מידי שבוע אתר "מורשת מרן" מביא תשובה הלכתית חדשה, מאשר השיב מרן פוסק הדור הראשון לציון והרב הראשי לישראל הגאון רבינו יצחק יוסף שליט"א, מח"ס ילקוט יוסף , שולחן המערכת, עין יצחק ועוד.
השבוע המאמר עוסק בנושא: האם חייב להיתחסן נגד הקורונה והאם יש מה לחשוש מהחיסון?
בס"ד, כ"ה שבט תשפ"א
לכבוד
האברך היקר והנעלה הרה"ג יהודה בן דוד שליט"א
יו"ר מכון "משנת יוסף"
באשר שאל לדעתינו בענין החיסונים, הנה כבר דבירנו בזה בשיעור השבועי פרשת ויחי, עוד קודם שדיברו בזה גדולי ישראל שליט"א, והבאנו מ"ש בתפארת ישראל על המשניות כותב, (פ"חמיומא בועז אות ג) דאף שבחיסון יש סכנה מסויימת, ויש מי שמתו ע"י לקיחת החיסון, כיון שבמניעת החיסון הסכנה גדולה יותר, לכן יש להתחסן. הוא מדבר על חיסון כנגד אבעבועות רוח, שאחד מאלף מת ע"י החיסון, אבל אם יחלה באבעבועות רוח הסיכון הרבה יותר גדול, ולכן רשאי להכניס את עצמו בסכנה רחוקה כדי להציל מסכנה קרובה. והביא לזה ראיה ממה שכתב הב"י (חו"מ סוף סי' תכו) בשם הגמ"י שהביא מהירושלמי, דחייב אדם להכניס את עצמו בספק סכנה כדי להציל חבירו מודאי סכנה, כגון הרואה את חבירו טובע שחייב להכנס להצילו, לא ברור שהטובע יטבע, דאפשר שיינצל באיזה אופן, אפ"ה חייב להציל, ואם להציל חבירו יש חיוב להכניס את עצמו בספק סכנה, ק"ו שחייב להציל עצמו מספק סכנה.
וכוונתו לירושלמי פרק ח' דתרומות, מעשה ברבי אמי שתפסוהו ליסטים וביקשו להורגו, והיה נתון בסכנת נפשות, נודע הדבר לחכמים, רבי יונתן אמר, יכרך המת בסדינו, כלומר אין בידינו לעשות כלום. ר"ל אמר או אני הורגו או אני נהרג. הלך ונאבק עם הליסטים נסו והניחו לרבי אמי. חזינן שר"ל הכניס עצמו לספק סכנה כדי להציל את רבי אמי שהיה בודאי בסכנה.
והנה נאמר בתורה בפר' משפטים, ורפא ירפא, ובגמ' ברכות ס. ב"ק פה. מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות. והש"ך ביו"ד (סי' שלו ס"א), מסביר, שהרופא רשאי לרפא גם כאשר יש חשש שמא יזיק: "שלא יאמר הרופא מה לי לצער הזה, שמא אטעה ונמצאתי הורג בשגגה", עכ"ל.
לכן מותר לרופא לטפל בחולה גם אם יש איזה סיכון בטיפול, אם הריפוי הוא רוב שירפא את החולה.
והנה בזמנו כאשר המציאו את החיסונים לילדים, היו מיעוט ילדים מסויימים שלא רק שהחיסון לא השפיע עליהם אלא אדרבה זה הזיק להם. וכבר מבואר ד"ז בגמ' נדה (דף ל:), שלא כל גוף מקבל סמא [תרופה], והחיסונים נעשו כדי לדכא את המחלה משורשה, והוא תיקון עבור הרבים, ולכן החליטו לחסן את כל האוכלוסיה.
אמנם בשו"ת מנחת שלמה (ח"ב סי' כט אות ד) הביא מה שכתב בשו"ת רע"א (מהדו"ק סי' ס) בגדר של סכנה, שכל דאיכא כאב וצער טובא ואפשר על צד הריחוק אחת מני אלף דיצמח מזה סכנה, דאף דאין אנו דנין אותו כעת בכלל סכנה, או ספק סכנה, מכל מקום כיון דאיכא צד אפשרות לבא לזה קורא בלשון סכנה. במנחת שלמה מגדיר מה נקרא ספק פיקוח נפש, כל שדרך רוב בני אדם לברוח מזה מפני הסכנה, הרי זה חשיב כספק פקו"נ, וקרינן ביה בכה"ג 'וחי בהם ולא שימות בהם', אבל אם אין רוב בני אדם נבהלים ומפחדים מזה אין זה חשיב סכנה, הרי שדעת בעל המנחת שלמה, שאם רוב הציבור מקבל את אי החיסון כסכנה, אף שהיא רחוקה, באופנים מסויימים מותר אף לחלל שבת כדי לקבל חיסון, וכ"ש שצריך לקבלו בימות החול, כיון שבציבור נחשב אי קבלת חיסון כסכנה, אף שהיא רחוקה.
