מידי שבוע אתר "מורשת מרן" מביא תשובה הלכתית חדשה, מאשר השיב מרן פוסק הדור הראשון לציון והרב הראשי לישראל הגאון רבינו יצחק יוסף שליט"א, מח"ס ילקוט יוסף , שולחן המערכת, עין יצחק ועוד.
השבוע המאמר עוסק בנושא: האם יש דין יין נסך ב"ויסקי"?
בס"ד, א' סיון תשפ"א, 1222-4/פ"א
דברי ברכה
הובא לפני גליונות הספר "נתן ליראיו" הלכות יין נסך, מעשה ידיו של האברך היקר והנעלה, שוקד באהלה של תורה, משנתו סדורה וערוכה, יראת ה' היא אוצרו, ועליו יציץ נזרו, שמן תורק שמו, כבוד שם תפארתו, כה"ר רבי נתן עידן בלסיאנו שליט"א מלוס אנג'לס קליפורניה.
דבר נאה ויפה עשה המחבר לזיכוי הרבים למנוע מכשלות לציבור להוציא ספר בעניני יין נסך, הלכות עם מקורות בקצרה הלכות אקטואליות שנפגשים בהם יום ביומו לדעת את אשר יעשון מה מותר ומה אסור, אשר נתקלים בהם ובפרט בארצות הנכר, והמחבר סידר ההלכות בסדר נאה ונכון מה שפסקו הפוסקים ובפרט במה שפסק מרן מלכא, פוסק ומופת הדור, אאמו"ר מרן רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל בספר הליכות עולם והספרים החשובים והנפלאים מאשר השאיר לנו ברכה, וכביר מצאה ידו לסדר הדברים בטוב טעם ודעת, תפוחי זהב במשכיות כסף, דבר דבור על אופניו, ולפעלא טבא אמינא איישר חיליה לאורייתא.
א. והנה נשאלתי אודות כשרות המשקה "ויסקי" שהתיישנו בחביות עץ (SCOTCH) יש מהסוגים הכי טובים, ככה אמרו המומחים שמתיישנים בחביות שרי SHERRY)) השרי הוא סוג יין מחוזק לא כשר אלא מהגויים יש אומרים שהאגרות משה התיר בזה ויש אומרים שלא דיבר על המקרה הזה ואסור להשתמש בוויסקי כזה. מה להראות למבקשים.
והנני להשיב: כי הנה נדון זה דיברו גדולי האחרונים ועד אחרוני האחרונים, והרבה קולמוסים נשתברו בדבר זה, ע' בשו"ת מנחת יצחק ח"ב (סימן כח) שבזמן מושבו בלונדון בעיר מנצ'סטר היו נוהגים בה מעולם אף יראים לשתותו, והאריך בזה מאד משום חשש שמעורב בזה סתם יינם, וע"ע במ"ש בח"ז (סימן נ"ט ס), וכן דן בזה בשו"ת אגרות משה ח"א חיו"ד (סי' סא) ובח"ב חיו"ד (סימן ל"ו), ובח"ג חיו"ד (סימן ט"ו). ובשו"ת משנה הלכות ח"י (סימן קח). ובאורך בקובץ אור ישראל (תשרי תשס"ח גליון מט) כמה תלמידי חכמים כתבו בענין זה, וביניהם רבי עקיבא פאדווא, בנו של הגאון בעל שו"ת חשב האפוד, שהאריך וחקר בכל זה וחזר והשיב בגליון קובץ אור ישראל (גליון נב), ושוב חזר והדפיס תשובתו בספרו ושב ורפא לו ח"ג חיו"ד (סי' קכא) בתוספת נופך באורך מפי חוקרים ומומחים בתעשיית הוויסקי בזה, ע"ש באורך. וע"ע בקובץ גליון בית הלל ח-ט (תשס"א-תשס"ב) מאמרו של הרב יהודה שרשבסקי. ובספר כשרות המשקאות (אדרעי, ע' קפ והלאה). [וע"ע בבן איש חי שנה שניה פרשת בלק אות ה]
א. והנה יש מקומות שהיו מיישנים כשבע שנים ויותר, בחביות הבלועים מיין שרי, והמובחרים המה החביות ששהו בהם יין (שרי) כמה שנים, הטעם וריחו של הויסקי משתנה לפי ערך היין שהיו משתמשים בחביות. אמנם דבר זה כפי שמעידים היום חלק מהמומחים נשתנה וכמבואר להלן.
ב. יש שהויסקי נעשה מתערובת של אלכוהול, יין שרי נקי, ומתמציות של יין הנקרא שרי ויין והוא חזק מאד, וכל אלו אסורים מסתם יינם, ויש שמוסיפים מעט גליצערין ותמצית של פירות שונים.
והנה מבואר בש"ע חיו"ד (סי' קיד סעיף ו) שצריך ליזהר ולבדוק ולחקור בשכר ובמשקה של דבש שעושים העובדי כוכבים עכשיו, אם נותנים בהם שמרים של יין. וכתב הרמ"א שאם דרכן ליתן בו שמרים, אסור לקנות מהם אם אין במשקה ס' מן השמרים, והוא דלא עבידי לטעמיה, דלטעמיה אפילו באלף לא בטיל. ע"כ. ולכאורה בנ"ד ודאי שמשרים את הויסקי בחביות הבלעות מיין כדי לקבל טעם וא"כ אפ' באלף לא בטיל.
