בפרשתינו נזכר דין עיר הנדחת: עיר שאנשיה עובדי עבודה זרה, ודינה שצריך להרוג את אנשי העיר ולשרוף אותה על כל תכולתה. ובסוף נאמר: "למען ישוב ה' מחרון אפו ונתן לך רחמים ורחמך וגו'",
ומבאר ה"אור החיים" הקדוש: "לפי שצוה על עיר הנדחת שיהרגו כל העיר לפי חרב ואפילו בהמתם – מעשה הזה יוליד טבע האכזריות בלב האדם, כמו שסיפרו לנו הישמעאלים כת הרוצחים במאמר המלך כי יש להם חשק גדול בשעה שהורגים אדם, ונכרתה מהם שורש הרחמים והיו לאכזר, והבחינה עצמה תהיה נשרשת ברוצחי עיר הנדחת", כלומר, יש חשש שרוצחי עיר הנדחת יהפכו בעקבות מעשה ההכרתה של העיר לאכזריים, אף על פי שהם עושים מצוה מן התורה, כיון שבכל זאת המעשה שעשו היה מעשה אכזריות!
ועל פי זה מסביר האור החיים הקדוש: "לזה אמר להם הבטחה שיתן להם ה' 'רחמים', הגם שהטבע יוליד בהם האכזריות, מקור הרחמים ישפיע בהם 'כוח הרחמים' מחדש לבטל כח האכזריות שנולד בהם מכח המעשה",
וזה שהפסוק מבטיח "ורחמך" – כי כל זמן שהאדם אכזרי ההנהגה העליונה אתו תהיה גם במידת הדין שאין הקב"ה מרחם אלא לרחמן, כמו שאמרו בגמרא (שבת דף קנא:): "כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים וכל שאינו מרחם על הבריות אין מרחמין עליו מן השמים".
המשנה באבות (פרק ב, ו) מספרת על הלל שראה גולגולת אדם צפה בנהר, אמר עליו הלל:
"על דאטפת אטפוך" – בגלל שהיית רשע וגוזל מן הבריות ומטביעם בנהר, לכן מדדו לך מידה כנגד מידה ולבסוף הרגו אותך והציפו את גולגולתך בנהר,
"וסוף מטייפיך יטופון" – וכיון שאמנם היית חייב מיתה, אבל מכיון שמי שרצח אותך עשה שלא כדין שהיה עליו להביאך לבית דין שהם יפסקו עליך את הדין, ממילא בסופו של דבר גם הרוצחים שלך יענשו ויעשו להם כאשר עשו לך.
למדנו שהנהגתו של האדם קובעת כיצד ינהגו עמו מן השמים, וכך כותב גם החפץ חיים (אהבת חסד, חלק ב פ"ג, עיין שם לשונו): הנה באמת כל אדם רוצה שיתנהג השם יתברך עמו במידת החסד, אבל על האדם לדעת כי דבר תלוי בהנהגתו שלו, שלפי איך שהאדם עצמו מתנהג במידותיו בעולם הזה, כך הוא מעורר כנגדו מלמעלה. אם דרכו להתנהג עם אנשים במידת החסד והרחמים – הוא מעורר כנגדו מלמעלה את מידת הרחמים וזוכה שה' מעורר את מידת הרחמים על העולם בגללו וגם אתו עצמו הקב"ה במידת הרחמים כאשר יזדקק לרחמים!
ומאידך, כאשר אדם דרכו בימי חייו שלא לוותר כלום לזולתו משלו ושלא לרחם על עליהם – הוא מגביר על עצמו בכך את מידת הדין. כי הקב"ה מתנהג עם האדם במידה כנגד מידה!
***
אצל גדולי ישראל לדורותיהם, ראו תמיד את המידה הזו, את הרגישות המיוחדת לזולת, את הנכונות לעזור לאחרים, לעיתים אף על חשבון הידור מסוים במצווה.
