מאמר מיוחד לרגל מלאת 100 שנה להולדתו של מרן רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל זיע"א שנכתב במיוחד לאתר "מורשת מרן" מאת שמשו של מרן הרב צבי חקק שליט"א

במלאת מאה שנים ליום הגדול אשר בו הפציע לאויר העולם המאור הגדול אשר האיר את העולם כולו בתורתו ובחכמתו מרן רבינו הגדול אור העולם עמוד ההלכה כמהר"ר עובדיה יוסף זיע"א.

ובאמת לאו גוזמה היא לקרוא הדור הזה על שמו כי ממש בעשר אצבעותיו יצר וכונן את הדור הזה, אשר התחיל קמעה קמעה, בהעמדת תלמידים, ותהילות לאל יתברך הגדיים נעשו תיישים, ועוד דקנאת סופרים גרמה להתעוררות רבה אף בקרב אחינו האשכנזים, וב"ה זכינו להגיע לדור אשר בו אנו חיים כיום.

וגרסינן בגמרא תענית (ה:) אמר רבי יוחנן, יעקב אבינו לא מת. אמרו ליה וכי בכדי ספדו ספדנייא וקברו קברייא. אמר להם מקרא אני דורש, ואתה אל תירא עבדי יעקב וגו' כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים (ירמיה ל,י). מקיש הוא לזרעו, מה הוא בחיים אף זרעו בחיים. ע"כ.

וכתב מרן בהספדו על הגאון הגדול רבי ראובן כץ זצ"ל, רבה הראשי של פתח תקוה וז"ל: ההשפעה של גאון הדור היא כבירה על כל סביביו, בראותם כי לא הגיע הגאון לגדלותו הרוממה, אלא על ידי שקידה והתמדה בתורה יומם ולילה, ממנו יראו וכן יעשו. וכן כתב רבינו האר"י בפירוש המקראות (מלכים ב נב,ג), ויצאו בני הנביאים אל אלישע ויאמרו אליו הידעת כי היום ה' לוקח את אדונך מעל ראשך, ויאמר גם אנכי ידעתי החשו. ודרש רבינו האר"י, (הביא דבריו המהרימ"ט בדרשותיו דף קנג.), כי הנה באמצעות נבואת אליהו היתה השפעתו על כל בני הנביאים, שכולם היו מקבלים שפע רוח הקודש ממנו, וכל הגדול יותר מחבירו, הוא קרוב אל ההשפעה ביותר, כמו שאמרו בגיטין (נט:), בור הקרוב לאמה מתמלא ראשון, ולפי גדלותו אינו מרגיש כל כך בחסרון ההשפעה. משל לנפש האדם במותו, תחילה ירגיש קצוות הגוף את המות, ואח"כ הקרובים מאד ללב שהוא משכן לנפש החיונית, ובני הנביאים הללו כפי קוצר השגתם בהתקרב פרידת אליהו מעליהם הרגישו מיד בחוסר השפעה, והיו שואלים את גדול שבהם הוא אלישע, אם כבר הגיע חסרון השפעה אליו, לפי שקרוב עת פרידתו, או אם עדיין לא הרגיש מצד גדלותו, ואמר גם אני ידעתי החשו שכבר הגיע אלי, החשו, כי קרוב הדבר לבוא. ע"כ. (וכן הובא באפיקי יהודה ח"א עמק הבכא דף מ"ב ע"ב, ומג ע"ד בשם האר"י. וכן בספר שער שמעון בסוה"ס דף כב ע"ד. ע"ש). מ"מ למדנו שהשפעתו של גדול הדור באה על כל שומעי לקחו, כל אחד לפי כחו. ועתה שנסתלק הצדיק מאתנו חסרה ההשפעה ההיא, ומ"מ בתורה שנאמר בה כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו, עדיין סמא בידן לשקוד על דלתות התורה יומם ולילה כראוי. והשי"ת יזכנו להתעלות בתורה, כי בוארה נראה אור. עכ"ל הטהורה.

