אורה זו תורה. בערים רבות בארץ הונהג סדר לימוד של שעה שעתיים ואף יותר בליל הפורים, ושכרו בצידו, ואשרי שיאחז ואימץ מנהג זה בכל בתי כנסיות ובתי מדרשות בארץ ובעולם, ואין לך סניגוריה גדולה מזו בשמי מרומים ביום המסוגל דנן. וכמו שכתב החתם סופר בשם רבותיו הק': 'כל העוסק בתורה בין מגילה דלילה למגילה דיומא מובטח לו שהוא בן העולם הבא' (חת"ס דרושים ואגדות, דרוש לער"ח אדר תקנ"ח).

בו ביום. רבו כמו רבו הקופות וקרנות הצדקה, כולם אהובים כולם ברורים וכולם פותחים את פיהם. והאיש הנלבב ידע את אשר לפניו, כי לצערינו רבו כמו רבו הדלים והאביונים, ובעיקר בני תורה שאין ידם משגת, והם מצויים ממש בקרב ביתו של אדם, ולפעמים ממש משפחתו ושאר בשרו, ומקרא מלא דרשו רבותינו: "ומבשרך אל תתעלם". ומצוה בו יותר מבשלוחו, בכך יהא ליבו נכון ובטוח שהמתנות הגיעו ליעדן בו ביום, ולידים הנכונות על פי גדרי ההלכה. לאחר מכן יתן כמובן גם בקופות למיניהן, וכל המרבה ה"ז משובח. מיותר לציין שאכן במקרים רבים ישנה עדיפות לשלוח על ידי שליח דוקא כדי לחסוך בושה מהמקבל. והכל לפי הענין.

ברוח הקודש נאמרה. בסוף המגילה (י', ב'): "וכל מעשה תקפו וגבורתו, ופרשת גדלת מרדכי אשר גדלו המלך. הלא הם כתובים על ספר דברי הימים למלכי מדי ופרס". למי שעלול לסבור בטעות כי המגילה מספרת היסטוריה בעלמא, בא הפסוק וטופח  על פניו: אם היסטוריה ביקשת לקרוא – כלך לך אל ספר דברי הימים אשר למלכי מדי ופרס,  אבל אסתר ברוח הקודש נאמרה!! (בשם הגר"י אברמסקי זצ"ל).

גאולה. כתב מרן  החיד"א ("לב דוד" פרק כט) וזה לשונו: "ובעיני הדבר פשוט. שאם כל ישראל היום הזה, אשר זרע עמלק לטבח יובל, ונפל המן הרע הזה – ראש מבית רשע, היו נוהגים בסדר קדושה, והשמחה היתה מקודשת לשמים, ויתר היום עוסקים בתורה כל אחד כפי שיעורו, על כן בשכר זה היינו נגאלים גאולת עולם וימחה זכר עמלק. כי היום הזה אשר החל לנפול ונפל מהם רב. הן עם ישראל אם היינו מתאמצים בתורה ומצוות כהיום הזה, רעה תבוא אליהם לזרע עמלק עד כלותם אותם, ובא לציון גואל. ועי"ש עוד.

דעה חכמה לנפשך. והיה מדריך כי הדרך הישרה היא לקיים מצות היום כמבואר בשו"ע ובפוסקים מתוך חדוות והתרוממות הנפש והתבוננות בגדלות הניסים והודאה לה' עליהם, ואז הריהי שמחה בטהרתה, ולא בדברים של תיפלות. ומשום כך לא נחה דעתו כלל מכמה דברים שנשתרשו בימי הפורים היוצאים מגדר שמחה של מצוה ובפרט דברים שיש בהם חוסר דרך ארץ וזלזול ח"ו בכבוד התורה או ענייני ליצנות, ועמד תמיד על המשמר שלא יכשלו בכך בימי הפורים. כדרז"ל כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דע"ז, דאדרבה שהיא מצוה. ומלבד זאת היה מתאונן על ריבוי קלות ראש בימים האלו במשתאות וכו' הגורם לביטול ת"ת הרבה יותר מכפי הדין, ולמעשים שאין הדעת היפה סובלתם. (הליכות שלמה, הנהגות הגרש"ז אויערבאך זצ"ל, ח"ב פי"א הע' 77). ישמע חכם ויוסף לקח!

