בשיחות מוסר (תשלב' מאמר ב') חידש הגר"ח שמואלביץ שבין אדם לחבירו זה כמו אש טבעית, ואש פוגעת גם בלי כונה, גם אם אינך מתכון לקבל כביה, אם ידך תכנס לאש אתה תקבל כווייה, וכך הוא בעניין של אדר לחברו, שאף אם לא התכוון לפגוע בחברו אם חברו נפגע הדבר בגדר סכנה של אש של כווייה. ועל כך נדבר בענין מידות של בן אדם לחברו, הנה בתנא דבי אליהו אמרו (אליהו רבה פרשה יב) היה להן לסנהדרין גדולה שהניח משה ויהושע ופינחס בן אלעזר עימהם, שיקשרו חבלים של ברזל במתניהם, ויגביהו (בגדים) [בגדיהם] למעלה מארכובותיהם, ויחזרו בכל עיירות ישראל, יום אחד בבית אל, יום אחד לחברון, יום אחד לירושלים, וילמדו את ישראל דרך ארץ, בשנה בשתים בשלש, עד שיתישבו ישראל בארצם, יתגדל ויתקדש שמו של הקדוש ברוך הוא בעולם כולו שברא מסוף העולם ועד סופו, הן לא עשו כן, אלא כשנכנסו לארצם כל אחד ואחד נכנס לכרמו וליינם, אמר, שלום עליך נפשי, כדי שלא להרבות את הטורח, ושנו חכמים במשנה, הוי ממעט בעסק, ועסוק בתורה, והוי שפל רוח בפני כל אדם (אבות פ"ד מ"י), וכשעשו בגבעת בני בנימין דברים מכוערין ודברים שאינן ראויין, באותה שעה ביקש הקדוש ברוך הוא להחריב את כל העולם כולו, אמר לא נתתי תורתי לאילו (לא) [אלא] שיקראו וישנו בה וילמדו הימנה דרך ארץ אלא לא כך כתבתי בתורתי אף על פי שאין בהן דברי תורה אלא מדרך ארץ ורדפו מכם חמשה מאה (ויקרא כ"ו ח'), אבל אם תעשו את התורה ותעדיפו עליה, אחד מכם ירדף אלף ושנים ינוסו רבבה (דברים ל"ב ל'), לפיכך נתקבצו ויצאו למלחמה ונהרג מהן שבעים אלף, ומי הרג את כל אילו, אמרו, לא הרג אותן אלא סנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופינחס בן אלעזר הכהן. עכ"ל.
עוד נאמר בתנא דבי אליהו (אליהו רבה פרשה יט) על אחת כמה וכמה המזלזלין עצמן בדברי תורה, שנאמר יזל מים מדליו (שם /במדבר כ"ד/ ז'). וזרעו במים רבים (שם /במדבר כ"ד/), אילו בעלי בתים שבישראל, שבשביל דרך ארץ שיש בהן, על אחת כמה וכמה הן ובניהן ובני בניהן, לכך נאמר "וזרעו במים רבים". עכ"ל.
ובפרקי אבות (פ' ג') רבי אלעזר בן עזריה אומר, אם אין תורה אין דרך ארץ, אם אין דרך ארץ אין תורה. כלומר חייב דרך ארץ ותורה, אך תורה ללא דרך ארץ זו תורה מאוסה, שאין לה' חפץ בה כלל.
וכך אמרו במדרש רבה (ויקרא פרשת ויקרא פרשה א טו) דבר אחר "ויקרא אל משה וידבר ה'" מיכן אמרו כל תלמיד חכם שאין בו דעת נבלה טובה הימנו. תדע לך שכן, צא ולמד ממשה, אבי חכמה, אבי הנביאים, שהוציא ישראל ממצרים ועל ידו נעשו כמה נסים במצרים, נפלאות בארץ חם נוראות על ים סוף (תהלים קו, כב), ועלה לשמי מרום והוריד תורה מן השמים, ונתעסק במלאכת המשכן, ולא נכנס לפני לפנים עד שקרא לו, שנא' ויקרא אל משה וכו". עכ"ל. מבואר כאן דבר מבהיל אפ' תלמיד חכם כגובה ארזים גובו נותן התורה, אם חלילה אין בו דעת= לדרך ארץ, מידות תקינות, נבלה טובה הימנו.