והנה מלבד כל אשר זיכנו בחים חיותו להוציא לאור עולם נ"ד ספרים, לא יכול השכל האנושי להכיל ולהבין את כמות התורה אשר מרן השאיר לנו בכתובים, כי זה מאות אלפי דפים כולם מלאים חידו"ת בכת"י ברור וצפוף, וכל שורה ושורה מאירה את העולם בדרך ההבנה וישוב ההלכה, ובע"ה עוד חזון למועד.

ראשית כל נדגיש כי בכל מעלותיו של מרן אשר אנו הקנטנים מי אנו שנמנם, ואם נתחיל למנותם יכלה הזמן והמה לא יכלו, אך מעלתו המרכזית אשר נתן את כל עמלו וכוחו ללימוד ההלכה והעמדתה כתורה סדורה, אשר היתה זה רבות בשנים מונחת בקרן זוית, בזויה ונשכחה, עד שבא הגבר הוא מרן, ואזר חלציו והפך עולמות להנחילה לפשוטי העם, ולהורות הלכה ברבים, ולחנך בניהם לתלמוד תורה דבר אשר לא חשבו עליו באותם הימים.

ואע"פ דקמו עליו עמי ארצות בתחילת דרכו, אשר לא הבינו ולא השכילו בפסיקת ההלכה, וקמו ויצאו נגדו בחרב ובחנית, ולא זע ולא נע מדרכו והכל בהכוונתו ובעידודו של מורו ורבו מרן רבינו עזרא עטייה אשר אמר על אותם האנשים "השמש יש בה אור, וזה טוב, אבל כשמסתכלים בשמש כואב העיניים, כל אלה שצועקים הם חולי עיניים. ועל כך כתב בהספדו לרבו בחזו"ע וזלה"ט: אזכרה ימים מקדם בימי חרפי, שהיה ממריץ ומעודד אותי למסור שיעורי תורה לאנשי עמל ופועלי בנין, הנהנים מיגיע כפם, הקובעים עתים לתורה, ועשיתי כדבריו. ואף גם זאת ברוב ענוותו הושיבני על ידו בבית הדין הצדק לעדת הספרדים, שהיה אז בראשותו של הגאון רבי יהודה שאקו ז"ל, ראב"ד מקודש, והיה הבוחן הראשי בישיבת פורת יוסף. אולם מעולם לא רצה הראב"ד לחתום על שום פסק דין לפניו, אלא היה מגיש לו את פסק הדין, ומפציר בו לחתום ראשון. ושם הייתי מרצה לפניו מדברי בהלכה, והיה מקלסם ומעודד אותי לכתוב אותם. ומידו היתה זו שעל ידי כך זכיתי לחבר את יביע אומר ושאר ספרים. וקצת אנשים מעדת הבבלים אשר שמעו שאני פוסק איזה הלכות כדברי רבינו מרן ר' יוסף קארו שלא כדברי הרב בן איש חי שחולק על מרן בכמה דברים, והתחילו להצר צעדי ולהצר לי, והוא זצ"ל בשומעו את כל הדברים ההם עודדני להמשיך בדרכי ושלא אשים להם לב כלל, ואף הגאון המקובל רבי אפרים כהן זצ"ל תמך בי בימין צדקו וחיזק את ידי ואימץ את לבבי, ויחד עם בקשת רבינו ראש הישיבה זצ"ל, המשכתי בשיעורי, כמו שנאמר תערוך לפני שולחן, נגד צוררי, זה השלחן הטהור של רבינו יוסף קארו. המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד. זכרה אלהי לטובה. עכ"ל הטהורה.

ועוד דגם בדור זה אחרונים קמו כל מיני דמתקרי ת"ח וחלקו על דבריו להראות כוחם ולנסות לגדל שמם ועליהם כבר העיד  מרן ז"ל: "ישנם אנשים לא למדו לא שנו כותבים השגות כמו באור תורה, ישנו אחד, לא קרא ולא שנה, וכתב נגד דברי באיזה סברות, ודילג דברי, וכל מה שכתב הבל תזרם ורוח תשאם, ואנשים שקוראים בדבריו חושבים שהוא צודק, הכל הבל מעשה תעתועים, עשה נימוק שכל כולו עליו, ואני תש כחי, אין לי כח לענות לכל פחח, וכל דבר עיינתי בו הרבה ועשיתי לילות כימים ליסד דברי על אדני פז".