אמנם כבר השיב על כך בשו"ת מנחת יצחק הנ"ל בסוף התשובה (אות כא) שאיש חרדי מהמומחים הגדולים בעשיית יי"ש, הסביר להם כל ענין עשיית הויסקי מתחילת היצירה עד סופו, והעולה מדבריו הוא, שהויסקי נשאר שנים רבות בתוך חביות כדי שיתעבד היטב, והרבה גורמים לזה כגון המים והתבואה והאויר וכו', וכיון שבתוך החביות יש מין שרף המזיק להיי"ש צריך תחבולה להוציא, ולכן בארצות הברית מהבהבין החביות להוציא ממנו השרף (הארסי), ובכאן המציאו שהחוזק מהיין (שרי) מוציא השרף מהעצים, ומפני מיעוטו אינו מזיק להיי"ש, וכיון שהוציא ממנו השרף הנ"ל, שוב בפעם השני ופעם הג' מטילין לתוכו היי"ש בלא העבוד ע"י היין, (ויותר אין משתמשין בהחביות כי חוזק היי"ש מאבד קיום העץ), ואף "המומחה ביותר אינו מרגיש טעם היין" כי הוא מעט מאד מתחילה, רק מרגיש שינוי מי"ש שלא שמרוהו מלתתו לחביות שאינו מעובד ביין. עכת"ד. ומבואר שאין טעם של היין מהחביות מורגש בוויסקי ולכן ודאי שהוא בטל, דלא חשיב בכלל עביד לטעמא. וע"ע בשו"ת אגרות משה הנ"ל דס"ל דיין בטל בששה חלקים.
והרי בדין עביד לטעמא דלא בטיל כתב הרמ"א חיו"ד (סי' צ"ח סע' ח), וז"ל: "כל האיסורין הנוהגין בזה"ז מתבטלים בששים מלבד חמץ בפסח ויין נסך כאשר יתבאר כהלכותיהן, ובלבד שהאיסור אינו נותן טעם בקדרה, אבל אם נותן טעם באותה קדירה והוא איסור מצד עצמו, אפילו באלף לא בטל, כל זמן שמרגישין בטעמו, ולכן מלח ותבלין מדברים דעבידי לטעמא, אם איסורן מצד עצמם אינם בטלים". ע"כ.
הרי שגם דבר דעביד לטעמא אוסר רק כל עוד מורגש טעמו, שהרי כך כתב: "כל זמן שמרגישין בטעמו". ואין חשיבות דעבידא לטעמא אלא בשל כך שבפועל נותן טעם ביותר מששים.
וכן הוא בש"ך (שם ס"ק כ"ח) וז"ל: כלומר דכל האיסורין דעלמא דלא עבידי לטעמא מן הסתם בטלים בששים לפי שאין נותנים טעם ביותר מששים, אלא אם כן נרגש טעמו, דאז פשיטא דאסור. ע"ש.
ולפ"ז בנ"ד וודאי שאין הרגש של היין בויסקי אלא רק איזה השבחה מסויימת, וכבר השיב על כך בשו"ת מנחת אשר (וויס, ח"א סימן מד), דהלא מדוקדק מלשון הרמ"א דכל דבר שאסור מחמת עצמו "אפילו באלף לא בטל כל זמן שמרגישין טעמו ולכן מלח ותבלין מדברים דעבידי לטעמא אם אסורים מחמת עצמן אינן בטלים בששים", ובט"ז שם (ס"ק י"א) כתב "שוב ראיתי באו"ה (כלל כ"ה דין ו') וז"ל: דבר הנעשה לטעם כיצד כל דבר חריף כגון תבלין ומלח של הקדש אין בטיל. ע"כ, משמע דלא מקרי טעם אלא דבר חריף ולא שומן דאף "שגם הוא מטעים המאכל וממתיקו" מ"מ אין נרגש כ"כ כמו דבר חריף ע"כ שפיר בטל כמו כל האיסורים ומש"ה סיים כאן גם הרמ"א כגון מלח ותבלין". הרי לן דאף מה דלטעמא עביד אינו אוסר אא"כ יש בו טעם גמור ומש"ה נקטו מלח ותבלין אבל טעם קלוש אינו אוסר. וע"ש בפתחי תשובה (ס"ק ט') דגם יין דעביד לטעמא אינו אוסר, ובנ"ד, הרי ברור שאין טעם יין מורגש כלל אף לא לאיש אחד מאלף, וגם בין המומחים לדבר נחלקו הדעות אם היי"ש משתבח ע"י היין הבלוע. ע"כ.
ומפורש בש"ע חיו"ד הלכות יין נסך (סי' קכג ס"ד) יין שמערבין בו דבש ופלפלין, אם נשתנה טעמו מחמתם אינו נאסר במגע עובדי כוכבים. וע' בשו"ת בית דוד (חיו"ד סי' סה דכ"ט ע"ב) שכתב דמ"ש הפוסקים שכל שנשתנה טעמו אין בו משום יין נסך, אין הפירוש שאבד טעמו של היין לגמרי, שא"כ היה להם לומר שנתבטל טעמו כמו בביטול האיסורים אלא שקראוהו שינוי, שאין טעם היין מתבטל לגמרי, אלא משתנה טעמו מחמת דבש המעורב בו, וכן מוכח מדברי הרשב"א בתורת הבית שכתב בשם הרמב"ן, ויראה לי שאפי' בפחות משליש משתנה טעמו וריחו, ואם איתא הא לא בשינוי טעם תליא מילתא אלא בעינן שיתבטל טעם היין לגמרי ולא ישאר טעם יין כלל, לא מעט ולא הרבה, א"ו דלא בעינן ביטול טעם היין לגמרי אלא סגי בשינוי הטעם לבד, ובזה די להצילו ממגע עכו"ם. ע"כ ואע"פ שמתוך דברי החתם סופר בחידושיו ליו"ד (סי' קכג ס"ק ד) נראה דחולק על הבית דוד הנ"ל כבר הוכיח מרן אאמו"ר זצ"ל בספרו הליכות עולם ח"ז (ע' קמה) מדברי מרן החיד"א בשיורי ברכה (סי' קכג סק"ח) כדעת הבית דוד ודלא כהחת"ס. ע"ש. וא"כ י"ל ה"ה בנ"ד דכיון שלא נרגש טעם היין אע"פ שיתכן שלא נתבטל לגמרי מ"מ כבר לא שייך עליו שם יין נסך. ובעניין צבע הוסקי שמשתנה צבעו אולי מחמת היין שיש לדון ממ"ש השו"ע או"ח (סי' תקיג ס"ג) ביצה שנולדה ביו"ט שלבנו בה התבשיל וכיו"ב, מידי דלחזותא וטעמא עביד, לא בטיל. ע' מה שהשיבו ע"כ בקובץ אור ישראל הנ"ל (גליון מט ע' מט).