עוד אמרו במדרש רבה (ויקרא פרשת אחרי מות פרשה כא) אמר רבי שמעון בן יוחאי ד' דברים הקדוש ברוך הוא שונאן, אף אני איני אוהבן, וכו' והנכנס לביתו פתאום ואין צריך לומר לתוך ביתו של חבירו רב אמר אל תכנס לעיר פתאום ואל תכנוס לבית פתאום בתך בגרה שחרר עבדך ותנה לו ר' יוחנן כד הוה סליק למשאל שלמיה דרבי חנינא הוה מבעבע על שום (שמות כח) ונשמע קולו.
הרי למדנו כמה חשיבות יש לאדם להזהר במידות עד שה' יתברך שונא אדם כזה שנכנס בפתע פתאום, ואף ה' שמצווה אותנו להתנהג כך, כך גם הוא מתנהג, שאמרוב מסכת דרך ארץ (פרקי בן עזאי פרק ג) ולא יכנס אדם לבית חבירו פתאום, וילמדו כל אדם דרך ארץ מן המקום, שעמד על פתח הגנה, ויקרא לו לאדם, שנאמר ויקרא ה' אלהים אל האדם ויאמר לו איכה. מעשה בארבעה זקנים שהלכו למלכות הפנימית, והיה להם חבר אחד, ופילוסופוס שמו, ואילו הן, רבן גמליאל, ור' יהושע, ור' אלעזר בן עזריה, ור' עקיבא, אמר לו ר' יהושע לרבן גמליאל, ר', רצונך נלך ונקביל פני פילוסופוס חברנו, אמר לו, לא. לשחרית אמר לו, ר', נלך ונקביל פני פילוסופוס חברנו. אמר לו, הן. הלך ר' יהושע וטפח על הדלת, והיה פילוסופוס מחשב בלבו ואמר, אין זו דרך ארץ אלא של חכם, פעם שנייה, עמד ורחץ פניו ידיו ורגליו, פעם שלישית עמד ופתח את הדלת, וראה את חכמי ישראל, אילו באין מכאן, ואילו באין מכאן, ואילו הן, רבן גמליאל באמצע, ר' יהושע ור' אלעזר בן עזריה מימינו, ור' עקיבא משמאלו, והיה פילוסופוס מחשב בדעתו ואמר, היאך אתן שלום לחכמי ישראל, אם אומר שלום עליך רבן גמליאל, נמצאתי מבזה חכמי ישראל, ואם אומר שלום עליכם חכמי ישראל, נמצאתי מבזה את רבן גמליאל, וכיון שהגיע אצלם, אמר להם שלום עליכם חכמי ישראל, ולרבן גמליאל בראש. ולא מרבן גמליאל למדנו, אלא מן השכינה למדנו, שנאמר ראיתי את ה' ישב על כסאו וכל צבא השמים עמד עליו מימינו ומשמאלו. עכ"ל. מבואר חשיבות של דפיקה בדלת, שהיא ענין של דרך ארץ, ובפרט צריך להקפיד בה אדם שהוא ת"ח.
בא וראה מה שכתב מורנו שר בית הזוהר הקדוש רבנו חיים ויטל זיע"א בספרו שערי קדושה (שער השני: בפגם הנמשך על ידי מדות המגונות(: והביא את לשונו הטהורה והזכה: והנה ענין המדות הן מוטבעות באדם בנפש השפלה הנקראת יסודית הכלולה מארבע בחינות, הדומם והצומחת והבהמית והמדברת. כי גם הן מורכבות מטוב ורע. והנה בנפש הזה תלויות המדות הטובות והרעות והן כסא ויסוד ושורש אל הנפש העליונה השכלית אשר בה תלויין תרי"ג מצות התורה כנזכר לעיל בשער ראשון. ולפיכך אין המדות מכלל התרי"ג מצות, ואמנם הן הכנות עקריות אל תרי"ג המצות בקיומן או בביטולם, יען כי אין כח בנפש השכלית לקיים המצות על ידי תרי"ג איברי הגוף אלא באמצעות נפש היסודית המחוברת אל הגוף עצמו בסוד (ויקרא י"ז י"ד) כי נפש כל בשר דמ"ו בנפשו הוא, ולפיכך ענין המדות הרעות קשים מן העברות עצמן מאד מאד:
