היום י"ט באלול חל יום פטירתו של הגאון אב בית דין, חכם באשי ורבה של חברון. חכם סלימאן מנחם מני זיע"א (ה'תר"י – ה'תרפ"ד) היה ראש ישיבה, מורה צדק, אב בית דין, חכם באשי ורבה של חברון. לאחר פטירת הראשון לציון, הרב יעקב שאול אלישר, החליפו הרב מני במשך תקופה קצרה בתפקידו. עד לבחירתו לתפקיד החכם באשי של חברון, כתב ספרות יפה ושירים רבים.
תולדות חייו ומורשתו
רבנו נולד בשנת ה'תר"י בבגדאד שבעיראק לאמו סמרה ולאביו חכם אליהו מני. נקרא על שם סבו, סלימאן, ועל שם הרב מנחם די לונזאנו 'שתי ידות'.
בשנת ה'תרט"ז עלו עמו הוריו לארץ ישראל, והתיישבו בירושלים. בשנת ה'תרי"ח עבר עם משפחתו להתגורר בחברון, שם למד תחילה מפי אביו, ובהמשך בתלמוד תורה ובישיבה. כן למד אצל הרב שלמה יהודה ליב אליעזרוב ובהמשך אצל הרב משה פרירה, חותנו לעתיד. בסיום לימודיו נישא לריינה פרירה מסרייבו שבבוסניה, הוסמך לרבנות והחל לסייע לאביו בהנהגת הקהילה בעיר.
בצעירותו התעמק בלימוד השפות עברית וערבית ודקדוקן, וכתב סיפורים, שירים בעברית ובערבית, ומאמרים בעיתונות העברית.
בשנת ה'תרל"ה נסע בשליחות אביו לדמשק שבסוריה, כדי לטפל ברכישת קרקעות הכפר סאנברה הסמוך לחברון, אך לבסוף לא הוכתרה שליחותו בהצלחה.
בשל עלילה מצד מושל טורקי, נאסר בשנת ה'תר"ם בדמשק למשך שלוש שנים. עם סיום ריצוי עונש המאסר, חזר לחברון, ובשנת ה'תרמ"ד נסע לארצות חו"ל כשד"ר בשליחות אביו.
כדי לא להתפרנס ממשרה רבנית, עסק לפרנסתו במסחר, ולשם כך גם נסע לעזה ולמדינות נוספות: בשנת ה'תרמ"ח נסע להודו ולקולקטה, בשנת ה'תרנ"ב נסע למצרים ובשנת ה'תרנ"ג נסע לתוניסיה ולאלג'יריה, שם שהה שם במשך שלוש שנים. בשנת ה'תרנ"ו חזר לחברון, לאחר שלא הצליח במקצוע המסחר, והחל לשמש כרב וכמורה. בשנת ה'תרנ"ח החל לשמש כראש ישיבת "מעשה ניסים" בחברון.
עם פטירת אביו בשנת ה'תרנ"ט, מונה לשמש כאב בית הדין בחברון, וכיד ימינו של הרב חיים חזקיהו מדיני. עם פטירת הרב מדיני בשנת ה'תרס"ה מונה לשמש כחכם באשי וכרבה של חברון. לאחר פטירת הראשון לציון, הרב יעקב שאול אלישר בשנת ה'תרס"ו מונה לשמש כמחליפו הזמני בתפקידיו, עד להכתרת מחליף קבוע בשנת ה'תרס"ז, לאחר שסירב להמשיך לכהן במשרה.
בכהונתו כרבה של חברון, התפרסם כמשכין שלום, ויהודים וערבים כאחד היו פונים אליו כדי ליצור פשרה בסכסוכים שונים.
בתקופת מלחמת העולם הראשונה, המשיך את פעילות ישיבת "מעשה ניסים", בניגוד לרוב שאר הישיבות, שנאלצו להיסגר בתקופה זו. באותה תקופה גם פעל להמתיק פסקי דין של בית המשפט הצבאי העות'מאני כנגד חיילים יהודים, וסייע לחיילים יהודים שעברו בחברון בדרכם לחזית.
עם עזיבת הצבא העות'מאני את חברון בסיום המלחמה, חששו נכבדי חברון הערבים לגורל יהודי העיר, ובמשך כשבועיים, התכנסו מדי לילה בחצר ביתו של הרב סלימאן, כדי להגן עליו ועל שאר יהודי העיר שחסו בצילו, עד להגעת חיילי הצבא הבריטי לעיר.
חכם סלימאן מנחם מני נפטר ביום י"ט אלול בשנת תרפ"ד
חיבוריו
ממני פרייך – פירושים ודרשות, יצא לאור לאחר פטירתו בשנת ה'תשמ"ז
בשנת ה'תרס"ב הוציא לאור את ספרו של אביו – "שיח יצחק". חידושיו פורסמו בהמאסף, וחלק מפסקיו הודפסו בספר מעשה אליהו.
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שעני האבל המצטער על בגדיו יכול להחליפם ולעשות קריעה.
