היום י"א במר-חשוון חל יום פטירתה של רחל אימנו ע"ה
רָחֵל אמנו מופיעה בתורה בספר בראשית, פרקים כ"ט-ל"ה. היא מתוארת כרעייתו האהובה ביותר של יעקב, מבין ארבע נשיו, ואם יוסף ובנימין. ביהדות, היא נחשבת לאחת מארבע האמהות של עם ישראל.
בטקס שבע ברכות להולדת הבת, הברכה השלישית היא "ג. יְשִׂימֵךְ אֱ-לֹהִים כְּרָחֵל, מַשְׂאָת לֵב אֲהוּבָה וְאֵם אוֹהֶבֶת, יְהִי רָצוֹן שְׁתִּימַלְאִי אַהֲבָה לְכֹל נֶפֶשׁ וּלְכֹל בְּרִיאָה, שְׁתֹּאהַבִי אַת הַבְּרִיוֹת וְתֵּאַהֲבִי עַל יַדָּם.".
רחל ויעקב
רחל נולדה בשנת ב'קע"א בפדן ארם (נקראת גם חרן), לאביה לבן בן בתואל. רחל ואחותה התאומה לאה התייתמו מאמן בגיל צעיר.במקביל, יעקב אבינו נשלח על ידי אמו לחרן, שם קיווה לקבל מחסה מפני זעמו של עשיו אחיו אצל בני משפחתו של אמו.
רחל הייתה רועת צאן, בבית אביה לבן, בפדן ארם. היא מתוארת בתורה כ"יפת תואר ויפת מראה". היא פגשה ליד הבאר את יעקב, שנס על נפשו לארם בעצת אמו רבקה, לאחר הריב עם אחיו עשיו, כאשר שאל את הרועים, האם הם מכירים את לבן דודו. המקרא מספר שיעקב עזר להשקות את צאנה של רחל, לאחר שהצליח בכח על-אנושי להזיז אבן כבדה מפי הבאר, ונשק לה. לאחר חודש שהייה בבית לבן, ביקש יעקב לשאת את רחל לאישה. מאחר שלא היה לו מוהר הציע יעקב לעבוד בעבור רחל ברעיית צאנו של לבן, למשך 7 שנים.
ביום הכלולות טמן לבן פח ליעקב והשיא לו במרמה את לאה אחותה הבכורה של רחל. על פי המדרש, רחל ידעה על רמאותו של אביה, וכדי למנוע ממנו להשיא את יעקב לאחרת לקחה ממנו סימנים שישמשו כהיכר לכך שזו היא. הגמרא מספרת שרחל, מתוך הקרבה עצומה, שיתפה פעולה עם אביה כשראתה כי החליף בינה לבין אחותה, ויתרה ללאה ונתנה לה את הסימנים. יעקב נדרש לעבוד 7 שנים נוספות לאחר שנשא לאישה את אהבת חייו, רחל.
רש"י מפרש את דבריו של יעקב ללבן, "ברחל בתך הקטנה", כך: "כל הסימנים הללו למה? לפי שיודע בו שהוא רמאי, אמר לו: "אעבדך ברחל". ושמא תאמר: רחל אחרת מן השוק? תלמוד לומר: "בתך". ושמא תאמר: אחליף ללאה שמה ואקרא שמה רחל? תלמוד לומר: "הקטנה". ואף על פי כן לא הועיל לו, שהרי רימהו." מכאן נובע הביטוי "ברחל בתך הקטנה" בימינו, שמשמעותו פירוט מדוקדק שאינו מותיר מקום לספק.
ילדיה של רחל
התורה מספרת במפורש כי יעקב אהב את רחל אהבה מיוחדת משאר נשותיו, אך לאה אחותה זו זכתה בבנים רבים, בעוד רחל הייתה עקרה. היותה עקרה גרם לרחל צער רב וקנאה באחותה במספר השבטים שזכתה ללדת. רחל נתנה ליעקב את שפחתה בלהה כפילגש, כדי שיהיה לה נצר מיעקב. השמות שנתנה רחל לילדי בלהה, דן ונפתלי, מבטאים את שמחתה, את כמיהתה לילד משלה, ואת המתח עם אחותה. לאחר שנות עקרות, שגרמו לרחל ביאושה לאיים "הָבָה-לִּי בָנִים, וְאִם-אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" (בראשית, ל', א'), ילדה לבסוף רחל בן וקראה לו יוסף, שם המציין את כבודה שהוּשב ואת הציפייה לבן נוסף: "וַתַּהַר, וַתֵּלֶד בֵּן; וַתֹּאמֶר, אָסַף אֱלֹהִים אֶת-חֶרְפָּתִי.וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ יוֹסֵף, לֵאמֹר: יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר" (בראשית, ל', כ"ג-כ"ד).