ובזה תבין ענין מה שאמרו רבותינו ז"ל (שבת דף ק"ה ע"ב), כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה ממש שהיא היותר שקולה ככל תרי"ג המצות, וכן אמרו (סוטה דף ע"א) מי שיש בו גסות הרוח הוא ככופר בעיקר וראוי לגדעו כאשירה ואין עפרו ננער וכו' וכאלה רבות. והבן זה מאד, כי להיותם עקרים ויסודות לא נמנו בכלל תרי"ג המצות התלויות בנפש השכלית, ונמצא כי יותר צריך ליזהר ממדות הרעות יותר מן קיום המצות עשה ולא תעשה כי בהיותו בעל מדות טובות בנקל יקיים כל המצות:
ובזה תבין גם כן דברים מתמיהין שאמרו רבותינו ז"ל בענין המדות, כי הענוה ושפלות מביאין לידי רוח הקדש ושורה עליו שכינה ואמר אליהו זכור לטוב (כלה רבתי פ"ה) אין התורה מתפרשת אלא במי שאינו קפדן, אף אני איני נגלה אלא למי שאינו קפדן, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל שלחו מתם (סנהדרין דף פ"א ע"ב) איזהו בן העולם הבא כל שהוא שפל ברך וענותן וכו' וכאלה רבות, לא זכרו בהן קיום המצות אלא המדות הטובות. ושים בעיניך דברים אלו ותצליח דרכיך בלי ספק: עכ"ל קודשו.
בא וראה שכך נהגו בדרך ארץ גדולי האומה אפ' לגוי רשע, זה לשון חז"ל בתנחומא (פרשת נח טו): כיון שראה המלאך (גבריאל) כך [ראה את חנניה מישאל ועזריה בכבשן האש] אמר להם: צאו לכם מיכן, שהרי התיר לכם הקב"ה ועשה לכם נסים! אמרו לו: אין אנו יוצאין מבלעדי נבוכדנצר, שלא יאמרו: ברחו מן הכבשן… ברשותו נכנסנו לכאן, וברשותו אנו יוצאין! ממי למדו? מנח… כיון שיבשה הארץ ונחה התיבה… אמרו לו בניו: נצא לנו! אמר להם: חס ושלום! ברשותו של הקב"ה נכנסנו וברשותו של הקב"ה נצא! וכיון ששמע הקב"ה כך, מיד נתן להם רשות, שנאמר: 'וידבר אלהים אל נח: צא מן התבה".עכ"ל. הרי מבואר כי קדושים אלו התנהגו בדרך ארץ אל הרשע נבוכדנצר הרשע, ברשות נכנסו ברשות אנו יוצאים.
לכן אנו מקפידים בימים אלו לקרוא פרקי אבות, שבהם יש הרבה מוסר ודרך ארץ, לפני שנקבל את תורה בחג שבועות, כי תורה חשובה בעני ה' רק כאשר היא בא יחד עם מידות טובות.
כעת נעמוד על פטירת תלמידי ר"ע שהוא העמיד את התורה שבעל פה, משה הביא את התורה שבכתב, ור' עקיבא את התורה שבעל פה, ידוע המעשה על פטירתם שמסופר במסכת יבמות (דף סב:) אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם, עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום, ושנאה להם ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת. אמר רב חמא בר אבא, ואיתימא ר' חייא בר אבין: כולם מתו מיתה רעה. מאי היא? א"ר נחמן: אסכרה.
כמה שאלות להבנה על פטירת תלמידי ר"ע
מעשה זה צריך ביאור עצום מכמה פנים, א. מהו זוגות שאמרו, למה לא אמרו עשרים וארבע אלף, ב, למה מתו דוקא בזמן זה, ג, מה בדיוק היה חטאם, ד, וכי על חטא כזה מגיע עונש מיתה, ה, וכי ר"ע לא היה יכול לעצור את המגפה, וא"כ מדוע לא עצר. ו, מדוע ר"ע לא עשה עצרת התעוררות, ואם עשה היו כותבים זאת חז"ל. ז, מה הביאור "והיה העולם שמם".
