בכ"ה סיון שנת ג' תתע"ח מתו מספר תנאים על קידוש השם. ביניהם היה התנא המפורסם רבי ישמעאל בן אלישע. היו אלו "עשרה הרוגי מלכות" אשר אדרינוס קיסר רומי האכזרית הוציאם להורג חמישים שנה אחרי חורבן בית שני.

רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול היה תנא וכהן גדול המוזכר בדברי חז"ל, ובאשר לזהותו ההיסטורית עם דמויות אחרות קיימים חילוקי דעות. לפי תיאור דמותו בדברי חז"ל, היה רבי ישמעאל בן אלישע מראשי הדור הראשון של התנאים, ושימש ככהן גדול בבית המקדש השני. היה מעשרת הרוגי מלכות, והוצא להורג יחד עם רבן שמעון בן גמליאל הזקן.

תולדות חייו ומורשתו

ר' ישמעאל נולד לאביו אלישע (יש הנוטים לומר לפי דברי חז"ל שגם אביו, אלישע, שימש בכהונה גדולה. ואולם אין אזכור של כהן גדול בשם אלישע במקורות אחרים).

בילדותו נשבה ע"י הרומאים

עם מסע הניצחון של טיטוס הרשע, שכבש את ארץ הקודש והחריב את בית המקדש, היה נער יהודי יפה עיניים וטוב מראה שנשבה על ידי הרומאים, כפי שמספרת הגמרא: ת"ר "מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי, אמרו לו: תינוק אחד יש בבית האסורים, יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים. הלך ועמד על פתח בית האסורים, אמר: "מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים" (ישעיהו מב, כד)? ענה אותו תינוק ואמר: "הלא ה' זו חטאנו לו, ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו". אמר: מובטחני בו שמורה הוראה בישראל, העבודה! (לשון שבועה) שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו. אמרו: לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה, ולא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל. ומנו? רבי ישמעאל בן אלישע" (בבלי גיטין נח א).

רבי ישמעאל כיהן ככהן גדול בזמן בית המקדש השני.

ספר "סדר הדורות", וחוקרי-תנאים-ואמוראים נוספים, דנו בשאלת הקשר בין רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול לרבי ישמעאל חבירו של רבי עקיבא, מן הדור השלישי לתנאים. אחת ההשערות היא שרבי ישמעאל היה נכדו של רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול.

התגורר בכפר עזיז בדרום יהודה, סמוך לאדום (משנה כתובות ה, ח. וכלאים ו, ד).

יחוסו לאהרן הכהן

בתוספתא (חלה פרק א) מצוטט רבי ישמעאל כאומר: "לבוש שלבש בו אבא וציץ שנתן בין עיניו". אך אפשר ש"אבא" משמש ככינוי לאבות אבותיו עד אהרן הכהן: ר"א אומר חלה ניטלת מן הטהור על הטמא אמרו לפני רבי ישמעאל הלא פלוני יש בדרום והיה מורה כהוראה הזאת אמר להם לבוש שלבש בו אבא וציץ שנתן בין עיניו אם לא אלמד בו לכל מורה הוראות אמרו לו בשם רבי אליעזר אמר להם אף הוא יש לו במה יתלה.

הרבצת תורה

בכל בוקר אנו אומרים בתפילה:

"רבי ישמעאל אומר בשלוש עשרה מידות התורה נדרשת". הוא היה זה שקבע שלוש עשרה מידות על-פיהם ניתן ללמוד מן התורה שבכתב לימודים שונים (קל-וחומר, גזירה שווה, כלל ופרט וכו') עמם עושה הכרה ראשונית כל ילד יהודי המתחיל ללמוד גמרא.

מאוחר יותר ייסד רבי ישמעאל בעצמו בית מדרש גדול המוזכר בתלמוד לעיתים תכופות כ"תנא דבי רבי ישמעאל", אחת מהברייתות המצוטטות בשם "דבי רבי ישמעאל" נאמרות גם בכל חודש בעת קידוש לבנה "תנא דבי רבי ישמעאל, אלמלא לא זכו בני ישראל להקביל פני אביהם שבשמים פעם אחד בחודש – דיים. אמר אביי, הלכך נמרנהו (יש לומר את ברכת הלבנה) מעומד".

חכמי דורו של רבי ישמעאל הפליגו בשבחו, והמשילוהו ל"חנות מיוזנת" (כלומר, חנות בה היין מוכן תמיד והחנווני לא צריך לומר ללקוחותיו "המתינו ואביא לכם". כך רבי ישמעאל ידע להשיב מיד מבלי להתמהמה). גם רבותיו, רבי יהושע בן חנניה ורבי אלעזר הגדול, כיבדוהו והעריצוהו, ורבי יהושע כינה אותו "עוקר הרים", כאשר בכך הוא מתכוון לחריפותו הבלתי רגילה.