בתורה מתואר חיכוך בין רחל ליעקב, כשבקשה ממנו "הָבָה-לִּי בָנִים, וְאִם-אַיִן – מֵתָה אָנֹכִי." והוא ענה לה שהאל הוא הנותן בנים ועליה לבקש זאת ממנו. המדרש מספר שנולדו לה בנים כיוון שבסוף בקשה אותם מהאל. המדרש גם מסביר את הפסוק "ויזכור אלוהים את רחל ויפתח את רחמה" – מה זכר? זכר שנתנה את הסימנים לאחותה; כלומר, בזכות הוויתור ללאה זכתה רחל לבן.
הצניעות שגילתה רחל כשמסרה את הסימנים התגלתה אחר כך בתכונותיו של המלך שאול, שהיה מצאצאיה. כמו כן אהבתה לאחותה (כשנתנה לה את הסימנים כדי לא לצערה) מופיעה בפירוש לקינת דוד "נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים" (שמואל ב', א', כ"ו) כמקור שממנו שואב יהונתן (מבני רחל) את האפשרות לתמוך בדוד (מבני לאה) אף על פי שהוא – יונתן – אמור לרשת את כס המלוכה. השתיקה שבה בחרה עברה לבנימין בנה, שידע על מכירת יוסף ושתק, ולאסתר המלכה, שלא גילתה את מוצאה היהודי.
הבריחה מלבן אביה
לאחר עשרים שנות שהות בחרן, מחליט יעקב לשוב לארץ כנען. המשפחה יוצאת בהיחבא, באישון לילה, כדי להימנע ממפגש עם לבן, אולם רחל החליטה לגנוב את התרפים (על פי אחד הפירושים – פסל ששימש לניבוי העתיד; על פי פירוש אחר, פסלים המסמלים את אבות המשפחה) של לבן אביה. המדרש מתמודד גם עם סיפור גנבת התרפים, שממנו יכול להשתמע שרחל השתמשה בהם, ודבר זה לא מתיישב עם דמותהשל רחל כחיובית. הפירוש המקובל הוא שבזמן ההוא עוד לא היו אמצעים מפורשים בהם ניתן לעבוד את ה', והיא אלתרה על פי מה שהיא מכירה. ייתכן שהסיבה נעוצה בכך שבדין החורי העתיק, העברת התרפים מהחם לחתנו, משמעותה הייתה גם העברת זכויות מסוימות
לבן רדף אחרי משפחת יעקב בחמת זעם, האשים את יעקב בגנבה ותבע לבצע חיפוש בכלי משפחתו, אולם רחל גילתה תושייה ועזות מצח כאשר התיישבה בערמומיות על התרפים והתנצלה בפני לבן שהיא אינה יכולה לקום בגלל אורח נשים. יעקב, שכלל לא ידע את מעשיה של רחל, השמיע קללה מאגית: "עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת-אֱלֹהֶיךָ, לֹא יִחְיֶה" (בראשית, ל"א, ל"ב). המפרשים מסבירים שזו אחת הסיבות לכך שרחל מתה בדמי ימיה ובפרק זמן קצר לאחר הקללה.
פטירתה
כוחה של רחל לא עמד לה במסע דרומה: מפדן לגלעד, ומשם למחניים, לשכם ולבית לחם, בדרכה לאפרת, מוצאת רחל את מותה, במהלך לידת בנה השני. בנשמת אפה האחרונה קראה לרך הנולד בן-אוני, אולם יעקב, בצערו, שינה את שמו לבנימין. בת 36 הייתה רחל במותה.