נשאלתי בעיסת מצא, שבשעה שבאו לפתוח העיסה, מצאו בה מלמולי עיסה קשה, והתרתי להם יען כי שהיה איש עני והמצה ביוקר לא תימצא. … יען שראיתי שהרבה מלמולי עיסה קשה נמצא בקרקע אצל המגלגל העיסה, ואין הדבר רחוק, שהמלמולים האלו באו, מתנועת המגלגל מבגדיו. …
ושאלני שבא לו יום שישי שמועה רחוקה על אימו שנפטרה, וקיבל עליו אבלות שעה אחת כדין שולחן ערוך אך לא עשה קריעה, ובכן עתה רוצה לגעת האם מחויב הוא לקרוע אפילו שכבר התאבל עליה, אם לא. … כל זמן שאותו בגד עליו אומרים לו קרע, אפילו לאחר ל' יום, הרי שהקריעה של אב ואם אינה תלויה לא בשעת חימום כשאר מתים, ולא בשעת האבלות או אחריה אפילו שהתאבל כבר. ויען שהוא איש עני, וראיתי שמצטער על בגדיו, אמרתי שיוכל להחליף בגדיו ולקרוע.
(מעשה אליהו, סעיף א', סעיף ד', עמ' קי"ח, חברת אהבת שלום, ירושלים, תשל"ח (1978)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד תורה לשמה להוציא ממנה מידות טובות והנהגות ישרות.
הלא נודע לכל מבין כי פירוש 'תורה לשמה' הוא הלימוד לשם המאור שבה, להוציא ממנה מידות טובות, והנהגות ישרות ודעות נאמנות, לקח טוב ומוסר השכל, ותוכחת חיים, אשר לזה רמזו רבותינו זיכרונם לברכה באומרם: למה מ' משלי רבתי? – לרמוז שארבעים יום התענה שלמה, להוציא ספר 'משלי', שהוא סדר הנהגת האדם הנברא לארבעים יום, על פי סדר התורה, שניתנה לארבעים יום, ואך תורה כזו תיקרא 'תורה לשמה', לדעת את תורת ה' ויראתו, וכמו שכתב: 'ראשית חכמה יראת ה' כי עיקר המוסר הוא לדעת דרכי האמת ואורחות חסד, שהם מעברות חיי אדם, ולהעמיד חקי הלב על תילם.
(שיח יצחק, הקדמת בן המחבר, דף א' ע"ב, דפוס שמואל הלוי צוקערמאן, ירושלים, תרס"ב (1902)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד על התנועה החדשה, תנועת המסע מבבל אל ארץ הקודש.
בראשית שנת ה' תרי"ו (1856) החלה תנועה חדשה להניעו בכוח, היא תנועת המסע של ארץ הקודש, תיבנה ותכונן, העלייה מבבל לארץ ישראל. וחרף כל הפחדים והסכנות, אשר פגשו הנוסעים בכל מדרך כף רגל בארץ ערב, זה לפני כחמישים שנה, אימות המוות אשר אפפו את הולכי אורחות עקלקלות האלה, במדבר שממה, וארץ צייה וצלמוות, מבגדאד עד ארם צובא, למרות רצון כל אוהביו ומיודעיו, אשר הניעוהו מעזוב ארץ מולדתו, ולנוד ולנוע אל ארץ מולדתו. אזר כגבר חלציו, בלוויית עטרת ראשי, הורתי, תבורך מנשים, ושלושת בניו, וישם לדרך פעמיו. …
אחר עמל ותלאה כמשולש חודשים הגיע אל מחוז חפצו עיר הקודש ירושלים, תיבנה ותיכונן, אל הארץ הזאת, אשר השליך את נפשו ואת נפש עולליו מנגד. לבוא אליה ולשקת את עפרה ולחונן אבניה. ודעת נבון לתאר בנקל לתאר את הרגש אשר מילא לבבו בהימצאו שערי ירושלים, הראות בפעם הראשונה את הארץ, אשר אליה נכספה וגם כלתה נפשו, מיום היותו עלי אדמות וכה אמר תמיד: מימי לא ראיתי שמחה ואבל מתרוצצים בקרב איש אחד, באשר ראיתי אני, בהציגי את כף רגלי על אדמת ירושלים. … ובאותו רגע אשר קרעו בגדי וברכתי ברכת דיין האמת, הרגשתי את לבבי כאילו ניתק ממנו.
(שיח יצחק, תולדות המחבר, דף ג' ע"א – דף ד' ע"א, דפוס שמואל הלוי צוקערמאן, ירושלים, תרס"ב (1902)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד לשלוח לרב המתיר סרכה, במקום הפסד גדול.
הביאו לי כרס ותחוב בו מחט, ויש בו סרכה, והייתי רוצה להטריפו, אכן יען שהיה של יהודי, ויהיה לו הפסד גדול, שלחתי אותו אצל רבי בער דב, והתיר אותו, ולא ידעתי טעמו.
(מעשה אליהו, סעיף י"ג, עמ' קי"ט, חברת אהבת שלום, ירושלים, תשל"ח (1978)