וקודם שנבאר מעשה תלמידי ר"ע נביא עוד מעשה אשר אף הוא טעון ביאור עמוק, הנה ידוע המעשה המובא במסכת בבא מציעא (דף פד.) יומא חד הוה קא סחי רבי יוחנן בירדנא, חזייה ריש לקיש ושוור לירדנא אבתריה, אמר ליה: חילך לאורייתא! – אמר ליה: שופרך לנשי! – אמר ליה: אי הדרת בך – יהיבנא לך אחותי, דשפירא מינאי. קביל עליה. בעי למיהדר לאתויי מאניה – ולא מצי הדר. אקרייה ואתנייה, ושוייה גברא רבא. יומא חד הוו מפלגי בי מדרשא: הסייף והסכין והפגיון והרומח ומגל יד ומגל קציר מאימתי מקבלין טומאה – משעת גמר מלאכתן, ומאימתי גמר מלאכתן? רבי יוחנן אומר: משיצרפם בכבשן, ריש לקיש אמר: משיצחצחן במים. – אמר ליה: לסטאה בלסטיותיה ידע! – אמר ליה: ומאי אהנת לי? התם רבי קרו לי, הכא רבי קרו לי. אמר ליה: אהנאי לך דאקרבינך תחת כנפי השכינה. חלש דעתיה דרבי יוחנן, חלש ריש לקיש. אתאי אחתיה קא בכיא, אמרה ליה: עשה בשביל בני! אמר לה: עזבה יתמיך אני אחיה. – עשה בשביל אלמנותי! – אמר לה: ואלמנותיך עלי תבטחו. נח נפשיה דרבי שמעון בן לקיש, והוה קא מצטער רבי יוחנן בתריה טובא. אמרו רבנן: מאן ליזיל ליתביה לדעתיה – ניזיל רבי אלעזר בן פדת, דמחדדין שמעתתיה. אזל יתיב קמיה, כל מילתא דהוה אמר רבי יוחנן אמר ליה: תניא דמסייעא לך. אמר: את כבר לקישא? בר לקישא, כי הוה אמינא מילתא – הוה מקשי לי עשרין וארבע קושייתא, ומפרקינא ליה עשרין וארבעה פרוקי, וממילא רווחא שמעתא. ואת אמרת תניא דמסייע לך, אטו לא ידענא דשפיר קאמינא? הוה קא אזיל וקרע מאניה, וקא בכי ואמר: היכא את בר לקישא, היכא את בר לקישא, והוה קא צוח עד דשף דעתיה [מיניה]. בעו רבנן רחמי עליה ונח נפשיה. [ביאור המעשה בקצרה, ר' יוחנן היה רוחץ בנהר וריש לריש שהיה אז ראש השודדים עומד בראש ההר, ראה את ר"י חשב שזה אשה, קפץ לנהר וראה שזה גבר, אמר לו ר"י לר"ל הכוח שלך לתורה, ענה לו ר"ל היופי שלך לנשים, אמר לו ר"י אם אתה חוזר בתשובה אני יתן לך את אחותי שהיא יותר יפה ממני, קיבל ר"ל את הדברים וחזר לישיבה ונשא את אחותו, והיה חברותא של ר"י עד שיום אחד בלימוד היה ויכוח על גמר מלאכה של מגל, ור"ל אמר דבר, וענה לו ר"י מי שהיה עוסק בסכינים מבין יותר ממי שהיה כל הזמן בישיבה, ענה ר"ל ההיתי אז ראש וגם היום אני ראש, חלשה דעתו של ר"י, וכי אין ר"ל יודע לתת ערך למה שאני עשיתי אותו, מראש השודדים לראש ישיבה, ר"ל נהיה חולה, באה אשתו של ר"ל אחות ר"י אמר לאחיה ר"י אני יהיה אלמנה תמחל לבעלי, בשביל בני שלא יהיה יתום, או בשבילי שאני יהיה אלמנה, ור"י ענה הוא יפרנס וידאג לפרנסתם בסוף נפטר ר"ל, ור"י נשאר ללא חברותא, והדבר הציק לו מאוד ולא יכל לעסוק בתורה, הביאו לו את ר' אלעזר בן פדת שילמד עימו, אך זה לא סיפק את ר"י עד שהיה הולך ברחוב והיה צועק היכן אתה בר לקישא, עד שזה השפיע על דעתו של ר"י, ביקשו חכמים עליו רחמים שימות ונפטר ר"י.]
