בתחילת הפרשה נמנו מסעות בני ישראל במדבר – "אלה מסעי בני ישראל וגו'… ויסעו… ויחנו…", והשאלה הנשאלת היא: לשם מה נחוצה הרשימה הזו? מה בדיוק מעניין אותנו בעובדות של "ויסעו – ויחנו"?
מדרש תנחומא (אות ג) מסביר את הענין במשל: משל למלך שהיה בנו חולה והוצרך המלך לקחתו למקום אחר לרפואתו, כשחזרו, התחיל אביו הולך ומונה את כל המסעות שנסעו יחדיו ואמר לו: "זוכר בני את מקום פלוני? שם ישננו יחד, במקום פלמוני סבלנו מן הקור, לאחר זמן כשהיינו במקום אחר נפלת למשכב וסבלת מכאב ראש", אומר המדרש: "כך אמר לו הקב"ה למשה: 'מנה להם את כל המקומות היכן הכעיסוני', לכך נאמר 'אלה מסעי בני ישראל'".
במבט ראשוני נראה שיש כאן רק תרעומת על עם ישראל באותו הדור, שעל אף הניסים המרובים שעשה להם ה' יתברך עדיין ניסו אותו והכעיסו לפניו, אמנם דומה שאחר שנתבונן במשל, יתגלה לנו פן נוסף בסוגיא זו: המלך שחזר עם בנו מהמסע שערכו לרגל רפואתו, ועומד ומונה באזני בנו את כל ההתמודדויות שהיו להם בדרך, לכאורה אינו כועס, להיפך, הוא שמח לראות שהם כבר עברו את הזמן הקשה הזה, ומבלי לשים לב קרה כאן שינוי מעניין – הדבר שמלכתחילה היה נראה כקשה, כבלתי עביר, כבר מאחוריהם ועתה אותו הדבר בעצמו הפך למשהו מעצים, וכך אומר המלך לבנו: "בני היקר! ראה איזו דרך לא פשוטה עברנו יחד, כמה התמודדויות חווינו יחד, והנה, על אף כל הקשיים – שרדנו ואנחנו חוזרים הביתה בשלום!"
אם כן נמצא, שכך אומר ה' למשה: "מנה להם את כל המקומות היכן הכעיסוני" ועדיין אף על פי שהכעיסוני שרדנו את המסע, ואנחנו כאן בעבר הירדן, מוכנים להיכנס לארץ! על אף הנסיונות המרובים, על אף הרגעים הקשים בהם אמרתי: "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם" הרי שבסופו של דבר מחלתי להם והבטחתי להם בכוח רחמי האינסופיים: "נגד כל עמך אעשה נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגויים! הבטחתי להם שלעולם לא אשרה את שכינתי על אף אומה ולשון מבלעדם!"
ה' יתברך רוצה ללמדנו את עוצם רחמיו, ועל אף שהוא מטיב לאדם והאדם אינו משיב טובה ועומד בנסיון, בכל זאת אם חוזר בתשובה הוא זוכה לעורר עליו את רחמי ה'!
במסכת אבות (פרק ה, ד-ה) אנו מוצאים: עשרה נסיונות נסו אבותינו את המקום ברוך הוא במדבר וכו' עשרה ניסים נעשו לאבותינו בבית המקדש וכו'", ובדרך דרוש אפשר לפרש על פי דרכנו: אף על פי שנסו אבותינו את הקב"ה, בכל זאת בסופו של דבר הקב"ה גומל להם טובה ועושה להם עשרה ניסים ואופנים של גילויי שכינה בבית המקדש, כי לרחמיו אין גבול וקץ!
***
מובא בספרים שכמו שאבותינו הוצרכו לעבור את אותן מ"ב מסעות – כך כל יהודי באשר הוא, עובר במסלול חייו גם כן מסעות, מסע יכול להיות סוג של מעבר בחיים, ממעבר בין מצבים שונים כמו מקטנות לגדלות, מאדם פשוט לאדם הנושא משרה משפחתית או ציבורית, מעבר בין מקומות כמו מעבר דירה למקום חדש, ולעיתים שהות במדינה זרה, ועד המעברים הפשוטים של היום-יום כמו מעברים בין מצב הרוח… כל המעברים האלו הם סוגים של מסעות, מהם מסעות קצרים ביותר, מהם ארוכים, ומהם מסעות שלוקחים שנים על שנים…
לא מזמן קראתי את ספרו של יהודי יקר, המתאר את התמודדותו בהיותו שבוי במשך למעלה משנה בכלא בהודו, מקום שחסרים בו תנאי קיום מינימליים, עד שנחלץ משם בצורה פלאית, לא ניכנס אל גוף העלילה, רק נאמר שסיפור זה, שנכתב במבט לאחור – מראה בצורה פלאית כיצד דווקא אותן התמודדויות שעבר במקומות האלו הן הן שבנו אותו, הן שלימדו אותו את החיים, ואלו שחיזקו בסופו של דבר את יהדותו וקירבו אותו ביתר שאת אל ה' יתברך!
אמנם, לא צריך ללכת רחוק… כל אדם שמשכיל להתבונן ולראות את נסיונות חייו כמסעות, הוא מבין שבעצם הקשיים נועדו לגדל אותו, להעביר אותו ממקום נמוך למקום גבוה יותר, ואז הוא יכול לעצור לרגע, להביט לאחור, וכמו אותו המלך שהזכרנו, להתחיל לשחזר את המקומות בהן היה, את ההתמודדויות, וכנגדן לראות את המקום בו הוא נמצא היום, יתכן מאוד וההתבוננות הזו תשאיר אותו משתאה מעוצמת התהליך שהצליח לעבור, היא תנסוך בו כוחות מחודשים לעתיד, לצלוח ביתר הצלחה את המסעות הבאים!
מאחל בהצלחה לכולנו במסעות הבאים!
שבת שלום!
לתגובות, הארות והערות: f6503904@gmail.com