מלבד חידושיו ופסקיו ההלכתיים, מצויות בתלמוד אימרות רבות משמו, בהם המראים על אהבת ישראל שהיתה בו. "כל ישראל בני מלכים הם" היה אומר, והיה מתאר את החסדים שבורא העולם עושה לעמו הנבחר, עם ישראל. בימי הרדיפות תחת שלטון רומי האכזרית, היו דבריו של רבי ישמעאל כמים קרים על נפש עייפה.

הוא לימד את תלמידיו הרבים מידות טובות, הוא הזהיר אותם כי עבירה קטנה גוררת אחריה חטא גדול, וכי אם אדם עובר על מצוות "ואהבת לרעך כמוך" הוא עלול להידרדר לחטאים נוספים של נקמה, שנאה, לשון הרע עד לשפיכות דמים.

כמו כן, קבע עוד כללים בלימוד התורה:  "דברה תורה כלשון בני אדם" (ספרי במדבר קיב), "אין מוקדם ומאוחר בתורה" (מכילתא בשלח ז),  "כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה" (בבלי סוטה ג, א).

לפני ולפנים

רבי ישמעאל היה כהן גדול בסוף ימי בית המקדש השני, ובתלמוד מובאים דבריו, שבהם הוא מספר בתיאור ציורי על כניסתו לקודש הקודשים ("לפני ולפנים"), שנכנס אליו רק הכהן הגדול, ביום הכיפורים:

תניא: א"ר ישמעאל בן אלישע פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים וראיתי אכתריאל יה ה' צבאות שהוא יושב על כסא רם ונשא ואמר לי ישמעאל בני ברכני אמרתי לו יה"ר מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך ותתנהג עם בניך במדת הרחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין ונענע לי בראשו וקמ"ל שלא תהא ברכת הדיוט קלה בעיניך.

(בבלי מסכת ברכות דף ז, ע"א)

תואר פניו

במדרש אלה אזכרה מסופר שהיה משבעה אנשים יפים שהיו בעולם, ופניו היו דומים למלאך ה' צבאות.

המדרש מספר שלאחר שנים רבות שרבי יוסי אביו ואשתו היו חשוכי בנים, שאלה האישה את בעלה מדוע הם לא מצליחים להוליד ילדים כמו בני אדם אחרים? רבי יוסי ענה לה שכל הנשים שרואות "דבר שאינו הגון" בחזרתן מבית הטבילה, חוזרות לשם וטובלות שוב, ולכן מצליחות בזרען.

באותו יום האישה החליטה להיזהר בעניין זה, וטבלה עשרות פעמים (80 פעמים) מכיוון שבכל פעם שחזרה מהמקווה היא ראתה בעל חיים רע כגון כלב או חזיר. כשראה הקב"ה שהיא מתאמצת לקיים דין זה, אמר למלאך גבריאל לרדת ולהראות לה בדמות בעלה. גבריאל ירד וישב בפתח בית הטבילה, וכשיצאה האישה מבית הטבילה ראתה אותו וחשבה שהוא בעלה, ותפסה והוליכה לביתה.

המדרש מספר שבאותו לילה התעברה האישה, וילדה את רבי ישמעאל שנעשה יפה תואר ויפה מראה כדמות גבריאל. המדרש מסביר שבגלל סיפור זה, כשעלה רבי ישמעאל לרקיע הוא פגש דווקא את המלאך גבריאל.

הרואה את רבי ישמעאל בן אלישע בחלום

התלמוד במסכת ברכות אומר כי החולם חלום ורואה בו את ישמעאל בן אלישע, ידאג מן הפורענות. ומסביר רש"י במקום כי רבי ישמעאל שהיה מעשרת הרוגי מלכות פשטו את עור קרקפתו בחייו, ועל כן מי שחולם עליו צריך לחשוש (ברכות, דף נז, ב).

המלחמה בנצרות

בימיו החלה התפשטות הנצרות, ורבי ישמעאל עמד בפרץ כנגד הנוצרים. כשאחיינו אלעזר בן דמה ננשך ע"י נחש, ובא רופא נוצרי לרפאו בשם ישו הנוצרי, אמר דודו רבי ישמעאל כי מוטב למות ולא להתרפא על ידו.