ואין לומר הרי קי"ל אין מבטלין איסור לכתחי' וע"י שהגוי מבטל את היין בויסקי הוי ביטול איסור לכתחילה, ואין לנו לקנות דחשיב לכתחילה, כבר השיב על כך מרן אאמו"ר זצ"ל בשו"ת יביע אומר ח"ז חיו"ד (סי' ז) להרה"ג רבי יצחק שחיבר (שליט"א) הרב הראשי בארגנטינה, בדבר קפה ארליסתאן העשויה כמו נס – קפה, שמערבים בה חומר אסור שנעשה מאבק נבלה וטרפה ומבהמה טמאה, ומסתמא יש בקפה יותר מששים לבטלו, וגם נתברר שאין בקפה שום טעם איסור כלל. אלא הא קי"ל שאין מבטלין איסור לכתחילה ולכאורה אין לקנות מן הגוי שעשה כן לכתחילה, וע"ז השיב אאמו"ר שם באות ד כמ"ש בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג סי' קס), שנשאל אודות נכפה שעכו"ם רוצה להאכילו לרפואתו דבר טמא, והשיב, שאפילו במקום סכנה כה"ג אם אין הרפואה ידועה אסור, כיון דהוי דרך הנאה. ומ"מ אם כבר ביטל העכו"ם את השרץ ע"י תערובת באופן שנתבטל בששים מותר, ואף על פי שהעכו"ם ביטלו לכתחלה, כיון שלא ביטלו ישראל מותר. ע"ש. ומוכח שכל שנעשה ברשות הגוי שלא בציווי ישראל לא חשיב לכתחלה אלא דיעבד. ואף שי"ל דשאני התם דהוי לצורך רפואה. מ"מ מסתמות דבריו משמע שכל שאין הביטול נעשה ע"י ישראל מותר בכל אופן. וכן כתב בפשיטות בשו"ת קול אליהו ח"ב (חיו"ד ס"ס ב) שכל שנעשה ביד הגוי לא מקרי לכתחלה אלא כדיעבד, כמ"ש הרמ"א (בסי' קכב ס"ו), וכן דעת מרן בש"ע (סי' קיד). וכן אמרו בגמ' (ע"ז לט:) דבש למאי ניחוש לה, אי משום גיעולי עכו"ם נטל"פ הוא וכו'. ואם איתא דלקנות מן העכו"ם מקרי לכתחלה הא קי"ל דנטל"פ דוקא בדיעבד שרי, אלא ודאי דהא נמי דיעבד מקרי. ע"כ. (ולא זכר שר מדברי הרדב"ז ודעמיה). גם בשו"ת נודע ביהודה מה"ת (חיו"ד ס"ס נו) כתב בפשיטות שהקניה מן הגוי דבר שיש בו איסור שנתבטל בששים חשיבא כדיעבד ומותר. ע"ש. גם הגאון מלובלין בשו"ת תורת חסד (חאו"ח סי' כא סוף אות א) כתב, ואמנם בעיקר הדין שכתבנו לעיל בשם הגהות שערי דורא שאם נתבטל האיסור ביד העכו"ם מותר לקנותו לכתחלה מן העכו"ם, וכן פסק גם המהר"ם מלובלין בתשובה (ס"ס קד), מצאתי להרדב"ז ח"ג (סי' תקמז) שפסק שאסור לקנות לכתחלה מהעכו"ם, דהוי כאילו מבטל איסור עכשיו לכתחלה. ותמיהני על האחרונים שלא העירו בזה. ומכל מקום נראה שהעיקר כדברי הגהות שע"ד ומהר"ם מלובלין, והרדב"ז עצמו הרגיש שמדברי הרשב"א משמע להתיר בכה"ג. ע"כ. וכ"פ בשו"ת שם אריה (חאו"ח סי' ח). ובשו"ת חלק בנימין (סי' לד). ובשו"ת הרמ"ץ (חאו"ח סי' כח אות ו). ובשו"ת הגאון מהר"א גוטמאכר (חיו"ד סי' לב). ובשו"ת חשב האפוד ח"ב (סוף סימן קד). ע"ש. ושוב ראיתי בשו"ת אמרי בינה (בדיני בשר בחלב ס"ס יד) שתמה על הרדב"ז שכתב לאסור לקנות מן הגוי דבר שנתבטל בששים, שהרי מבואר בכל הראשונים שכל שכבר נתבטל ביד הגוי, אין שום איסור לקנותו, דחשיב כדיעבד. ואפי' לדעת הראב"ד בהשגות (הובא בה"ה פ"ג הט"ז, ובהר"ן פ"ב דע"ז לה א) שכתב, שבכל דבר של עכו"ם לא הלכו בו חכמים אחר נתינת טעם, ואין מטעימים אותו לקפילא, והיכא דשכיח ביה טעמא אוסרים אותו לעולם וכו', מ"מ הא לא אתי עלה מטעם אין מבטלין איסור לכתחלה, שאין זה סברא, אלא שגזרו חז"ל שלא ללכת בתערובתן של גיעולי גוים אחר נתינת טעם, ואף בזה רבו החולקים, ובשלחן ערוך הכריע להתיר וכו'. ע"ש. והן עתה ראיתי להגאון רבי אברהם הכהן ז"ל בס' בית אברהם על יו"ד ח"ב (סי' קח ס"ק יג), שפסק כהרדב"ז שאסור לקנות מן הגוי דבר שנתבטל בו איסור בששים, משום שכשקונהו מן הגוי הרי זה כמבטלו בידים, משא"כ בנידון הב"י (ס"ס צז) כל שכבר נאפה חשיב דיעבד. ע"ש. ואין דבריו מחוורים. ולכן העיקר כמ"ש הרב זבחי צדק (סי' קח ס"ק יא), להשוות דינו של מרן הב"י (ס"ס צז) שהתיר לקנות הפת שנאפית עם הצלי שלהם, דחשיב דיעבד, אפי' יש לפניו פת אחרת, למ"ש הרמ"א (סי' קכב ס"ו) שהקניה חשיבא דיעבד, ואף על פי שהרמ"א בהגה החמיר כשיש פת אחרת לפניו, אנו אין לנו אלא דברי מרן שקבלנו הוראותיו. ע"ש. ואפי' את"ל שלא יצא הדבר מידי ספק, הא קי"ל דכל דבדיעבד שרי לכ"ע, ספקו מותר לכתחלה, וכמ"ש כיו"ב מרן בב"י אה"ע (סי' קנט), והמהר"ח בן עטר בס' פרי תאר (סי' ח סוף סק"א). עכת"ד. והוא הדין לנ"ד.