רחל היא האם היחידה שאינה קבורה במערת המכפלה. מקום קבורתה של רחל שנוי במחלוקת בין הפרשנים: על דעת רוב, קבורתה במקום הקרוי קבר רחל הנמצא סמוך לבית לחם של היום, אך יש הסבורים, על פי אזכור מקום קברה בספרי הנביאים, כי אין זה מקום קבורתה האמיתי, ומקום קבורתה נמצא בקבר בני ישראל אשר בנחלת שבט בנימין מצפון לירושלים, באזור בנימין של ימינו.
רחל נפטרה ב-י"א בחשוון לפי הילקוט שמעוני, וכך גם לפי ספר היובלים, לפי הפסיקתא רבתי נפטרה רחל בין פסח לשבועות.
רחל מבכה על בניה
הנביא ירמיהו מרומם את רחל אמנו הפורשת כפיה על כל בני ישראל: "כֹּה אָמַר ה', קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים – רָחֵל, מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ; מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל-בָּנֶיהָ, כִּי אֵינֶנּוּ" (ירמיהו, ל"א, י"ד). מדרשים רואים ברחל אמנו אם קדושה, אשר אלוהים בכבוד ובעצמו מנחם במילים: "מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי, וְעֵינַיִךְ, מִדִּמְעָה: כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם-ה', וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם-ה'; וְשָׁבוּ בָנִים, לִגְבוּלָם" (ירמיהו, ל"א, ט"ו-ט"ז).
רחל מייצגת במקומות שונים את דמות האם המתפללת ומבקשת רחמים עבור בניה המצויים בצרה – עם ישראל. אחד מפסוקי הנחמה המוכרים ביותר בספרי הנבואה, המצוי בספר ירמיהו, מעמיד את רחל כדמותו המרכזית (פרק ל"א, לעיל). בשל הפסוקים הללו רחל היא גם דמות מרכזית במדרשים על מגילת איכה. רש"י, בעקבות מדרש פסיקתא רבתי, כותב בפירושו (בראשית, מ"ח, ז'): "יוצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים…"
כשיצאו ישראל לגלות, עברו ליד קברה, והיא הזכירה לה' את הוויתור לאחותה ובזכות זה הבטיח ה' להחזיר את ישראל לארץ. יש מדרש המייחס ליעקב את הכוונה לקבור את רחל דווקא בדרך מארץ ישראל אל הגלות על מנת שתתפלל על עם ישראל. המדרש לומד מרחל את חשיבות התפילה. מסופר כי ארבע האמהות היו עקרות כי האל אוהב את תפילתן ורצה שיתפללו לילדים.
רחל מוזכרת בתנ"ך לצד לאה בברכת הזקנים לבעז במגילת רות, כשהוא לוקח את רות לאישה: "יִתֵּן ה' אֶת-הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל-בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל" (רות, ד', י"א). בקבלה מקושרת רחל עם ספירת המלכות.
סיפורה של רחל, המתואר לאורך שנים ארוכות, כמיהתה העזה של רחל לפרי בטן, ומותה הטראגי במהלך לידת בנה בנימין, הופכים את דמותה המיוחדת של רחל, ובעקבות כך את קבר רחל, למוקד משיכה לנשים עקרות נשים המתקשות ללדת, ונשים המבקשות למצוא את בחיר לבן.
בספר הזוהר כתוב שכאשר יחזרו ישראל מן הגלות הם עתידים לעמוד ליד קבר רחל ולבכות שם כשם שבכתה היא על גלותם של ישראל.
הילולת רחל אמנו
יום י"א בחשוון מהווה את יום פטירת "רחל אמנו", בו עולים המונים לפקוד את קבר רחל לזכרה.
בשנת 1898 סיפר אברהם לודויפול את אשר סופר לו על מנהג העלייה לרגל לקבר רחל:
"הבית יפתח רק בערבי ראשי חדשים והלילה אשר לפגיהם, בכל ימי חדש אלול וביום י"א חשון, שלפי המסורה הוא יום פטירת רהל-אמנו. בכל הימים האלה באים הנה יושבי ירושלים בהמון רב, אנשים ונשים, זקנים ונערים, ללמוד ולהתפלל במקום הזה."
בשנים 1948–1967 בעת שליהודים לא הייתה גישה לקבר רחל קיים משרד הדתות טקסי עלייה לרגל של ילדים, ביום רחל, לחדר הנצחה של קבר רחל בהר ציון. אחד המוטיבים ששולבו ביום רחל היה כיבוד הורים.