שאלו את הגאון רבי גרשון חנוך מרדזין, אמרו חז"ל הבורח מן הכבוד הכבוד רודף אחריו, והרץ אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו, מה בין זה לזה, הרי לעולם יש בניהם מרחק שוה מן הכבוד? והשיב להם אמנם בחייהם שוים הם, אבל בפטירתם יש הבדל, שהבורח מן הכבוד, אחר פטירתו שחדל לברוח מן הכבוד, הכבוד משיגו, ונח על משכבו, אבל הרודף אחר הכבוד, הרי הכבוד בורח ממנו, וכשמת נשאר בלי הכבוד שברח ממנו. ואיה מקום כבודו, הרחק כמטחוי קשת. והנה כמה כואב ודואב הלב על ההפסד הגדול כי כך היה עם מרן ממש שכל ימיו ברח מן הכבוד, ובשעת הלוויתו השיגו הכבוד ונח על משכבו כי ראינו אחדות שאין דומה לה, ולמעלה ממליון איש באו לחלוק לו את כבודו האחרון, ואע"פ שהכבישים נחסמו מחמת העולים הרבים, אנשים נשים וטף הלכו קילומטרים רבים ברגל והעיקר ליטול חלק וזכות בהלויה זו, וכל החכמים מכל העדות והגוונים כולם קמו והתיצבו ללא יוצא מן הכלל והעידו על גדלותו אשר אין עליה עוררים, ואשר לא היתה כמותה, וחבל שלא עשו זאת בחיים חיותו שאז היה זוכה לראות יותר נחת מעמלו. ועוד כי כמה תורה היינו מרויחים לולא היה צריך להתעסק עם החולקים עליו והמצערים אותו ועל העמדת דרכו הישרה ולולא היה צריך לעמוד תדיר לימין פסקיו.

והנה אם נתבונן בדרכיו של רבינו נראה כי כבר מקטנותו היה בקדושה ובטהרה, כי בהיותו בגיל חמש וחצי ותרעד הארץ, והוא היה יושב ולומד בישיבת שושנים לדוד, ובגיל שש כבר התחיל ללמוד גמרא, גיל אשר בו היום בקושי לומדים אותיות הא,ב. ובגיל שמונה נבחן בע"פ בפני רבו הגדול ר' שלמה עבו את המשניות של מסכת שבת, פסחים, אבות, סוכה, יומא, ועוד גמראה ממסכת בבא מציעא פרק ב' אוחזין בטלית ובפרק אלו מציאות, והמפקיד והזהב בע"פ. וכן כתב חידושי הגהות על ספר ראשית חכמה ועוד.

וכן בגיל עשר חזר עם אביו לבגדאד והציגוהו בפני חכמי מדרש "בת זליכא" ושמו אותו בכיתה של בני כ', וכולם התפעלו ממנו ואמרו כי יצא גדול הדור ואח"כ העיד עליו הגאון ר' סלמאן חוגי עבודי זצ"ל, "כי הוא פלא גדול אשר לא היה ולא יהיה כמותו". וכן לאחר שחזר ארצה מורו הרב שלמה עבו אמר לאביו כי אינו יכול יותר ללמוד עם בני גילו כי אינם מתקרבים כלל להשגותיו, ולאחר השתדלות הכניסוהו לישיבת "פורת יוסף" אשר היתה לבחורים מבוגרים והוא עודנו נער רך בשנים.

