רבנו עובדיה אברהם יוסף סומך הידוע בכינויו חכם עבדאללה סומך(ה'תקע"ג – י"ח באלול ה'תרמ"ט) היה פוסק, איש חינוך, ראש ישיבה ומנהיגה של יהדות בבל של שנות ה'ת"ק – ה'ת"ר

תולדות חייו ומורשתו

רבנו נולד בבגדאד בשנת תקע"ג לאימו כאתון ולאביו הרב אברהם יוסף יחזקאל, שהיה עשיר ותלמיד חכם, בן למשפחת צאצאי רבנו נסים. למד תורה והתחנך אצל הרב יעקב בר יוסף הרופא, שהיה אחד מגדולי הדיינים בעיראק בדור שלפניו, ובספרו "חלק יעקב" כינה את תלמידו "תלמידי המובהק והנבון". משולחן אביו התפרנס בכבוד. לא עברו ימים ושמו יצא כאחד הגדולים בתורה ובחוכמה.

משפחת 'סומך' היא אחת המשפחות המיוחסות ביותר בבבל. ממנה יצאו רבנים ועסקנים, סוחרים ופרנסים. לפי המסורת המשפחתית, הם צאצאי רבי נסים גאון מחבר 'הוידוי הגדול' ליום הכיפורים.

בהגיעו לפרקו נישא לשרה, בת דודו יצחק. בתקופה שלאחר נישואיו, בין לימוד תורה למשנהו, החל לעסוק במסחר כשותף עם הסוחר הבגדאדי רבי משה כבאזה.

אחיו של רבנו היה ממונה במועצת העירייה בבגדאד. פעם אחת נפטרה לאחיו בת קטנה ביום ר"ה ונקברה על ידי גוים כהלכה ונמנע ולא הלך למועצה בתוך שבעה ימי אבילות, ועד אותם הימים היו נוהגים להחמיר שלא לחשוב את יום שני של ראש השנה לימי האבילות מטעם יומא אריכתא. ויושב ראש העירייה היה מחכה לבואו של אחיו של רבנו אחרי גמר שבעה ימי האבילות. וכשראה שלא בא, שאל, ואמרו לו כי עוד לא גמר את השבעה ימי אבילות. אז ביקר אצל רבינו הגדול בביתו וסיפר לו כי כמה פעמים קרה דבר כזה בקושטא והם היו חושבים את יום שני של ר"ה לימי האבלות ונשא ונתן עמו ואחרי אשר ראה רבנו כמה ספרים שמתירים בזה אז החליט לבטל את המנהג הקודם ומאותו יום ואילך נהגו להורות כדברי המקילין.

הרב ראה את הירידה הרוחנית בדורו. תלמידי החכמים המבוגרים נפטרו, והחלל שהותירו לא מולא. לא היה איש שיטפח את הדור הצעיר ויכשיר אותו להנהגה הרוחנית. החליט לעזוב את עסקי המסחר כדי להתמסר לדור הצעיר. הרב עבדאללה התחיל מהגדיים, אסף עשרה נערים מתלמוד התורה והחל ללמדם תלמוד, חינם אין כסף.

בימים ההם נמצא בבגדאד הנדיב רב הפעלים יחזקאל בן ראובן מנשה. בראותו את מאמצי הרב עבדאללה סומך, נקשר אליו בנימי חיבה. בשנת ת"ר קנה חצר ובנה בה בית מדרש לרבנים, שנקרא בשם "מדרש אבו מנשי", והקדישו לתלמיד חכם עבדאללה. בשנת תרי"ד סתר בנו, מנשה בן יחזקאל, את בית המדרש אשר בנה אביו, הרחיב ובנה בית כנסת, שנקרא "מדרש אבו-מנשי", ועל ידו בנה בית מדרש גדול לרבנים בשם "מדרש בית זלכה". בית מדרש זה הלך והתפרסם מיום ליום, ויהי שומעו בכל הארצות. תלמידים רבים נהרו אליו מכל ערי בבל ואגפיה ושתו בצמא מפי המורה הגדול חכם עבדאללה. רבנים רבים יצאו מבית המדרש, מוכתרים בכתר תורה, ושמשו ברבנות בבבל ומחוצה לה, ובתוכם חכם אליהו מני רבה של חברון, וחכם יוסף חיים בעל הבן איש חי.

