בתקופה שנבחר מרן רבינו הגדול זצוקללה"ה, לכהן פאר כראשון לציון וכרב הראשי לישראל (שנת התשל"ג), באחד הימים יצא מרן מאחד משיעוריו לרבים, והנה ניגש אליו מאן דהו מאותה עדת אנשים קלי דעת שציערו אותו רבות בימי צעירותו, ועתה שלחו איש זה כשליח עבורם, להיות להם לפה לרצות ולפייס את מרן, ואכן החל הלה להתרפס ולהתחנן בפני מרן שימחל ויסלח לחבריו על אותה עוגמת נפש שהסבו לו בימי קדם, ולעומתו מרן זיע"א ברוב ענוותנותו השיב לו ואמר: "אין דבר, לא קרה כלום!", אך הלה המשיך להפציר עוד במרן שימחל להם בפה מלא ובלב שלם.
מרן בשומעו זאת, נפנה אל אותו האיש ואמר: "דע לך, באותה תקופה שהם ציערו אותו, חליתי ונפלתי למשכב למשך ארבעים יום מרוב עוגמת נפש, אך באותם ימים זיכני ה' יתברך וחיברתי חיבור על כל שו"ת תרומת הדשן".
(משוש תבל).