מעשה היה בשנת ה'תשמ"ו בנערה מבנות ספרד שלמה בסמינר מסוים, וקיבלה עליה לעשות כדעת קודשו של מרן זיע"א, והייתה מכסה ראשה בשעה שהייתה מברכת ומתפללת.
אלא שצוות המורות וההנהלה "לא אהבו את הענין", ואף טענו כנגדה: "הלא את עדיין רווקה, ואין שום סיבה שתכסי את ראשך!… בעזרת ה' כשתינשאי יהיו לך עוד שנים רבות לכסות בהן את ראשך…".
הדוד של אותה נערה הגיע ובא לפני הגאון הגדול רבי משה הלוי זצ"ל לבקש עצה מפיו כיצד לנהוג בזה, הגאון רבי משה בשומעו את הדברים קם בסערה ואמר בנחרצות: "מי הוא האיש אשר יעז לעבור על דברי מרן (שליט"א), מן הראוי להניח לה שתכסה ראשה… הבה ניסע עתה לירושלים ונשוחח על כך עם מרן הראשון לציון הגאון רבינו עובדיה יוסף!".
עוד באותו ערב קיבל אותם מרן זיע"א בחביבות גדולה, ומששמע את פרטי המעשה, נענה מרן זיע"א וחיזק את דבריו שוב שראוי שאף הרווקות תכסינה ראשן בעת שמזכירות שם ה' וכן כשמברכות או מתפללות.
ואף מסר בידיהם את המכתב הבא: "לכל המעוניין, אני מאשר בזה פסק הלכה לכל הבנות של הספרדים ועדות המזרח בפרט, שצריכות לכסות ראשן בשעה שמתפללות ובשעה שמזכירות את ה', ולשומעים ינעם, ועליהם תבא ברכת טוב (וראה מ"ש בשו"ת יחוה דעת ח"ה ס"ו), בברכת התורה – עובדיה יוסף".