כשהיו ימי החגים ממשמשים ובאים היה שולח רבנו לכל רב ורב מענק מיוחד מלבד המשכורת ובפרט בחג הפסח. כי היה מקובל על כל הקהל. וכשהיה דורש מהם איזה נדבה לא היו ממרים את פיו.

רבנו הנהיג כמה מנהגים כדת וכהלכה ובפרט בהלכות שחיטה ובדיקת הסכין והריאה וסדר סמיכת השוחט הכל סידר בסדר מופתי על פי הדת וההלכה וכמו שמבואר הכל בספרו זבחי צדק ממש לא היו נוטים מדבריו כמו הלכה למשה מסיני.

כשגדל ונתפרסם בימיו רבנו יוסף חיים ע"ה והתחיל לדרוש בשבת בבית הכנסת, אז היה משתדל לבוא קודם שיבא רבנו יוסף חיים לבית הכנסת. וכשהיה נכנס רבנו יוסף חיים ע"ה לבית הכנסת היה קם מלפניו מלוא קומתו וכל הקהל היו נבהלים לראות כי רבו קם מלפניו ואז ידעו את מעלתו.

מצודתו של הרב עבדאללה סומך היתה פרוסה על כל בבל, על פיו נקבעו הלכות והנהגות. בספר  מסופר כי אימתו היתה מוטלת אף על הנוכרים: "היה מכובד אפילו על הנכרים. וכשהיו הולכים ביחד הוא ורבנו יוסף חיים תלמידו, היו קמים מלפניהם מהחנויות אפילו הערבים, והיו נבהלים מפניהם כי היו אנשי צורה".

רבנו עבדאללה סומך ורבני עיראק. מימין לשמאל: עזרא כהן, יצחק מג'לד, משה שמאש, אברהם הלל, דוד פאפו, ששון שמוחה, אליהו עובדיה, עבדאללה סומך, אלישע דנגור, יוסף חיים, עזרא דנגור, עזרא אדם, יחזקאל משה הלוי, ששון ישראל ושמואל מג'לד

סיפור נוסף המוכיח על כך שאף השליטים הגויים יראו ממנו מובא בספר 'קץ הימין לרבנו משה יהושע':

כעשרים שנה לאחר יסוד הישיבה נמנו בה שלושים ראשי ישיבות שכל אחד מהם עמד בראש ישיבה קטנה, ומעל כולם הגאון ר' עבדללה. שמם הטוב של הישיבות הגיעו לכל הארצות, וממקומות רחוקים כגון: הודו, כורדיסטאן ופרס שלחו את בניהם ללמוד בבית-המדרש עד שמלאו את כרסם בש"ס ופוסקים. ביתו של הרב היה פתוח לכולם, האיר פנים. עסק בצדקה ובתמיכה בעניים. תיקן תקנות רבות. והיה מוחזק גם בעיני התושבים המוסלמים כאיש אלוקים קדוש ונורא.

במקרה אחד יהודי התאסלם והעליל עלילת שווא על יהודי אחר ותבע אותו למשפט. היהודי נשבע ויצא זכאי בדינו וזאת משום שידעו השופטים כי אצל היהודים אין דבר חמור יותר משבועת שקר.

בראות המומר זאת, חמתו בערה בו והוא הלך למושל המוסלמי ואמר: "ידע כבוד ה'וואלי'", לחש המומר באוזני המושל הערבי, "אצל היהודים יש יום אחד בשנה שבו הם עורכים טקס ובו הם מספרים שכל השבועות שלהם בטלות לחלוטין".

המומר בדיוק חזר ממשפט שנערך לו עם יהודי ירא ושלם. השופטים המוסלמים שידעו את חומרתה של השבועה אצל יהודים, הציעו ליהודי להישבע שהאמת כדבריו וזיכו אותו מאשמה. המומר שיצא חייב, רץ להלשין באוזני ה'וואלי' על 'כל נדרי' של היהודים, שבו הם בעצם מבטלים מכל וכל את תוקף הנדרים והשבועות שלהם.

ה'וואלי' רתח מזעם. כך עושים היהודים השקרנים למוסלמים ההגונים? נשבעים בבית המשפט ומקבלים פטור מלא, ואז מתאספים בחשאי בבית הכנסת שלהם והופכים את הכל לבדיחה אחת גדולה?!