וכן העלה בשו"ת מנחת שמואל ח"ג חיו"ד (סי' ב) להתיר את משקה הוסקי והבירה, שמניחים אותם תוך חביות מיוחדות על מנת שיקבלו טעם וצבע מעץ האלון ממנו עשויה החבית, אולם חביות עץ אלו ספוגות ביין נסך באשר אכסנו בהם קודם לכן יין נסך, ונראה דאף לכתחילה מותר לקנות אותם משקים וכדעת הפוסקים שאין איסור מבטל איסור לכתחילה.
וע"ע בשו"ת ושב ורפא לו הנ"ל, שכתב שרוב הויסקי הסקוטי הרגיל הנמכר היום נעשה ממשקה שהתיישן בחביות ויסקי אמריקאי ולא בחביות יין כלל ואף אם יש מקום לחשוש שאולי בתוך התערובות של סוגי הויסקי הרבים שנכללו בתערובת הסופי היו גם אחדים מאותם מועט שמשתמשים עדיין בחביות של יין הרי יש בזה כמה ספקות, אולי לא היה בתערובות מאלו שהשתמשו בחביות יין אף אם השתמשו בחביות היין אולי כבר נתייבשו החביות ועברו עליהם יב חודש או אולי השתמשו בחביות שמילאו בהם כבר ויסקי פעם אחת או פעמיים שאז ודאי לא מרגש בהם טעם היין וכו', ע"כ.
ומ"מ כיון שיש עוד מרכיבים נוספים בתעשיית הויסקי ויש כמה שינויים בתהליכי הייצור מכפי שהיה מקובל בעת שנכתבו התשובות לפני ארבעים וחמשים שנה, וכמ"ש הרב יהודה שרשבסקי (בקובץ בית הלל הנ"ל) שכיום השמרים הניתנים בוויסקי כמו גם ביתר המשקאות החריפים משווקים ע"י מפעלי השמרים המגדלים כמויות גדולות של שמרים וחיידקים אחרים ע"ג מצעי גידול שאסורים באיסורים מן החי, ומ"מ העלה להקל משום זה וזה גורם ע"ש. אין ספק שנכון להחמיר לשתות אך ורק משקאות וויסקי או שאר משקאות שיש להם פיקוח והכשר מוסמך, וכמו שמורה הרבנות הראשית לישראל, ועליו תבוא ברכה. וע"ע בכשרות המשקאות (אדרעי עמ' קפא) שהביא רשימה של משקה הויסקי הנמצא תחת השגחה, וכן הוא בספר ושב ורפא לו הנ"ל.
ב. ובדבר מי שיש לו עובד זר בבית, האם מותר לו לערות ג' טיפות מים לכוס הקידוש.
הנה מרן הש"ע ביו"ד (סי' קכ"ה סעיף ז') כתב: עובד כוכבים, שזרק מים לתוך היין מותר, אפילו בשתיה, והוא שאינו מכוין למוזגו וכו', אבל אם מכוין למזוג אסור בשתיה. ולמזוג היינו לעשות את היין ראוי לשתיה, ולכן כתב הש"ך (בס"ק י"א) ונראה דבארצות האלו שאין דרך למזוג בכוס שרי אא"כ ידוע שכוונתו היתה למזיגה. ע"כ.
וע' בספר ילקוט יוסף שבת כרך א' חלק שלישי (עמו' ש"צ) שנתבאר, שמותר לאשה שאינה טהורה למזוג טיפות מים על היין של הקידוש בפני בעלה, ובהערה ביארנו דשמא כל איסור מזיגת מים ליין בפני בעלה היינו רק באופן שהמים באים להשביח את היין, אבל אם היין משובח גם בלא מזיגת המים, וכל מזיגת המים על היין אינה באה אלא לשם איזה ענין ע"פ הסוד, להגביר החסדים על הגבורות, לכאורה אין בזה איסור של מזיגה בפני בעלה, וה"ה לענין גוי שאין זה מתכוון למוזגו ומותר.