וכן בזמנים מאוחרים יותר העיד הצדיק ר' ישראל אבוחצירא "הבבא סאלי" כי מרן הוא לא שייך אלינו כלל, אלא נשמתו היא מזמן הגאונים, והקב"ה ריחם עלינו והביא לנו אותו בדור זה. וכן העיד המקובל הצדיק רבי מרדכי שרעבי שנשמתו של מרן אינה שייכת לזמנינו כלל. והיה מכנה אותו "ראש ממשלת התורה" ובאמת זכינו כי התורה נתקימה על ידו. וכן כאשר הגיע ארצה הצדיק ר' רפאל ברוך טולדאנו ניגש מרן אל ביתו ואמר לו מה שמך? אמר עובדיה יוסף אמר אתה עובד עלי, ומרן אמר לא זה אני ואמר האם אתה בעל מחבר ספר יביע אומר, ומרן השיב הן, ולא רצה להאמינו כיון שאמר שעל פי הספר אמרתי ודאי מדובר בחכם זקן בימים וזקן לבן עד טבורו.

וכן כבר מגיל שש התחיל להעלות חידושי תורה במחברותיו, אשר שמורים הם בביתו, למעלה משמונים מחברות כולם בכתב יד צפוף ומסודר, בכל מקצועות ומכמני התורה.

וכן תמיד היה דרכו לעודד בחורים הבאים בצל קורתו כי יעלו חידושיהם על הכתב, ובערך חשיבות הכתיבה, וכאשר היו אומרים כי אינם יודעים מה לכתוב היה אומר בתחילה תכתבו דברים פשוטים, וע"י כך תתרגלו לכתוב, ותתחילו לחדש חידושים. וכן היתה דרכו ידועה לתת הסכמות לרוב בכדי לעודד מחברי ספרים למען יעלו חידושי תורתם על הכתב. וכמה שמחה היתה לו בראותו נכדים של אותם בעלי בתים אשר היו בצל קורתו כאשר באו להגיש לו ספרים אשר חיברו. כמו שכ' בקדמה לספרו חזון עובדיה אבלות ב' וז"ל: אודה ה' מאד ובתוך רבים אהללנו, על אשר ברוב חסדיו זכיתי שנתקיים בי "עולמך תראה בחייך", ואותם בעלי בתים יראי שמים אשר יגעתי וטיפחתי וריביתי ולימדתי אותם תורה, בימי חרפי מקדמוני, בהיותי הצעיר באלפי ישראל, ואותי יום יום ידרשון, ישאלוני משפטי צדק קרבת אלהים יחפצון, הן עתה אנכי הרואה כי יצאו מבניהם ובני בניהם תלמידי חכמים יקרים אשר תורתם אומנותם ומזכים את הרבים, ומהם מחברי ספרים חשובים בהלכה, לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, ותאזרני שמחה. עכ"ל.

והיה דרכו לנצל כל עת למען זיכוי הרבים, ולהפצת התורה ובהקדמה למחברתו על פורים כ': אמר הכותב, בהיותי בטל מלימודים ביום י"ג וי"ד וט"ו אדר תרצ"ז, (כי בישיבתינו פורת יוסף אין לומדים אצל המורים בימים הנ"ל), אמרתי לכתוב בכאן רמזים על מגילת אסתר, וקצת פירושים ורמזים על הפיוט מי כמוך. ועוד כתבתי בתחילת המחברת דרוש לשבת זכור, והדרוש הזה דרשתיהו לפני חברי תלמידי ישיבתינו, כי סדרנו חברה להתחנך בדרשות, וכל שבת יקום אחד מן החברים מטעם המנהלים ה"ה. הראשון כבת אישון, מר דוד שרבאני נר"ו. והשני אשר על ידו מר שלום חבשוש נר"ו. והוא יכין אז במשך השבוע דרוש לדרוש ביום שבת לפני החברים. ועוד הבאנו תלמידים משאר הישיבות, ועוד אנשים באו לשם. וקודם יקראו  פרשה רש"י עד הסוף, ואחר כך קם הדורש והוא ידרוש לפניהם. והם יתחילו לקרואת בשעה 10 אירופאית לפני הצהרים, ובשעה 12 קם הדורש וידרוש לפניהם. ועליהם תבוא ברכת טוב, ויהיהו רעננים כגן רטוב, כי הרביצו תורה גם בשאר ילדים שיצאו מן הישיבות והלכו לעבוד, והיו מאספים אותם ביום ש"ק, וגם הם באו ללמוד.