הסתר פנים. זהו אחד  הטעמים שלא נזכר שם שמים במגילה. מיהו רמז יש בר"ת הפסוק "יבוא המלך והמן היום". שם הויה ב"ה. ולענ"ד נרמז דוקא כאן, לפי מה שאמרו רבותינו שקראה לאותו רשע, כדי שלא יאמרו ישראל אחות לנו בבית המלך, וישאו עיניהם למרום. וזהו שרמז כאן מה היתה כוונתה הנסתרת של אסתר בהזמנה זו, כדי שישליכו כל יהבם אל השי"ת בלבד. ודו"ק כי נחמד.

הכאת המן. אין לזלזל במנהגם של ישראל שיש לו שורש וענף בקדמונים. ואמרו בספרים כשם שמכים אותו למטה כך באותה שעה מכים ומוחים לאותו רשע למעלה. מיהו ודאי שאין לאפשר הפרעה בקריאת המגילה, וכך היה מרן רבינו הגר"ע יוסף זיע"א מזהיר גדולים על הקטנים, ודורש מדי שנה בשנה לאסוף את כל כלי המשחית מהילדים עד לתום קריאת המגילה. וכן פשט המנהג בכל תפוצות ישראל.

והשתיה כדת. עצה טובה קמשמע לן, החפץ לקיים מצוות 'חייב איניש לבסומי עד דלא ידע' כפשוטו, או השותה מעט יותר מלימודו, כשם שבכל מצוה יש להימלך בחכמים מביני דבר, כיצד לקיימה על הצד היותר טוב, כן ראוי וכדאי שישאל לבקיאים ומומחים, ויחזר אחר היין היותר נאות לקיום המצוה, ושאינו מביא לידי בחילה וקלקול האיצטומכא וכו', ובעיקר שישתהו בסדר נכון, ולא אליבא ריקניא, ולא ימלא גרונו מכל הבא ליד, ולא יערב ערבים שלא בחכמה, מין בשאינו מינו, כדי שלא תתערבב שמחתו ושמחת הנלוים אליו. ודי בהערה זו.

זרעונים. באורחות חיים כתב, נהגו לאכול בליל פורים אחר תענית אסתר זרעונים, זכר לזרעונים שהיו דניאל וחבריו אוכלים בבית המלך, וכ"כ הרמ"א בהג"ה (סימן תרצה, ב). ודע שר"א אבן עזרא כתב, היו אוכלים אורז הנקרא בלשון ערבי ארו"ז, והוא נכבד מאד וערב מן החיטה, ועושה דם טהור, וכו', והכלל כי המעט ממנו משביע והוא כבד במשקליו וגרגיריו דקין מאד ואינן עגולין וכו'. והנה האורז והאפונים הם זרעונים ומבריאים את הבשר, עכ"ל. ולפי מש"כ הבא"ח לפרש מנהג הבבלים לאכול סמבוס"ק בפורים הם גרגירי החומוס, וכמו שמשמע בסוף דברי האבן עזרא. ובשו"ת דברי יציב להגה"ק מצאנז קלויזנבורג (או"ח סימן רצז) כתב, שנסתבך הרבה בפירוש 'זרעונים' וכו' ושם נראה שכל הירקות בכלל זרעונים, ואולי גם בכרוב מקיימים המנהג דזרעונים. ומרן זיע"א סיכם בחזו"ע (פורים, עמ' קעט) 'ומנהג טוב לאכול זרעונים (ובכלל זה תבשיל אורז) בליל פורים'. כך שירא שמים יצא ידי כולם.

חזון עובדיה. מי שנפשו חשקה בשמחת פורים אמיתית, יואיל ויועיל בטובו לקבוע לימוד בספרו של מרן זיע"א חזון עובדיה פורים, וישים עין השגחתו על פירושו הבהיר למגילת אסתר 'עטרת זהב' אותו כתב בימי חרפו, ושם יזכה הקורא למלוא חפנים נחת לא רק מהחידושים הערבים, אלא מסגנונו המלבב והמליצי של מרן בפנים מסבירות לאגדה מתוק לנפש ומרפא לעצם.

