שלום וברכה מורי ורבותי!
ישנם אנשים שעל התחייבות שלהם, גם אם נאמרה בטלפון, מוכנים כולם להשקיע אפילו מיליונים. וישנם כאלה שגם אם יבקשו הלוואה של מאתיים שקלים ליומיים, תעדיף להעניק להם חמישים במתנה במקום הלוואה שלא תוחזר…
מה נותן למילה של האדם את המשקל הנכון, מה גורם לאנשים להתייחס למילה של אדם אחד כאל שוות ערך ולמילה של אחר כאילו שלא נאמרה?
במבט שטחי, שוויה של מילה נאמד לפי שוויו הכלכלי של בעליה. אולם אם נפשפש בתאי הזיכרון שלנו, נגלה שישנם בעלי הון שלא נסכים לסמוך על מילה שלהם גם לא בסכומים קטנים, ולעומתם אחרים ש"אינם גומרים את החודש" יקבלו אצלנו כבוד ויקר על כל מילה שתצא מפיהם עד כדי השקעה כלכלית גם אם היא גדולה ממדיהם האישיים.
אז כך, אם ביקש ממך אדם הלוואה של מאה שקלים ליומיים, ולא החזירם גם כעבור שנתיים, הרי שאתה יודע שמילה שלו לא תהיה שווה בשום מקרה מאה שקלים. לעומתו, האחר שביקש ממך חמש מאות שקלים לחודשיים והחזיר אותם ביום המיועד בדיוק, הראה לך עד כמה מילה שלו שווה לפחות חמש מאות שקלים.
באותה מידה מוכר שהציע לך מוצר באלף שקלים והבטיח שאם לא ישביע את רצונך "כספך יוחזר ללא דין ודברים", ואכן עמד בכך, העלה את יוקרתה של המילה שלו לסך של אלף שקלים חדשים. בעוד שאם יתכחש להתחייבותו, או שיתרץ עשרות תירוצים שיסבירו עד כמה אין הוא מחוייב במקרה ספציפי זה לעמוד בהתחייבותו, הרי שהוזיל את מילתו בו ברגע אל מתחת לרף האלף.
בהיותי בחור ישיבה, שלח ראש הישיבה את המזכיר לקרוא לחדרו לכמה מזקני הבחורים שהובילו מהלך שלא היה לרוחו. הבחורים נעלו את עצמם בחדר, ולא הגיבו לקריאותיו הרמות של המזכיר.
צעיר הייתי, וניסיתי לפשר. ביררתי עם הבחורים מאחורי הדלת את הסיבה לסירובם, והם אמרו שהצורה בה פונה אליהם המזכיר משפילה ולכן הם אינם מוכנים להיענות לה. שאלתי אותם אם ברגע ש"אצליח" להוציא את המזכיר מהתמונה, יאבו לגשת לחדרו של ראש הישיבה? והם ענו בחיוב. מיד נגשתי לראש הישיבה, בקשתי ממנו "לצרכי פשרה" להוריד את המזכיר מהדרישה ומהטונים, ו"תוך רבע שעה" הבחורים פה.
המזכיר הוריד טונים ונוכחות עד "אפס", ואני נגשתי בשמחה לחדר הנעול להזכיר לבחורים הצפונים בו על התחייבותם. אולם הם מלאו את פיהם מים, לא התייחסו ולא אבו לצאת מהחדר.
נגשתי במבט מושפל לראש הישיבה, ואמרתי לו שלא הצלחתי לעמוד במשימה אותה נטלתי על עצמי, ושאני מיצר ומתנצל על כך, ושלהבא ככל הנראה זה לא יקרה…
ואז שמעתי ממרן ראש הישיבה הגאון הגדול הרב שאול גבאי שליט"א ראש ישיבת "אמרי דעת", את התובנה הבאה: "נכון שהיתה לך כוונה טובה, ונכון שבשעת מעשה היית בטוח שלאחר סילוקו של המזכיר מהפרשייה תוכל להביא את הבחורים לחדרי. אולם אחריות אמתית אינה נשברת לעולם. ולא משום שהעומד אחריה חזק יותר מכולם, אלא משום שהאחראי האמתי לא נוטל על עצמו אחריות שאין ודאות של מאה אחוז שיוכל לעמוד בה".
כלומר, הסביר לי ראש הישיבה הדגול, האשמה אותה מגלגל אני לפתחך אינה מדוע לא עמדת בהתחייבות, אלא מדוע נטלת על עצמך התחייבות כזו שיש סיכוי ולא הקלוש ביותר שלא תוכל לעמוד בה.