ובהגיע תור נער ונער לדרוש, יכין באותו שבוע, או מדעתו, או מספרים שיש לו, כל אחד ואחד כפי חלקו. והבגיע תורי, הכנתי את הדרוש הזה, וכתבתיו בשנת ויתן להם ארצו"ת גויים, וקראתיו לפני מורי הרב הגדול המפורסם לשם ולתהילה רבי אליאו בכמוהר"ר יעקב לופס שליט"א, וערב לו. הצב"י עבדיה יוסף נ"י. ב"ס עינ"י תמיד אל ה'.

והיה מנצל כל רגע בלכתו ובשובו לישיבה כמ"ש בהספדו על הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל: אזכרה ימים מקדם כי בימי חרפי הייתי הולך ברגל עמו לישיבת פורת יוסף בעיר העתיקה, (כי היינו גרים בקירוב מקום), והיינו עוברים משכונת בית ישראל לעיר העתיקה, דרך "שער שכם", וכל הדרך היינו לומדים וחוזרים על מה שלמדנו בישיבה, דף אחד עם התוס' בהליכתינו, ודף אחד בחזרתינו, והיה הכל שגור בפיו, וקיים בזה "ובלכתך בדרך", ולא פסיק פומיה מגירסא, וכך שקד והתמיד ואהב את התורה, עד שנעשה לגאון עולם, כזה ראה וקדש. עכ"ל הטהורה.

ואע"פ שהעניות הרבה שלטה באותם הימים, ואפילו דפים לכתיבה היה קשה בעבורו להשיג, וסיפרו בניו כי היו הולכים לחברת תהילים בכדי להגריל מחברות שיהא לאביהם הגדול על מה להעלות את חידושי תורתו.

והנה בגיל חמש עשרה מרן ערך לעצמו רשימה של חיבורים המוכנים עימו להדפסה וכבר שם מופיעים כ16- חיבורים. ובהם על סדר הדורות, הספדים, מוסר, תנ"ך, ש"ס הלכות שבת ועוד.

ושמעו היה הולך לפניו מקצה אל קצה, וסיפר לי מרן ראש הישיבה הגאון הגדול רבי משה צדקה שליט"א, ר"י פורת יוסף כי בעת היותם ילדים קטנים מרן שליט"א היה יושב והוגה בתורה בבית הכנסת "שאול צדקה", ואצלם בבית היה נוהג אביהם ראש הישיבה הגאון הגדול הרב יהודה צדקה זצוק"ל לתת פרסים למי שהיה מתנהג מעל המצופה וכן הלאה, אך הפרס הכי גדול שהיה אצלינו זה היה ללכת ולהסתכל מהחלון על מרן איך יושב ולומד. וזה דבר שנחרת בזכרוני עד היום. עכ"ל.

ובאמת כי אל אף אהבתו וחשקו בתורה, בכל זאת היה סוגר הספר בבחינת עת לעשות לה' בכדי ללכת ולקרב לבבות לצור מחצבתם, וכבר העיד הגאון הגדול ר"י "קול תורה" הרב שלמה זלמן אויערבך זצוק"ל, כי באותו הזמן כולנו ישבנו ועסקנו בתורה וכולנו אהבנו את התורה אבל הרב עובדיה יוסף הוא היחיד שהיה לו את האומץ גם לסגור את הספר ולצאת ולדאוג לאחרים.

ועל ידי כך אט אט קירב את ישראל לאביהם בשמים, מכפר לכפר, ומישוב לישוב, ומעיר לעיר וב"ה שרואים אנו את הפירות בעמלו עד כי נתרגלנו לראות בכל מקום אשר הולך אלפים ורבבות.

ותמיד כאשר הינו שבים הביתה בלילות מן הכנסים סחוטים ומיוזעים ומיוגעים לעולם לא סר אל חדר-השינה אלא תמיד חזר למקום תלמודו והמשיך להגות בתורה על שעות הלילה המאוחרות.

