מידי שבוע אתר "המרכז למורשת מרן" מביא תשובה הלכתית חדשה, מאשר השיב מנהיג הדור מרן הראשון לציון הגאון רבינו יצחק יוסף שליט"א, בעל ה"ילקוט יוסף" ועוד.
השבוע המאמר עוסק בנושא: אהבת הקב"ה לעם ישראל, והדרך הנכונה לחינוך הבנים
בס"ד, ד' אייר תשפ"ד, 1454-4/פ"ד
דברי ברכה
הובאו לפני גליונות הספר "רוח חיים" העוסק בפרשיות השבוע, ענינים נפלאים מתוקים מדבש ונופת צופים, מחיה לנפש, ומשמח אלוקים ואדם, דבר דבור על אופניו, מאת הרב היקר והנעלה, יראת ה' היא אוצרו, ועליו יציץ נזרו, שמן תורק שמו, טעמו ונימוקו עמו, מזכה הרבים הרב החשוב רבי חיים לוי שליט"א, אשר מזכה הוא בהם את הרבים ומעודד את העם היושב בציון נוכח המצב הקשה אשר שורר בארצנו הק', איישר חיליה לאורייתא.
הנה באור החיים הקדוש (דברים לא, יג) כתב, על הפסוק "ליראה את ה' אלהיך כל הימים", כי כשהקטנים מתחנכים מתחלתם ליראה את ה', יתייסד בהם יראת ה' כל ימיהם. ע"ש. והדרך בחינוך הבנים היא בראש ובראשונה שחייבים האב והאם להראות לבניהם שהם אוהבים אותם ורוצים בטובתם, וכמו שאמר שלמה המלך במשלי (יג) חושך שבטו שונא בנו, ואוהבו שחרו מוסר. והרוצה לחנך ילמד לאהוב. ודבר זה מצינו בתורתינו הקדושה, כי קודם נתינת התורה לעם ישראל, שלח הקב"ה את משה רבינו ואמר לו: כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל, ומפרש שם רש"י כלשון הזה וכסדר הזה. ולכאורה צריך ביאור, למה דוקא כאן ישנה הדגשה זו לומר דוקא כלשון הזה, שהרי לא מצינו כן בשום מקום בתורה.
רואים מכאן שלא תיתכן קבלת התורה וא"א לגשת לקבלת התורה אלא רק אחר הדברים האלה שימסור משה רבינו לעם ישראל "אתם ראיתם את אשר עשיתי במצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים". לכאורה ההקדמה לקבלת התורה צריכה להיות תזכורת למכות שקיבלו המצרים במצרים, וכן להפליית מחנה ישראל ממחנה מצרים, וע"י ההתבוננות בכל אותן האותות והמופתים אשר עשה ה' לבני ישראל במצרים, ובקריעת ים סוף, בודאי שכ"ז מחזק את האמונה בהקב"ה. וכמ"ש "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", וא"כ לכא' התורה היתה צריכה לומר כדברי הקדמה לקבלת התורה, שבני ישראל יזכרו וישימו לבם לכל אותתם האותות והמופתים, אבל לא זה שהתורה מקדימה. אלא אתם ראיתם וכו' "ואשא אתכם על כנפי נשרים". ולכאורה מה ההכרח בהקדמה זו של ואשא אתכם וכו' לקבלת התורה.
ועוד יש להתבונן, כי הנה המצרים היו עובדי ע"ז, עברו על גילוי עריות, והיו שופכי דמים, והכעיסו את הקב"ה, ועכ"ז הקב"ה לא הביא עליהם עונשים ומכות רק אחרי שרדו בבני ישראל בפרך. רק כאשר נגעו בבבת עינו, עם ישראל, רק אז הקב"ה מתמלא חימה עברה וזעם, ונוקם את נקמתם, ומשדד מערכות הטבע, ואינו מניח להם למצרים. ודבר זה מראה על גודל אהבתו של השי"ת לבניו, שויתר על כבודו יתב' ולא על כבוד בני ישראל. ודבר זה מתבטא בנאמר: "ואשא אתכם על כנפי נשרים", כנשר שמניח את גוזליו על כתפיו, ולא בין רגליו כדרך שאר העופות, כי אין לו חשש אלא מחץ למטה, והנשר מוכן שהחץ ייכנס בלבו ולא יפגע בגוזליו. וזה מראה על מסירות נפש ואהבה עזה לבניו. וכן הקב"ה, אמרו חז"ל, שהיה ענן הולך לפניהם, ומקבל כל אבני בליסטראות שהיו זורקים המצרים. ומשל הנשר הוא ביטוי לגילוי אהבת הבורא לעם ישראל, ומוכיח שהפוגע בישראל כפוגע בהקב"ה. וזה שבא משה רבינו ואומר להם לישראל בשם הקב"ה: "אתם ראיתם את אשר עשיתי למצרים", האם התבוננתם בנסים אלה, שהדבר מוכיח לא רק את גילוי אלהותו יתברך, אלא גם גילוי אהבה מאתו יתב'.
ואכן, רק העולם ויוצר האדם, הוא שיודע סוד המסילות ללבו, התורה היא אכן האוצר הנפלא ביותר חמדה גנוזה, אך זה עדיין לא מספיק לשכנע את בני ישראל לקבל את התורה ולקיימה, הדבר שיכול לפתוח את סגור לבו של האדם, גילוי של אהבת הקב"ה לישראל, שאז הלב הסגור ביותר נפתח ואז אפשר ל"קבל". ואמר הכתוב "אתם ראיתם" ולא מסורת היא בידכם, ולא בעדים, אלא אתם בעצמכם ראיתם [רש"י]. כלומר, אילו היתה כאן עדות של גדולי תורה, אם הייתה מסורת וקבלה מישראל סבא, על כל זה לא היה די בזה, אלא אתם בעצמכם ראיתם את גודל אהבת הבורא אל עם ישראל.