"נער היית גם זקנתי"… ורושמו של אותו מעמד מול עיני בכל פעם שאני נוטל אחריות או עומד בה. היה זה מסוג הרגעים שניתן להצביע עליהם לאורך ימים ושנים ולומר: "ברגעים הללו משהו נבנה בי לעד".
האחריות לעמוד אחרי המילה שלך, היא הקובעת את ערכה של המילה, וככל שתעמוד בה יותר, שוויה יהיה גדול יותר.
את המשקל של המילה, ואת שוויה של התחייבות שניתן לעמוד בה מול התחייבות אחרת שלא ניתן לעמוד בה אנו רואים בפרשיותינו.
בפרשת מקץ, כאשר יעקב מסרב לשלוח עם בניו את בנימין, ניגש אליו ראובן ואומר את המשפט הבא: "אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ" (בראשית מב, לז). ותגובתו של יעקב כאילו אינה ממין הטענה: "וַיֹּאמֶר, לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם, כִּי אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר, וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ, וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה (שם שם, לח). כביכול לא שמע יעקב את דברי בנו בכורו ראובן.
לעומתו, כאשר ניגש אלי ויהודה ואומר: "אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ, אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים" (שם מג, ט). מיד אומר יעקב את משפט ההשלמה הבא: "אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ, קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם, וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה, מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים" (שם שם, יא).
ואכן זהו הציון אותו מקבלים ראובן ושמעון מהתנא באבות דרבי נתן (פל"ז ד"ה שואל) "שואל כעניין זה יהודה, ושואל שלא כעניין זה ראובן".
משום שכאשר ראובן מציע להרוג את שני בניו במידה ולא יצליח להחזיר את בנימין אחיו בריא ושלם, ברור לכולם שהוא לא מתכוון לכך באמת. מה שמותיר את יעקב ללא תגובה לדבריו "אין משיבין אותו על דברי הבטלה" (אדר"נ נ"ב פ"מ ד"ה ושואל).
לעומתו יהודה שלא מציע עונש מוות או ייסורים שלא ניתן לעמוד בהם, אלא "בסך הכל" עונש "רוחני מצפוני" כואב, "וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים", נענה מיד בחיוב.
ואכן בפרשתנו, ממלא יהודה את תפקידו נאמנה, ופורע את התחייבותו במלואה. וכאשר נראה שהעניינים יוצאים מכללך שליטה, ובנימין נשלח לעבדות במצרים הרחוקה, מיד: "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה". (שם מד, יח). וכלשון המדרש (בראשית רבה פצ"ג ס"ו) "הגשה למלחמה". ומוסיף המדרש (שם ס"ז) "מסר עצמו על בנימין, אמר שמא ימחל הקדוש ברוך הוא על אותו עוון שהטעיתי את אבא ואמרתי לו אני מביאו לך".
הרמב"ן (בראשית מב, לז) מביא את הסיבה השניה הגורמת שלא להסתמך על מילה ללא משקל: "ועוד, כי ראובן כבר פשע באביו ולא יבטח בו".
ללמדך, ששתי משימות חיים הופכות מילה ל"בעלת משקל", הראשונה: התחייבות הגיונית שניתן לעמוד בה, והשניה: עמידה בהתחייבויות קודמות.
זה נכון גם לנו כבעלי המילה החפצים ביקרה ובכובד משקלה, וגם במשקל אותו נעניק למילתו של האחר. לעולם, ובכל שלב, נזכור את העומד בפנינו, נשקלל את יכולותיו ואת היסטוריית עמידתו בדבריו, ורק לאחר מכן נקבל החלטה בדבר ההסתמכות על מילתו החדשה.
יצר הנמהרות, הנובע מהעצלות, משדל אותנו לסמוך שוב ושוב על מילתו של אותו חסר אחריות, ולהעניק לו "קרדיט" נוסף. אולם – בדרכו של יעקב אבינו – יש להיזהר ולא להעניק "זכות" למי שחשבונו אצלנו ביתרת "חובה", אלא אם כן המדובר הוא במשהו מזערי שנוכל לעמוד בו גם אם לא תתמלא אותה התחייבות.
שלשה הסימנים שלנו כעם: "רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים" (יבמות ע"ט ע"א), עלולים להיות שלוש סיבות לנפילה נוספת וכואבת בפני "דמעות התנין" של ה"קורס" הבא. אולם תורתנו הקדושה מלמדת אותנו שוב ושוב, שלא "ליפול" על ידי "שלטון הרגש", אלא לנווט גם אותו על שלל מעלותיו ב"שלטון השכל" בלבד.
בהצלחה רבה באחת ממשימות החיים המשמעותיות,
וברוכים תהיו!
מתוך העלון השבועי "עטרת זקנים".