תולדותיה
רחל אימנו ע”ה הייתה אשתו השניה של יעקב אבינו, למרות שרצונו של יעקב היה להינשא לה ורק לה, מחמת רמאותו של אביה לבן הארמי, ששיקר על יעקב והביא את לאה במקום רחל, נשא יעקב אבינו, בפליאת תמים דעים, בראשונה את לאה ורק לאחר מכן נשא את רחל.
ומכיוון שיעקב הכיר את לבן, וידע שהינו שקרן וכנראה ינסה להונותו, ומראש לקח בחשבון שינסה רמאי זה לשלוח לו את לאה במקום רחל, ולכן סיכם עם רחל סימנים מסוימים שעל ידם יוכל לידע אם זה היא באמת או שזה לאה.
וכשראתה רחל שאביה הרמאי שולח באמת את אחותה במקומה, ידעה שתכף אחותה תתבייש מחמת חסרון הכרתה בסימנים, אז בגבורה עילאית קמה ומסרה ללאה את הסימנים שמסר לה יעקב חתנה, למרות שידעה שבכך היא יכולה להפסיד את יעקב חתנה, שלא ידעה שלאחר מכן יינשא עימה, ויותר מכך ידעה שתפסיד להיות שותפה בבניין עם ישראל, ועם הכול התגברה ומסרה את הסימנים לאחותה, ובכך מסרה את חתנה ללאה.
זכותה של רחל בעבור זאת גדולה עד לאין שיעור, עד שכשנחרב בית המקדש הראשון על ידי הבבלים, והלכו עם ישראל בגלות לעבר ארץ בבל, קמו כל האבות אחד אחד בתורו, והתחננו לפני בורא העולם שירחם על בניהם, לא שעה ה’ לבקשתם, ואילו כאשר קמה רחל והתחננה לפניו, שמע ה’ את תפילתה ואמר לה, “מנעי קולך ומבכי ועינייך מדמעה כי יש שכר לפעולתך” והבטיח לה אז שבניה עוד ישובו לארץ ישראל בתום שבעים שנה.
ומיני אותו יום ואילך נודע מקום קבורתה של רחל אימנו בבית לחם, כמקום סגולה להיפקד בישועה ורחמים, וביום י”א חשוון, המקובל בעם ישראל כזמן פטירתה, עולים המוני בית ישראל לקברה, ומתחננים שם להיוושע בכל צרכיהם.
זכותה בגאולת עם ישראל
לפנינו מדרש קדום העוסק בחורבן בית המקדש:
המדרש מתאר שכאשר ראה הקב”ה את בית מקדשו חרב, החל לבכות ולקונן.
הוא מצווה על ירמיהו לצאת ולהביא את שלושת האבות ביחד עם משה על מנת שיקוננו עימו על מות בניהם.
בהמשך ניגשים ארבעתם לפני הקב”ה, כל אחד וטענותיו עימו, בבקשה שיסלח וימחל לישראל.
פתח אברהם לפני הקב”ה ואמר ריבונו של עולם, למאה שנה נתת לי בן וכשעמד על דעתו והיה בחור אמרת לי העלהו עולה לפני, נעשיתי עליו כאכזרי ולא ריחמתי עליו, אלא אני בעצמי כפתתי אותו ולא תזכור לי זאת ולא תרחם על בני?
פתח יצחק ואמר ריבונו של עולם, כשאמר לי אבא “אלהים יראה לו השה לעולה בני” לא עכבתי על דבריך ונעקדתי ברצון לבי על גבי המזבח ופשטתי את צווארי תחת הסכין, ולא תזכור לי זאת ולא תרחם על בני?
פתח יעקב ואמר ריבונו של עולם, לא עשרים שנה עמדתי בבית לבן וכשיצאתי מביתו פגע בי עשו הרשע וביקש להרוג את בני ומסרתי עצמי למיתה עליהם וסבלתי עליהם צער גידול בנים, כי רוב ימי הייתי בצער גדול בעבורם, ועתה לא תזכור לי זאת לרחם על בני?
פתח משה ואמר ריבונו של עולם, לא רועה נאמן הייתי על ישראל ארבעים שנה ורצתי לפניהם כסוס במדבר וכשהגיע זמן שיכנסו לארץ גזרת עלי במדבר יפלו עצמותי, ועכשיו שגלו שלחת לי לספוד ולבכות עליהם”.
