היה זה לפני שנים בודדות באחד מימי חודש אלול, מרן היה בדרכו במסוק לעצרת התשובה שנערכה ע"י תנועת "אל המעיין" בעיר נהריה, או אז החל להרגיש כאבים עזים אך לא אמר לאיש מהסובבים אותו. רק כאשר התגברו הכאבים והמסוק נחת, אמר למשב"ק הנאמן והמסור ר' צבי חקק כי הוא חש כאבים עזים, אלא שהבין שיש כמה יהודים ועוד חתן וכלה שממתינים זמן רב לקבל את ברכתו במנחת המסוקים.
הרב סירב להתפנות לבית החולים, לפני שבירך את החתן והכלה ושאר הנוכחים, ולא לפני שימסרו בשמו את התנצלותו שהוא לא חש בטוב. וחיש מהרה הוסע מרן זיע"א אל בית החולים בנהריה, ואובחן כי הוא חש בליבו, וכי גופו הקדוש צריך לעבור צנתור.
לאחר ששב מבית החולים, סיפר שטרם עלייתו למסוק כבר החלו להתגבר עליו הכאבים, או אז שאלו ר' צבי: "מדוע לא אמרת לי? היינו שבים הביתה".
מרן השיב: "אני יודע שהרבה יהודים מנהריה מחכים לי, לא יכולתי לאכזב אותם, אך בסוף הכאבים העזים הכריעו אותי ולא יכולתי להמשיך אל מקום העצרת בנהריה".
אכן, זו הייתה משאת נפשו של מרן במשך כל חיי: להשיב רבים מעוון ולזכות את הרבים במסירות נפש.
(מתוך הספר הנפלא "שר וגדול").