כמה שאלות להבנת מעשה ר' יוחנן וריש לקיש
ומעשה זה צריך להבין מכמה פנים. א' מדוע רבי יוחנן אינו מוחל לרבי יוחנן והרי אמרו חז"ל לא יהיה קפדן יותר מידי, ב, כאשר מגיע אחותו של ר"י אשת ריש לקיש ומבקשת שימחל לבעלה מה הוא עונה לה אני יפרנס, אני יגדל את הילד, וכי הכל זה כסף. ג, ועוד הרי אתה רואה שריש לקיש חולה מדוע אינך סולח לו, והרי אתה יודע שבלעדיו אינך יכול ללמוד. ד. לאחר פטירת רשל"ק רבי יוחנן רואה שאינו יכול בלעדיו מדוע אינו הולך לבית החיים ומחיה אותו כמו הסיפור עם רב כהנא, במסכת בבא קמא (דף קיז.) *. ששם החיה ר"י את רב כהנא, וא"כ למה לא עשה כן אצל ר"ל.
*, הנה המעשה המובא במסכת בבא קמא (דף קיז.) אזל ריש לקיש א"ל לרבי יוחנן: ארי עלה מבבל, לעיין מר במתיבתא דלמחר. למחר אותבוה בדרא קמא קמיה דר' יוחנן, אמר שמעתתא ולא אקשי, שמעתתא ולא אקשי, אנחתיה אחורי שבע דרי עד דאותביה בדרא בתרא. א"ל רבי יוחנן לר"ש בן לקיש: ארי שאמרת נעשה שועל! אמר: יהא רעוא דהני שבע דרי להוו חילוף שבע שנין דאמר לי רב. קם אכרעיה, א"ל: נהדר מר ברישא, אמר שמעתתא ואקשי, אוקמיה בדרא קמא, אמר שמעתתא ואקשי. ר' יוחנן הוה יתיב אשבע בסתרקי, שלפי ליה חדא בסתרקא מתותיה, אמר שמעתתא ואקשי ליה, עד דשלפי ליה כולהו בסתרקי מתותיה עד דיתיב על ארעא. רבי יוחנן גברא סבא הוה ומסרחי גביניה, אמר להו: דלו לי עיני ואחזייה, דלו ליה במכחלתא דכספא, חזא דפרטיה שפוותיה, סבר אחוך קמחייך ביה, חלש דעתיה ונח נפשיה. למחר אמר להו רבי יוחנן לרבנן: חזיתו לבבלאה היכי עביד? אמרו ליה: דרכיה הכי. על לגבי מערתא, חזא דהוה הדרא ליה עכנא, א"ל: עכנא, עכנא, פתח פומיך ויכנס הרב אצל תלמיד, ולא פתח. יכנס חבר אצל חבר, ולא פתח. יכנס תלמיד אצל הרב, פתח ליה, בעא רחמי ואוקמיה. א"ל: אי הוה ידענא דדרכיה דמר הכי לא חלשא דעתי, השתא ליתי מר בהדן, א"ל: אי מצית למיבעי רחמי דתו לא שכיבנא אזילנא, ואי לא – לא אזילנא, הואיל וחליף שעתא חליף. תייריה, אוקמיה, שייליה כל ספיקא דהוה ליה ופשטינהו ניהליה. היינו דאמר ר' יוחנן: דילכון אמרי, דילהון היא. הרי מבואר שרבי יוחנן הקים את רב כהנא לתחיה, ושאל אותו כל הספיקות שהיו לו, וא"כ למה ומדוע את ריש לקיש לא החיה כאשר הוא רואה שאינו יכול ללמוד תורה בלעדיו.
וביאור הדברים: שכיון שאמרו חכמים שכל ת"ח שאין בו דעת (מידות ודרך ארץ) נבלה טובה הימנו, א"כ חמור הדבר כאשר יש ת"ח שאינו הולך בדרך ארץ, מטוב לו שלא יה לומד תורה, כי מיצג את התורה בצורה שלילית, שכך אמרו חז"ל (ביומא פו.) על הפסוק "ואהבת את ה' אלהיך" – שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו – אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה. אוי להם לבריות שלא למדו תורה פלוני שלמדו תורה ראו כמה נאים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו עליו הכתוב אומר )ישעיהו מט, ג( ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר אבל מי שקורא ושונה ומשמש ת"ח ואין משאו ומתנו באמונה ואין דבורו בנחת עם הבריות מה הבריות אומרות עליו אוי לו לפלוני שלמד תורה "אוי לו לאביו שלמדו תורה אוי לו לרבו שלמדו תורה" פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו ועליו הכתוב אומר) יחזקאל לו, כ( "באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו". מבואר כי הלומד תורה ומתנהג שלא כשורה היה זה חמור שבעתים מעם הארץ שאינו מתנהג כשורה, כי הדבר הוא בגדר של חילול ה' שזה עון חמור מאוד כידוע.
