שלום וברכה מורי ורבותי!
במסכת מגילה (ז' ע"ב) מפרטת הגמרא הקדושה יותר את מצוות היום: "אמר רבא חייב אדם להשתכר בפורים עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. ולא הסתפקה הגמרא בכך, עד שהביאה את המעשה הבא: שני גדולי ישראל רבה ורבי זירא ערכו סעודת פורים משותפת והשתכרו, ואז קם רבה ושחט את רבי זירא, למחרת, כאשר כאשר הצטללה דעתו של רבה וחש הוא בחסרונו של רבי זירא, ביקש עליו רחמים והחיה אותו בתחיית המתים מחדש ממש. בפורים הבא, בשנה שלאחר מכן, פנה שוב רבה לרבי זירא והציע לו לשוב ולחגוג יחדיו, אולם אז סירב רבי זירא ואמר לו שלא בכל פעם קורים ניסים"…
ועל יסודות השמחה בכלל, ועל דברי הגמרות הללו בפרט, ישנן כמה שאלות:
א. מהי שמחה. כלומר, מהי אותה הרגשה הנקראת שמחה. האם מדובר ברגש הגורם לפצוח בריקוד, או שמא בצורך לשורר בקול נעים לפחות. האם מדובר במשהו שנבחן על פי מעשה בכלל, או שיכולה השמחה לחול גם על אדם היושב ודומם?
ב. אם אכן השמחה טובה כל כך, מדוע שיהיה זמן מיוחד לשמחה "משנכנס אדר" ולא נשמח בכל השנה כולה?
ג. היאך מגיעים לשמחה ומה הגורם לה. האם הדבר תלוי בדברים חיצוניים כגון שתיית יין ותו לא, או ששתיית היין נוספת לסיבת השמחה ורק מפרה ומרבה אותה?
ד. הרי השכרות לכאורה אינה מטבע ורגילות הצדיקים ובני הדעת, ואם כן היאך ניתן לחייב להגיע אליה בפורים?
ה. לכאורה הגמרא מביאה מעשה "שאינו מעודד את קיום דבריה" בלשון המעטה. מיד לאחר הציווי של "חייב אדם להשתכר" מספרת לנו הגמרא על תולדותיו הבעייתיים של אותו ציווי, בכך שקם רבה תוך כדי סעודת פורים ושחט את חבירו רבי זירא. ולכאורה אין כאן המקום לאותו מעשה, וגם אם היה צורך לעדכננו בקיומו היה של הגמרא הקדושה לעשות זאת במרחק של כמה דפים לפחות ולא מיד לאחר ציווי מצוות השכרות…
וכה הם דברי הגאון מוילנא במהות השמחה והדרך להגיע אליה. על הפסוק (משלי טו, טו) "כל ימי עני רעים וטוב לב משתה תמיד", כותב הגאון שלושה דברים:
א. השיכור שמח רק בשעת שכרותו בדיוק, לא לפניה ולא אחריה, אבל "טוב הלב" עליו נאמר "משתה תמיד", הוא שמח כל הזמן כמו השיכור בשעת שכרותו, ביום ובלילה, בקרה ובשרב, בתחילת השנה ובסופה, תמיד הוא שמח כשמחת השיכור בשיא שכרותו.
ב. ניתן להגיע לשמחה זו רק על ידי שמקיימים את מאמר חז"ל (אבות פ"ד מ"א): "איזהו עשיר השמח בחלקו", שאז מאושרים במה שיש לנו ויכולים לשמוח בזה שמחה שלמה, ועינינו אינה צרה באחרים ואיננו עסוקים בהתבכיינות על מה שחסר לנו.
ג. המידה הזאת באה לאדם "מחמת רוב שלווה בלבו בלי פגע רע". כלומר אדם שלא חי ברגשות אשמה מול אלוקיו או מול חבריו. ומי שיש בו שמחה תדיר, "יאירו פניו, וזיוו מבהיק, וגופו בריא, ואין זקנה ממהרת לבוא עליו", כמו שנאמר (משלי יז, כב) "לב שמח ייטיב גהה".
וביאור הדברים הוא, שלעולם לא יהיה אדם תאב וחסר שמח, משום שלעולם יראה הוא את החסר לו ויצטער על כך. ואם כן, לא תחול השמחה אלא בלב המאמין בה' אשר הוא שמח בחלקו ויודע שכל מה שיש לו הוא המגיע לו ואינו צריך ליותר מזה.
היוצא מכך הוא, שהדבר הראשון עליו צריך לעמול החפץ בשמחה היא האמונה בה' יתברך המזמן לו כל חפצו וצרכיו, ושאם חסר לו דבר אין זה כי אם לטובתו, וכל אשר הוא צריך נמצא בידו. וכך מסיר האדם מעליו את המונע הראשון למשכן השמחה.
דבר נוסף שיש להבין ולעשות בטרם נזכה לשמחה, היא ההבנה שהשמחה לא תחול לעולם על אדם שאינו שלם עם מעשיו ואורחותיו. אדם עם יסורי מצפון לא יוכל לעולם להיות שמח, ולכן גנב לעולם לא יוכל לחגוג את גניבתו בשמחה. בכל עת יציקו לו מצפוניו, וזכר האנשים אותם רושש יעמוד מול עיניו. לאמור, בכדי לזכות להגיע לשמחה אמיתית שומה על האדם לוודא שאורחותיו ישרים וכל פעולותיו כשרות ורצויות הן.
