יוסי ורחל נישאו בשעה טובה ומוצלחת. לשניהם היו רצונות טובים, תקוות ושאיפות לבנות בית נאמן בישראל.
הקשר זרם על מי מנוחות אך לאחר מספר שנים החלו הקשיים.
ביום רגיל ונעים הלכה רחל לסדר עניין כל שהוא בבנק, ויוסי כהרגלו מידי יום, העמיד את העולם בלימוד התורה בכולל. בצהרים התקשר הבעל לרעייתו ושאל "איך היה בבנק?". יוסי ציפה לתשובה עניינית האם העניין שהלכה לסדר סודר או שמא לא, אך רחל התחילה לספר את כל קורות היום עמה מהבוקר, איך רצה לאוטובוס והפסידה אותו ברגע האחרון, ועל הפגישה ההיסטורית שהייתה לה באוטובוס הבא אחריו שם הייתה חברה טובה מהעבר וכו' וכו'. יוסי לא מבין איך כל המעשייה הזו קשורה לבנק, ומדוע היה צריך להחזיק את הפלאפון בידיו זמן רב סמוך לאוזן.
לאחר כמה ימים: חזר יוסי בערב, ורחל החלה לספר לו את כל מה שעבר עליה אחר הצהריים עם הילדים. והוא חושב הרי תכל'ס, באתי לעזור, והרהר: "וכי מה היא רוצה שהשאר אתה בבית כל אחרי הצהריים לעזור לה?!".
מטבע הדברים, החל האושר להיסדק מעט. רחל טענה שהוא לא מקשיב לה, לא מבין אותה ולא מספיק נושא אתה בעול, ואילו יוסי מצדו טען שהוא מאוד משתדל לעזור לה עם הילדים בקניות ובשאר עניני הבית.
פנו יוסי ורחל ליועץ זוגי, לגלות היכן היא האמת…
משנפגשו, ענה להם היועץ ששניהם צודקים.
יוסי עוזר אך רחל מרגישה שהוא לא נושא אתה בעול. מדוע?
הנקודה היא שאשה יותר ממה שצריכה את העזרה הפיזית צריכה את תחושת – השותפות, אשה מטבעה נוצרה בטבע של שותפות וזה מה שהיא מצפה מבן זוגה.
ברגע שהיא מספרת את כל מה שעבר עליה, היא חווה את הדברים מחדש ביחד אתו, אך אם הוא חושב שאלו דברים שלא קשורים לנושא שעליו טלפן, ומגלה קוצר רוח, זה גורם לאשה להרגיש שהוא לא מבין אותה ולא נושא אתה בעול.
לא דורשים ממך בעל יקר פתרונות קסם, ולא שעות של עזרה, האשה עושה את תפקידיה המרובים והקשים בשמחה, אבל היא לא רוצה להרגיש לבד, היא רוצה שותף, שותף אמיתי כמו שאשה זקוקה, עם אמפתיה והבנה ומילות עידוד, ואם נדע לתת לה את ההרגשה הזו הזוגיות תפרח ותעלה מעלה.
נכתב ע"י הרב ישי מצגר – מדריך חתנים ויועץ זוגי