מאמרותיו

א. ת"ר ואספת דגנך מה ת"ל לפי שנא' (יהושע א, ח) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך יכול דברים ככתבן, ת"ל "ואספת דגנך", הנהג בהן מנהג דרך ארץ. דברי ר' ישמעאל. (כלומר, רבי ישמעאל בא לחלוק על רבי שמעון בר יוחאי שאומר שאדם צריך רק ללמוד תורה ולא לעבוד לפרנסתו, ואומר כי כתוב בתורה "ואספת דגנך", כלומר, על האדם לעבוד על מנת לחיות)… ר"ש בן יוחי אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה?! אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים שנא' (ישעיהו סא, ה) "ועמדו זרים ורעו צאנכם" וגו', ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י עצמן שנא' (דברים יא, יד) "ואספת דגנך", ולא עוד, אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן שנא' (דברים כח, מח) "ועבדת את אויביך" וגו'. אמר אביי, הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן, כר' שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן. א"ל רבא לרבנן, במטותא מינייכו (בבקשה ממכם) ביומי ניסן וביומי תשרי לא תתחזו קמאי (אל תתראו לפני) כי היכי דלא תטרדו במזונייכו כולא שתא (כדי שלא תהיו טרודים בפרנסתכם כל השנה). (בבלי ברכות לה ע"ב).

ב. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, הֱוֵי קַל לָרֹאשׁ וְנוֹחַ לַתִּשְׁחֹרֶת, וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּשִׂמְחָה.(משנה אבות ג יב).

ג. תנא דבי ר' ישמעאל אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום שמא עשה תשובה. שמא סלקא דעתך?! אלא ודאי עשה תשובה. והני מילי בדברים שבגופו, אבל בממונא עד דמהדר למריה (עד שיחזיר לבעלים). (בבלי ברכות יט, א).

ד. א"ר ישמעאל, פעם אחת [קראתי] לאור הנר ובקשתי להטותו, אמרתי כמה גדולים דברי חכמים שאומרין "אין קורין בלילי שבת לאור הנר". ר' נתן אומר, הטהו ודאי, וכתב על פנקסו "ישמעאל בן אלישע הטה את הנר בשבת לכשיבנה בהמ"ק יביא חטאת". (שבת יב, ב. ובתוספתא א, ו).

ה. תנא דבי ר' ישמעאל, דברי תורה לא יהו עליך חובה, ואי אתה רשאי לפטור עצמך מהן (בבלי מנחות צט, ב).

ו. תניא אמר ר' ישמעאל בן אלישע, מיום שחרב בית המקדש דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין, אלא אין גוזרין גזרה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה. ומיום שפשטה מלכות הרשעה שגוזרת עלינו גזירות רעות וקשות ומבטלת ממנו תורה ומצות ואין מנחת אותנו ליכנס לשבוע הבן, ואמרי לה לישוע הבן, דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה ולהוליד בנים, ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו, אלא הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין (בבלי בבא בתרא ס, ב).

ז. וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁנָּדַר מִבַּת אֲחוֹתוֹ עֲנִיָּה, וְהִכְנִיסוּהָ לְבֵית רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְיִפּוּהָ. אָמַר לוֹ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: בְּנִי, לְזוּ נָדַרְתָּ? אָמַר לוֹ: לָאו. וְהִתִירוֹ רַבִּי יִשְׁמָעאֵל. בְּאוֹתָה שָׁעָה בָּכַה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְאָמַר: בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל נָאוֹת הֵן, אֶלָא שֶׁהָעֲנִיוּת מְנַוַּלְתָּן. וּכְשֶׁמֵּת רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, הָיוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל נוֹשְׂאוֹת קִינָה וְאוֹמְרוֹת: בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל אֶל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּכֶינָה. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (שמואל-ב. א, כד): בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל אֶל שָׁאוּל בְּכֶינָה (משנה נדרים ט, י).

ח. בו ביום אמרו, עמון ומואב מה הן בשביעית. גזר רבי טרפון, מעשר עני. וגזר רבי אלעזר בן עזריה, מעשר שני. אמר רבי ישמעאל, אלעזר בן עזריה, עליך ראיה ללמד, שאתה מחמיר, שכל המחמיר, עליו ראיה ללמד. אמר לו רבי אלעזר בן עזריה, ישמעאל אחי, אני לא שניתי מסדר השנים, טרפון אחי שינה, ועליו ראיה ללמד. השיב רבי טרפון, מצרים חוצה לארץ, עמון ומואב חוצה לארץ, מה מצרים מעשר עני בשביעית, אף עמון ומואב מעשר עני בשביעית. השיב רבי אלעזר בן עזריה, בבל חוצה לארץ, עמון ומואב חוצה לארץ, מה בבל מעשר שני בשביעית, אף עמון ומואב מעשר שני בשביעית. (מסכת ידים פרק ד משנה ג).

ט. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: הַמּוֹחֵק אוֹת אַחַת מִן הַשֵּׁם – עוֹבֵר בְּ'לֹא תַּעֲשֶׂה', שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים יב ג-ד) "וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא. לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶם" (תוספתא מכות פרק ה הלכה ט).