וגם בחדר-השינה היתה לו ספריה והיה ממשיך להגות בתורה, ומדי לילה היה קם באישון ליל וממשיך להגות שם בתורה, וגם כמה פעמים העיד כי משאים ומתנים שלמים בתורה ובהלכה באו לו בתוך שינתו שכך נשא ונתן עם הגאון פלוני וכן עם הגאון אלמוני. ואח"כ העלה הדברים בספריו הקדושים ללא ציון עובדה זו.

וכן כתב בהספדו על הרב בצלאל ז'ולטי רבה של ירושלים וז"ל: את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה (ישעיהו כח,ט). בדור זה רבים מן המכהנים פאר ברבנות יודעים למסור שיעורים לפלפל הדק היטב, אבל אינם בעלי הוראה, כי לא ניסו הרבה בלימוד הלכה. ויש להיפך. עכ"ל הטהורה.

וכבר ידוע אשר במלחמת יום הכיפורים היו כתשע מאות עגונות, ומרן ישב לילות כימים למצוא דרכים להתירם עד שהתיר כולם, וכן באסון מגדלי התאומים אשר עגונות היהודים אמרו כי רק על מוצא פיו יסמוכו, ועוד מקרים עד בלי מספר.

ועוד כי פשוטי עם מכל רחבי העולם היו מריצים אליו כל שאלותיהם קשות כקלות, כיון שממש הרגישו בו שהוא אביהם, ובכל צרה אליו יפנון, ודווקא היתה דרכו להתייחס יותר אל פשוטי העם מאל תלמידי החכמים ובעלי השם באומרו כי אותם ת"ח אם יתאמצו ימצאו לעצמם תשובה בספרים אך מחפשים לעצמם חיים קלים ועל מי להשען, ואילו אותו פשוט עם ששלח שאלתו חושב כי בלעדי אין עוד מי שישיב לו, ובאמת רוב התשובות והמכתבים הינם דווקא לאנשים מהמון העם המה.

וכן כאשר היה רואה צרתם של אחרים אע"פ שלא הכירם וללא שום קשר היה לוקחם לליבו, דואג ומתערב דרך השרים למצוא לאנשים קשי יום עבודה, או הנחה ע"פ בקשתם והכל שלא ע"פ כבודו לדאוג לדברים אלו, אך שמחתו היתה בהטיבו עם הזולת. ולא פעם ראה בעיתון מודעה על איזה אלמנה או משפחה נזקקת אשר אוספים תרומות בעבורם, ותיכף היה משגר את נהגו עם סל מצרכים וסכום כסף, ופונה אל ראשי ארגוני החסד אשר בקשר עימו למען ידאגו בכל שבוע לצרכי אותה המשפחה.

וכן צדקות עד אין מספר שהיה עושה, בסכומי כסף אשר היה נותן לעניים ולת"ח אשר באו בצל קורתו, וכן פעמים רבות אשר היה נותן בידינו סכומים אשר נתרום לכל מיני מקרים אשר התפרסמו ברבים באזהרה כי לא נציין שמו, וכך היה עושה צדקות עד אין מספר ללא ידיעת המקבלים.

וככל שנשב וננסה לשב ולדוש במידותיו ובמעלותיו של רבינו יכלה הזמן והמה לא יכלו, ובפרט שמי אנו הקטנים שנעז ונקח לעצמינו העטרה להיות המעידים על גדלותו.

לאו גוזמא תהי לומר על רבינו כי לא מסכת נשארה יתומה אלא התורה כולה על כל מכמניה נשארה יתומה. אך זכינו גם כי מפרי עמלו נשתרש בלב העם מאמר הפסוק "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף" והתורה נשארה יתומה מן הבל הטוב שבטובים, אך קופצים רבים היום יש עליה ורק הולכים ומתרבים בעלי התשובה ומבקשי ההלכה ודרך האמת.

ולכן ודאי שמרן לא מת, כי תורתו ממשכת הולכת לפניו ומכרזת עליו ומאירה לנו את הדרך. ויהי רצון שיעמוד בתפילה לפני צור מעונה בעדינו ובעד עם ישראל כולו. כפי שהיה עושה בחיים חיותו. ונזכה לראותו בתחיית המתים בקרוב. ולהנות שוב מזיו פניו ותורתו. אמן.