ול"פ כאשר ראה ר"ע כי תלמידיו אינם נוהגים כבוד זה בזה הרי זה חילול ה', ואינם מעבירים את התורה לדור הבא בצורה טובה, כי תורה שאין בה מידות עדיף שלא תהיה בעולם שיש בה חילול ה', ודאי שר" יכל לעצור את המגפה בתורתו, אך משראה ר"ע כי הם אינם מפנימים את הדברים כמה חשוב עינן הדרך ארץ שוב אם ה' כבר לא חפץ בהם, אין אני מתערב לה', כי אדם שעושה חילול ה' זה סכנה שהוא בעולם שעושה כל יום חילול ה'.
ובביאור חטא תלמידי ר"ע אמרו חכמים "שלא נהגו כבוד זה בזה", ולא אמרו "שדיברו לשון הרע", לא אמרו שביזו זה את זה ח"ו, רק שלא נהגו כבוד, ביאור שלא נהגו כבוד, שמעתי ממרן הגרע"י זיע"א שמנהג כבוד לא עשו זה לזה, לדוגמא שני אברכים שיושבים זה לצד זה בבית המדרש, לא ייפלא כי פעמים שאחד מלמד את חברו איזה הבנה בסוגיא, איזה הבנה בהלכה או בפסוק, וא"כ צריך לנהוג בו כבוד, שכשאר הוא מגיע למקמו על החבר להדר לכבוד, ואין תו לקרוא לו בשמו, אלא בתואר רבי וכדו', וזה היה חטאם, שלא נהגו כבדו זה בזה, כלומר מנהגי כבוד.
נכון על חטא זה לא מגיע עונש מיתה, ועוד איזה מיתה קשה, אך ברגע שהם מיצגים את הדת, את הקב"ה עליהם להיות מצוחצחים, שלא יעשו חילול ה', ועל חילול ה' העונש קשה מאוד.
וזה הביאור גם אצל רבי יוחנן ור"ל, רבי יוחנן כלל לא הקפיד על ר"ל, ודאי אם היה ר"ל מבקש סליחה וחוזר בו מדבריו, היה מתרפא וחוזר לבית המדרש, מנגד רבי יוחנן לא הקימו מבית הקברות, כי אומר ר"י כיצד אני יחזיר לבית המדרש אדם שאינו הולך לפי כללי המידות והדרך ארץ, כמובן הכל לפי דרגתם (וסיבבו נסערה מאוד, הקב"ה מדקדק עם חסידו כחוט השערה), ועל כן גם כשבאה אחותו וביקשה שימחל לבעלה לא סלח, כי אין זה ענין של סליחה אלא עין של מידות, ולפ"נ מדוע ר"י היה הולך ברחוב וצועק היכן את ר"ל, למה לא היה מחפש אותו בבית המדרש, כי הוא הלך ברחוב וצעק, בכדי שאולי יבואו ויאמרו לר"י, כבוד הרב במחילה ר"ל ביקש לשלוח לך סליחה, שמענו אותו מתחרת על מה שעשה, או הסביר לנו שהוא התכון לדבר אחר, ואז היה ר"י אומר א"כ אין כאן קלקול במידות, ואז היה מחזיר אותו לבית המדרש, כמו אצל רב כהנא שכאשר הבין ר"י כי רב כהנא לא התכון לפגוע בו כלל הקים אותו לתחיה.
ויש ששאלו אז למה לא אמר להם בפרוש, ר"ע לתלמידו, או ר"י לאחותו, והביאור כי זה צריך להיות מתוכו של האדם, מפנים, לא מהשפה ולחוץ, ואם אין אדם מבין מבפנים את הדבר אין שווה שהוא יאמר מהשפה ולחוץ, ולזה המתינו ר"ע ור"י שיהיה וכל זמן של קרא אז מנגד הבר מסוכן כי מיצגים את התורה בצורה שאינה חיובית.
