזית, אלא ב"גלות" הראשונה של הסנהדרין – חנויות שבהר הבית, לשם נדדה הסנהדרין בימי אביו.

שהוא עלה לנשיאות לערך עשרים שנה לפני החורבן ואז נשאו הצדוקים שנית ראשיהם והתחברו עם הכהנים הגדולים וטרפו וחמסו ביחד עם שרי רומי ואח״כ מרדו ברומי האדירה, ולו שמעו לעצת רי״בז והנשיא רשב"ג, אז אפשר שהיינו על אדמתנו עד היום הזה.

אמרותיו והנהגותיו

במקורות נמסרו רק דברים מועטים בשמו של רבן שמעון, אך חלק מתורתו מובא כדברי "בית הלל".

דבריו במסכת אבות

המאמר הבא במסכת אבות מיוחס לרבן שמעון:

שִׁמְעוֹן בְּנוֹ אוֹמֵר, כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה. וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה. וְכָל הַמַּרְבֶּה דְבָרִים, מֵבִיא חֵטְא:

(מסכת אבות א', ט"ז או י"ז תלוי במהדורות.)

זיהוי זה מקורו בפירוש התוספות יום טוב למשנה זו, שמדגיש כי מדובר בבנו של רבן גמליאל הזקן, להבדיל מרבן שמעון בן גמליאל השני.

שמחת החג

מפורסמת השתתפותו של רבן שמעון בשמחת בית השואבה, שנערכה בבית המקדש בחול המועד סוכות. וכך מסופר בתלמוד:

תניא אמרו עליו על רבן שמעון בן גמליאל כשהיה שמח שמחת בית השואבה היה נוטל שמנה אבוקות של אור וזורק אחת ונוטל אחת ואין נוגעות זו בזו וכשהוא משתחוה נועץ שני גודליו בארץ ושוחה ונושק את הרצפה וזוקף ואין כל בריה יכולה לעשות כן [רש"י: בדורו של רבן שמעון לא היה אחד מעומדי עזרה יכול לעשות כן],

(תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף נ"ג, עמוד א')

"אמר רבי שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים" [תענית ל, ב].

רשב"ג אומר לעולם יעשה כל אדם עצמו כתלמיד חכם תניא נמי הכי רשב"ג אומר לעולם יעשה אדם עצמו כתלמיד חכם כדי שיתענה תניא אידך רשב"ג אומר כל האוכל ושותה בט' באב כאילו אוכל ושותה ביוה"כ ר"ע אומר בכל העושה מלאכה בתשעה באב אינו רואה סימן ברכה לעולם וחכ"א כל העושה מלאכה בט' באב ואינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה שנא' (ישעיהו סו, י) שמחו את ירושלם וגילו בה כל אוהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה מכאן אמרו גכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה ושאינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה תניא נמי הכי דכל האוכל בשר ושותה יין בט' באב עליו הכתוב אומר (יחזקאל לב, כז) ותהי עונותם על עצמותם:

א"ר שמעון ב"ג לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיוה"כ:

בשלמא יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה יום שניתנו בו לוחות האחרונות אלא ט"ו באב מאי היא אמר רב יהודה אמר שמואל יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה מאי דרוש (במדבר לו, ו) זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד וגו' דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה אמר רב יוסף אמר רב נחמן יום שהותר שבט בנימן לבוא בקהל שנאמר (שופטים כא, א) ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה מאי דרוש אמר רב ממנו ולא מבנינו (אמר) רבה בר בר חנה א"ר יוחנן יום שכלו בו מתי מדבר דאמר מר עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה שנאמר (דברים ב, טז) ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי אלי היה הדבור עולא אמר יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל ואמר רב מתנה אותו יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה אתקנו ביבנה הטוב והמטיב הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו יום שפסקו מלכרות עצים למערכה (תניא) רבי אליעזר הגדול אומר מחמשה עשר באב ואילך תשש כחה של חמה ולא היו כורתין עצים למערכה לפי שאינן יבשין אמר רב מנשיא וקרו ליה יום תבר מגל מכאן ואילך דמוסיף יוסיף ודלא מוסיף

הוזלת מחיר הקינים

מן המפורסמות שבפעולותיו של רבן שמעון, הייתה הוראתו בנושא הקינים. "קן" היא זוג תורים או בני יונה, שנדרשים לקרבן של יולדת, מצורע ועוד.

