מעשה שהיה בעת קבלת קהל אצל מרן רבינו הגדול זצוקללה"ה, אנשים רבים המתינו בתור לזכות לרגע המיוחל והמאושר לזכות לחזות בזיו פניו של מרן, להתברך ולקבל עצה ותושייה.
פעם אחת היה עומס יוצא דופן, ותור ארוך של שאלות קשות, רבנים דיינים ועמך בית ישראל. הייתה שם גם אשה אחת שביקשה להיכנס, ומשהבינה מהגבאים שאינה יכולה להיכנס למרן, פרצה בבכי תמרורים: "מה אני רוצה בסך הכל? ברכה שהילדים שלי יהיו צדיקים!", לכולם דחקה השעה, והתור הארוך לא אפשר זאת.
עם התפרצותה בקול בכיות ושבר, דלתו של מרן נפתחה, וקבלת הקהל נעצרה לכמה רגעים, כשמרן יוצא בכבודו ובעצמו לברר את פשר קול הבכי.
אותה אשה נגשה למרן, וסיפרה לו את מבוקשה, מיד החל מרן להרעיף עליה ברכות שתזכה לבנים יראי שמים, תלמידי חכמים, גדולי ישראל, תוך כדי שהיא נרגשת ובוכה. לא נותרה שום עיין יבשה, כולם בכו שם היאך לא נהגו ברגישות כלפי אשה שבסך הכל ביקשה ברכה על ילדיה, ורק מרן רבינו הגדול חש בצערה, כמין צוהר בליבו שצופה ומרגיש בצערן של ישראל, ויצא מיד להשקיט את ליבה.
וכך בכל יום היו עולים לביתו של מרן אנשים רבים ומתנים בפניו את צערם. מרן היה לוקח הכל לליבו, ופעמים אף יותר מהאנשים עצמם. ולמרות שהיו נשמעים באוזניו בכל יום ויום סיפורי צרות רבים, בכל זאת לא היה ליבו גס בצרות, היה מתרגש בכל מקרה מחדש, באשר הוא.
(שלהבת יוסף חי).