בפרשתינו מספרת התורה כי באותה שעה בה חזרו ישראל ממלחמת מדין, יצא משה, אלעזר הכהן ונשיאי העדה לקבל את פניהם, והנה רואה הוא לתמהונו שהלוחמים השאירו את הנקבות בחיים,

"ויקצוף משה על פקודי החיל, שרי האלפים ושרי המאות הבאים מצבא המלחמה, ויאמר אליהם משה: החייתם כל נקבה?! הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסור מעל בה' על דבר פעור ותהי המגפה בעדת ה'!"

והנה, לאחר מכן מצינו, שכשנאמרו הלכות הנוגעות להכשרת הכלים שלקחו כביזה ממדין, פרשה זו מבין היחידות בתורה שלא נאמרו על ידי משה, היא נאמרה על ידי אלעזר הכהן: "ויאמר אלעזר זאת חוקת התורה אשר צוה ה' את משה וכו'".

ומדוע? מגלה לנו רש"י בשם חז"ל: "לפי שבא משה לכלל כעס בא לכלל טעות שנתעלמו ממנו הלכות גיעולי נכרים".

ובכן, נתבונן נא: האם כעסו של משה היה מוצדק? לכאורה כן! הרי משה רבינו לא כעס של דבר של מה בכך, לא היה כאן כעס על ענין אישי, הוא כעס על כך שלא עשו בשלימות את שליחותו בדבר ה' לנקום במדין ולכלות עושי רשעה ומכשול מישראל, אם כן איפה, למה נענש ובא לכלל טעות?

ואם לא די בכך, כשנפתח את המשנה באבות, תגדל תמיהתנו שבעתיים, המשנה שם מונה ארבע דרגות במידת הכעס, מהקצה הקיצוני של: "נוח לכעוס וקשה לרצות" הנקרא "רשע", עד הקצה הקיצוני לצד הטוב: "קשה לכעוס ונוח לרצות" הנקרא "חסיד", נשים לב, שהדרגה הגבוהה ביותר היא: "קשה לכעוס ונוח לרצות", כלומר מדובר באדם שקשה להכעיס אותו וגם אחרי שהצלחנו להכעיס אותו הוא נוח להתרצות ולשקוט מכעסו, מדוע לא כתבה המשנה שחסיד נקרא אדם שאינו כועס כלל?

כותבים המפרשים שהסיבה לכך היא: כי אין מציאות כזו של אדם שאינו כועס בכלל!! וכמו שהבאנו לעיל שאפילו משה רבינו העניו מכל אדם, בא בפרשתינו לכלל כעס!

אם כן, מתעצמת השאלה עוד יותר: למה מגיע למשה רבינו עונש על כעס שאי אפשר להימלט ממנו?

הוי אומר: לא היה זה עונש אלא היתה זו תוצאה, כמו שלמדו חז"ל ממאורע זה (פסחים דף סו:): "ריש לקיש אמר: כל אדם שכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו", הרי שאין זה עונש, אלא "אחד ועוד אחד" כמו שאומרים העולם…

אנו מבינים מזה מהו כוחו של הכעס: אם אצל משה רבינו מוסר התורה, שאיננו מגיעים לאבק שתחת רגליו, משה רבינו, הרועה הנאמן, שבכל המקומות שמצינו אצלו כעס לא היה כלל לנגיעה אישית אלא כלי להעמדת התורה בדורו, בכל זאת התורה מספרת לנו שבגלל כעס שהיה מוצדק הפסיד מכך וחוכמתו הסתלקה לפי שעה – נבין בקל וחומר את ערך ההפסד של כעס אמיתי של אדם כערכנו…

*****

"כיצד לחנך ילדים?", נשאל המשגיח דישיבת לייקווד הגאון רבי נתן ווכטפויגל זצ"ל, והשיב: "תשתדלו שלא יהיה כעס בבית!" הרב ווכטפויגל היה מעורר בכל הזדמנות על הצורך במנוחת הנפש, ובהיותו חניך ישיבת קלם הנודעת, סיפר כי שם זה היה העיקר הגדול, אותו למדו וליטשו התלמידים בעצמם משך שנים: לעשות הכל במנוחת הנפש!

ואני מוסיף, קוראים יקרים:

כיצד נשפיע על זולתינו, חברינו, משפחתינו? נשתדל שלא לכעוס! נהיה נוחים לבריות, ואף כשיש צורך לומר ביקורת, נמצא את השעה הראויה לאומרה, שעה שאנו נמצאים במצב של מנוחת הנפש, נמצא את הדרך הרצויה והנעימה להעביר אותה, לא ננפח אותה מעבר למידה הראויה לה, ומאידך נראה גם את הצדדים הטובים והחיוביים שבאותו אדם.

כיצד נחנך את עצמינו? – נשתדל שלא לכעוס על עצמינו! אדם שנכשל ובמקום לראות את התקווה בעתיד הוא מדשדש בעבר ומלקה את עצמו שוב ושוב – אפשר כמעט בוודאות לומר שיכשל בהתמודדותו… ומאידך, אדם שיסתכל עם הפנים לעתיד, וינצל את הכישלון ללמוד ממנו ממה להיזהר בהמשך דרכו – יצליח ויתעלה!

שבת שלום!

לתגובות, הערות והארות: f6503904@gmail.com