טביעות עינא דקלא. ואף על פי שמבואר בגיטין כג. שאדם ניכר בטביעות עינא דקלא, ואם כן היה לה (לבתו של המן) להכיר את קולו של אביה (וכיצד טעתה לחשוב שהמוליך את הסוס הוא מרדכי). אלא שלרוב קריאתו כפי ציווי המלך, ניחר גרונו ונשתנה קולו, ולכן לא הכירה אותו. (טעימה בקצה המטה מדברי מרן זיע"א בחזו"ע פורים עמ' שיג)

ילקוט יוסף. פורים, הנד"מ בשנים האחרונות, כרך גדול רב ועצום, מלא מזן אל זן בהלכה בצירוף נידונים מיוחדים ומעניינים מתוקים מדבש ונופת צופים, כמו יותר ממ"ה נפק"מ בין תרי טעמי מצות משלוח מנות. וגם באגדה ובדרוש וקבל שכר עשר ידות. למשל: כ"ב טעמים למנהג התחפושת, י"ג טעמים לתענית אסתר, ט"ז טעמים למשלוח מנות וכהנה וכהנה, עיין שם ותרוה צימאונך.

ינשוף. הוא כלי העשוי למדידת רמת האלכוהול בדם, באמצעות נשיפה, הנתון בידי שומרי הסף האחשתרנים בני הרמכים, וסבורני כי כשם שלכל מורה הוראה ה'מגדלת' הידועה, כשתקום כאן מדינה מתוקנת על פי תורה, גם כלי זה יהיה בצקלונו של כל מו"צ, לידע להודיע ולהיוודע אם אכן הגיע השותה לבחינת עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי או שהוא רק מאחז עינים. גם נפק"מ לדינא לברור מצבו אם רשאי להתפלל או לא. וראוי לבקש על זה הרבה ביום המסוגל לתפילות… וברצינות, יש להשגיח מאוד שלא יפגע מחמת השתיה בגדרי ההלכה של תפילה וכיו"ב. ובודאי שיש להקדים תפילת המנחה לסעודה, ופשוט.

ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו. בימי הפורים האלה כאשר רבים מסיבים לשולחן אחד לסעוד כיד המלך, משפחה ומשפחה, עת לחננה ועת רצון להגביר חילים לתורה ולתעודה ולפעול למען תנועת ש"ס הקדושה, ולעמוד לימין שלוחי דרבנן, אשר המלך מרן מלכא זיע"א חפץ ביקרם ומסר נפשו להצלחתם. וגדול עומד על גבם מרן ראש הישיבה הכהן הגדול מאחיו שליט"א. לכן החלש יאמר גיבור אני לעורר לבבות בני משפחתו קרוביו וחבריו בימי הפורים הללו להצביע אך ורק לתנועת שס. והאיש הירא ורך הלבב יראה לשתות מעט יותר מלימודו ובכך נכנס יין יצא סוד השם ליראיו, ויתחזק ויתאמץ לעמוד ולהכריז בשער בת רבים ללא מורא ופחד, שהתנועה הקדושה היא הערובה היחידה  להגביר הטוב על הרע. ויאמץ לבבו למחות זכר עמלק גימ' ספק, מול הללו המטילים מומים בקדשים. ויקוים בו ואיש לא עמד לפניהם, אכי"ר.

לבסומי. לענ"ד היות ופורים הוא על קבלת התורה שבע"פ, כיון שהכפיה היתה על תורה שבע"פ, וכמו שכתבו התנחומא (פרשת נח) ועוד. לפי"ז יש לפרש, מדוע חייב איניש לבסומי ביינא, שכן דרשו רבותינו, טובים דודיך מיין חביבים דברי סופרים יותר מיינה של תורה (ע"ז לה, א) ואולי יכון גם על תורה שבעל פה ולא רק על גזירותיהם, וכ"מ מדרשות הר"ן, (הדרוש החמישי) ואולי זו הסיבה הנוספת לשתיית יין, ודו"ק.

משלוח מנות איש לרעהו. אמנם פשט המנהג לחלק מיני מתיקה, שמשמחים בעיקר את ילדי המקבל, ומהוים מקור פרנסה בלתי אכזב לרופאי השיניים. אך מי יתן והיה שישובו הימים בהם היו שולחים מנות כפשוטם, תבשילים ומעדנים ביתיים, בכשרות מהודרת, ונאכלים בכל העיר בכל מאכל, ובעיקר בסעודת פורים. שהוא כידוע אחד מטעמי המצוה הנכבדים.