ומה שכתב הרמב"ם (בפי"ג מהלכות מאכלות אסורות הי"ג) לא ימזוג העכו"ם מים לתוך היין שביד ישראל שמא יבוא לצוק היין לתוך המים, נראה דהיינו כשעושה מזיגה להשביח היין, ובזה גזרו שמא יבוא לצוק היין לתוך המים, אבל כשאינו עושה מזיגה כלל, ורק נותן ג' טיפות מים לא גזרו בזה. ודו"ק. וע' בכנסת הגדולה (הגהות בית יוסף יורה דעה סימן קכה).
ג. ובענין ריקון המיכלית של בוצרת מכנית של ענבים, שהתוצרו בתוכה ענבים ויין בשעת בצירה מחמת הקטיף וכובד הענבים, ורוצים לרוקנה למכליות ומשאיות הנמצאות בשדה ולא ביקב עצמו, וכיו"ב, אם מותר לעשות כן ע"י גוי או יהודי שאינו שומר שבת בפרהסיא?
בראשית כל אציין כי כפי שראיתי כבר כתבו בכך רבות מפוסקי זמנינו בשו"ת, ובקבצים תורניים, באריכות לבאר את ההליך של הבציר ואופן פעולת המכונות הללו, והרוצה ללמוד יקחנו משם (שו"ת דברי דוד ח"ג חיו"ד סי' כג, וח"ה חיו"ד סי' יח, ובשו"ת והרים הכהן ח"ד סי' מג, ובשו"ת ישא יוסף חאו"ח סי' נג-נה, ובקובץ שערי הוראה ח"ז ע' קכח, ועוד) ואני לא באתי אלא לעמוד על עיקרי הדברים באשר שאלוני לחוות דעתי להורות הלכה למעשה כנשיא מועצת הרבנות הראשית לישראל, והן אמת שכבר האריכו בכך האחרונים הנ"ל, מ"מ אף אני לא אחשוך מלומר את מה שנלע"ד.
וכהקדמה יש לדעת מאימתי נקרא יין ליאסר במגע עובדי כוכבים, הנה כתב מרן השו"ע חיו"ד (סי' קכג סע' יז) משהתחיל להימשך דהיינו משנמשך על הגת בעצמו, כי הגת הוא מדרון. ואם פינה החרצנים והזגים והיין לבדו נמשך מצד העליון לצד התחתון, ונשאר היין לבדו עומד, נקרא המשכה ונאסר כל מה שבגת, אפילו לא נגע אלא בחרצנים ובזגים, אם יש בהם טופח על מנת להטפיח. אבל כל זמן שלא הבדיל היין עד שולי הגת, מן החרצנים והזגים, לא הוי המשכה. עכ"ל. ומבואר מדבריו שכל זמן שיש יין שמעורב עם ענבים ולא הפרידן זה מזה אינם נאסרים במגע הגוי, וא"כ יש לומר דבנ"ד שהענבים מעורבים עם היין לא נאסרים כלל בעירוי הגוי. אלא שבאמת דין זה לא נפיק מפלוגתא דרבוותא וכפי שיבואר בע"ה.
בגמ' ע"ז (נט.) בעו מיניה מרב כהנא: עובד כוכבים מהו שיוליך ענבים לגת? אמר להו: אסור, משום לך לך, אמרין, נזירא, סחור סחור לכרמא לא תקרב. איתיביה רב יימר לרב כהנא: עובד כוכבים שהביא ענבים לגת בסלין ובדודורין (רש"י גיגיות קטנות), אף על פי שהיין מזלף עליהן – מותר! א"ל: הביא קאמרת? אנא לכתחלה קאמינא. ע"כ. ושמעינן מגמ' זו שאין להוליך ע"י גוי גיגיות לגת, שיש בהם ענבים שיוצא מהן יין, לכתחילה, משום הרחקה מאיסור יין נסך.
ונחלקו הראשונים בבאור סוגיא זו בתוס' שם (ד"ה מהו) כתבו, שרשב"ם פי' כשבוצרים הענבים ונותנים אותם בסלים להוליכן לגת דין זה, מתמעכין ונכבשין הענבים זה על זה והיין מזלף ומטילין אותן בגת מהו שיוליכם עובד כוכבים לגת מי חשיב ההוא "שמזלף לעשות יין נסך" במגע או לא והא דנקט מהו "שיוליך לגת", לא מיבעיא ליה, אם יכול ליתן הענבים בתוך הגת דאם יש יין נמשך אסור ואם נתן הענבים בגת נאסר כל היין שבגת, ואם אין יין בגת פשיטא ליה דנותן לתוך הגת ענבים ואינו חושש. ע"כ. היוצא מדברי רשב"ם שהספק הוא על עצם שפיכת הענבים עם היין היוצא מהם אם יש חשש שכוונת הגוי לעשות יין נסך, ולכן גם כשהגת ריקה מיין יש חשש איסור יין נסך. אלא שהתוס' שם הקשו על דברי רשב"ם ודחוהו, ולכן כתבו בשם ר"י לפרש שמדובר בגת שהתחיל להימשך יין מתוכה, דאי לא התחיל פשיטא שמותר והולכת ענבים עם יין היוצא מהם פשיטא שמותר אלא מיירי בזריקה לגת, ומיבעיא אם אסור דהוי כמו מזגו עובד כוכבים דאמרינן לעיל "שמא יגע ביין שבגת".