תלמיד אמיד היה לו לרבי ישראל סלנטר זצ"ל והוא הזמין את רבו להתארח אצלו בסעודת ליל שבת, 'האוכל על שולחני' – אמר התלמיד לרבי ישראל – 'הוא בתכלית הכשרות, המבשלת במטבחי היא אשה אלמנה כשרה שמקפידה על כל כללי ההלכה קלה כבחמורה', התלמיד אף הוסיף כי הסעודה בליל שבת נערכת כראוי וכיאה לכבוד השבת, דברי תורה נאמרים, וזמירות שבת מושרים עד שעה מאוחרת בלילה.
נענה רבי ישראל להזמנת תלמידו, אך ביקש ממנו כי יקצרו את הסעודה באופן משמעותי, ואכן כך היה בעל הבית זירז את המבשלת להגיש מנה אחר מנה, דברי התורה נאמרו בקצרה, שירי השבת קוצצו אף הם, והסעודה נגמרה במהירות ובבהילות.
בסוף הסעודה החפוזה שאל המארח את האורח רבי ישראל, וכי מה טעם יש בהנהגה זו, הרי הסעודה היתה כה בהולה, והיא חסרה מטעמה המיוחד הרגיל אצלנו? רבי ישראל לא ענה דבר, וביקש לקרוא למבשלת. כאשר הגיעה המבשלת, פנה אליה רבי ישראל וביקש את סליחתה על שמיהר כל כך בסעודה, ובגללו היתה צריכה להגיש מנה אחר מנה בלא מנוחה ושלא כהרגלה.
"כבוד הרב" – ענתה המבשלת – "ברכות יחולו על ראשך, בדרך כלל בכל שבת בעל הבית מאריך כל כך ואני באה לביתי בשעה מאוחרת סחוטה ועייפה מעמל היום, ודווקא היום אוכל לבוא אל ביתי מוקדם ולסעוד את סעודת השבת בנחת עם משפחתי".
"הנה תשובה לשאלתך" – פנה רבי ישראל לתלמידו – "יפה וטוב הדבר להאריך בדברי תורה וזמירות שבת, אך בתנאי שהנהגה זו איננה פוגעת ברגשותיו של האחר, אבל אין זה רצון ה' להדר על חשבונם של אחרים".
***
כל אדם שפוקח עיניים, מסתכל סביבו ומתבונן קצת, נוכח מיד לכמה רחמים זקוק עם ישראל בזמנינו שכל יום קללתו גדולה משל חבירו, הן מבחינה ציבורית והן כל יחיד ויחיד בפני עצמו, לכאורה לכל אחד מאתנו כיחיד, אין הרבה מעשה לעשות כדי לשנות את המצב (נשמע קצת מדכא…)
אז זהו שלא! התורה מגלה לנו, כי כאשר אדם יחיד מתנהג במידות החסד והרחמים עם אחרים – הוא מעורר את מידת רחמיו יתברך על כל העולם!
מסתבר מאוד שעד סוף חיינו לא נדע מה פעלנו בכך שעוררנו בעוד מעט את מידת הרחמים, אבל די לנו בעצם הלימוד הזה, בעצם ההכרה שזו המציאות האמיתית גם אם לא נראה אותה בעינינו.
יודעים מה? נעזוב לרגע את הזכות של אדם שנוהג כך, נעצור לרגע לחשוב: במחיצת איזה אדם היינו מעדיפים להיות? במחיצת אדם קפדן, שלא יכול לראות סנטימטר מעבר לאף של עצמו, או במחיצת אדם נדיב, בעל חסד, כזה שאוהב לעזור לאחרים?
איך הסביבה שלנו תעריך אותנו יותר, כאשר ננהג בקפדנות ומבלי להתפשר או לעזור, או כאשר נהיה פתוחים לראות את האחרים שבסביבתינו, לראות את צרכיהם, לרחם עליהם ולעזור להם?
בתפילה שה' יעורר עלינו את רחמיו האינסופיים!
שבת שלום!
