כשנעקוב אחרי התהליך המתרחש בפרשתינו ובפרשה הקודמת לה, נוכל להבחין בתהליך מסויים שמתפתח:
משה כל הזמן נשלח שוב ושוב אל פרעה בבקשה לשלוח את עם ישראל, ונראה שפרעה משתכנע לאט לאט –
אם בהתחלה אמר "מי ה' אשר אשמע בקולו", אחרי כמה מכות כבר שומעים דיבורים אחרים: "העתירו אל ה' ויסר הצפרדעים… ואשלחה את העם ויזבחו לה'",

לאחר מכת ערוב הוא מציע "לכו זבחו לאלוהיכם בארץ" ואחרי ויכוח עם משה ואהרן הוא מתרצה "אני אשלח אתכם וזבחתם לה' א-לוהיכם במדבר"

בשביל לסיים את מכת ברד הוא מבטיח לגמור כבר את הסיפור "ולא תסיפון לעמוד", אבל המתחכם הזה שלא פירש מי לא יוסיף להתעכב במצרים, מתחיל אחר כך להתדיין (לפני מכת ארבה) "מי ומי ההולכים" ומחליט להגביל – "לכו נא הגברים",

לאחר מכת חושך הוא מסכים כבר לשחרר את כולם חוץ מהבהמות, ומשה רבינו מתווכח איתו – "גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות…"
ולבסוף אחרי מכת בכורות הוא עומד מכריז: "קומו צאו מתוך עמי… כדברכם גם צאנכם גם בקרכם קחו כאשר דיברתם ולכו…"

אפשר לראות את ההתקדמות של פרעה, אבל לא פחות מכך אנו שמים לב שבין שלב לשלב הוא כל פעם נסוג אחור, מחזק את ליבו, ממאן לשלח, מתווכח.

והמעניין הוא שגם אחרי כל הסיפור, אחרי שעם ישראל כבר יוצא ממצרים, פתאום הוא מתחרט על כך ששחרר אותם. עובדה שמביאה אותו לרדוף אחרי בני ישראל אל תוך הים וגם להיקבר בתוכו עם כל מה שנשאר ממצרים.
*****

אפשר ללמוד מכך הרבה על דרך ההתנהלות של "פרעה" שבתוכנו. לכל אחד מאיתנו ישנם בנפשו חלקים נמוכים יותר וגבוהים יותר. ומשום מה ישנה מן אשליה כזו, שאפשר לדחוק או להכחיש חלקים מסויימים.

התוצאה המצערת הנובעת מכך, היא שכשאדם (ומי מאיתנו לא…) רוצה להתעלות ולהתקדם, במקום לנסות להבין, אילו כוחות יש לו, וגם אילו חולשות יש לו – הוא פשוט מכחיש את החולשות שלו. הוא משלה את עצמו באמירות / מחשבות כמו "מהיום אתחיל לעשות כך וכך / להימנע מדבר פלוני" מבלי להקדים לכך את השלב של ההכרה בכוחותיו, מבלי לתת את הדעת שאולי הצעד שהוא הולך לעשות מצריך אותו לפצות באיזו שהיא דרך את אותו חלק שאמר להקריב ולוותר עבור ההתקדמות הזו.
וההמשך הידוע של אותה "התקדמות" – נסיגה אחורה. התפרצות חזקה של "ויחזק לב פרעה". כאשר אחרי כמה "מכות" כאלו האדם מתייאש, כמה חבל…

אבל בואו נתמקד במה שכן אפשר ללמוד מכך:
א. תחילת העבודה העצמית שלנו היא בעצם ההכרה העצמית. להבין אילו מידות יש בנו, אלו נטיות יש לנו. וזו התבוננות לא פשוטה ולא קצרה.
ב. התקדמות מעשית לא תבוא על ידי הדחקת החלקים המתנגדים לה. אדרבא, היא תבוא ממקום של דעת. ממקום שמתחשב ונותן מקום לכל חלק בנפשו את מקומו המתאים לו, כשהאדם פועל בצורה כזו – כוחות נפשו מתרצים ומסייעים בעדו להגיע להתקדמות המעשית בה חפץ!

נשמע גבוה / לא מספיק מובן? בלי נדר נרחיב בענין בפעם אחרת. בנתיים, חישבו על זה!

שלכם באהבה,
שבת שלום!

לתגובות הארות והערות f6503904@gmail.com
אלעזר פרידמן, יו"ר מכון "בהירות" – יעוץ – טיפול – הדרכת חתנים