בזעמו כי רב ציווה ה'וואלי' להביא אליו ללא שיהוי את רבם של היהודים.

השוטרים שנשלחו לבית המדרש 'בית זילכה' עמדו נדהמים בפתח למראה קול התורה העצום והמוני הלומדים המתנצחים בלימודם.

משהופנו השוטרים לחדרו של ראש רבני בבל, הגאון רבי עבדאללה סומך עמדו נדהמים. ראש הישיבה ישב בחדרו כמנהגו, מוקף באריות שבחבורה, והיה שקוע בעומקה של סוגיה. את השוטרים כלל לא ראה. אבל השוטרים ראו היטב…

פניו של רבי עבדאללה האירו באור שלא מעלמא הדין. השוטרים סבו על עקבותיהם אל ה'וואלי' והודיעו לו שאינם יכולים למלא את פקודתו. הרב הקדוש הטיל עליהם אימה ופחד.

ה'וואלי' העיקש עדיין לא קלט במה מדובר. הוא שלח מיידית שוטרים אחרים עשויים ללא חת, עליהם ציווה שלא יחזרו ללא רבי עבדאללה. השוטרים הללו הגיעו ועמדו במורא בפתח הישיבה, שלחו ביד אחד הלומדים פתק מיוחד לרבי עבדאללה, בו ביקשו שייאות להגיע עימם אל המושל.

כפי שלימדונו חכמינו, יש לדרוש בשלומה של מלכות ולחפוץ במוראה. קם רבי עבדאללה ממקומו ויצא עם השוטרים. יחד עמו הלכו תלמידיו הקרובים שלא חשבו להניח לרבם ללכת לבדו. ראו אותם בני הישיבה וסגרו אף הם את ספריהם וצעדו בעקבות ראש הישיבה.

ומי רואה אותם יוצאים ואינו יוצא? עמדו בעלי המלאכה היהודים וצעדו עם רבי עבדאללה. עד שהגיעו לאחוזת ה'וואלי' כבר צעדו בסך אלפי יהודי בבל…

ראה ה'וואלי' מחדרו את התהלוכה, בראשה צועד רבי עבדאללה ודמותו כמראה מלאך האלוקים, ונחרד לנפשו. רק זה חסר לו כעת, להמריד את כל היהודים בגלל פגיעה בכבודו של רבם. מה גם, שלבו נמס בקרבו מקדושתו של הצדיק.

משנכנס רבי עבדאללה סומך ומשלחת של רבני הישיבה עמו, בעוד אלפי המלווים ממתינים בחוץ, התבייש מאוד ה'וואלי' להטיח ברבי עבדאללה את שחשב לומר, ואף לא ההין לפנות אליו ישירות. הוא פנה לרבי משה צדקה,(הראשון) אחד מרבני הישיבה, וביקש ממנו שיסביר לו מהו 'כל נדרי'.

הסביר לו הרב צדקה (הראשון) את נוסח 'כל נדרי' כולו: מדובר אך ורק בביטול נדרים ושבועות שאדם נדר ונשבע בשגגה. אך חלילה ליהודי לבטל לכתחילה שבועה או נדר שאמר ברצון, וקל וחומר שאסור להישבע לשקר בדיני ממונות על מנת לבטל לאחר מכן את השבועה.

הפך ה'וואלי' את פניו בכעס עצום כלפי המומר וציווה להלקותו. אולם רבי עבדאללה – שלא ידע דבר על עלילתו של הרשע – התחנן לפני ה'וואלי' שיחון אותו ולא יענישהו.

קובצי השו"ת שחיבר מכילים שאלות שנשלחו אליו מרחבי עיראק, מהודו ומפרס. השאלות מעידות על תקופה של שינויים רבים בחייהם של השואלים, שנבעו מתהליכי מודרניזציה אשר היו מלווים בחידושים טכנולוגיים, שיטות חדשות של ארגון חברתי ותרבותי ועוד. מתשובותיו, במיוחד לקהילה הבגדאדית שהיגרה להודו, עולה כי הרב סומך קיבל בצורה לא מאיימת את חידושי המודרנה, ואפשר לשואלים להשתלב בנורמות המקובלות בעולם בו הם חיים, כל זאת מבלי לזנוח את דרך התורה.

הרב שלמה בכור חוצין כתב בהצפירה בשנת ה'תר"ן על הרב עבדאללה סומך:

"היה גדול בתורה ובעבודה ובגמילות חסדים, והוא אשר השיב העטרה ליושנה, עטרת התורה לישיבת בבל, אחר אשר הוסרה מאתה זה כמה מאות בשנים, כי הוא יסד בית מדרש גדול ורחב, והעמיד תלמידים הרבה, והרביץ תורה בישראל וכמעט כל החכמים והרבנים והמו"ץ (והמורי צדק) אשר במדינות בבל פרס ומדי וארץ הודו יצקו מים על ידו ושתו מבאר מים אשר חפר. ורוב ככל אחינו בית ישראל שבמדינות האלו קוראים אותו בשם אסתאיי (מלמדי), היינו רבי ומארי, כדרך שהיו קוראים לרבנו הקדוש בשם רבי סתם…"

אהרן סורסקי, כתב באורות ממזרח : תולדות רועים רוחניים ליהדות הספרדית, תשל"ד, עמוד עא

קובצי השו"ת שחיבר מכילים שאלות שנשלחו אליו מרחבי עיראק, מהודו ומפרס. השאלות מעידות על תקופה של שינויים רבים בחייהם של השואלים, שנבעו מתהליכי מודרניזציה אשר היו מלווים בחידושים טכנולוגיים, שיטות חדשות של ארגון חברתי ותרבותי ועוד. מתשובותיו, במיוחד לקהילה הבגדאדית שהיגרה להודו, עולה כי הרב סומך קיבל בצורה לא מאיימת את חידושי המודרנה, ואפשר לשואלים להשתלב בנורמות המקובלות בעולם בו הם חיים, כל זאת מבלי לזנוח את דרך התורה. חלק קטן מתשובותיו נדפסו בסוף ספרו "זבחי צדק" ומאות תשובות אחרות היו מכורכים בשני כרכים ומונחים בחדר ישיבתו עוד מלפני מלחמת העולם הראשונה, ומאז לא נודע בידי מי נפלו.

בשנת תרמ"ז נכתב בעיתון דער איזראעליט על השאלות שהופנו לרבי עבדאללה:

"בדרך כלל הקהילות בפרס ובאסיה התיכונית מתחילים שוב פעם לפנות לבגדאד בשאלות דת ודין וראש הישיבה שלנו עסוק מאד בתשובות על שאלות אלו. כך מתאמת הפתגם של יהודי ארם-נהריים כי מבגדאד תצא תורה ודבר ה' מישיבותיה. השאלות נוגעות בעיקר בהלכות גטין וקידושין, שבהן אין רבני פרס בקיאין. בדרך כלל כותבים אותם בעברית או בארמית, אבל לפעמים גם בערבית, בפרסית או בתורכית"

(אברהם בן-יעקב, תולדות הרב עבדאללה סומך, ירושלים תש"ט, עמוד 23)

חתימתו של רבנו

פטירתו ואירועי קבורתו

כשפרצה מגפת הכולרה בעיראק בשנת ה'תרמ"ט, נדבק בה הרב עבדאללה בהיותו בכפר "גרארה" הסמוך לבגדאד, וראשי הקהילה החזירוהו לבגדאד כדי שיתרפא, אולם בליל שבת קודש י"ח באלול ה'תרמ"ט, הלך לעולמו. בשל המגפה, הוצא צו מטעם הממשלה האוסר על קבורת מתים בבית הקברות הסמוך לבגדאד. נכבדי הקהל, הרב אברהם הלל והרב ששון שמוחה, ביקשו היתר ממושל בגדאד לקבור את הרב עבדאללה בבית הקברות הסמוך לעיר, אולם נענו בשלילה. במקום זאת אישר המושל לקבור את הרב בחצר "יהושע כהן גדול", לצד קברו של רבו, הרב יעקב הרופא, שנמצא מעברו השני של נהר החידקל. ונתן להם רשיון על זה בכתב ידו ובחתימתו,

ובמוצאי שבת י"ט אלול, כשהחל מסע הלוויה וההספדים, עם אלפים מן הקהל של בגדאד שליווהו למקום מנוחתו, וכשהגיעו שם, בא ראש העיר של המקום עבדאללה זיבג שם רשעים ירקב, ואנשיו, ומנעו מן החברה קדישא לקוברו בחצר של יהושע כהן גדול, באמרם שזהו מקום קדוש למוסלמים, ואסור לקבור שם יהודי, הם גירשו משם את החברה קדישא וסגרו את השער במפתח שבידם וילכו,

כשראו החברה קדישא אשר נעשה, פנו אל מפקד צבא הפרשים אסמעיל אפנדי, והראו לו את הרשיון שכתב וחתם עליו המושל של בגדאד, ויספרו לו את מעשה ראש העיר הנזכר, הלה אזר את חלציו ויקח עמו אנשי צבא רכב ופרשים מזויינים, ובא לעזור לאנשי החברה קדישא, ואז קמו ששה אנשים יהודים גברתנים, ועלו איש על כתף רעהו עד הגיעם לראש החומה שמסביב לחצר קבר יהושע כהן גדול, ומשם קפצו לתוך החצר, ופתחו מבפנים את השער, ואנשי החברה קדישא נכנסו בתוך החצר עם הארון של הנפטר, ובזריזות רבה קברו את הגאון, והנה באו שוב אנשי עבדאללה זיבג שם רשעים ירקב, ואנשיו כחמשים פרחחים מוסלמים, ויתנפלו על היהודים המלווים את הנפטר הגדול, אולם היהודים השיבו להם מנה אחת אפים, וכל היהודים חזרו לביתם לשלום.

אך למחרת ביום י"ט אלול בבואם אל המושל להתלונן על ראש העיר ואנשיו, מצאו שכבר הקדימו אותם אויביהם, והעידו עדות שקר על היהודים שקברו את המת במסגד שלהם, וכן לא יעשה, ה"ואלי" שהיה צורר יהודים קבל את המלשינות על היהודים בלי כל חקירה ודרישה, וציוה לאסור את כל ראשי הקהלה היהודית ובתוכם את הרבנים – הרב אברהם הלל, הרב ששון שמוחה, הגביר יחזקאל עיני ועוד, וכל מאמצי היהודים להוכיח לפניו כי שקר העידו ראש העיר ואנשיו, לא הועילו, וכשהובלו ראשי הקהלה והרבנים אל בית הסוהר, הטיל המושל צנזורה חמורה ששום מברק או מכתב לא יצא מחוץ לבגדאד, והגביר יהודה זלוף קינא קנאת ה' ונסע לעיר מוצול, ומשם חידש את ההתקפות ומחאות היהודים במברקים ובמכתבים, למשפחת ששון אשר בלונדון, ובמיוחד לגברת החכמה פלורה ששון, והם התגברו כאריות לעמוד בפרץ, ובהשפעתם הכבירה על בית המלכות בלונדון, נשלחה התראה חריפה לשולטן העריץ עבד אל חמיד, לאמר, כי אם לא יחוש לעזרת היהודים בבגדאד מיד צריהם המוסלמים, מוכרחת ממשלת בריטניה להתערב ולצאת לעזרתם,

השולטן חרה אפו על יהודי בגדאד שפנו לממשלה זרה, ואז קרא את החכם באשי של בגדאד, הוא הגאון רבי אלישע דנגור בעל גדולות אלישע לתת לו דין וחשבון על הנעשה בבגדאד, הרב השיב לו במברק, אילו העזתי לספר דברים כהוייתם, אחת דתי, לצלוע גם על ירכי השנית הרב היה צולע על ירכו האחת, לאות כי לא ניתנה לו הרשות לדבר באופן חפשי את אשר נעשה, כי היה המושל שומר את פיו, השולטן בהבינו את חומרת המצב, נתן פקודה להדיח את המושל ה"ואלי" של בגדאד, ולמנות במקומו באופן זמני את מפקד הצבא, ולשחרר את כל האסירים היהודים, ולפייס בזה את היהודים, ומאידך נתן צו להוציא את גופתו הטהורה של הגאון רבם של היהודים מחצר הקבר של יהושע כהן גדול, ולקוברו בבית הקברות הרגיל של בגדאד, בכדי לפייס בזה את המוסלמים. הצו ניתן קרוב לשלשה חדשים אחר קבורתו של הגאון זצ"ל.

באותו יום של הוצאת הגופה הטהורה של הגאון המנוח נהרו כל יהודי בגדאד, עם מפקד הצבא, ומפקד חיל הפרשים, והמשטרה, אל קברו של הגאון המנוח, רופאי הממשלה ומשרד הבריאות הוזעקו לבא אל המקום, עם סמים חריפים וריחניים, להלחם נגד הסרחון שעלול היה להתפרץ מן הקבר, אשר הגופה נטמנה בו, זה 84 ימים, מפחד פן תכבד מחלת הקולירא אשר שלטה אז, אולם מה גדל תמהונם של הנוכחים למקטון ועד גדול בראותם שאחר שנפתח הקבר, מצאו את גוייתו של הגאון שלימה בלי שום רקבון, ובלי שום ריח רע, כאילו זה עתה הורדה אל הקבר, וגם התכריכין עמדו כמו שהיו בשעת הקבורה, ונעשה קידוש ?' גדול.

למראה הנפלא הזה, ירד מפקד הצבא שהיה ממלא מקום ה"ואלי" מעל סוסו, ופקד על כל הכבודה אשר ברגליו לעשות כמוהו, באומרו, שבלויית איש מופת וגדול כזה, אסור לרכוב על סוס או חמור, אלא ללכת ברגל ללוותו.

הלוויה יצאה לעבר מדרש בית זילכה, שם הספידו הרב יוסף חיים,

כשהוציאו אותו מקברו וקברו אותו בבית הקברות, היו היהודים שבורים ורצוצים על כך שנאלצו לפתוח את קברו. אז עמד ה'בן איש חי' והספידו. בדבריו, הסביר ה'בן איש חי' כי הרב היה ניצוץ אחז מלך יהודה. ולפי שאחז סגר את בתי המדרשות, רבינו פתח אותם כדי לתקן עוון אחז. ומה שהוציאו אותו מקברו כמו שעשה חזקיהו לאביו שגרר אותו על מטה של חבלים וזהו הסוד בכך שנאלץ להיקבר בשנית. כאשר שמע הקהל את דברי ה'בן איש חי' התנחמו על הצער שנגרם לרבם, ביודעם שזוהי כפרתו השלמה של נשמתו הקדושה.

ומשם המשיכה לבית הקברות. בין הקברנים היה רבי משה צדקה (הראשון) שהיה גם סופר סת"ם ואחראי על השחיטה‏.

מגידי אמת מעידים שכמה מהקצינים הערביים שהיו באותו מעמד וראו את המחזה הנפלא הזה התגיירו, וקצין גבוה אחד מאלה נסע לצפת והתגייר שם הוא ואשתו, ובשנת תר"? היה אפשר לפגוש את גר הצדק הזה בשער שכם בירושלים.

תלמידיו הבולטים

רבנו יוסף חיים (מחבר בן איש חי) – מגדולי הפוסקים הספרדים, מנהיג, דרשן ומחבר. כמו כן הוא היה גיסו של הרב.

הרב יעקב חיים סופר (בעל הכף החיים) – פוסק הלכה מפורסם, מחבר סדרת ספרי ההלכה כף החיים.

הרב אליהו מני – מגדולי רבני עיראק ורבה הראשי של חברון, בנו של הרב סלימאן מני ובעלה של סמרה, אחותו של הרב עבדאללה סומך.

הרב יצחק אברהם שלמה 'מג'לד' – דיין, שוחט והחכם באשי של בגדאד.

הרב שמעון אגסי – מגדולי רבני בגדד, שני בחשיבותו למעמדו של ה"חכם באשי" – ראש הקהילה.

הרב יהודה פתיה – מקובל ומחבר ספרים.

הרב שלום דנגור – כיהן כרב העיר סואץ.

הרב אברהם משה הלל – ראב"ד וחכם באשי בבגדד.

הרב ששון שמוחה – דיין וחכם באשי בבגדד.

הרב אלישע דנגור – חכם באשי בבגדד.

הרב עזרא דנגור – ייסד בית-דפוס בבגדאד והיה חכם באשי בעיר.

הרב נסים חי – שוחט מומחה. הרב עבדאללה סומך היה מתייעץ עמו בהלכות שחיטה.

הרב נסים עיני – עלה בשנת תרי"ז לא"י ולמד בישיבות כנסת יחזקאל וחסד אל ונחשב לאחד מגדולי הרבנים המקובלים.

חיבוריו

ספרו "זבחי צדק" מהדורה ראשונה, בגדאד, תרנ"ט

זבחי צדק- על שולחן ערוך יורה דעה. שני חלקים נדפסו בבגדאד בשנת ה'תרנ"ט. החלק השלישי הכולל הלכות ריבית ונידה נמצא בידי חכם צדקה בן חכם משה חוצין, והיתר בידי חכם עזרא בן חכם מרדכי דוד, ונדפס לראשונה בירושלים ה'תשכ"ט.

עץ השדה – שיטה על מסכת ביצה.

חזון למועד- על חוכמת עיבור השנה. חיברו בשנת תקצ"ט, יצא לאור לראשונה ברמת גן, ה'תשמ"ו.

שו"ת – על ארבעת חלקי השולחן ערוך. מכל תפוצות המזרח פנו אליו בשאלות. יצא לאור על ידי מכון ירושלים בשנת ה'תשמ"א.

חידושים על מסכתות התלמוד. כתב-היד נמצא במדרש בית זלכה בבגדד.

קבוץ חכמים – פירוש על "הגדה של פסח", סיימו בניסן ה'תקפ"ח (1828), נדפס לראשונה בבני ברק, ה'תשל"א.

אחרי מותו, נדפסו שני חלקים מספרו "זבחי צדק". שני חלקים נוספים, נמצאים בכתבי יד. הספר כולל פסקי דינים על השולחן ערוך ביורה דעה, ובסופו כמה שו"ת על ארבעת חלקי השולחן ערוך. נוסף לכך השאיר בכתבי יד החיבורים: "עץ השדה" – שיטה על מסכת ביצה, חידושים על רוב מסכתות התלמוד; פירוש על הגדה של פסח; "חזון למועד" על חכמת העיבור וספר "שאלות ותשובות" הכולל מאות שו"ת, מכל תפוצות המזרח. התשובות שהיו מכורכים בשני כרכים, עמדו בחדר ישיבתו אך נעלמו בזמן מלחמת העולם הראשונה.

ספרו "זבחי צדק" מהדורה ראשונה, בגדאד, תרנ"ט

מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מפרש מאמר 'עד שדרשה בן זומא' על תלמיד המחדש חלקו.

אמר רבי אלעזר בן עזריה, הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא. אפשר לומר כי כוונת רבי אלעזר בן עזריה להודיענו, כי דבר תורה אין מי שיוציאנו לאור, כי אם האיש שקיבל חלק ההוא מסיני, ובלעדיו אין לחכם שבחכמים, להוציאו לאור.

וזה שאמר הרי אני כבן שבעים שנה: לפי פשוטו – שנתייגע הרבה בתורה מאוד, והתיש כוחו עד אשר ידמה לזקן כמו שכתב הרמב״ם בפירוש המשנה; ולפי מדרשו, שפירשו בש״ס – שהשיבו לו שמונה עשרה שורות (שיער) לבנות; ולפי סודו – שהיה גלגול שמואל הנביא שיחיה נ״ב שנה, ובאותה שעה היה בן שמונה עשר, שהיו לו שבעים כמו שכתב האר״י זצ״ל,

וזה כוונתו – שחכם כמותו אשר יגע מאוד בתורה …ואחר כל השבח הזה לא זכה לחידוש זה, עד שדרשה בן זומא, שהיה תלמיד, דן לפניהם – והרי זה בא ללמד, שדבר אשר הוא חלק תלמיד כתורה, אי אפשר לאחר לאומרו כי הוא חלקו.

(קיבוץ חכמים, מתוך כתב יד בני ברק, תשל"א, עמ' 41-42)

מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מבאר סימן 'שולחן עורך', לאכול על שולחנו, הוא ושכנו.

שולחן עורך – מביא זכירה לרוע לב המצריים, כי לא יאכלו לחם עם ישראל, ונהיה כטמא בעיניהם לבלתי היות על שולחנם, אבל עכשיו אנו בני חורין – ערוך השולחן, ולקח הוא ושכנו, גם עני ואביון, סמוכים על שולחן של בעל הבית, להלל לשבח בצאת ישראל ממצרים.

(קיבוץ חכמים, מתוך כתב יד בני ברק, תשל"א, עמ' 18)

מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מפרש שאלת הבן החכם לחזק אמונת הגאולה.

בזמן שבית המקדש קיים וישראל יושבים על אדמתם, הנה נכון להראות סימני חירות אף גילת ורנן על אשר היינו עבדים לפרעה ויוציאנו ה', ואנו בני חורין, אך בגלות המר והארוך הזה, אשר כשל כוחנו, לשמחה מה זאת עושה?! – שהיינו עבדים ויוציאנו לחירות, הרי גם עתה עבדים אנו.

וזהו שאמר 'מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציווה ה׳ אלוהינו אתכם' – עייפי הגלות, גם אתם גם אבותיכם מכמה מאות שנים, ומה מקום לסימני חירות והלל והודות על אשר יצאנו מתחת יד פרעה.

והשיבו כפי חכמתו – 'כהלכות הפסח', כלומר כל אלו העדות והחוקים והמשפטים הם כהלכות הפסח, ומה הפסח – בטחנו לחזור ולעשותו כי ה׳ אלוהינו מרחם, עוד ישוב ויגאלנו גאולת עולם. …וזהו טעם לעשות כל זה בגלות, לחזק אמונת הגאולה כי עוד יאיר אפלתנו בגאולה שלמה.

(קיבוץ חכמים, מתוך כתב יד בני ברק, תשל"א, עמ' 48)

מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' לעניין חנוכה – בן הסומך על שולחן אביו, אם חייב להדליק?

דבר זה פשוט, שבן הסומך על שולחן אביו, אינו חייב להדליק בפני עצמו, אף אם יש לו חדר בפני עצמו, ואף אם הוא נשוי – זהו מן הדין הגמור. …

אם הוא נשוי, וירצה לעשות לפנים משורת הדין, ולהדליק בחדר שהוא ישן שם בו עם אשתו, משום הידור מצווה, יכול להדליק, אבל אינו יכול לברך, אלא יסמוך על ברכת אביו, וידליק בלא ברכה…

וכן המנהג פשוט פה בגדאד, יגן עליה א-לוהים, שנוהגים כל זמן, שעדיין לא נשאו נשים, אין מדליקים כלל, וסומכים על חנוכה של אביהם, אבל אחר שנשאו נשים, מדליקים גם בפני עצמם, ואין מברכים, אלא סומכים על ברכת אביהם.

ובי זה המעשה – כשאנחנו מדליקים, אני והבנים, ישמרם צורם ויחייהם, ילך כל אחד בחדרו, ויעמוד אצל חנוכה שלו, ויזמין עצמו כדי להדליק, ואני אבוא לברך על חנוכה שלי, ומגביה קולי כדי שישמעו ברכתי, ויצאו בה, ואחר ששמעו הברכה, תכף ומיד, כל אחד ידליק חנוכה שלו, ויאמר הנרות הללו.

(שו"ת זבחי צדק – חלק שני, אורח חיים, שאלה ל"ז, דפוס שלמה בכור חוצין, בגדאד, תרנ"ט, דפוס עמ' מ"ו.)

מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' משיב האם לשנות המנהג לפטור בני חכמים ממיסי המלך.

כתב הרשב"ץ …וזה לשונו: 'מנהג ארצות הישמעאלים הוא שהשליח ציבור פטור מן המס, ואף על פי שבארצות אדום הם מחייבים אותו לפי ממונו, אין ללמוד ממנהג אומה אחת לאומה אחרת כו' …

כיוון שפשט המנהג לפטור שליח ציבור, הדין נותן לפוטרם כמנהג, שהרי אמרו בירושלמי 'כל הלכה שהיא רופפת בידך, ראה איך הציבור נוהג, ונהוג כמותן' ואפילו היה הדין הזה שלא כהלכה, כבר אמרו בירושלמי שם 'מנהג מבטל הלכה'…

עלה בידינו, שבני החכמים, והסופרים ובניהם פטורים ועטירי מכל מיני מיסים וארנוניות ויעשו כמנהג.

(שו"ת זבחי צדק – חלק שני, חושן משפט, שאלה ג', דפוס שלמה בכור חוצין, בגדאד, תרנ"ט, דפוס עמ' קי"ח.)

זכותו תגן עלינו

הדליקו נר לכבוד ולעילוי נשמת רבנו עובדיה(עבדאללה) אברהם יוסף בן כאתון זיע"א

ותזכו לישועות אמן