וזה בעצם מה שאמרו חז"ל באבות "הוי מתלמידיו של אהרן הכהן, אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". ולכאורה הפשט הוא שעלינו לאהוב את הבריות במטרה כדי שנוכל אח"כ לקרבן לתורה. אולם זה אינו, אלא צריך שנאהב את הבריות כמטרה בפני עצמה, וממילא הפועל יוצא יהיה שיתקרבו לתורה. וזהו מפתח הזהב שמלבדו א"א לפתוח את סגור לבו של האדם.
ולכאורה צריך ביאור, למה שהקב"ה לא יאהב את ישראל, הרי נאמר "כה אמר ה', זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". איזה עם מוכן שמליונים ילכו במדבר במשך ארבעים שנה. כי כפי החשבון כפליים מיוצאי מצרים היו ערב רב, ואם יוצאי מצרים היו שש מאות אלף איש לבד מנשים וטף, הרי שכמליון ומאתים היו ערב רב לבד מנשים וטף, ובודאי שעם נשים וטף היו מליונים שהלכו במדבר במשך ארבעים שנה במסירות נפש. וא"כ פשיטא שהקב"ה יאהב את בני ישראל המגלים כזו מסירות נפש, אלא ידוע מה שאמרו חז"ל, והמים להם חומה מימינם ומשמאלם, חומה חסר וא"ו, מלשון חימה, שעלה הקטרוג על עם ישראל, מה אלו עובדי ע"ז אף אלו עובדי ע"ז, וידוע שאילו בני ישראל היו במצרים עוד איזה זמן מועט לא היו נגאלים, שכבר הגיעו לשער המ"ט בשערי טומאה, ואילו היו נשארים במצרים עוד איזה זמן קט, היו נכנסים לשער החמישים משערי טומאה, ויותר לא היתה להם גאולה. והחידוש הוא שגם בתקופה זו אהב הקב"ה את ישראל "ואשא אתכם על כנפי נשרים". גם אז שבגדו בהקב"ה ועבדו ע"ז, על אותה שעה אמר הקב"ה "ואשא אתכם על כנפי נשרים". האם יש לנו גילוי אהבה נפלא מאתו יתברך יותר מגילוי זה? האם יש ביטוי עשיר יותר לאהבת עם ישראל יותר מאשר עובדא זו?
נמצא, שקודם קבלת התורה ההקדמה שהקב"ה הקדים להם לישראל, היא החיבה של הקב"ה לבני ישראל. ומכאן דרך בחינוך הבנים והתלמידים שע"י שמראים לבנים ולתלמידים שאוהבים אותם, או אז הבן יקבל תוכחת מוסר. ואמנם כשמתחיל האב להוכיח את בנו בשבט מוסר, צריך שיהיה במורא גדול בעוד הנער קטן, שיהיה לו עמו תוכחת מגולה ואהבה מוסתרת, ואז יהיה לעולם מורגל במורא האב וכו'. וכמ"ש כן השל"ה הק' (שער האותיות אות דרך ארץ), וז"ל שם: כי האב והאם לא ימנעו מוסר מהבן תכף מימי נערותו, ולהוסיף תמיד דבר יום ביומו כפי אשר יוכל שאת לפי הבנתו, ולא ימנע ממנו שבט מוסר, וכמו שאמר שלמה המלך במשלי (יג) "חושך שבטו שונא בנו, ואוהבו שחרו מוסר". וכל המדות הרעות שראוי לאדם השלם להתרחק מהם, כגון השבועות והקללות והכעס והאכזריות והגאות והעזות והקנאה והשנאה והתאוה והרכילות וליצנות ודברי שקר ודברי המותר, וכיו"ב אלף אלפי אלפים, וכן המדות הטובות שראוי לאדם השלם להתדבק בהם, דהיינו ההפך ממדות הנ"ל, והמורא והשתיקה ואלף אלפים כיוצא בהם.
ועל כולם ידיעת השי"ת כפי כחו ולהיות תמיד דברי קדושה יוצא מפיו, ויתחיל בו מבן ב' או ג' שנים להדריכו בכל, ויתחיל להדריכו בקטנותו מצד ב' טעמים: האחד, כי אמרו רז"ל (שבת קנב.) ינקותא כלילא דורדא, כל מה שקונה בנפשו בילדותו נשאר כן בטבע קיים כל ימיו, וזה שאמר הכתוב חנוך לנער וגו', בעוד הנער קטן ינהוג במדות טובות, ואז גם כי יזקין לא יסור ממנו. השני, כי כשמתחיל האב בבנו להוכיחו בשבט מוסר ובמורא גדול בעוד הנער קטן, שיהיה לו עמו תוכחת מגולה ואהבה מוסתרת, ואז יהיה לעולם מורגל במורא האב וכו'. והנשים מצוות על תוכחת בניהם כמו האב ויותר מהם, שהם פנויות ומצויות בבית יותר. ע"כ.
יהי רצון שיזכה להמשיך לזכות את הרבים, ולחבר חיבורים יקרים ונחמדים להגדיל תורה ולהאדירה, ועוד יפוצו מעיינותיו חוצה מתוך בריאות נחת ושלווה, ויזכה לכל מילי דמיטב, ובכל אשר יפנה ישכיל ויצלח.
בברכת התורה,
יצחק יוסף
הראשון לציון
הרב הראשי לישראל
מתוך ספר הזכרון השנתי למרן – קובץ בית יוסף תשפ"ה.