לפעמים אנו נתקלים בשניים שלמדו בחברותא באותה ישיבה, שניהם מבתים טובים וחזקים, שניהם יראי שמים מיסודם, ואילו לאחר שנים כשנפגוש בהם ניווכח שאחד מהם עודנו הולך וגדל בצדקו והשני ככל שעוברות השנים הוא "מצטמק ורע לו".
וזה לא מובן כל כך.
איך דבר כזה יכול להתרחש? מה שונה אצל האחד מחבירו?
*****
לאלה מבינינו שלא יצא להם לראות תמונה של ההרים גריזים ועיבל – קראו את מילות התיאור הנפלאות של הרש"ר הירש בפרשתינו:
"הר גריזים והר עיבל נמצאים שניהם ברכס הרי אפרים, וניתן עדיין לראות באופן ברור את הניגוד במראה שלהם: הר גריזים השוכן מדרום לעמק שכם – הוא ירוק, וגינות מכסות את הטראסות שבמורדותיו. הר עיבל, בצד צפון – הוא תלול, צחיח ושומם…
לפי זה, שני הרים אלה, העומדים זה לצד זה מציגים באופן מוחשי ומרשים את הברכה והקללה. שניהם מתנשאים מאותה אדמה, שניהם מקבלים מימיהם מאותו טל ומטר, אותו אויר עובר על שניהם, ואותה אבקת פרחים מתפזרת על ידי הרוח מעל שניהם. אך הר עיבל נשאר צחיח לחלוטין, בעוד שהר גריזים מכוסה צמחייה עבותה עד למרום פסגתו".
"באותו אופן" ממשיך הרב הירש – "הברכה והקללה אינן תלויות במצבים חיצוניים, אלא בנכונותינו הפנימית לזו או לזו, ביחס שלנו למה שמביא ברכה,
כאשר אנו עוברים את הירדן ופוסעים את פסיעותינו הראשונות על אדמת התורה המקדשת אותנו, מורה לנו מראה שני ההרים האלה, שאנו בעצמינו, בהתנהגותינו המוסרית – מכריעים אם פנינו מועדות להר גריזים או להר עיבל".
הבה נלמד לייקר את הנכונות הפנימית שלנו לתורה לאמונה וליראת שמים, ולפתח אותה.
כי זה כל האדם.
שלכם באהבה,
שבת שלום!
אלעזר פרידמן, יו"ר מכון "בהירות" – יעוץ – טיפול – הדרכת חתנים
לתגובות הארות והערות f6503904@gmail.com