י. דתנן ר' ישמעאל אומר הרוצה שיתחכם יעסוק בדיני ממונות שאין לך מקצוע בתורה יותר מהן שהן כמעין נובע (ברכות דף סג עמוד ב)

תנא דבי רבי ישמעאל כי יפול הנופל ממנו (ממנו) ראוי זה ליפול מששת ימי בראשית שהרי לא נפל והכתוב קראו נופל אלא שמגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב.( שבת דף לב עמוד א)

הוצאתו להורג

חבריו העידו בו כי ידע את השם המפורש, וכי עלה בעזרתו לרקיע כדי לברר אם גזירת עשרת הרוגי מלכות נגזרה מן השמיים.

במדרש אלה אזכרה מסופר על הריגתו של ר' ישמעאל בן אלישע כהן גדול

נכנס הקיסר וכל גדולי רומי אחריו. אמר להם מי יהרג תחלה. ענה רבן שמעון בן גמליאל אבי נשיא בן נשיא מזרעו של דוד מלך ישראל עליו השלום, אני אהרג תחלה, ענה רי"ש כ"ג ואמר אני כ"ג בן כ"ג מזרעו של אהרן הכהן אני אהרג תחלה ואל אראה במיתת חברי. אמר הקיסר זה אמר אני אהרג תחלה וזה אמר אני אהרג תחלה אם כן הפילו גורלות ביניכם. ויפול הגורל על רשב"ג וצוה הקיסר לחתוך את ראשו תחלה וחתכוהו. ונטלוֹ אח"כ את רבי ישמעאל כה"ג בין ירכיו וצרח עליו במר נפש ואמר אי תורה ואי שכרה, הלשון שהייתה מבארת התורה בשבעים לשונות איך עתה לוחכת את העפר. והיה מתאונן ובוכה על רשב"ג. א"ל הקיסר מה זה ומה זה אתה זקן שאתה בוכה על חברך היה לך לבכות על עצמך. א"ל רבי ישמעאל אני בוכה על עצמי שחברי גדול ממני בתורה ובחכמה ועל שקדמני בישיבה של מעלה אני בוכה:

שמואל הקטן חזה את הריגתו מראש, וסיפר לסובבים אותו בשעת פטירתו: "שמעון וישמעאל לחרבא, וחברוהי לקטלא, ושאר עמא לביזא, ועקן סגיאן עתידן למיתי על עלמא". בתרגום לעברית, על פי פירוש רש"י: רבן שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול – ייהרגו בחרב, וחבריהם להריגה בשאר מיתות, ושאר העם לביזה, וצרות גדולות עתידות לבוא על העולם.

רבי ישמעאל כהן גדול הוצא להורג, יחד עם רבן שמעון בן גמליאל הזקן, על פי המסורת (טור ושולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקפ) בתאריך כ"ה בסיון, בשנת ג'תתכ"ח לבריאת העולם.

על יומו האחרון של רבי ישמעאל מספרים חז"ל, כי כאשר עמדו הרומאים להוציאו להורג בין שאר עשרת הרוגי מלכות, הביטה בו בת הקיסר וחמדה את יופיו, משום שהיה משבעת האנשים היפים שהיו בעולם, ופניו היו דומים לפני מלאך ה'. נתמלאה בת הקיסר חמדה וביקשה מאביה: תן לי בקשה אחת! אמר לה: כל מה שתאמרי אעשה חוץ מרבי ישמעאל וחבריו. אמרה לו ביתו: בקשה ממך, החיה אותו! השיב הקיסר: איני יכול, שכבר נשבעתי להרגם. אם כן, ביקשה הבת, צַווה ויפשיטו עור פניו כדי להסתכל בו במקום מראה. הסכים האב האכזרי לכך, וציווה להפשיט מעל רבי ישמעאל את עור פניו בעודו חי. וכשהגיע למקום תפילין צרח בקול מר ליוצר נשמתו. שרפי מעלה צעקו במרה, זו תורה וזו שכרה עטוה כשלמה אורה, אויב מנאץ שמך הגדול והנורא, ומחרף ומגדף על דברי תורה. ענתה בת קול משמים, אם אשמע קול אחר אהפוך את העולם למים, לתוהו ובהו אשית הדומים, גזרה היא מלפני קבלוה משעשעי דת יומיים… ונפטר לאחר עינויים קשים. האגדה מראה עד היום חורבות של ארמון המיוחס לבת הקיסר, ומספרת שלאחר הוצאת רבי ישמעאל להורג חנטה בת הקיסר את עור פניו באפרסמון כדי שתוכל לראותו תמיד. לפי האמורא שמואל, ברומי יש להם חג מיוחד שחוגגים אחת לשבעים שנה ומלבישים עור פניו של ישמעאל על אדם אחד שלם שמרכיבים אותו על אדם חיגר, כדי לסמל שלטון בני עשו על בני יעקב:  "אמר רב יהודה אמר שמואל, עוד אחרת יש [להם] ברומי, אחת לשבעים שנה מביאין אדם שלם ומרכיבין אותו על אדם חיגר ומלבישין אותו בגדי אדם הראשון, ומניחין לו בראשו קרקיפלו של רבי ישמעאל ותלו ליה [בצואריה] מתקל [ר'] זוזא דפיזא ומחפין את השווקים באינך, ומכריזין לפניו סך קירי פלסתר אחוה דמרנא זייפנא דחמי חמי ודלא חמי לא חמי מאי אהני לרמאה ברמאותיה ולזייפנא בזייפנותיה ומסיימין בה הכי ווי לדין כד יקום דין" (עבודה זרה יא, ב).