מספרת המשנה (כריתות א, ז): מעשה שעמדו קינים בירושלים בדינרי זהב – מחירו של כל קן (זוג עופות) היה דינר זהב, מחיר מופקע במושגים של אותם ימים (שווה ל-25 דינרי כסף).

אמר רבן שמעון בן גמליאל (הזקן): המעון הזה! (לשון שבועה בבית המקדש), לא אלין הלילה עד שיהו בדינרין – לא אלך לישון עד שיהיה המחיר זול ויהיה כל קן נמכר בדינרי כסף, כלומר בזול.

נכנס לבית דין ולימד: האשה שיש עליה חמש לידות ודאות או חמש זיבות ודאות (לא בספק), מביאה קרבן אחד – על לידה אחת או זיבה אחת, קן שהוא עולה וחטאת, ואוכלת בזבחים – נטהרה ויכולה לאכול בבשר קדשים, ואין השאר עליה חובה – אינה חייבת להשלים קרבנותיה של ארבע לידות או זיבות. דבר זה הוא הוראה יוצאת דופן, שכן לפי הדין המקורי (שמביאה המשנה לפני המעשה) חייבת היא להשלים שאר הקרבנות. ואולם רשב"ג הקל בהוראה זו, והסתמך על הכלל – "עת לעשות לה' הפרו תורתך", כדי להביא להוזלת הקינים, וכדי למנוע מצב שבו חייבי הקרבנות יימנעו מהבאת הקרבנות לגמרי, בשל מחירם המופרז.

(קיים פירוש אחר הגורס שלא הייתה כאן כל חריגה מההלכה, אלא הנשים טעו בתחילה בחושבן שאינן טהורות עד להקרבת כל חמשת הקרבנות. ורשב"ג עמד ופרסם את ההלכה, שלעניין טהרה מספיק קרבן אחד, "ואין השאר עליה חובה" לצורך טהרה לאכול בקדשים.)

מסכמת המשנה: ועמדו קינים בו ביום ברִבעתיים – הוזלו הקינים באופן משמעותי, וכל קן נמכר עתה ברבע דינר כסף (הוזלה פי מאה) או – לפירוש אחר – בחצי דינר כסף (הוזלה פי חמישים).

עובדות והנהגות

בעקבות הכבוד הרב שנהג דמה בן נתינה באביו, אמר רבן שמעון בן גמליאל: "לא כיבד בריה את אבותיו כמו אני את אבותי, ומצאתי שכיבד עשיו לאביו יותר ממני, כיצד?… הייתי משמש את אבי בכלים צואים [= בגדים מלוכלכים], וכשהייתי הולך לשוק הייתי משליך אותן הכלים, ולובש כלים נאים ויוצא בהן. אבל עשיו לא היה עושה כן, אלא אותן כלים שהיה לובש ומשמש בהן את אביו הן מעולים" [מדרש רבה דברים א, טו; כריתות א, ז].

