סיפר הגאון הראשון לציון הרב שלמה משה עמאר שליט"א:
מעשה שהיה בשמחת חתונה שהיו שם כמה מגדולי הדור, ועל ראש צבאם מרן ע"ה שהיה ראש לחכמים ותפארתם בכל אתר ואתר, ואני עמדתי באולם, והנה מרן ע"ה נכנס וכעין החשמל לפניו (שכל מקום שהיה נכנס חיל ורעדה נתפס בלבבבות ואין מי שנשאר אדיש). וניגשתי בהתרגשות לנשק את ידו, והמשיך למקום שבו ישבו החכמים עד לתחילת החופה. ואחר זמן פנה אלי בעל השמחה, שאלך לפנים לשבת במושב החכמים, ומשעמד על כך ניגשתי והייתי נותן שלום לגדולים שישבו שם, אך למרן ע"ה לא ניגשתי משום שכבר נישקתי את ידו בכניסתו לאולם. ולפתע הושיט לי את ידו וקרא לי לשלום, ותיכף ניגשתי ונשקתי שוב את ידו, וחשבתי שמפני הלחץ שהיה בכניסתו לא שם לבו שכבר קידמתי פניו לשלום. והתביישתי שמא תהיה מחשבה שנמנעתי מלתת לו שלום, וניגשתי שוב ואמרתי לפניו שכבר אמרתי לו שלום. והוא השיבני מיד, ידעתי בני ידעתי, וגם הזכיר לי איזה עניין שאמר לי בכניסתו, והוסיף ואמר: "אבל כאן יושבים רבנים שלא ראו מה שהיה בכניסה, ושמא יחשבו שיש בינינו דבר מה ח"ו, ע"כ צריך לכפול בנתינת שלום". והיה לי שיעור חשוב בדרך ארץ, שצריך גם להיות נקיים מה' ומישראל (ראה במסכת שקלים דף ח).
(ויוסף הוא המשביר לכל הארץ).