(מתוך הפיוט: "אלה אזכרה" על עשרת הרוגי מלכות).

צאצאיו

על פי המדרש והתלמוד, בנו ובתו של רבי ישמעאל נשבו בזמן החורבן לשני אנשים שחיו בשכנות. מאחר שראו שהם יפים מאד (ראה לעיל על יופיו של ר' ישמעאל), החליטו שני האנשים להשיאם זה לזה ולהתחלק בצאצאים. הכניסום לחדר אחד, וכל אחד מהם קונן על כך שהוא בנו של הכהן הגדול יינשא לעבד. ובכו כל הלילה, בבוקר הכירו זה את זה ונפלו זה על זה וגעו בבכייה עד שיצאה נשמתן, ועל מאורע עתידי זה נתנבא ירמיה וקונן "עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם". על מעשה זה נכתבה קינה לתשעה באב בשם "ואת נוי חטאתי השמימה". אמנם מהקונטכסט הבבלי שבו מופיע האגדה הזו יראה שהם ייחסו את המאורע הזה לר' ישמעאל בן אלישע השני, התנא שחי בדורו של ר' עקיבא, או שלא הבחינו בין שני האישים האלו.

קברו

המסורת מזהה את קברו של רבי ישמעאל כהן גדול בכפר סאג'ור. ככל הנראה מקורה של מסורת זו בשם שניתן לו, לפי חלק מהגרסאות, בתוספתא "רבי ישמעאל שזורי" המזוהה עם הכפר. אך יש המגיהים שם ומחליפים את רבי ישמעאל בתנא "רבי שמעון שזורי". מקור אחר, קדום יותר, גורס כי הקבר נמצא בסביבות כפר יונה, בסמוך לקבר יונה הנביא, אולם דעת מיעוט זו לא התקבלה.

ביום ההילולה שלו, כ"ה בסיוון, המונים פוקדים את קברו באירוע מאורגן שבו נוטלים חלק רשויות מהאזור, כולל ראש מועצת סאג'ור שמשתתף באופן מסורתי באירוע, עקב העובדה שגם הדרוזים, תושבי המקום, מכבדים את הקבר ומייחסים לו סיפורי ניסים.

זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל.

הדליקו נר לכבוד ולע"נ התנא ר' ישמעאל בן אלישע (כהן גדול) זיע"א ותזכו לישועות אמן.

*תפילה מרבי ישמעאל כהן גדול*

אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל כָּל הָאוֹמֵר בַּקָּשָׁה זוֹ בְּכָל יוֹם פָּנָיו מַזְהִירוֹת וְאֵימָתוֹ מֻטֶּלֶת עַל הַבְּרִיּוֹת וְכָל הַחֲלוֹמוֹת שֶׁלּוֹ מְהֻגָּנִים וְתוֹרָתוֹ תִּהְיֶה מִשְׁתַּמֶּרֶת בִּלְבָבוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו, וַעֲוֹנוֹת נְעוּרָיו נִמְחָלִים לוֹ, וְיִנָּצֵל מִיֵּצֶר הָרָע וּמִלָּשׁוֹן הָרָע וּמִפֶּגַע רָע וּמֵחַיּוֹת רָעוֹת וּמִלִּיסְטִים וּמְנַחֲשִׁים וּמֵעַקְרַבִּים וּמֵרוּחַ רָעָה וּמִן הַשֵּׁדִים וּמִן הַמַּזִּיקִין וּמִכָּל הָאוֹיְבִים וּמִכָּל הַשּׂוֹנְאִים אוֹתוֹ וְיַרְוִיחַ בַּמַּשָּׂא וּמַתָּן שֶׁלּוֹ:

וְכֵן אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אֲנִי וְרַבִּי עֲקִיבָא עֲרֵבִים אָנוּ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ חֵלֶק טוֹב בָּעוֹלָם הַבָּא כְּדִכְתִיב לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא:

וְזֹאת הַתְּפִלָּה צָרִיךְ לְאָמְרָהּ בְּכַוָּנָה נְכוֹנָה בְּכָל יוֹם אַחַר הַתְּפִלָּה וְה’ יְקַבֵּל תְּפִלָּתֵנוּ אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן:

