בטור האחרון (מילות המפתח בנישואין) דיברנו על נושא "השותפות", לתת לאשה הרגשה שאתה שותף לכל מה שעובר עליה, ועל ידי זה להקל עליה לשאת את עול הבית בשמחה.
השבוע נמשיך לסקל מכשול נוסף מחיי הנישואין: ה"מגיע לי" המוכר. אנשים חיים בתחושה שיש דברים שמגעים להם מהקב"ה ומההורים, מהסביבה, מאשתו וכו'. חז"ל אמרו על הפסוק "מה יתאונן האדם חי גבר על חטאיו", מה יתאונן אדם, דיו שהוא חי, וכי גבר על חטאיו? בעצם כל מה שאנחנו מקבלים זה חסד גמור מהשי"ת, ולא מגיע לנו כלום, על כל דבר שאנו מקבלים צריך לומר תודה. אדם שחי בתחושה שלא מגיע לו כלום אין לו ציפיות מהסביבה, וברגע שאין לו ציפיות גם אין לו אכזבות, כי הרי כגודל הציפיה כך גודל האכזבה.
ולכך, כשאתה, בעל יקר, חוזר הביתה אחרי יום עמוס מחוץ לבית, יש לך ציפיות כיצד הבית יראה, שהילדים יהיו מוכנים לשינה וכדומה. לפעמים כשאתה נכנס לבית הדברים לא נראים כך ואולי אפילו רחוקים מלהסתדר… אתה מתאכזב ומשדר את האכזבה החוצה, ואז האשה מרגישה שלא מספיק שכל הצהריים הייתה עם הילדים, טיפלה, האכילה, החליפה, הקשיבה, סידרה וניקתה וכו' ככל יכולתה, והבעל הוא מאוכזב?
הדבר יוצר הרגשה מאוד לא נעימה. ולכן אם אדם יעצור את עצמו בדרך לביתו, ויחשוב: לא מגיע לי כלום. הקב"ה נתן לי אשה טובה שנמצאת בבית עם ילדי ומטפלת בהם כל היום ומחנכת אותם כפי שאני רוצה ועושה הכל בשבילי, כמה הכרת הטוב יש לי כלפיה, ומה שעשתה עד עכשיו זה כבר יותר מדי. ואפילו כשעומד אל מול ביתו לנשק מזוזה יחשוב על המחשבות האלו.
מתוך מחשבות אלו הוא נכנס לבית. אותן מחשבות יתנו לו תחושה של שמחה והכרת הטוב. כולם ירגישו את זה בבית, והם להבא יצפו לבואו בכיליון עינים. כמה שפע של ברכה נכנס בבית כזה?! ודאי שיזכו לחיים מאושרים, ולדורות ישרים מבורכים.
נכתב ע"י הרב ישי מצגר – מדריך חתנים ויועץ זוגי