אף אחד מהם לא הצליח לעורר את רחמיו של הקב”ה.
מוסיף המדרש ומספר: “באותה שעה קפצה רחל אימנו לפני הקב”ה ואמרה ריבונו של עולם, גלוי לפניך שיעקב אהבני אהבה יתרה ועבד בשבילי לאבא שבע שנים וכשהשלימו אותן שבע שנים, והגיע זמן נישואי לבעלי, יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי, והוקשה עלי הדבר עד מאד והודעתי לבעלי ומסרתי לו סימן, שיכיר ביני לבין אחותי כדי שלא יוכל אבי להחליפני, ולאחר כן ניחמתי בעצמי וסבלתי את תאוותי וריחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה, ומסרתי לאחותי כל הסימנין שמסרתי לבעלי כדי שיהיה סבור שהיא רחל ולא עוד אלא שנכנסתי תחת המיטה שהיה שם עם אחותי והיה מדבר עימה והיא שותקת ואני משיבתו על כל דבר ודבר כדי שלא יכיר לקול אחותי, וגמלתי חסד עימה ולא קנאתי בה ולא הוצאתיה לחרפה.
ומה אני שאני בשר ודם עפר ואפר לא קנאתי לצרה שלי, אתה מלך חי וקיים רחמן; מפני מה קנאת לעבודת כוכבים שאין בה ממש והגלית בני?
מסיים המדרש ומספר: “מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ואמר בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן“.
ומיני אותו יום ואילך נודע מקום קבורתה של רחל אימנו בבית לחם, כמקום סגולה להיפקד בישועה ורחמים, וביום י”א חשוון, המקובל בעם ישראל כזמן פטירתה, עולים המוני בית ישראל לקברה, ומתחננים שם להיוושע בכל צרכיהם.
סגולת מקום קבורתה
מסופר, שביום הילולא של רחל אמנו, בי”א מרחשוון בלילה, בא הרב חיים שמואלביץ והתפלל על קברה של רחל אמנו, והנה נשמע באוזניו מהצד השני קולה של אשה חשוכת בנים אומרת ומתחננת: “אמא רחל, הרי את בעצמך הרגשת את הטעם המר הזה, בלי בנים, רחמנא לצלן. אם כן, אנא, אמא, המליצי טוב בעדי שאפקד בזרע של קימא…”מיד כששמע הרב שמואלביץ תפילה זו, התרגש מאוד ואמר: “אני בטוח שתפילה זו נתקבלה במרומים, ובשנה הבאה אני רוצה להיות סנדק בברית זה”. הוא בקש לברר מי היא האשה הזאת, וכך היה לשנה הבאה שימש כסנדק אצל אשה זו.
מסופר על האדמו”ר מלעלוב שעלה לארץ ישראל מפולין הרחוקה (לפני כ200 שנה), שאיפתו העזה ותקוות לבו רבות בשנים היה להשתטח על קברה של רחל אימנו.
מיד עם הגיעו לארץ הקודש, עוד לפני סידור חפציו וצרכיו, אץ רץ הצדיק מלעלוב ושכר עגלה שהביאה אותו לבית הישר לבית לחם, מה רבתה תדהמתו לחזות עשרות יהודים הסועדים את לבם בצוותא חדא על יד הציון.
לפליאתו כה רבה, הרים את קולו בשאלה ‘הן המקום אשר אתם עומדים עליו אדמת קודש הוא, מבואר בזוהר שמזמן חורבן בית המקדש עיקר השראת השכינה הוא בקבורת רחל, הכיצד מרהיבים אתם עוז בנפשכם לאכול כאן?’ תמה.
‘רבי קדוש’, ענהו הזקן שבחבורה, ’הן אנחנו נמצאים אצל אמא, ואין שמחה גדולה יותר לאמא מאשר היא רואה את בניה אוכלים’.
קורת רוח מרובה שרתה על האדמו”ר מלעלוב לשמע תשובה זה, ומני אז נקט דבר זה לסגולה בדוקה, כל אימת שהוזכר לפניו בעיה הצריכה לישועה גדולה היה מזרז לערוך סעודה לכבוד רחל אימנו, כי ‘אמא שמחה כשבניה אוכלים’