וכשיטת רשב"ם כתב הר"ן על הרי"ף (כז:) שכן כתב הראב"ד ז"ל שטעמא דמילתא מפני שבאותן דרדורין דהיינו גיגיות קטנות שמוליך בהן יש בהן יין שזב מן הענבים וכשהעובד כוכבים שופך מן הענבים נשפך גם כן היין על ידו "ואף ע"פ שאינו יין גמור מפני שעדיין לא נמשך בגת" אסרינן לכתחלה משום לך לך אמרין נזירא "אטו שפיכת יין גמור" אבל דיעבד שרי, ולפי שיטה זו הורה הראב"ד, שאם סייע ישראל את העובד כוכבים בשפיכת הדרדורין מותר ואפילו לכתחלה, דכיון דביין הגמור הנשפך על ידי ישראל ועובד כוכבים שרינן בדיעבד בפרק השוכר (דף עב ב) ואף ע"ג דלכתחלה אסרינן התם משום דלמא משתלי ישראל ושדי עילויה דעובד כוכבים וה"ל כח עובד כוכבים גרידא, הכא לא גזרינן דהויא לה גזירה לגזירה, דאפילו כי שדי עובד כוכבים לחודיה לא מיתסר אלא משום גזירה דיין גמור. ולפי דברי הראב"ד צ"ל דסלין דקאמר במזופפין דומיא דדרדורין שהיין מתעכב בהן שאילו בסלין מנוקבין אין לחוש לדבר שהרי אין היין מתעכב בהן. ואחרים פירשו דמאי דאסרינן בעובד כוכבים שיוליך ענבים לגת היינו טעמא משום דבגת "שיש בו יין שכבר נמשך עסקינן" וגזרינן שמא יגע ביין שבגת והא דתניא ואף על פי שהיין מזלף עליהן לאחר ששפכן בגת קאמר, והכי משמע בתוספתא דגרסינן התם עובד כוכבים שהיה מעלה ענבים בסלין ובדרדורין לגת "אף ע"פ שנפצן בגת והיין מנטף על גבי ענבים מותר", ולזה מטין דברי הרמב"ם ז"ל בפרק י"ג מהלכות מאכלות אסורות, ולפי שטה זו בגתות שלנו שלעולם אין היין צף בהן על גבי הענבים, אין לחוש לעובד כוכבים שמוליך ענבים לגת. אבל לשטת הראב"ד ז"ל צריך ליזהר בדבר. ע"כ.
והבית יוסף (חיו"ד סימן קכה סע' ו) אחר שהביא דברי הר"ן, כתב שהרשב"א כתב שתי סברות הללו בתורת הבית הארוך (ב"ה ש"ב מז.) וסברא שכתב הר"ן בשם אחרים כתבה הרשב"א בשם הרמב"ן (נח: סוד"ה מגעו ע"י ד"א) ונראה שהוא סובר כן, וכן כתב הרא"ש (סי' ח) דמיירי במוליך ענבים לזרקם" בגת בעוטה שהתחיל היין להימשך" וזהו כפירוש הרמב"ן שכתבו הרשב"א והר"ן ז"ל. ע"כ.
יוצא איפוא מדברי מרן הב"י שרוב הראשונים הרמב"ם, הרמב"ן, הרא"ש, הרשב"א סוברים, שכל זמן שאין יין בגת מותר להשליך לתוכה ענבים עם יין היוצא מהם, וכ"פ המאירי שם (ע"ז נט.) שעיקר הדברים שאם אין יין בגת להולכת ענבים אין חוששין כלל, ואין בזה תורת יין כלל אף בכדי לגזור עליו ליין אחר ואף לכתחלה. ע"כ.
וכתב הט"ז (שם ס"ק ט) שלכל א' מהפירושים יש חומרא וקולא. להרמב"ן יש חומרא לכתחלה אפי' בסלים נקובין אסור לערות לגת שיש בה יין, וקולא בגת שלנו שאין יין צף ע"ג ענבים מותר לערות, ולהראב"ד איפכא, ונ"ל שיש עוד נפקותא מיניה דהיינו שמוליך העובד כוכבים ענבים בסלים שאינם נקובים "לכלי אחר שאינו גת" דלטעם הראב"ד אסור ולהרמב"ן מותר, וכן משמע מדברי הב"י. ע"כ. וכ"נ מלשון המאירי שכתב נמצא לדעת זה (הראב"ד) שבזמן הזה שהגוים מביאים ענבים לגיגית שאין להניחם להריקם בגיגית לכתחילה. ע"כ. מכל הלין מבואר שלדעת הראב"ד יש איסור לגוי לערות מיכל שיש בו ענבים עם יין שיוצא מהם אפ' למיכל אחר שאינו גת שעושים ממנו יין אלא א"כ המיכלים נקובים שאז לא גזרו בכך, וכמ"ש הט"ז שם שטעמו של הראב"ד כיון שבשעה ששופך הענבי' ממילא נשפך גם היין שביניהם לכתחלה גזרו כאן משום לך לך כו' דהיינו שלא ישפוך הענבים כיון ששופך גם היין צלול שביניהם, ואף על פי שאין כאן איסור דהא אין שם יין עליו מ"מ גזרו שמא פעם אחרת ישפוך יין צלול גמור, ומ"מ דיעבד שרי כיון שהוא אינו מתכוין כלל אפי' לאותו יין. אבל לדעת הרמב"ן בכהאי גוונא מישרא שרי כיון שהמיכל שלתוכו מערה הגוי אינו גת שנמשך ממנו יין.
והנה מרן השו"ע (סימן קכה סעיף ו) כתב בזה"ל, עובד כוכבים שהביא ענבים בסלים ובדרדורים (פי' רש"י גיגיות קטנות) "וזרקן לגת שיש בו יין דרוך", מותר בדיעבד, אף על פי שיש בדרדורים יין שזב מהענבים שבהם. ואם ישראל מסייע לעובד כוכבים בזריקתו לגת, מותר אפילו לכתחלה.
ובפשטות מדברי מרן השו"ע שנקט לגת "שיש בו יין דרוך", נראה דס"ל כמו הרמב"ן ורוב הראשונים וכמ"ש בב"י, שכל האיסור להשליך אך ורק לגת שיש בו יין, אבל בגת שאין בה יין וכ"ש דולבים ומשאיות שאין בהם יין משוך אין איסור.