הריגתו

במדרש אלה אזכרה מסופר על הריגתו של רבן שמעון בן גמליאל

נכנס הקיסר וכל גדולי רומי אחריו. אמר להם מי יהרג תחלה. ענה רבן שמעון בן גמליאל אבי נשיא בן נשיא מזרעו של דוד מלך ישראל עליו השלום, אני אהרג תחלה, ענה רי"ש כ"ג ואמר אני כ"ג בן כ"ג מזרעו של אהרן הכהן אני אהרג תחלה ואל אראה במיתת חברי. אמר הקיסר זה אמר אני אהרג תחלה וזה אמר אני אהרג תחלה אם כן הפילו גורלות ביניכם. ויפול הגורל על רשב"ג וצוה הקיסר לחתוך את ראשו תחלה וחתכוהו. ונטלוֹ אח"כ את רבי ישמעאל כה"ג בין ירכיו וצרח עליו במר נפש ואמר אי תורה ואי שכרה, הלשון שהייתה מבארת התורה בשבעים לשונות איך עתה לוחכת את העפר. והיה מתאונן ובוכה על רשב"ג. א"ל הקיסר מה זה ומה זה אתה זקן שאתה בוכה על חברך היה לך לבכות על עצמך. א"ל רבי ישמעאל אני בוכה על עצמי שחברי גדול ממני בתורה ובחכמה ועל שקדמני בישיבה של מעלה אני בוכה:

על פי הגמ' בסוטה, ניבא שמואל הקטן בשעת פטירתו את מותו של רבן שמעון, וכה אמר: "שמעון וישמעאל לחרבא, וחברוהי לקטלא, ושאר עמא לביזא, ועקן סגיאן עתידן למיתי על עלמא." (בבלי, סוטה מח ע"ב). בתרגום לעברית, על פי פירוש רש"י: רבן שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול – ייהרגו בחרב, וחבריהם להריגה בשאר מיתות, ושאר העם לביזה, וצרות גדולות עתידות לבוא על העולם.

רבן שמעון הוּצא להורג, על פי המסורת, יחד עם רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול, בתאריך כ"ה בסיוון (טור אורח חיים סימן תקפ).

במסכת שמחות, מן המסכתות הקטנות (פרק ח),מסופר

וכשנאחזו רבן שמעון ורבי ישמעאל וגזרו עליהן שיהרגו, היה רבי ישמעאל בוכה – ואמר לו רבן שמעון ברבי – בשתי פסיעות אתה נתון בחיקן של צדיקים ואתה בוכה-, אמר לו: וכי בוכה אני על שאנו נהרגין, בוכה אני על שאנו נהרגין כשופכי דמים וכמחללי שבתות-. אמר לו: שמא בסעודה היית יושב, או ישן היית, ובאתה אשה לשאול על נדתה ועל טומאתה ועל טהרתה, ואמר לה השמש שהיית ישן-, והתורה אמרה אם ענה תענה אותו, ומה כתיב אחריו, וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב–; ויש אומרים רבן שמעון היה בוכה, ורבי ישמעאל אמר לו כדברים הללו. וכשנהרגו רבן שמעון ורבי ישמעאל, באה שמועה אצל רבי עקיבא ואצל רבי יהודה בן בבא, עמדו וחגרו מתניהם שקים, וקרעו את בגדיהם, ואמרו: אחינו ישראל שמעונו, אילו טובה היתה באה לעולם תחילה, לא היו מקבלין אלא רבי שמעון ורבי ישמעאל, ועכשיו גלוי היה לפני מי שאמר והיה העולם שלסוף פורעניות גדולות עתידות לבוא לעולם, ולפיכך נסתלקו אלו מן העולם, הצדיק אבד ואין איש שם על לב, יבוא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכוחו.

במקור קדום יותר מסופרים דברים דומים:

חרב בא לעולם על עינוי הדין ועל עיוות הדין ומפני המורין בתורה שלא כהלכה וכשתפשו את רבי שמעון בן גמליאל ואת רבי ישמעאל ליהרג, היה רבי שמעון בן גמליאל יושב ותוהה בדעתו, ואומר אוי לנו שאנו נהרגין כמחללי שבתות וכעובדי כוכבים וכמגלי עריות וכשופכי דמים. אמר לו רבי ישמעאל בן אלישע: רצונך שאומר לפניך דבר אחד, אמר לו, אמור. אמר לו: שמא כשהיית מיסב בסעודה באו עניים ועמדו על פתחך, ולא הנחתם שיכנסו ויאכלו, אמר לו, השמים אם עשיתי כן. אלא שומרים היו לי יושבין על הפתח, כשהיו עניים באים היו מכניסין אותן אצלי, ואוכלין ושותין אצלי, ומברכין לשם שמים. אמר לו שמא כשהיית יושב ודורש בהר הבית, והיו כל אוכלוסי ישראל יושבין לפניך, זחה דעתך עליך. אמר לו ישמעאל אחי, מוכן אדם שיקבל את פגעו. והיו מתחננין לאספקלטור זה אמר אני כהן בן כהן גדול, הרגני תחלה ואל אראה במיתת חבירי. וזה אמר לו אני נשיא בן נשיא, הרגני תחלה ואל אראה במיתת חבירי. אמר להם: הפילו גורלות. והפילו, ונפל הפור על רבי שמעון בן גמליאל. מיד נטל החרב וחתך את ראשו. נטלו רבי ישמעאל בן אלישע והניחו בחיקו, והיה בוכה וצועק: פה קדוש, פה נאמן, פה קדוש, פה נאמן, פה שמוציא סנדלפונין טובות ואבנים טובות ומרגליות, מי הטמינך בעפר, ומי מילא לשונך עפר ואפר. עליך הכתוב אומר (זכריה יג, ז) חֶרֶב עוּרִי עַל רֹעִי וְעַל גֶּבֶר עֲמִיתִי. לא הספיק לגמור הדבר עד שנטלו החרב וחתכו את ראשו. ועליהם אמר הכתוב (שמות כב, כג) וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתוֹמִים ממשמע שנאמר וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב, איני יודע שהנשים נעשו אלמנות ובנים יתומים, אלא אלמנות ולא אלמנות, כגון שלא ימצאו להן עדים להתירם להנשא, כגון ביתר שלא נמלט ממנה נשמה להתיר אשת איש. וממשמע שנאמר וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת, איני יודע שהבנים יתומים, אלא יתומים ושאינן יתומים, שהיו נכסיהם עומדים בחזקת אבותם, ולא היו מניחין אותן לירש ולישא וליתן בהן.

( אבות דרבי נתן נוסח א', פרק ל"ח, ג')

השמועה על מותם הגיעה לרבי עקיבא ולרבי יהודה בן בתירא, והם חגרו מתניהם שׂק וקרעו בגדיהם ואמרו (ילקוט שמעוני ישעיהו תפו): "אחינו ישראל, אילו טובה הייתה לעולם תחילה – לא היו מקבלים (אותה) אלא רבן שמעון ורבי ישמעאל, ועכשיו – גלוי היה לפני מי שאמר והיה העולם שסוף פורענות גדול עתיד לבוא לעולם, ולפיכך נסתלקו אלו מן העולם (שלא יראו את הפורענות)."

הרומאים לא הסכימו לאפשר לבנו, רבן גמליאל, לרשת את התפקיד, ואף רצו להורגו. רבן יוחנן בן זכאי ביקש מהם להימנע מכך, ונענה בהסכמה. עם הריגתו של רבן שמעון, תפס רבן יוחנן בן זכאי את תפקיד הנשיא למשך שנים אחדות, שבהן תיקן תקנות והרים מעט את רוח העם לאחר החורבן, תוך שהוא מעביר את בירת התורה מירושלים החרבה ליבנה. לאחר מכן מסר את התפקיד לבנו של רבן שמעון, רבן גמליאל דיבנה.

קברו

הקבר מצוי בכפר כנא, אשר בגליל. במהלך מהומות אוקטובר 2000 הוצת הקבר.

 

זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל.

הדליקו נר לכבוד ולע"נ התנא רבן שמעון בן גמליאל זיע"א ותזכו לישועות אמן.

"אלה אזכרה" (קינה על עשרה הרוגי מלכות)

מיוסד ע"פ א"ב. ואח"כ חתום שם המחבר יהודה חזק:

אֵלֶּה אֶזְכְּרָה וְנַפְשִׁי עָלַי אֶשְׁפְּכָה.

כִּי בְלָעוּנוּ זֵדִים כְּעֻגָּה בְּלִי הֲפוּכָה.

כִּי בִימֵי הַשָּׂר לא עָלְתָה אֲרוּכָה.

לַעֲשָׂרָה הֲרוּגֵי מְלוּכָה

 

בְּלָמְדו סֵפֶר מִפִּי מְשׁוּלֵי עֲרֵמַת.

וְהֵבִין וְדִקְדֵּק בְּדָת רְשׁוּמַת.

וּפָתַח בִּוְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים וְחָשַׁב מְזִמַּת.

וְגונֵב אִישׁ וּמְכָרו וְנִמְצָא בְיָדו מות יוּמָת.

חָטָאנוּ צוּרֵנוּ סְלַח לָנוּ יוצְרֵנוּ:

 

גָּבַהּ לֵב בִּגְדולִים

וְצִוָּה לְמַלּאת פְּלָטֵרו נְעָלִים

וְקָרָא לַעֲשָׂרָה חֲכָמִים גְּדולִים

מְבִינֵי דָת וּטְעָמֶיהָ בְּפִלְפּוּלִים

 

דִּינוּ מִשְׁפָּט זֶה לַאֲשׁוּרו

וְאַל תְּעַוְּתוּהוּ בְּכָזָב לְאָמְרו

כִּי אִם הוצִיאוּהוּ לַאֲמִתּו וּלְאורו

כִּי יִמָּצֵא אִישׁ גּונֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִתְעַמֶּר בּו וּמְכָרו

חָטָאנוּ צוּרֵנוּ סְלַח לָנוּ יוצְרֵנוּ:

 

הֵם כְּעָנוּ לו וּמֵת הַגַּנָּב הַהוּא

נָם אַיֵּה אֲבותֵיכֶם אֲשֶׁר אֲחִיהֶם מְכָרוּהוּ

לְארְחַת יִשְׁמְעֵאלִים סְחָרוּהוּ

וּבְעַד נַעֲלַיִם נְתָנוּהוּ

 

וְאַתֶּם קַבְּלוּ דִין שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם

כִּי מִימֵי אֲבותֵיכֶם לא נִמְצָא כָּכֶם

וְאִם הָיוּ בַחַיִּים הָיִיתִי דָנָם לִפְנֵיכֶם

וְאַתֶּם תִּשְׂאוּ עֲון אֲבותֵיכֶם

חָטָאנוּ צוּרֵנוּ סְלַח לָנוּ יוצְרֵנוּ:

 

זְמַן תְּנָה לָנוּ שְׁלשֶׁת יָמִים

עַד שֶׁנֵּדַע אִם נִגְזַר הַדָּבָר מִמְּרומִים

אִם אָנוּ חַיָּבִים וַאֲשֵׁמִים

נִסְבּל בִּגְזֵרַת מָלֵא רַחֲמִים

 

חָלוּ וְזָעוּ וְנָעוּ כֻּלָּמו

עַל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל כּהֵן גָּדול נָתְנוּ עֵינֵימו

לְהַזְכִּיר אֶת הַשֵּׁם לַעֲלות לַאֲדונֵימו

לָדַעַת אִם יָצְאָה הַגְּזֵרָה מֵאֵת אֱלהֵימו

חָטָאנוּ צוּרֵנוּ סְלַח לָנוּ יוצְרֵנוּ:

 

טִהֵר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל עַצְמו וְהִזְכִּיר אֶת הַשֵּׁם בְּסִלּוּדִים

וְעָלָה לַמָּרום וְשָׁאַל מֵאֵת הָאִישׁ לְבוּשׁ הַבַּדִּים

וְנָם לו קַבְּלוּ עֲלֵיכֶם צַדִּיקִים וִידִידִים

כִּי שָׁמַעְתִּי מֵאֲחורֵי הַפַּרְגּוד כִּי בְזאת אַתֶּם נִלְכָּדִים

 

יָרַד וְהִגִּיד לַחֲבֵרָיו מַאֲמַר אֵל

וְצִוָּה הַבְּלִיַּעַל לְהָרְגָם בְּכחַ וְלָאֵל

וּשְׁנַיִם מֵהֶם הוצִיאוּ תְּחִלָּה שֶׁהֵם גְּדולֵי יִשְׂרָאֵל

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל כּהֵן גָּדול וְרַבָּן שִׁמְעון בֶּן גַּמְלִיאֵל נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל

חָטָאנוּ צוּרֵנוּ סְלַח לָנוּ יוצְרֵנוּ:

 

כְּרת ראשׁו תְּחִלָּה הִרְבָּה מֶנּוּ לִבְען

וְנָם לו הָרְגֵנִי תְחִלָּה וְאַל אֶרְאֶה בְּמִיתַת מְשָׁרֵת לְדָר בְּמָעון

לְהַפִּיל גּורָלות צִוָּה צִפְעון

וְנָפַל הַגּורָל עַל רַבָּן שִׁמְעון

 

לִשְׁפּךְ דָּמו מִהֵר כְּשׁור פָּר

וּכְשֶׁנֶּחְתַּךְ ראשׁו נְטָלו רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְצָרַח עָלָיו בְּקול מַר כַּשּׁופָר

אִי הַלָּשׁון הַמְּמַהֶרֶת לְהורות בְּאִמְרֵי שְׁפָר

בַּעֲונות אֵיךְ עַתָּה לוחֶכֶת אֶת הֶעָפָר

חָטָאנוּ צוּרֵנוּ סְלַח לָנוּ יוצְרֵנוּ:

 

מַה מְּאד בָּכָה עָלָיו בַּחֲרָדָה

בַּת בְּלִיַּעַל לְקול בְּכִיָּתו שֶׁל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל עָמְדָה

תּאַר יָפְיו בְּלִבָּהּ חָמְדָה

וְשָׁאֲלָה מֵאֵת אָבִיהָ חַיָּתו לְהַעֲמִידָה

 

נִאֵץ בְּלִיַּעַל דָּבָר זֶה לַעֲשותו

לְהַפְשִׁיט עורו מֵעַל פָּנָיו שָׁאֲלָה מֵאִתּו

וְלא עִכֵּב דָּבָר זֶה לַעֲשותו

וּכְשֶׁהִגִּיעַ לִמְקום תְּפִלִּין צָרַח בְּקול מַר לְיוצֵר נִשְׁמָתו

חָטָאנוּ צוּרֵנוּ סְלַח לָנוּ יוצְרֵנוּ:

 

שַׂרְפֵי מַעְלָה צָעֲקוּ בְמָרָה

זוּ תורָה וְזוּ שְׂכָרָהּ

עוטֶה כַּשַּׂלְמָה אורָה

אויֵב מְנָאֵץ שִׁמְךָ הַגָּדול וְהַנּורָא

וּמְחָרֵף וּמְגַדֵּף עַל דִּבְרֵי תורָה

 

עָנְתָה בַּת קול מִשָּׁמַיִם

אִם אֶשְׁמַע קול אַחֵר אֶהֱפךְ אֶת הָעולָם לְמַיִם

לְתהוּ וָבהוּ אָשִׁית הֲדומַיִם

גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי קַבְּלוּהָ מְשַׁעְשְׁעֵי דַת יומָיִם

חָטָאנוּ צוּרֵנוּ סְלַח לָנוּ יוצְרֵנוּ:

 

פְּקִידִים נֶהֶרְגוּ מֵאַחֲרֵי שֶׁבֶת בָּתֵּי כְנֵסִיּות

מְלֵאֵי מִצְות כְּרִמּון וּכְזָוִיּות

וְהוצִיאוּ אֶת רַבִּי עֲקִיבָא דּורֵשׁ כִּתְרֵי אותִיּות

וְסָרְקוּ בְשָׂרו בְּמַסְרְקות פִּיפִיּות

 

צִוָּה לְהוצִיא רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן תְּרַדְיון מִבֵּית אוּלָמו

וּבַחֲבִילֵי זְמורות שָׂרְפוּ גָלְמו

וּסְפוּגִין שֶׁל צֶמֶר שָׂמוּ עַל לִבּו לְעַכֵּב עַצְמו

וּכְשֶׁנִּסְתַּלְּקוּ מִיָּד נִשְׂרַף וְסֵפֶר תּורָה עִמּו

חָטָאנוּ צוּרֵנוּ סְלַח לָנוּ יוצְרֵנוּ:

 

קונְנוּ קְדושִׁים עַם לא אַלְמָן

כִּי עַל דָּבָר מוּעָט נִשְׁפַּךְ דָּמָן

לְקַדֵּשׁ שֵׁם שָׁמַיִם מָסְרוּ עַצְמָן

בַּהֲרִיגַת רַבִּי חֻצְפִּית הַמְתֻרְגְּמָן

 

רְעָדָה תֶאֱחז כָּל שׁומֵעַ שִׁמּוּעַ

וְתִזַּל כָּל עַיִן דִּמּוּעַ

וְנֶהְפַּךְ לְאֵבֶל כָּל שַׁעֲשׁוּעַ

בַּהֲרִיגַת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ

חָטָאנוּ צוּרֵנוּ סְלַח לָנוּ יוצְרֵנוּ:

 

שִׁחֲתוּנִי צָרַי וּמְעַנָּי

וּמִלְאוּ כְרֵסָם מֵעֲדָנָי

וְהִשְׁקוּנִי מֵי רושׁ וְלַעֲנָי

בַּהֲרִיגַת רַבִּי חֲנִינָא בֶּן חֲכִינָאי

 

תָּקְפוּ עָלֵינוּ צָרות מִצְות לְהָפֵר

וּמֵאֲנוּ לָקַחַת הון וָכפֶר

כִּי אִם נְפָשׁות הֲהוגות אִמְרֵי שָׁפֶר

כְּמו רַבִּי יְשֵׁבָב הַסּופֵר

חָטָאנוּ צוּרֵנוּ סְלַח לָנוּ יוצְרֵנוּ:

 

יִחֲתוּנוּ בְּנֵי עֲדִינָה הַשּׁומֵמָה

הֵרֵעוּ לָנוּ מִכָּל מַלְכֵי אֲדָמָה

וְהָרְגוּ מִמֶּנּוּ כַּמָּה וְכַמָּה

בַּהֲרִיגַת רַבִּי יְהוּדָה בֶן דָּמָה

 

דִּבַּרְתָּ בֵּית יַעֲקב אֵשׁ וּבֵית יוסֵף לֶהָבָה

הֵן עַתָּה קַשׁ אוּרָם כָּבָה

חַי זְעךְ קומָתָם בְּבִעוּר הַיּום הַבָּא

כִּי הִסְכִּימוּ לַהֲרג עֲשָׂרָה צַדִּיקִים עִם רַבִּי יְהוּדָה בֶן בָּבָא

חָטָאנוּ צוּרֵנוּ סְלַח לָנוּ יוצְרֵנוּ:

 

זאת קְרָאַתְנוּ וְסִפַּרְנוּ בְּשִׁנּוּן

וְשָׁפַכְנוּ לֵב שָׁפוּל וְאָנוּן

מִמָּרום הַסְכֵּת תַּחֲנוּן

ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן

 

חַנּוּן הַבִּיטָה מִמְּרומִים

תִּשְׁפּכֶת דַּם הַצַּדִּיקִים וְתַמְצִית דָּמִים

תִּרְאֶה בְּפַרְגּוּדָךְ וְהַעֲבֵר כְּתָמִים

אֵל מֶלֶךְ יושֵׁב עַל כִּסֵּא רַחֲמִים