אָנָא יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מֶלֶךְ גָּדוֹל וְנוֹרָא חֲכַם הָרָזִים מְגַלֶּה נִסְתָּרוֹת מַגִּיד תַּעֲלוּמוֹת מוֹשֵׁל בָּעֶלְיוֹנִים וְשַׁלִּיט בַּתַּחְתּוֹנִים. קָרוֹב לְכָל-קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת. מַצִּיל עָנִי מֵחָזָק מִמֶּנוּ וְעָנִי וְאֶבְיוֹן מִגֹּזְלוֹ: פְּנֵה אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תַּחֲנוּנָיו כִּי עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנִי:

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ שְׁתִּשְׁמְרֵנִי מִכָּל רָע כִּי אַתָּה שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל וְתֹאמַר לְצָרוֹתַי דַי וְתִפְדֵּנִי מִכָּל צָרָה וְצוּקָה וּמִכָּל שְׁמוּעָה רָעָה וּמִכָּל בּוּשָׁה וּכְלִימָה וּמֵחֶרְפַּת אָדָם וּמִבְּזוּי עָם. וּמִכָּל נֶגֶף וּמִכָּל מַשְׁחִית וּמַגֵּפָה וּמִכְשׁוֹל וּמִפֶּגַע רָע וּמֵעַיִן הָרָע וּמִלָּשׁוֹן הָרָע וְתַצִּילֵנִי מִיֵּצֶר הָרָע וּמִכָּל מַשְׁחִית וּמַזִּיק וּמִכָּל רְגָזוֹת וּגְזֵרוֹת שֶׁבָּעוֹלָם וּמִכָּל חֵטְא וָפֶשַׁע וּמִכָּל עָוֹן וְאַשְׁמָה וָרֶשַׁע. אָמֵן, כֵּן יְהִי רָצוֹן:

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁתָּרִיב אֶת רִיבֵי נַפְשִׁי בַּיּוֹם וְכָל הַמְקַטְרְגִים אֶת נַפְשִׁי בַּלַּיְלָה וְתִנְקֹם אֶת נִקְמָתִי מֵהֶם וּתְקַצֵּר יְמֵיהֶם וּתְמַלֵּא אֶת עֲוֹנוֹתֵיהֶם בְּרָע. וְכֻלָּם כְּרֶגַע יֹאבֵדוּ וּבַעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב יִכָּרְתוּ מִן הָעוֹלָם וְתַשְׁלִיךְ אֵימָה וַחֲשֵׁכָה גְדוֹלָה וְתַרְדֵּמָה עֲצוּמָה וּבֶהָלָה וְשִׁגָּעוֹן וְעִוָּרוֹן וְתִמְהוֹן לֵבָב עַל כָּל אוֹיְבַי וְשׂוֹנְאַי וְעַל כָּל צַר וּמַשְׂטִין וּמְקַטְרֵג עָלַי וְעַל אַנְשֵׁי בֵיתִי בֵּין אִישׁ בֵּין אִשָּׁה בֵּין שֵׁד בֵּין מַזִּיק בֵּין רוּחִין בִּישִׁין וְלִילִין, כְּדִכְתִיב: תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן כָּאָבֶן יִדְּמוּ זְרוֹעֲךָ בִּגְדֹל וָפַחַד אֵימָתָה עֲלֵיהֶם תִּפֹּל. וְעַל כָּל הַקָּמִים עָלַי לְרָעָה מְהֵרָה הָפֵר עֲצָתָם וְקַלְקֵל מַחְשְׁבוֹתָם וּמוֹרָאֲךָ וּפַחְדְּךָ יִהְיוּ עֲלֵיהֶם שֶׁיִּהְיוּ מִשְׁתַּתְּקִים מִלְּפָנַי אִם יִרְאוּנִי בְּעַיִן רָעָה חָלִילָה:

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁתֵּאָלַמְנָה שִׂפְתוֹתָם מִדַּבֵּר וְתֶחְשַׁכְנָה עֵינֵיהֶם מֵרְאוֹת וְתֶחֱרַשְׁנָה אָזְנֵיהֶם מִשְּׁמֹעַ וּמָתְנֵיהֶם תָּמִיד הַמְעַד חַרְבָּם תָּבוֹא בְּלִבָּם וְקַשְׁתּוֹתָם תִּשָּׁבַרְנָה. הֵמָּה יֵבוֹשׁוּ וַאֲנִי לֹא אֵבוֹשׁ הֵמָּה יָנוּסוּ וַאֲנִי לֹא אָנוּס, כְּדִכְתִיב קוּמָה יְהֹוָה וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ, אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן:

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁתַּשְׁלִיךְ אֵימָה וָפַחַד עַל הַבְּרִיוֹת וְתִגְזֹר עֲלֵיהֶם לַעֲשׂוֹת רְצוֹנִי כְּנַפְשִׁי הַחֲפֵצָה וּבְלֵבָב שָׁלֵם. וְקַיֵּם בָּנוּ מִקְרָא שֶׁכָּתוּב: וְרָאוּ כָּל-עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם יְהֹוָה נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ. וְנֶאֱמַר: לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ בִּפְנֵיכֶם פַּחְדְּכֶם וּמוֹרַאֲכֶם יִתֵּן יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּדְרְכוּ-בָהּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם. אָמֵן, כֵּן יְהִי רָצוֹן:

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי יִצְחָק וֵאֱלֹהֵי יַעֲקֹב שֶׁתִּפְתַּח לִבִּי בְּתוֹרָתֶךָ וְתִתֶּן לִי דֵעָה וּבִינָה וְחָכְמָה וּתְרַחֵם עָלַי וְתָאִיר עֵינַי בְּחָכְמָה בְּחֶמְלָתְךָ וּתְלַמְּדֵנִי מִדּוֹת חָכְמָתְךָ וּתְבִינֵנִי דְבָרִים עֲמֻקִּים בְּתוֹרָתֶךָ, וּתְגַלֶּה לִי רָזִים סְתוּמִים בְּעֶזְרָתֶךָ, לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ בִּפְנֵי חַכְמֵי עַמְּךָ וְלֹא אֶכָּלֵם בְּתוֹךְ חֲסִידֵי עֲדָתֶךָ. וּתְיַחֵד אֶת כַּוָּנַת לִבִּי וַעֲרִיכַת שְׂפָתַי וְעָזְרֵנִי לִלְמֹד וּלְלַמֵּד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתֶךָ בְּאַהֲבָה. אָמֵן, כֵּן יְהִי רָצוֹן:

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ אֱלֹהֵי הַמֶּרְכָּבָה שֶׁתַּצִּילֵנִי מֵרְעָבוֹן וְצִמָּאוֹן וּמֵעֵרֹם וְהַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חֻקִּי בְּכָל יוֹם וּתְפַרְנְסֵנִי בְּנַחַת וְלֹא בְּצַעַר בְּהֶתֵּר וְלֹא בְּאִסּוּר בְּרֶוַח וְלֹא בְּצִמְצוּם וּתְמַלֵּא אוֹתִי מֵעֹשֶׁר מַתְּנוֹת יָדֶיךָ וְתִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל עֲסָקַי וְעִנְיָנַי וּבְכָל מַעֲשֵׂה יָדַי שֶׁיִּהְיוּ לִי וּתְנֵנִי לְאַהֲבָה לְחֵן וּלְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים בְּעֵינֶיךָ וּבְעֵינֵי כָּל רוֹאַי וְיוֹדְעַי וּמַכִּירַי. אָמֵן, כֵּן יְהִי רָצוֹן:

יְהִי רָצוֹן מִלִּפְנֵיכֶם מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת הַקְּדוֹשִׁים וְהַטְּהוֹרִים שֶׁתַּעֲשׂוּ עִמִּי חֶסֶד גָּדוֹל וְעִם אַנְשֵׁי בֵּיתִי וּלְמַעַן קְדֻשַּׁת יְהֹוָה וּלְמַעַן תּוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה וְהַטְּהוֹרָה וּלְמַעַן קְדֻשַּׁתְכֶם תַּעַמְדוּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מֶלֶךְ הַיּוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רַחֲמִים בְּבַקָּשָׁה וּבְתַחֲנוּנִים לְהַשְׁמִיעַ אֶת תְּפִלָּתִי וְאֶת תְּחִנָּתִי כְּדֵי לַעֲשׂוֹת אֶת שְׁאֵלָתִי וּבַקָּשָׁתִי בְּכָל יוֹם וָיוֹם וְיִמְחֹל לִי אֶת כָּל עֲוֹנוֹתַי וְחַטֹּאתַי וְאַשְׁמוֹתַי שֶׁחָטָאתִי וְשֶׁעָוִיתִי וְשֶׁפָּשַׁעְתִּי לְפָנָיו בֵּין בְּאֹנֶס בֵּין בְּרָצוֹן בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד בֵּין בְּסֵתֶר בֵּין בְּגָלוּי בֵּין בְּמִתְכַּוֵּן בֵּין שֶׁלֹא בְּמִתְכַּוֵּן בֵּין בְּדִבּוּר בֵּין בְּמַעֲשֶׂה בֵּין בְּהִרְהוּר בֵּין בְּמַחֲשָׁבָה מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. אָמֵן, כֵּן יְהִי רָצוֹן:

בְּבָעוּ בְּמָטוּ מִכֶּם מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת הַקְּדוֹשִׁים וְהַטְּהוֹרִים וְהַמֻּפְרָשִׁים בִּנְקִיּוּת שֶׁתָּעֲשׂוּ חֵן וָחֶסֶד וְרַחֲמִים גְּדוֹלִים בִּזְכוּת הַשֵּׁם הַגָּדוֹל (אַכַּתְרִיאֵל) יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת ישְׂרָאֵל וּבִזְכוּת שִׁבְעִים וּשְׁתַּיִם שֵׁמוֹת הַקְּדוֹשִׁים וְהַטְּהוֹרִים תִּקְחוּ מַפְתְּחוֹת בִּרְשׁוּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְתִפְתְּחוּ לִי שַׁעֲרֵי חֵן וָחֶסֶד וְרַחֲמִים וְשַׁעֲרֵי שָׁלוֹם וְשַׁעֲרֵי שַׁלְוָה וְשַׁעֲרֵי דֵּעָה וּבִינָה חָכְמָה וְהַשְׂכֵּל וְשַׁעֲרֵי עֹשֶׁר וְכָבוֹד וְשַׁעֲרֵי תְּשׁוּבָה וְשַׁעֲרֵי תְּשׁוּעָה וְאֶמְצָא חֵן וָחֶסֶד בְּעֵינֵיכֶם וּבְעֵינֵי כָּל רוֹאַי וְיוֹדְעַי וּמַכִּירַי וְתַצְלִיחוּ אוֹתִי וְתַעַזְרוּ אוֹתִי עַל כָּל עֲסָקַי לְטוֹבָה וּכְשֶׁאֶשְׁכַּב לֹא אֶפְחָד, כְּדִכְתִיב: אִם תִּשְׁכַּב לֹא תִפְחָד וְשָׁכַבְתָּ וְעָרְבָה שְׁנָתֶךָ שֶׁיִּהְיוּ חַיַּי מְתוּקִים כִּדְבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים. וְתִהְיוּ עִמִּי לְעֵזֶר וּלְהוֹעִיל וּלְהוֹשִׁיעַ וְלִסְמוֹךְ כִּתְקוּפַת הַשֶּׁמֶשׁ בְּתָמוּז וְכִמְלֹאת הַלְּבָנָה אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן. יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְהֹוָה צוּרִי וְגוֹאֲלִי:

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁתַּצִּלֵנִי מִיֵּצֶר הָרַע וּמִכָּל צָרָה וְצוּקָה וְלֹא יִשָּׁמַע בְּכִי וּזְעָקָה בְּבֵיתִי וְתוֹצִיאֵנִי מִשָּׁלוֹם אֶל שָׁלוֹם וְאֶמְצָא חֵן וָחֶסֶד בְּעֵינֶיךָ וּבְעֵינֵי כָּל רוֹאַי וְתִתְנַהֵג עִמִּי בְּמִדַּת הַחֶסֶד וּבְמִדַּת הָרַחֲמִים וְחוּסָה נָא עָלַי וְזַכֵּנִי לִרְאוֹת בְּאור הַחַיִּים עֲשֵׂה עִמִּי אַתָּה צְדָקָה לְמַעַן שְׁמֶךָ וּלְמַעַן בְּרִיתְךָ וּלְמַעַן אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ וּלְמַעַן משֶׁה וְאַהֲרֹן וְדָוִד וּשְׁלֹמֹה וְאֵלִיָּהוּ בְּחִירֶךָ וּלְמַעַן כִּסֵּא כְּבוֹדֶךָ וּלְמַעַן שְׁכִינָתְךָ וּפְדֵנִי מִכָּל גְּזֵרוֹת קָשׁוֹת וְרָעוֹת. הוֹשִׁיעֵנִי בְּרַחֲמֲיךָ הָרַבִּים מִכָּל צָרָה וְצוּקָה וְתִגְזֹר עָלַי גְזֵרוֹת טוֹבוֹת וְתִשְׁמְרֵנִי מִכָּל רָע וּבַטֵּל כָּל מַחְשְׁבוֹת שׂוֹנְאַי וְהָפֵר כָּל עֲצַת אוֹיְבַי וּמַלֵּא כָּל מִשְׁאֲלוֹתַי לְטוֹבָה כַּכָּתוּב יִתֵּן לְךָ כִלְבָבֶךָ וְכָל עֲצָתְךָ יְמַלֵּא. חַלְּצֵנִי יְהֹוָה מֵאָדָם רָע מֵאִישׁ חֲמָסִים תִּנְצְרֵנִי. שְׁמַע יְהֹוָה וְחָנֵנִי יְהֹוָה הֱיֵה עוֹזֵר לִי שֶׁיִּהְיוּ עִמִּי לַעֲזוֹר וּלְהוֹעִיל וּלְהוֹשִׁיעַ וּלְהַצִּיל. שׁוּבָה יְהֹוָה חַלְּצָה נַפְשִׁי הוֹשִׁיעֵנִי לְמַעַן חַסְדֶךָ. וְאַתָּה שָׁלוֹם וּבֵיתְךָ שָׁלוֹם וְכָל אֲשֶׁר לְךָ שָׁלוֹם. יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְהֹוָה צוּרִי וְגֹאֲלִי: