קולמוסים רבים נשתברו להסביר את החטא של מי מריבה.
אומרים בשם אחד האדמורי"ם, כי כל פירוש שתאמר – ברור מיניה וביה שאין הוא הפירוש הנכון
בחטאו של משה, שהרי לומר שמשה רבינו לא חשב על מה שחשבת אתה זה פשוט מגוחך…
השאלה היא איפה, מה אנחנו צריכים לקחת מכל הסיפור הזה לעצמינו.
*****
יצא לי להיות פעם בהרצאה שדיברה על ביקורת עצמית. הנושא שהועלה התפתח לדיון,
ולפתע, תוך כדי השיח, אמר אחד מהקהל: "אם אני הייתי מצליף במישהו אחר את הביקורת שאני מצליף בעצמי, ונוהג עמו כפי שאני נוהג עם עצמי – ממזמן כבר הייתי מאחורי סורג ובריח".
כמה נכון וכמה מזעזע.
*****
אנו מאוד אידיאליים, אנחנו רוצים את הטופ, ואני מדבר על רוחניות.
אנו דורשים מעצמינו גם ללמוד בהתמדה עצומה, גם להתפלל בכוונה עצומה, וגם להיות בעלי מידות נפלאות ועצומות.
עד כאן הכל נפלא.
הבעיה מתחילה כאשר אנו נתקעים בסלעים האלה שבתוכינו,
סלע = מידה / הנהגה / הרגל מגונה שמאוד מושרשים בנו, וקשה לנו מאוד לשנות.
אלו סלעים שאין בכוחינו לסלק בפעם אחת, אלא לפורר אט-אט.
ואז אנחנו שולפים את המפציץ ששמו ביקורת. נעים להכיר….
מנסים להפציץ את הסלעים האלו במטחי ביקורת בלתי פוסקים.
כמו משה רבינו, גם אנחנו צריכים לדבר אל הסלע שבתוכנו.
במקום להכות בסלע, לנזוף, להתעצבן על עצמינו – לדבר אל הסלע.
אלא שדיבור דורש התבוננות, הרבה יותר קל להפציץ על טייס אוטומטי.
הרבה יותר קשה (למרבה הצער) לדבר אל עצמינו בכבוד…
שלכם באהבה,
שבת שלום!
אלעזר פרידמן, יו"ר מכון "בהירות" – יעוץ – טיפול – הדרכת חתנים
לתגובות הארות והערות f6503904@gmail.com