כיוצא בזה כתב בחזון איש (אהלות סי' כ"ב ס"ק לה) אם מצוי הדבר, בזמן שמתריעים עליו, [אף שאין בשעה זו חולה קמן] הרי הוא בכלל אויבים שצרו בעיר הסמוך לספר, [שמחללים שבת עבור זה]. עכ"ל.
כלומר מחלה כזאת שמתריעים עליה, אף שאין חולה לפנינו זה חשוב סכנה, וזה בכלל מגיפה, עכ"פ כיון שהרופאים מתריעים שאם לא יקבלו את החיסון, הרי המחלה תהיה מגיפה, צריך לקבל את החיסון, על אף הסיכון הקטן מאד שיש בחיסון.
לפני כמאתיים וחמשים שנה כאשר הרופא האנגלי אדוארד ג'נר פיתח את החיסון נגד האבעבועות השחורות עלתה שאלה זו על שלחנם של גדולי ישראל, בתפארת ישראל (אבות פ"ג בועז אות א) כתב ש"החסיד יענער" שהמציא את החיסון הוא מחסידי אומות העולם ובדין הוא שיטול שכרו לעוה"ב על שהציל אלפים ורבבות מרדת שחת. והביאו בשם אחד מרבני הזמן, רבי אברהם המבורג שהיה רב בהאג ואח"כ בלונדון, שפרסם ספר בשם עלים לתרופה, שבו דן בשאלה זו וליקט כמה תשובות של רבני הזמן וכולם כאחד ענו ואמרו שיש לקחת חיסון זה אף שבזמניהם ידעו שיש איזה אנשים שאכן מתו כתוצאה מהחיסון. ובשו"ת זרע אמת ח"ב סי' לב. התכתב עם חכם אחד רבי חיים יהודה גירון רצוא ושוב בשאלה זו. ופקפק השואל אם מותר לקחת חיסון זה כיון שיש בו סכנה ויש שמתו על ידו, אף אם סכנה רחוקה היא, והזרע אמת השיב בארוכה והסיק דכיון שאילולי החיסון הסכנה גדולה לאין ערוך מהסכנה שע"י החיסון עדיף לקחת את החיסון. והזרע אמת כתב לו דאף שלדעתו ראוי לקחת חיסון זה מ"מ יראי ההוראה רשאים למשוך ידם ולנהוג בשב ואל תעשה, ע"ש. ואף שהזרע אמת הראה פנים לכאן ולכאן בספר זבחי צדק להגאון רבי עבדאללה סומך (י"ד סי' קטז) הביא דברי הזרע אמת וכתב לעומתו "אנן בדידן תהילות לאל יתב' יש לנו רופאים מומחים ע"ז שעושים הברכה ולא ניזוק אדם מעולם וכן מעשים בכל יום". גם בכה"ח יו"ד סי' קטז, אות ס', הביא מה שעושים חיסון לילדים, כנגד אבעבועות, שיש לעשות החיסון. וכ"ה בתוכחת חיים להגר"ח פלאג'י (פרשת ויצא בד"ה ומ"מ אם יצטרך).
הרי שגדולי האחרונים נקטו שראוי לקחת חיסונים אף שבימיהם אכן ידוע היה שיש שמתו ע"י החיסון, כיון שאלה היו מיעוטא דמיעוטא וללא החיסון מתו רבים, ואם כך פסקו בימיהם ק"ו בימינו, כי החיסונים בימינו בטוחים לאיל ערוך ממה שהיו בימי קדם. [חלק מהדברים מבוארים בספר הנפלא חשוקי חמד].
ולגבי החיסון נגד הקורונה, בבדיקות שנערכו ע"י החברות המייצרות תוך שקיפות מלאה ופיקוח ע"י גורמים חיצוניים השתתפו כשמונים וחמשה אלף איש, לקחו את החיסון ולא נמצא אף אחד שמת כתוצאה מהחיסון. נפטרו שנים בלבד. לא אובחן שום קשר בין סיבת המות ובין החיסון. לדעת כל המומחים על אף המהירות שבפיתוח החיסון ואישורו, חיסון זה הוא מן היעילים והבטוחים שפותחו. עכ"פ מיסודות ההלכה לסמוך על דעת המומחים והרופאים שבכל תחום ותחום, ויש הלכות מפורשות גם כיצד יש לנהוג כאשר יש סתירה בין דעתם של רופאים שונים, וכל כה"ג יש משקל לדעת הרוב, ולדעת המומחים הגדולים ביותר, וכמבואר בשו"ע סי' תרי"ח סעיף ג', ובמשנה ברורה סק"י. וגם אם יטענו שיש שנפטרו בגרימת החיסון, הנה מתוך מליונים שהתחסנו אם אירע לאיזה כמות קטנה סיכון, בודאי שיש לילך אחר רוב גדול כזה, ובפרט שגם זה אינו ברור.
והשי"ת ישלח רפו"ש לכל חולי ישראל וימנע מגיפה מנחלתינו.
יצחק יוסף
הראשון לציון הרב הראשי לישראל