מתנות לאביונים. ידועים דברי הרמב"ם (פרק ב ממגילה, הי"ז), מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה שנאמר (ישעיהו נז, ) להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים.

מתן תורה. אמר רבא אעפ"י הדור קיבלוה בימי אחשורוש דכתיב קיימו וקיבלו היהודים קייימו את מה שכבר קיבלו (שבת פח.) והאור הזה של קבלת התורה שב ומאיר ביום זה, כמו שכתב הרמח"ל בס' דרך ה' ח"ד פ"ח וז"ל, "ענין הפורים להאיר האור המאיר בימים ההם, וכו', ופורים לענין הצלתם של ישראל בגלות בבל, וחזרת קבלת התורה, שחזרו וקיבלו עליהם לעולם"

נפצים. למיניהם, סכנה ואין בה מצוה. שומר נפשו ירחק מהם.

סעודת פורים. ברוב עם הדרת מלך!  כתב רש"י (אסתר פ"ט, כח) "משפחה ומשפחה – מתאספין יחד ואוכלים ושותין יחד". וראה מה שכתב רבי משה ן' מכיר זיע"א בספר 'סדר היום' (והובא גם במשנ"ב סי' תרצה סק"ט, בשם השל"ה), "ויקבץ כל אנשי ביתו וחבריו על שלחן אחד כדרך המסיבה שמתאספים הרבה לעשות סעודה ומתוך כך מתרבה שמחה אבל כשהאדם יושב יחידי וגלמוד אי אפשר לשמוח כראוי", עכ"ל.

עמלק. עיקר המצוה להכניס בליבנו איבה ושנאה ורצון  עז לנקום בעמלק הרשע וזרעו אחריו, ובכללם המן האגגי. ומעידים שהיה החפץ חיים זצ"ל מאדים מכעס וחימה בקריאת פרשת זכור.

פקידת עקרות. "ועל כן יוכלו לפעול פקידת עקרים ועקרות בפורים, אותם שהיה להם כבר ימים של צער הרבה, וכו', כי כל עקרים ועקרות דישראל נמשך משורש עמלק, דמקטרג על מה שהשי"ת בוחר בזרע ישראל, וכו', ועל ידי מצות היום שמתחברים ד' אותיות השם – זוכים להולדה!" (הגה"ק רבי צדוק הכהן מלובלין, רסיסי לילה אות ע).

צהלה ושמחה. "שחייב אדם להיות שובע שמחות בפורים, וכו', לשמוח ביוצרנו ובוראנו יתברך שמו, נגילה ונשמחה בו. נזכירה דודיו מיין שיש לנו אלוקים ופטרון כזה שעומד בתמידות למלט נפשנו מיד כל העריצים המבקשים את נפשנו. ומגודל שמחת ליבו באל-הותו יתברך שמו ויתעלה יתן במחשבתו הודאה עצומה לבוראנו ית"ש על הניסים הגדולים והנפלאים שעשה עימנו בימים ההם בזמן הזה" (יסוד ושורש העבודה יב,ז)

קדושת היום. כי הוא נורא ואיום. בספר ברית אברהם לאבי השלה"ק, הביא בשם מדרש (פליאה. ר"ז), 'תכלית הימים הלילות, תכלית הלילות שבתות, תכלית השבתות ראשי חודשים, תכלית ראשי חודשים המועדים, תכלית המועדים ראש השנה, תכלית ראש השנה יום הכיפורים', עכ"ל. והנה לשון התיקוני זוהר (כא) פורים איתקריאת על שם יום הכיפורים. ואמרו קטן נתלה בגדול (תענית ז.), נמצא איפוא שתכלית הבריאה היא פורים!! (לקט רשימות מהמשגיח דליקווד ר"נ וואכטפויגל זצ"ל). א"ה ר"ז: והבן אם יש בך לב להבין! אף שהדברים נראים מרפסין איגרי, אך מאחר עלו'ת שיום הפורים הוא יום קבלת התורה מאהבה, והלא על זה כרת השם ברית עם ישראל, על תורה שבע"פ. הרי שהדברים ברורים ופשוטים.  

רב פורים. כבר צווחו על כך קמאי דקמאי. ואף שהרב יכול למחול על כבודו, ותורה דיליה היא, אך בדבר שיש בו בזיון אסור לו למחול כמו שכתב הריב"ש (סי' רכ בשם הראב"ד). וראיתי ונתון אל ליבי כי בכמה ישיבות שנהגו במנהג הנלוז הזה, לבזות בהדיא ובריש גלי את ראשי הישיבה, כי אותם בחורים שנבחרו לכך, אמנם מוכשרים ביותר היו. אך סופם שמהם עזבו מקור מים חיים ולא צמחו כדבעי בתורה ויראה. וחלקם נטשו לגמרי את הדת, ומי החכם ומי יודע פשר דבר.

שכרות. 'והיודע בעצמו שאם ישתכר ביין ובשאר משקים המשכרים יזלזל באיזו מצוה או ימנע מברכת המזון וכדומה, יזהר שלא ישתה אלא שיעור מועט שלא יבוא לידי שכרות'. (חזו"ע קפ)

תשובה מאהבה. כתב השפת אמת (פורים תרלו): בפורים הוא עת תשובה, כמו דאי' בתיקונים שיום הכיפורים ופורים הוא ענין אחד, עי"ש בתיקונים. כי הנה כל הניסים שנעשו לבני ישראל היו מצד זכות מעשיהם הטובים שהם מוכנים לניסים, אבל בפורים היתה גזירה בשמים וכו', ורק על ידי תשובה זכו לנס, לכן איתא שכל המועדות בטלים רק פורים לא יתבטל כענין מקום שבעלי תשובה עומדים, וכו', ועתה על ידי שמחה יכולין לבוא לתשובה מה שבאים ביום הכיפורים על ידי העינויים!!!" עכ"ל.

תפילה. בתענית אסתר, כתב בספר קב הישר, (סימן צז) יום זה של תענית אסתר מסוגל מאוד שתקובל תפילתנו בזכות מרדכי ואסתר. וכל מי שצריך רחמים על איזה דבר שהוא צריך להתפלל,  יקח פנאי לעצמו ביום תענית אסתר, ויאמר תחילה מזמור כ"ב שבתהילים, למנצח על איילת השחר ודרשו רז"ל אילת השחר זו אסתר, ואחר כך ישפוך שיחו לפני השי"ת. ויזכיר זכות מרדכי ואסתר אשר בזכותם יעתר לו השי"ת, ויפתח לו שערי רחמים ויקבל תפילתו ברצון, ע"כ.

וכן לענין פורים, כ' החי' הרי"ם, פורים הוא זמן רצון לכל שעת רעוא דרעוא וכל אחד יכול לפעול אצל השי"ת שימלא משאלות ליבו לטובה, והלכה מפורשת בשו"ע אין מדקדקין במעות פורים וכל מי שפושט יד ליטול נותנין לו, וכו'. עכ"ל. וכ"כ רבי צדוק הכהן מלובלין אין מדקדקין במעות פורים והקב"ה כביכול מקיים את המצוות ונותן צדקה לכל דורשי ישועתו בכל הענינים. (פרי צדיק ענייני פורים).

ת"ת. (תומכי תורה) מה שנהגו בני התורה המסולאים בפז לחזר על הפתחים, כדי להרים קרנם של בני התורה הנצרכים, יש לדבר שורש וענף, והרגל לנשיאה בעול עם חברו. אך חובה קדושה לכל בן תורה לזכור כל העת, ובעיקר בימים הללו בהם הוא יוצא לרחובה של עיר, שנזר אלוקיו על ראשו, והוא מייצג את התורה הקדושה. ובעיקר בימי הפורים, יש לנהוג באצילות ועדינות, הן בלבוש, הן באכילה, והן בדיבור. לא לתבוע וללחוץ ולדחוק בחוסר נימוס, לא משקים המשכרים, ולא ממון וזהובים. ואדם ניכר בכיסו, בכוסו ובכעסו. ואם יש עימהם שיכורים של ממש (לאפוקי מבוסם שיכול לעמוד לפני המלך), יפקידו עליו פקידים ולא יניחוהו להיכנס אל הבית שאינם קרואים אליו במיוחד. כי מטיל אימה על יושבי הסעודה, ופעמים שולח ידו אל המאכלים והמשקים ומקלקל את הסעודה כולה, וכשיש מיושבי הסעודה, אנשים שונים ומשונים, עלול חד מינייהו לדבר תועה על בני התורה ח"ו מחמתו, ואשרי מי שמכלכל צעדיו במשפט.

ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר!

פורסם בעיתון "הדרך".