וכן כתב הגרעק"א בגליונו על השו"ע שם, "שהמחבר נקט לגת שיש בו יין דמשמע דס"ל כהרמב"ן". אלא שהקשה הגרעק"א שהרי מקור הדין בדברי הרשב"א בתורת הבית, ושם מוכח דכל מה דמהני שישראל מסייע לגוי זה דוקא באין יין בגת אלא דאסור מחשש היין שע"ג ענבים בדרדורים דמחליף ביין גמור, בזה אם ישראל מסייע מותר כיון דאף ביין גמור מדינא מותר דכח עובד כוכבים וישראל מעורב בו. אבל ביין בבור שאסור להרמב"ן מטעמא שמא יגע בידו ביין שבבור. בזה אין מעליותא במה שהישראל מסייע עי"ש. וא"כ המחבר דנקט לגת שיש בו יין דמשמע דס"ל כהרמב"ן ועלה קאמר ואם ישראל מסייע הוא. וצ"ע. וכן הקשה הר"ב פנים מאירות בחידושיו להלכות יין נסך (סימן קכה ס"ק ה) שדווקא לשיטת הראב"ד אם סייע ישראל את הנכרי בשפיכת הדרדורים מותר אפילו לכתחילה אבל לפירוש הרמב"ן שהחשש שמא יגע ביין שבגת אפילו אם ישראל מסייעו בשפיכה נמי אסור דהחשש הוא שמא יגע ביין שבגת ולפ"ז מה שמר"ן כתב שם סעיף ו זה מורכב משני הדיעות יחד (ראב"ד ורמב"ן) והדברים צריכים עיון.
והחזו"א יו"ד (סימן נ' ס"ק ג') הסכים עם הגרעק"א שדעת "המחבר כדעת הרמב"ן" ועל קושייתו של הגרעק"א תירץ, דלעולם לא חיישינן שמא נגע בזמן שישראל מסייע שהרי לא אמרו בגמ' (ע"ז עב) אלא דלמא אשתליתו וכו', אבל שמא נגע עכו"ם ביין לא חיישינן, ולא גרע נותן בגת מנותן בכלי, והכא לא חיישינן דלמא שביק ומנח ליה ביד נכרי דהא אפילו אם מנח ליה מותר דיעבד, והא דגזרינן שמא יגע נראה דלא משום שמא יגע עכשיו הוא אלא שלא יהיו רגילין בכך ויזלזלו באיסור מגע עכו"ם. עכ"ל. וכדברי החזו"א כן הוא להדיא בדברי הריטב"א והמאירי (שם), שגם לדעת הרמב"ן אם ישראל מסייע לגוי מותר לכתחלה, שהרי ביין גמור לא נאסר אלא שמא יניחנו כולו לגוי ונאסר אף בדיעבד, וא"כ בזו שאם הניחו לגוי כולו מותר בדיעבד בסיוע ישראל מותר לכתחלה.
וא"כ נוכל לומר בפשטות שדעת מרן השו"ע כדעת הרמב"ן וקושיית הגרעק"א מיושבת מדברי הראשונים ומרן החזו"א, שלכן כתב מרן שאם הישראל מסייעו מותר לכתח' וזה מועיל אף לדעת הרמב"ן. ולדינא פסק החוז"א (שם סוס"ק ב) שנראה "דאם אין יין בגת מותר לכתחילה" וכדעת הרמב"ן (וכ"ה בתו' נ ב' וכן הסכים הרשב"א).
ולפ"ז יוצא לדינא שלדעת מרן השו"ע אין כל חשש בשפיכת הענבים עם היין היוצא ממנו, ממכלית הבוצרת למשאית או לשאר מכליות הנמצאות בשדה, וכל מה שיש חשש לאסור הוא אך ורק בשפיכה מהמשאית לגת ביקב עצמו.
אלא שהגאון רבי יוסף מולכו בספר שלחן גבוה שם (אות טז ואילך) כתב שהן אמנם שהכנה"ג שם (הגה"ט אות יח) כתב שדווקא אם יש ענבים ויין בגת אסור לכתחילה לערות, אבל המשאוי הראשון שעדיין אין יין בגת מותר לכתחילה שאינו אסור אלא משום גזירה דילמא נגע ביין שבגת ומקורו משו"ת תמים רעים (סימן יז), אבל לא זכר שהוא לסברת הרמב"ן דמשום היין שבגת נגעו בה אבל להראב"ד דמשום היין שבשולי הדרדורים נגעו בה, א"כ אפילו במשאוי ראשון נמי אסור לכתחילה, "והטור ומרן השו"ע" חששו לסברת הראב"ד. ושם (אות יז) כתב דאי הטור ומר"ן ס"ל כהרמב"ן הי"ל לכתוב, ואע"פ שהיין צף בגת ע"ג הענבים שהיו שם מקדם, שהיא סברת הרמב"ן והרמב"ם והרא"ש, אלא כיון שכתבו אע"פ שיש בדרדורים יין שזב מהענבים מותר בדיעבד, כ"ש שאם יש יין שצף בגת שמותר בדיעבד שהרי הגוי לא נגע ולא פגע ביין שבגת, כמו שנגע ביין שבדרדורים דאתי מכוחו לגת, וממה שלא כתבו הטור ומר"ן דאע"פ שיש בדרדורים יין שזב מהענבים מותר לכתחילה לגוי לשאת ולערות כדהרמב"ן ודעימיה, נראה שבהא חשו בזה לסברת הראב"ד שלא להתיר גם זה אלא בדיעבד. עכ"ד.