באו נתבון מה כתוב בחז"ל שאחרי פטירת תלמידי ר"ע, "והיה העולם שמם", כיצד עשה ה' כך שנתן לעולם שיהיה שמם, אין את מי לשאול שאלה בבהלכה, אין דרשנים אין רבנים, כיצד, והרי כל העולם עומד על התורה, "אם לא בריתי חוקות שמים ואץ לא שמתי" כל קיום העולם עומד על התורה, וכיצד ה' עושה כך שהעולם יהיה שמם, והביאור, כי עדיף שלא יהיה תורה בעולם, מאשר שיהיה תורה בעולם אך פגומה, שיש בה חילול ה', לא לזה התכון ה' שרצה בעולם תורה, לא כזו תורה ה' חפץ.
ומה ששאלנו למה נפטרו דוקא בימים אלו, כיון שימים אלו הם הכנה לקבלת התורה בחג השבועות, ואם אין אדם מכין כלי ראוי לקבל את התורה, צריך להחליף כלי, ועל כן לקחם ה' דוקא בימים אלו, ורבותינו המקובלים אומרים, שאין לחשוב שימים אלו הם ימי דין, ועל כן נפטרו תלמידי ר"ע, אלא הפך ימים אלו קדושים טובים, ובגלל שקדושתם רבה עד מאוד, עלינו בימים אלו להזהר יותר ולהתקדש יותר, ןלהכין כלים נקיים בבין אדם לחבירו, ובמידות מתוקנות.
ומה ששאלנו למה אמרו "שנים עשר אלף זוגים" תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מה ענין שנים עשר אלף זוגים, למה לא אמרו עשרים וארבע אלף תלמידים, כיון שהחטא היה ענין של החברותא, ענין הזוג, כלומר, פעמים אדם יכול לכבד את ל העולם, אך בחבירו לספסל בית המדרש הוא אינו נוהג כהוגן וכראוי לכבד, וכאן זה הענין של החטא.
ונסיים בדברי השו"ע (ס' תצג סע' ב) נוהגים שלא להסתפר עד ל"ג לעומר, שאומרים שאז פסקו מלמות, ואין להסתפר עד יום ל"ד בבקר אלא א"כ חל יום ל"ג ערב שבת שאז מסתפרין בו מפני כבוד השבת. וכתב הרמ"א הגה: ובמדינות אלו אין נוהגין כדבריו, אלא מסתפרין ביום ל"ג ומרבים בו קצת שמחה ואין אומרים בו תחנון (מהרי"ל ומנהגים) ואין להסתפר עד ל"ג בעצמו ולא מבערב )מהרי"ל). מיהו אם חל ביום ראשון, נוהגין להסתפר ביום שישי לכבוד שבת )מהרי"ל) ומי שהוא בעל ברית או מל בנו, מותר להסתפר בספירה לכבוד המילה. (הגהות מנהגים. ויש להבין על מה השמחה, שהפסיקו למות תלמידי ר"ע, וכי נשאר מי שימות והכל כולם מתו, עד שאמרו חכמים "והיה העולם שמם" א"כ על מה השמחה, ומבאר הרמ"ע מפאנו זיע"א כי כיון שר"ע היה רבם היה תביע בשמים על ר"ע שכך היו תלמידיו, ואף מדת הדין ביקשה לפגוע בו, ובחסד ה' נשאר ר"ע, שהבין את המסר, ויצא לדרך חדשה, ולחמישה התלמידים החדשים שהעמיד אמר להם ר"ע בירושלמי במסכת נדרים (ל- ב) את הפסוק "ואהבת לרעך כמוך", אמר רבי עקיבא "זהו כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר 'זה ספר תולדות אדם" זה כלל גדול מזה. כלומר ר"ע אומר לתלמידים החדשים זהו כלל גדול בתורה, אם יהיה לכם את זה אז אני ממשיך ללמדכם, אך אם לא אין אני חפץ לקבור עוד תלמידים ח"ו, ובאמת בהם הצליח ר"ע והעמיד את התורה שוב.
מכאן נלמד כי כולנו מצווים להשתדל ולעסוק במידות ודרך ארץ ולהזהר כמה שיותר מידות טובות, ועל ידי כך נזכה לקדש שם שמים, ולא חלילה, ואז רבים התקרבו אל ה' ויחזרו בתשובה, ונזכה לקרב את הגאולה בקרוב.