ובזה גם נבין את כחו של היין לחזק לב חכמים מחד, ולהכות לב כסילים מאידך. שהרי על הפסוק במשלי (ל"א, ו') "תנו שכר לאובד ויין לְמרי נפש". פרש רש"י "לאובד" – למי שסופו לאבוד, לרשעים. "למרי נפש" – המצטערין על עניים ועל אבלם. והוסיף הרלב"ג בפירושו: הנה השכר והיין אינו ראוי כי אם "למרי נפש ולאובד", "שישכח" המר נפש לדין ולא ידע סדר טענותיו אשר בהם יתבאר משפטו ודינו.
ואמנם הגמרא מסיקה בברכות (נ"ז ע"א) שאדם שחלם על היין זהו חלום טוב לתלמידי חכמים, וזה משום שהתלמיד חכם בשתיית מעט יין זוכה להגיע להשגות גבוהות וטובות, בעוד הרשע מתהולל והיין רע לו, ומשום כך גם חילום שכזה נועד לרמוז על רע הבא עליו.
וביאור הדברים מובן נפלא לפי כל האמור.
כי האדם אשר הוא שלם בנפשו, ואין לו יסורי מצפון על מעשיו, אינו צריך "לברוח" מהמצב הקיים בכדי לשמוח, הוא יכול לשמוח למרות החובות והבעיות הסובבות אותו. ומה שאין כן אדם שדרכיו אינם ישרות, זקוק הוא ליותר ויותר אמצעים חיצוניים בכדי להצליח לברוח מהמצב בו הוא נמצא. ולכן הרשע זקוק ליין רב בכדי להרגיש שמח, כי ללא היין אין לבו שלם עליו והוא חש כאב על דרכו עם קונו ועם חבריו.
ומה שאין כן האדם השלם בנפשו, שזוכה להיות רגוע ושליו בכל מעשיו, ששמחתו תמידית "בגלל" המצב שבו הוא נמצא, ולא בגלל שהוא "בורח" מהמצב בו הוא נמצא. הוא אינו צריך את היין בכדי לשמוח, מספיק לו מעט יין רק בכדי להתמקד בשמחה, ולהסיט את דעתו קצת מהמינוס ומבעיות משעולי החיים הזמניים, וכבר הוא מוסיף שמחה על שמחתו וצהלה על צהלתו.
וזו גם הסיבה שבגללה המעיטו חז"ל בכחו של היין וספרו לנו שהוא גם יודע לגרום בעיות קשות.
ומשום כך גם סיפרו לנו עד להיכן יכול הוא לדרדר את המצב ולגרום אפילו לאיבוד חיים.
ולשאלה האחרונה שנשארה, והיא: אם השמחה טובה כל כך, מדוע צריכים להרבות בה רק באדר ולא במשך כל השנה כולה, התשובה היא פשוטה וברורה. הקדוש ברוך הוא יצר את יום כיפור כל שנה, לא בשביל שנעשה עברות ונשוב בתשובה בכל שנה, אלא בכדי שבכל שנה נתעלה ברמה רוחנית גבוהה יותר ואז נבקש סליחה על דברים שבשנה שעברה לא בקשנו עליהם סליחה משום שלא היה בדעתנו אז ברמה הרוחנית שבה היינו שזו עברה בכלל.
לדוגמא, אם בכיפור הראשון התחזק בעל התשובה וביקש סליחה על תפילת שחרית שלא התפלל, בשנה שאחריה יבקש סליחה על כך שלא דקדק במילים, ובשנה שאחריה יבקש סליחה על שלא כיוון מספיק, וכך ילך ויתקדם עד שבסוף ימיו יבקש סליחה על כך שלא כיוון את כוונות האר"י ז"ל על פי הסוד. כך שבכל שנה עולים ביום כיפור כיתה, ונשארים באותה רמה גבוהה עד לכיפור הבא שאז עולים בעוד רמה.
וכך העניין בדיוק בימי אדר ובראשם פורים. בכל שנה אנו מתעלים ברמה גבוהה יותר משנה שעברה, ולומדים טוב יותר היאך לשמוח. מנקים את השולחן מדברים שאיננו שלימים איתם, גם אם בשנה שעברה חשבנו שהם טובים מספיק. מתחזקים באמונה בקדוש ברוך הוא ברמה גבוהה יותר משנה שעברה, וכך זוכים לשמחה ברמה גבוהה יותר למשך כל השנה כולה. ובשמחה זו נשארים עד אדר הבא שאז עולים ברמה גבוהה יותר, וכן הלאה שנה אחר שנה.
מה שגורם בפועל לחוות את רגש השמחה גדול יותר וחזק יותר משנה לשנה, ואדר של שנה זו אמור להיות שמח הרבה יותר מאדר של השנה הקודמת, ושניהם יחד קטנים יותר מהאדר של השנה הבאה.
ה' יתברך יזכנו "לנקות את שולחן" מכל מרעין בישין בין אדם לחבירו ובין אדם למקום, לבטוח בו ולעבדו בלבב שלם, ולזכות לשמחה עצומה ללא גבולות בשנה זו בכל שנה ושנה.
וברוכים תהיו!
מתוך העלון השבועי "דעת זקנים".