וכן נראה מדברי הש"ך שם (ס"ק ט) דנקיט בדעת מרן השו"ע דס"ל כדעת הראב"ד שכתב טעמו של מרן שמותר בדיעבד, כיון שעדיין לא נמשך יין בגת, ולכתחלה אסור אטו שפיכת יין גמור, רשב"א ור"ן בשם הראב"ד. עכ"ל. הרי דס"ל בהדיא דדעת מרן כדעת הראב"ד, והט"ז הנ"ל פסק שיש להחמיר, כשני השיטות הראב"ד והרמב"ן, ולכתחילה אין להקל לתת לגת שיש בו יין ענבים בסלים נקובים, "ואין ליתן ענבים בגיגיות שאינן נקובות לגת ריקה [ודברי המהריק"ש בהגהותיו (ערך לחם) צ"ע, שכתב שמקור דברי מרן הם מהרמב"ם (מאכלות אסורות יג, יג) שלא התיר בדיעבד כי אם ההולכה לגת, ולכתחלה אסור שיוליך שמא יגע או ידרוך, אבל זרקן ודאי שהוא אסור בשתייה כדין זרק החבית בחמתו, וזה ברור. ואולי הכא מיירי בשלא נמשך מה שבגת. ע"כ. וצ"ע שהרי הבית יוסף כתב להדיא שדעת הרמב"ם כדעת הרמב"ן וכמ"ש הר"ן שכן דעתו נוטה].
והנה הט"ז מבאר שטעמו של הראב"ד שגזירה זו הינה רק לכתחילה ובדיעבד מותר, מחמת שתי טעמים אחת שהגוי לא מתכוון ליין והטעם השני כי לא הייתה המשכה, ומדברי הט"ז מבואר שההיתר בדיעבד הוא רק כשקיימים שתי הסיבות יחד אבל אם אחת מן הסיבות איננה קיימת היין אסור גם בדיעבד, וע' בחזו"א (סי' נ סק"ב) שבפשטות טעמו הראשון של הט"ז הוא "כי אין הרבה יין בתוך הסלים" ולכן אין דעת הגוי על היין כיון שהיין מועט. ע"כ.
העולה מכל האמור:
שדין זה לערות ענבים עם יין היוצא מהם, למכלים הנמצאים בשדות ולא לגת (יקב) עצמו, לא נפיק מפלוגתא דרבוותא ראשונים ואחרונים, וגם בדעת מרן השו"ע נחלקו האחרונים, וחלק מהם ס"ל שדעת מרן השו"ע כדעת הראב"ד שאסור לערות ענבים עם יין היוצא מהם אפ' למקום שאינו גת ואין יין נמשך שם, מחשש שמא יבוא לערות יין ממש, ובפרט שמפשט דברי הט"ז נראה שאם נשפך הרבה יין מהענבים גם בדיעבד אסור וכמ"ש מרן החזו"א הנ"ל, ורק שנשפך מעט יין עם הענבים בדיעבד יש להתיר או עכ"פ לכתח' ע"י סיוע של ישראל.
ובהיות שרוב ככל היין שנמצא תחת פיקוח הרבנות הראשית לישראל הוא בכשרות מהדרין, יש להורות לכתחילה שהעירוי והשפיכה של המכליות והדולבים הן ממכליות של הבוצרות עצמן והן משאר מכליות הנמצאות בשדות יש לעשות ע"י ידי ישראל יהודי כשר המקפיד על שמירת השבת, בפרט כפי שהראוני שיש מקומות שנשפך הרבה יין בשעת העירוי מהבוצרת או משאר מיכליות למכליות אחרות הנמצאות בשדה, שלדעת הט"ז אפ' בדיעבד נאסר היין וכנ"ל.
אמנם בדיעבד או בשעת הדחק, יש מקום להקל לערות ממכלית הבוצרת למכליות הנמצאות בשדה, כדעת הראשונים הרמב"ן ודעימיה וכדעת החזו"א שנקיט הכי לדינא וס"ל שכן דעת מרן השו"ע ובסתם יינם הוי ספק דרבנן לקולא.
והן אמת שגם בהפעלת הבוצרת עצמה ע"י גוי או יהודי שמחלל שבת, ראיתי שדנו בכך אחרוני זמנינו, שכן ע"י קטיפת וחבטת הענבים, יוצא מהן יין ע"י הבוצרת, והיין והענבים מתאספים למיכלית הנמצאת בבוצרת, מ"מ כבר הרחיבו בכך האחרונים להקל משום כוח כוח כוחו ע"י גוי דשרי, וכפי המבואר במרן השו"ע (חיו"ד סימן קכה סע' ב) דכח כחו ככחו דמי. ואם הוא כח כח כחו, כגון קורת הגת שגלגלה עובד כוכבים, שיש שם ג' כחות הדפין והגלגל והקורה, בדיעבד מותר אפילו בשתייה. ע"כ. וכיון שגם כאן שמשעת הקטיף עד אסיפת הענבים למיכלים עוברים כמה דרגות בחביטת המקלות בענבים ובמסוע של הבוצרת, הוי כח כוח כוחו דשרי. וכמ"ש ובשו"ת זבח שלום (ח"א סי' ח). ובשו"ת דברי דוד ח"ה (חיו"ד סי' יח אות ב), ובקובץ הליכות שדה (גליון 162 עמ' 7, וגליון 163 ע' ח.)
וברכתי להרב המחבר שליט"א שיהי רצון וחפץ ה' בידו יצלח, ויפוצו מעיינותיו חוצה להגדיל תורה ולהאדירה, וימשיך לשקוד על דלתות תורתינו הקדושה, סיב וביליה בה ומינה לא תזוע, לאורך ימים ושנות חיים, ירום ונישא וגבה מאוד, שובע שמחות וכל טוב.
בברכת התורה,
יצחק יוסף
הראשון לציון
הרב הראשי לישראל
