שלום וברכה.

שלום וברכה,

השאלה שלכם חשובה ביותר, וצריך להתייחס אליה בכובד ראש תוך בדיקת כל הנתונים לעומק.

מומלץ לפנות לאב"ד תל אביב הגאון רבי זבדיה כהן שליט"א בעניין.

שלום וברכה,

כתב מרן רבינו זיע"א בחזון עובדיה שבת ד (עמוד שע) וז"ל: השיעור של "יד סולדת בו" הוא, שכל שהוא חם כל כך שאדם בינוני נמנע מלאוכלו ולשתותו מרוב חומו, נחשב בכלל "יד סולדת בו". ואם הוא ראוי לאכילה ושתיה, ואדם בינוני לא נמנע מלאוכלו ולשתותו מרוב חומו, נחשב לאין יד סולדת בו.

וע"ש בהערות שהביא פוסקים ששיערו זאת כל שכריסו של תינוק נכווית, או במעלות צלזיוס. אך למסקנא דעתו כמבואר לעיל.

יש לנסות לקחת את הכדור בלי מים, ואם לא מתאפשר, ניתן להיעזר במים בכמות המינימאלית הנצרכת.

בשורות טובות.

שלום וברכה,

במשנה במסכת תענית (כו:) כתוב כך: "שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה (שבוע שחל בו), אסור מלספר ומלכבס ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת". וכן נפסק בשלחן ערוך (סימן תקנא סעיף ג). וכן מנהג הספרדים ההולכים אחר הוראות מרן השלחן ערוך שאין להסתפר ולהתגלח בשבוע שחל בו תשעה באב.

ולמנהג האשכנזים יש להחמיר לא להסתפר החל מי"ז בתמוז, כמו שכתב הרמ"א (שם בסעיף ד).

שלום וברכה,

בגמ' פסחים (נד:) מובא "עוברות ומניקות מתענות ומשלימות בו (בתשעה באב) כדרך שמתענות ומשלימות ביום הכיפורים", וכן פסק מרן בשלחן ערוך (סי' תקנד ס"ה) [ורק בתשעה באב דחוי מקלים, כמ"ש מרן רבינו זיע"א ביביע אומר ח"ה (או"ח סי' מ אות ה), ובח"ט (או"ח סי' צא ח"ה ז), ובחי"א (או"ח סי' נז). וכן בשו"ת יחוה דעת ח"ג (סי' מ), ובח"ז (סי' פט). וראה בחזו"ע ארבע תעניות (עמ' נז והלאה)].

וכתב הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל בהליכות שלמה (מועדים עמוד פ, הובא בחזון עובדיה ימים נוראים עמוד רפז), שגם בזמנינו, ואף באשה שהיא בחודש התשיעי, אם הריונה תקין, וגם לא הפילה בפעמים קודמות, אין סיבה שהצום יהיה עלול לגרום נזק לה או לעוברה, אלא רק לפעמים רחוקות מאד. אולם אשה שנתעברה בעזרת טיפולים, שעל פי דעת הרופאים, יש חשש סכנת הפלה ״בשבועות הראשונים״ של ההריון, יותר מבשאר מעוברות, לכן צריכה לשתות פחות פחות מכשיעור (ביום כיפור ולא בתשעה באב. ע' יבי"א ח"י סי' לט), ותשמור מאד על מנוחה, ולא תלך לבית הכנסת, ותתפלל בשכיבה.

במקרה שיש לה חולי, כתב מרן רבינו זיע"א בחזון עובדיה ד' תעניות (עמ' סג ד"ה והנה) "וכן אנו מורים להקל בצום תשעה באב למעוברת שהיא חולנית, והכל לפי הענין". וכ"פ מנהיג הדור מרן הראש"ל שליט"א בילקוט יוסף ד תעניות (מהדורת תשע"ט, סי' תקנד סעיף א), שמעוברת ומניקה שיש להן איזה חולי, אפילו אין בו סכנה, אין להם להתענות בתשעה באב. והוסיף: "ואם יש להן חולשה רבה, יעשו שאלת חכם. ונכון לעשות שאלת חכם בכל מקרה".

שלום וברכה,

היות ויום השלשים חל בשבת, יש להקדים את העליה לקבר, גם אם לא היה העניין תלוי בפחד מפני האויבים. הסיבה היא, מכיון שההגעה לקבר, בפרט בתקופה כ"כ קצרה מיום הפטירה, ודאי תגרום לצער ולבכי, דבר האסור בשבת (ילקו"י אבילות מהדורת תשס"ז סי' לה ס"ג).

רק כשהולכים להתפלל בקברי הצדיקים, אין בעיה ללכת בשבת, היות ואין מגיעים לידי בכי.

אך על כל פנים, אין הנשמות מצויים בקבריהם ביום השבת, ואין עניין להתפלל ביום זה על הציון. וכפי שהאריך בזה מנהיג הדור מרן הראש"ל שליט"א בילקוט יוסף אבילות מהדורת תשפ"ב (במכתבים שבסוף הספר, מכתב סט, בעניין עלייה לקברו של מרן זיע"א בשבת).

מן השמיים תנוחמו.

שלום וברכה,

נראה שאפשר להקל בדבר.

דהנה כתב מרן זיע”א בספרו הבהיר חזו”ע שבת ח”ד (עמ’ קנח) בזה”ל: ונראה שעכ”פ מותר לנענע כוס היין או המים שנתן לתוכו שלג או ברד, כי דיינו לאסור ריסוק בידים ממש, אבל נענוע הכוס בעלמא מותר. ואף שהגר”ח פלאג’י בשו”ת לב חיים ח”ב (סי’ קצב) ד”ה ועיניך, כתב, לא יפה עושים שכשנותנים השלג לתוך הכוס של יין או שכר ועדיין לא נימוח מנענעים הכלי בידים כדי שיהיה נימוח יפה במהרה, וראוי להזהר בזה. ע”ש. לדעתי אין להחמיר בזה. וכאמור. עכל”ק. והיינו טעמא, משום דאף ריסוק בידיים יש כר נרחב ע”פ דברי גדולי הפוסקים הראשונים להתיר, אלא שמרן הש”ע ראה להחמיר בזה, ואין לנו לעשות נגד דבריו, שכבר קיבלנו הוראותיו. אבל בשינוי כל דהו, שכבר נחית דרגא, אף שהוא כוחו ממש כבר יש להקל, לפי שאינו בידיים ממש והוו דלא לוסיף עלה.

ולכאורה ה”נ בנידון דידן, שאינו מרסק בידיים ממש, אלא ע”י כוחו, ויש לומר דיינו לאסור ריסוק בידיים ממש, אבל ע”י כוחו הוו דלא לוסיף עלה ומותר.

עוד יש להוסיף טעם לשבח, ע”פ מה שכתב מרן זיע”א בחזו”ע (שם) לדון לגבי שבירת ארטיק קרח לחתיכות דקות, ובתחילה כתב להתיר מדין פסי”ר דלאכפ”ל בדרבנן, ויש לפלפל האם סברא זו שייכא גם בנ”ד, דלכאורה לא אכפ”ל מריסוק ומיחוי הקרח ע”מ שיוכל לשתות גם את הקרח, אלא כל חפצו ורצונו בקירור המים, ואכמ”ל.

אולם אח”כ הוסיף להתיר שבירת הארטיק מטעם נוסף, שהביא דברי השבולי הלקט בשם אחיו רבי בנימין, שלא אסרו לרסק אלא שלג וברד, שהוא מוליד משקה שלא היה בעולם, אבל השואב מים מערב שבת לכדו וחביתו, וביום השבת בבוקר מצאם קפואים וקרושים, מותר לרסקם, ואין בזה משום מוליד משקה. ע”כ. ועוד הביא שכ”כ האורחות חיים בשם בעל המכתם, שיש לומר דאפילו נקפא השמן מרוב קרירות מותר להפשירו, שהפשירו לא זהו בישולו, “מאחר שאין תחלת ברייתו להיות נקפא”, ולא דמי לחֵלֶב, שמתחלת ברייתו להיות קפוא. ע”כ. וכתב ע”ז מרן זיע”א בחזו”ע, “ואף הארטיק היה מים בתחילתו ונקפא”. והוסיף שגם הרב ערוך השלחן כתב לצדד שמלשון רבותינו משמע שלא הקפידו אלא על ריסוק שלג וברד ולא על קרח, כי הקרח היה קודם מים, ומשום הכי אין בו “לא משום מוליד ולא משום סחיטת פירות”, ע”כ. (וכתב בחזו”ע שהרב ערוה”ש לא הזכיר שכן כתבו הראשונים הנ”ל. ע”ש.)

ולפי זה יש לומר דהוא הדין למיחוי והפשרת קרח או גלידה בידיים, דמכיון שכבר היה נוזלי קודם ההקפאה, לא דברו בו חז”ל כלל באיסור ריסוק שלג וברד. ואף שלא מצינו בפוס’ שהזכירו חילוק זה שהוא כ”כ מהותי, ואדרבא כמה נידונים יש באחרונים על מיחוי וריסוק דברים קפואים שהיו משקה מתחילתם. אולם בחזו”ע שם לא הביא ראשונים שחולקים בזה על הראשונים הנ”ל, ואדרבא הביא דברי הערוך השלחן שכן באמת משמע בדברי כלל רבותינו הראשונים שנקטו דוקא דבר שהיה קפוי מתחילתו.

ולכן נראה שהמיקל לערב קרח בכוס, וכן גלידה, ע”מ למחות ולהפשיר עד שיהיה משקה, יש לו ע”מ שיסמוך. וכ”ש אם עושה רק על ידי שמערה מים ע”ג הקרח, שאינו אלא כוחו. (וכן במיחוי גלידה אפשר שיוליך אנא ואנא ובכך נמצא שאינו ממחה בידים רק גורם בכוחו.) ובזה לא חשיב כמרסק בידים. דומיא דמ”ש מרן זיע”א לחלק בין ריסוק בידים לנענוע דקיל טפי, ודו”ק.

[ויש לעורר, דאין הכרח ללמוד סברא זו של קרח שמתחילתו היה מים, גם לגבי נענוע אשל, שמתחילתו היה חלב נוזל ורק אח”כ נקפא. לפי שיש מקום לחלק, דשאני אשל שהיה חלב ולא אשל, ועכשיו שממחה אותו אינו חוזר להיות נוזל כמו החלב שהיה, אלא נעשה נוזל בסוג חדש שלא היה בעולם, ויש לומר שבזה לא כתבו להקל. אלא שבלאו הכי לגבי אשל אפשר ע”י נענוע וכנ”ל.]

ולכן למסקנא, כל שאינו מרסק בידים ממש, רק ע”י ערוי ששופך עליו, או ע”י נענוע הכוס, וכן כשמוליך אנא ואנא את הקרח והוא נמחה מאליו, וכל כיו”ב, שפיר דמי להקל. וכל שכן בדבר שהיה מעיקרו משקה, כמו קרח, ארטיק, גלידה, וכיו”ב, דבלאו הכי משמעות רבותינו הראשונים דמעיקרא לא היתה בהם הגזירא. ולכן בצירוף הנ”ל שאינו מרסק בידים, יש להקל בזה בשופי. והנלע”ד כתבתי בס”ד.

בברכה רבה וכל טוב

שמעון ללוש

שלום וברכה,

נראה שהשאלה אם מדליקה קודם ארבעים דקות מהשקיעה, ולא אחרי חלילה, שזהו חילול שבת.

ולגוף השאלה, כבר נתבאר בתוס’ ובשלחן עארוך (סי’ רסג), וכן פסק מרן הראש”ל שליט”א בספרו הבהיר ילקוט יוסף (סי’ רסג הלכה מד, עמ’ קסח-ט), דכל שהוא סמוך לשבת, לדידן בני עדות המזרח אין צריך לקבל שבת בהדלקה, אבל אם אינו סמוך, אלא רחוק מהשקיעה יותר מחצי שעה, מקבלת שבת בהדלקה בעל כרחה, ע”ש.

וכל זה כשמדלקת אחר פלג המנחה, אבל קודם פלג המנחה אינו מועיל אפילו אם תקבל שבת בהדלקה, לפי שהוא רחוק כ”כ משבת ואינו ניכר שהוא לכבוד שבת. ע”ש.

ועיין עוד בילקו”י שבת חלק א כרך שני (בקונטרס אחרון סי’ ז, עמ’ תשפ), שהביא מאיזה ספרים וסמך על זה למעשה, שבירושלים שיש ציבור גדול שמדליק 40 דקות קודם השקיעה, מי שעושה כן אינו צריך לקבל שבת בהדלקה.

אולם יש לציין, שזהו דוקא לתושבי ירושלים בשכונות שרבים נוהגים לקבל שבת מ’ דקות קודם השקיעה, כדי שיחשב הדבר כניכר שמדליק לכבוד השבת.

ועוד חידוש מצאתי שם, בשם שלחן ערוך הגאון רבי זלמן, והציץ אליעזר ועוד, שבמקום צורך חשוב, אפשר שהאשה תדליק אחר פלג המנחה קודם החצי שעה, ולא תקבל שבת, אבל אחד מבני הבית כגון בעלה וכדומה יקבל עליו שבת, ונמצא שהיא הדליקה בעבורו בשליחותו. ע”ש.

בברכה רבה

שמעון ללוש

תשובה זו נכתבה לאחר ליבון הדברים ומשא ומתן עם הרבנים: הרה”ג הרב שלמה דנינו שליט”א, הרה”ג הרב שלמה שרגא שליט”א והרב אליהו דניאל אוזן.

אם בודאי אין באותה מחצית פחות מעשרים ושבע גרם, אתה חייב עדיין בברכת המזון, עד שבעים ושתיים דקות מסיום האכילה.

ולגבי המשך האכילה, אם כבר הסחת דעתך מהאכילה ועשית סילוק מפה מהשלחן, או שהרמת את הלחם ע”מ שלא להמשיך לאכלו, וכדומה, צריך ליטול ידים מחדש ולברך נט”י והמוציא,

אבל אם לא סילקת המפה, ולא הרמת את הלחם, ובתת מודע שלך היה שעדיין יתכן שתחזור לסיים את האוכל, אתה יכול להמשיך לאכול את הכריך בלי לברך מחדש ברכת המוציא.

ואם תאכל כשלושים גרם מחדש תברך ברכת המזון ללא כל פקפוק.

בקצרה
פסול לגמרי
עוד טרם שנדון על אישיותו הבעייתית של עד מדינה שלרוב פסול לעדות מהרבה צדדים ועל הדרך הנלוזה והכפייה בה גורמים לו להעיד.
א. בדרך כלל מדובר בעד אחד.
ב. בנוגע בדבר שאין כדוגמתו. שהרי אם לא יעיד יענש אף הוא.
ג. בדרך כלל מקבל ממון הרבה על מנת שיעיד ובאנו לנידון הנוטל שכר על עדותו
בשונא או בכלל באדם מפוקפק שמפקיר את חבריו כדי להציל את עורו
ד. מדובר בשותף מלא לפשע. ברשע הן על פי הודאתו ואף אם תאמר א”א משים עצמו רשע יש בדרך כלל עדויות אחרות נגדו.
ובמקו”א הארכתי

כל שניכרים חתיכות בוטנים, פשוט שיש לברך בורא פרי האדמה.

וכשאין ניכרים כלל, אף שמעורב גם סוכר וכדו’, אולם אין כאן שינויים מהותיים, וראוי לברך כברכתו, וכדעת מרן הש”ע שקבלנו הוראותיו.

ומי שמברך שהכל, מפני שסובר לדמות למנהג המבואר בברכת יוסף ידיד, שעל הלדר הפלאפל וכדו’ אם מעורב עוד דברים וכבר יש כמה שינויים נוהגים לברך שהכל ודלא כמרן הש”ע, ולכן גם בעוגיות בוטנים לכאורה יש כמה שינויים, גם הוא לא משתבש. אלא שלכאורה נראה דלא דמי, ועוגיות הללו אין בהם כל השינויים הנ”ל, והוו דלא לוסיף עלה, והדרינן לפסק מרן הש”ע.

נ.ב. “אחת ולתמיד” יש אחרי מאה ועשרים. כאן למטה יש “אלו ואלו דברי אלקים חיים”, וכללי הפסיקה יכריעו, ופעמים מכללי הפסיקה הוא דמאן דעביד הכי לא משתבש ומאן דעביד הכי לא משתבש.

בברכת פסח כשר ושמח!

ע’ ילקוט יוסף פסח ח”ג (מהדורת תשע”ח, עמ’ שסב והלאה) שהאריך והרחיב בדין זה ממקורותיו, ע”ש.

ושם (בעמ’ שסו) העלה דאין לאב לחבק ולנשק את בתו וכן האם את בנה מעת הגיעם לגיל מצוות, ואף קודם לכן אם הביאו שערות אין להם לחבקם ולנשקם, ולשומעים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב. ובפרט כשהדבר נעשה בפרהסיא שהדבר מגונה, כגון האב את בתו תחת החופה וכו’. ע”ש.

ביקרא דאורייתא

ללכוד מותר, ולא שייך בזה צידה בשבת.

לצלצל למשטרה אין היתר, אלא אם כן יש פיקוח נפש.

שלום וברכה,

לשאלה 1: ראשית יש להבהיר שלא מברכים על אכילת הביצה “זכר לקרבן חגיגה”, אלא שנוהגים לומר זאת קודם האכילה ללא שם ומלכות. ובודאי שיש לברך על זה ברכת שהכל, שאסור לו לאדם ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה. ואף ברכת נפשות יש לברך לאחר שאכל אם אכל כזית מהביצה (27 גרם).

וכמובן כל האמור לעיל הוא דוקא אם אוכל את הביצה קודם הסעודה (וכמו שנהג מרן זיע”א), אבל אם אוכל את הביצה בתוך הסעודה לפני ברכת המזון, אינו צריך לברך לא ברכה ראשונה ולא ברכה אחרונה.

לשאלה 2: אם אין חשש שנכנס חמץ לבקבוקים, אין בזה כל בעיה.

לשאלה 3: אם נשאר כמות של חמץ, יש לסגור אותו במקום מסוים שלא תהיה אליו גישה בימי הפסח, כגון בארון או במחסן וכדו’, ולכתוב “חמץ” (יש שכותבים “נמכר לגוי”) כדי שלא יבואו לידי תקלה. אבל בכל מקרה, קודם הפסח יש לעשות “מכירת חמץ” אצל הרב המקומי, או בדרכים אחרות, כי בלא זה, ישנו איסור להשאיר חמץ ברשותנו, אך כשאנחנו מבצעים מכירה לגוי, אין החמץ שייך לנו, ויכול הגוי לבוא ולקחת את החמץ השייך לו בכל זמן שירצה. ורק אחרי הפסח, הרבנות קונה ממנו בחזרה את כל החמץ שהיה שייך לו.

לגבי ספוג “שבת כלין”, השבנו בשאלה הקודמת, שמרן הראש”ל שליט”א אמר לנו שאין הדבר נכון שחזר בו.

שלום וברכה!

יסוד השיעורים שנתנו לנו חז”ל, הוא על בסיס הנפח ולא המשקל, ובכללם שיעור כזית.

אולם למעשה מצינו בדברי רבותינו שכבר מדורות הגאונים וכך במשך הדורות בין החכמים, היו נוהגים לשער לפי משקלים שהיו ידועים באותם הדורות, ע”פ הנפח שמדדו, ולהורות לעם למעשה לפי המשקל שעלה בידם ע”פ מדידות הנפח, מפני שיותר נקל לכלל בני האדם לשער במשקל מאשר בנפח, וכמו כן התקלות שמצויות כאשר משערים במשקל, הם פחותים הרבה מהטעויות המצויות כאשר משערים בנפח.

וכך אנו רואים עוד מדורו של הרמב”ם ועד מרן הש”ע וגדולי האחרונים שלאחריו, מרן החיד”א והגאון בא”ח וכלל החכמים שביניהם, כולם נקטו בשיעורי חכמים לפי משקל הדרהם, שהיה מטבע ידוע במצרים, אחרי שמדדו את הנפח של כזית כמה משקלו, ויצא להם תשע מטבעות דרהם, וכן בשאר שיעורים מדדו את הנפח, ושיערו כמה משקלו לפי משקל מטבע הדרהם, וכך אמרו על כל שיעור כמה מטבעות זה יוצא במשקל.

ובזמנינו שאין לנו את המטבע הזה שנקרא דרהם, אולם יש ממנו במצרים בעתיקות שלהם, ויש שם כמה סוגים. והמסקנא הממוצעת והמקובלת שיש להתייחס אליה כעיקר, שמשקל דרהם אחד הוא כשלוש גרם. ולפי זה, שיעור כזית, ששיעורו תשע דרהם, משקלו כעשרים ושבע גרם, ע”פ המסורת שהנחילו לנו רבותינו מעתיקי השמועה דור אחר דור, שהכזית הוא תשע דרהם, וכן ע”ז הדרך בשאר שיעורי חכמים.

וכך גם היה מורה ובא מרן רבנו הגדול זיע”א בכל סדרת ספריו חזון עובדיה, יחוה דעת, הליכות עולם, ועוד ועוד, וכמו כן בשיעוריו, שהיה תמיד אומר את השיעורים לפי משקל וככל המבואר לעיל. וכן כתב בספרו חזון עובדיה סוכות (עמ’ קיג) וזה לשונו: מה שכתבתי שהכזית הוא משקל שלשים גרם, לאו דוקא, שהוא עשרים ושבעה גרם בדיוק, ואף שהשיעור הוא בנפח, ולא במשקל, מ”מ אחר שהפוסקים מדדו הכל, המשקל הוא בקירוב מאד להמדה בנפח. וכן כתב הפתח הדביר (סי’ קצ) בשם כמה אחרונים לשער במשקל, וכן הסכים לדינא. והובא בכף החיים (סי’ קמו ס”ק מו), וסיים, וכן המנהג פשוט אצל בעלי הוראה לשער כל השיעורים במשקל, כגון כזית מצה, וכביצה פת לאכילת קבע בסוכה, הם לפי המשקל כזית תשעה דרהם, והביצה שמנה עשר דרהם, ואין לשנות. ע”ש. עכ”ל.

ואף שיש הרבה שמורים כיום דוקא לפי הנפח, ולא לפי המשקל, ובפרט לענין כזית מצה בליל פסח, ומהם שמפיצים אף בשם מרן זיע”א שהסכים עימם לנהוג לשער לפי נפח, ועוד כל מיני שמועות, וע”פ זה משנים ההוראה המקובלת מדורי דורות ומורים לציבור לשער את הכזית מצה לפי נפח, ושכבר בחצי מצת מכונה או שליש מצה ויש אומרים כבר ברבע מצה, יש כזית בנפח וצריך לברך ברכת המזון, וכן משערים באחד עשר גרם מצת מכונה ויש אומרים בשלוש עשרה גרם, וכדומה, ומורים שבזה כבר יוצא ידי חובה דאורייתא של כזית מצה בליל הסדר ובשופי.

אולם הנכון הוא שאין ראוי לסמוך על כל זה למעשה ובפרט באיסורי תורה, ומרן זיע”א גילה דעתו בבירור בענין זה כאשר הראו לו חוברת שביררה הענין שכתוב בה לשער לפי נפח ולא לפי משקל בפרט במוצרים הפריכים וכדומה, וחוברת זו מרן הראש”ל בתחילה סבר שהמסקנא שלה נכונה, אלא שאחר כך שדיבר עמו מרן אביו זיע”א בזה, ביקש ממנו לפרסם בשמו שאין לשנות מההוראה והמנהג הפשוט אצל כל בעלי הוראה לשער לפי משקל דוקא ולא לפי נפח, ושכן כתב הכף החיים שכן המנהג לשער בהכל, ושכן נהגו רבותינו חכם עזרא עטיא, רבי אפרים הכהן, ועוד כל יתר החכמים, וכי אנו יותר חכמים מהם, וכהנה דברים דיבר עמו לפרסם בשמו, ותכף לזה הגיע מרן הראש”ל שליט”א להיות הרב המקדים בלוין, עוד בחיים חיותו של מרן אביו זיע”א, וביאר בהרחבה כל הענין מיסודם בתשובות הגאונים והרב המגיד ומעוד מקורות, שלמעשה יש לשער לפי משקל ולא לפי הנפח, ואחר שנכנס מרן אביו זיע”א, סיים בפניו כפי בקשתו שלכן יש לשער בכל הדברים ובמצות בפסח דוקא לפי משקל של עשרים ושבע גרם לכל כזית ולא לפי נפח, ומרן זיע”א היה מנענע בראשו לאשר הדברים.

ועוד כאשר חתנו של מרן זיע”א נשאל בזמנו היאך לשער לפי נפח או משקל, אמר שישאל למרן זיע”א וישיב, ולאחר שבוע השיב בשמו שדוקא במשקל, ואף פירסם (במוסף עונג שבת בזמנו) ע”פ בקשת מרן זיע”א שידע הציבור לשער הכל במשקל דוקא. וסיפר לנו אותו חתן באופן אישי, שכאשר שאל למרן זיע”א האם להוסיף הערה קטנה מתחת לאותו פרסום שכל זה אינו מדובר בדברים שהם כבדים כפירות יבשים וכדומה שבהם אין לברך ברכה אחרונה כיון שעדיין אין שיעור לפי הנפח ויש חשש ברכה לבטלה, אמר לו מרן זיע”א להיפך, תכתוב למטה בהערה: גם בדברים כבדים כפירות יבשים וכדומה לשער דוקא לפי משקל. ע”כ.

וכן בחוברת כי בא מועד, הביא שאלה ששאל את מרן זיע”א האם לשער בנפח או במשקל, והביא תשובת מרן זיע”א אליו בכת”י שאפילו שעיקר שיעורי חכמים הם לפי הנפח, אולם כבר נהגו לשער לפי המשקל. ע”ש.

ולכן גם אם השיב מרן זיע”א בזה לאנשים מסויימים דברים אחרים, אין אחריותנו על אותם דברים, שהרי דעתו בענין ההוראה בזה בציבור ברורה ללא כל צל של ספק. ומה גם, שגם האומר שכן הסכים עמו מרן זיע”א, מספר בבירור שהוא ביאר למרן שהם למדו הענין ומדדו ויצא להם מדה מבוררת וכדומה, ושאלו אם יכולים לסמוך על הנפח ולא על המשקל, ומרן השיב לו שאם הוא יודע הוא יכול לשער בנפח, אבל לא אמר לו שיורה לאחרים כך, ועוד שלא אמר לו שהוא מסכים שבאמת הוא יודע, אלא רק אחר שהפציר במרן זיע”א מכמה פנים, אמר לו מרן שאם הוא יודע שישער בנפח. אבל אנו הקטנים רואים שאותו אחד אינו מורה כדין בזה, שהרי מורה לפי נפח כזית שעדיין יש בו חללים דקים, ומרן זיע”א בודאי שאינו סובר כן, וכמבואר בשו”ת חזו”ע (עמ’ תקיד-תקטו) שהביא דברי החיד”א הפתח הדביר ועוד פוסקים, שמדבריהם מתבאר להדיא שצריך למעך הכל, וממילא מבואר שלא יתכן שמרן אישר לו את ההוראה לפי הדרך שנוהג בה, אלא השיב לו בכללות לפי דרכו שאם חושב שיודע שיעשה מה שמבין, ותו לא. אבל את דעתו הברורה ביחס להוראה הנכונה המסורה בידינו מדורי דורות, ולמנהג הפשוט שהיה עד הדור האחרון, לא שינה כלל וכלל, ואדרבא בכל הזדמנות היה מגלה דעתו דעת תורה להורות ולשער דוקא לפי המשקל ולא לפי הנפח.

ובאמת שגם אם נבא לסמוך על המורים למדוד לפי הנפח, מה נעשה עם רובי החללים שיש במצות, שגם יש מחלוקת הפוסקים איזה מהם ממעכים ואיזה לא, ומי הוא המומחה שיודע למדוד כפי צורת המדידה המדוייקת, ומה גם שהעיקר לדינא נראה בדעות גדולי הפוסקים מדורות עברו שלאורם אנו הולכים, שהם כתבו כל דבריהם במשקל, לגבי כל מיני המאפים ומאכלים שברכתם מזונות באופן כללי, הנידונים בהלכות ברכות לארכם ולרחבם, וכגון בדין ברכה אחרונה שהזכירו כולם, הגאון בית דוד (סי’ פב), מרן החיד”א (בברכי יוסף סי’ קסח אות ד, ובמורה באצבע אות צה), הפתח הדביר (סי’ קצ דף ריא והלאה), ועוד רבים, שאין ראוי לאכול בין נ”ד דרהם לבין ע”ב דרהם שאז הוא בספק ברכת המזון, והיינו בין שלוש ביצים לארבע ביצים. הרי שנתנו שיעור של דרהם שהוא משקל, למידה של ביצים שהיא נפח, בדין שהוא כללי לכל סוגי המאפים, ובודאי היה בידם קרקרים, מצות, עוגות טורט, ועוד ועוד, כאשר עיני המעיין תחזינה מישרים בכל הנידונים בסי’ קסח ועוד ועוד בהלכות ברכות עי’ עליהם בסוגים מסוגים שונים. ולכן בודאי שלמעשה אין זו הוראה נכונה להורות לשער לפי הנפח, שהרי לא כל אחד יתחיל לרסק מצות עד אשר דק ללא שום חלל שצריך למעך כל סוגי החללים ואפילו הדקים ביותר, ובדרך כלל צריך אפילו לזלף מעט מים ע”מ שיתרכך וידחס יפה, וכמו שהניסיון מורה, כי בלא זה השברים יבשים ונותרים חללים. ואף שיש אומרים שאין צריך כ”כ, אולם זה אומרים כי סוברים כמיעוט פוסקים שסוברים שאין צריך למעך החללים הדקים ביותר, ובפרט שאותם פוסקים אינם באים כלל מכח מסורת שבידם, אלא מסברתם ועם תוספת ראיות במו”מ של תורה.. אבל מדברי רבותינו החיד”א וסיע’ הנ”ל, שהם הם מעתיקי השמועה, וכל דבריהם בידם בזה במסורת בהירה ואיתנה מדורי דורות, והם כתבו השיעורים בכל העוגות והמאפים, מוכך להדיא שכן צריך למעך הכל לגמרי. וכן מבואר גם יסוד הדברים בטעמו ונימוקו, בדברי הגאון רבי ישמעל הכהן מסלוניקי בשו”ת זרע אמת (סי’ כט, והביאו מרן החיד”א), שכאשר התורה מחייבת על כזית אינה מחייבת על האויר, וכן חכמים אינם מחייבים ברכה על אויר, אלא על הנאת מעיים של כזית בפועל, ע”ש.

ולכן למעשה אין לנו לזוז מההוראה הפשוטה המקובלת בידינו, לשער כזית מצה בליל פסח לפי משקל, בשיעור עשרים ושבע גרם לכל כזית, בשלוש כזיתים עיקריים, שהם: כזית מצה במוציא מצה, כזית מצה בכורך, וכזית מצה באפיקומן.

ושוב ראיתי שכבר סיכם כל זה מרן הראשון לציון שליט”א בילקוט יוסף פסח חלק ג, שיצא זה עתה, (בעמ’ תשפ) וזה לשונו:

בכל השיעורים נהגו לשער במשקל, אף שמעיקר הדין הולכים אחר הנפח, מכל מקום כבר כתבו הפוסקים, שמאחר ואין הכל בקיאים לשער בנפח, לכן נהגו הכל לשער במשקל, כי מן המשקל נדע בדרך כלל על הנפח. ומנהג זה היה עוד מלפני כאלף שנה, על פי תשובת רב שרירא גאון. וכן מבואר בהרב המגיד (פ”א מעירובין הי”ב) בשם הגאונים, וכן משמע מדברי האחרונים, פתח הדביר, ורבינו יוסף חיים, ועוד. ואם באנו לחוש לתקלות המצויות במקרים שונים כשמשערים במשקל, הנה הניסיון הוכיח שלעומתם רבו גם רבו הטעויות והתקלות המצויות במקרים רבים יותר כאשר משערים בנפח, ומה גם שלא יצא הדבר ממחלוקת כיצד יש לשער בנפח מצד מיעוך החללים וכדומה. ולכן העיקר לשער במשקל. (וכ”מ בשבת פא. וכי טורטני יכניס, ע”ש ברש”י.) וכמה ראויים בזה דברי הרמב”ם בפ”י מהלכות שמיטה ויובל, “שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה, ובהם ראוי להיתלות”, ולא לנטות מדרכם של מעתיקי השמועה גדולי הדורות ולהיות עושי חדשות. עכ”ל.

[והנה במקום שיש צורך להקל, וכגון זקן או חולה שקשה עליהם לאכול את השיעור הנ”ל, יש להקל להם כפי הצורך, וכמו שכתב מרן הראש”ל שליט”א בילקוט יוסף פסח ח”ג (עמ’ תמט) וזה לשונו:

יש לאכול בליל פסח לכל הפחות ד’ כזיתים מצה, [כל כזית 27 גרם], ומכל מקום זקן או חולה שאכילת המצה קשה להם, די שיאכל כזית מצה בתחלה, בברכת על אכילת מצה, ואחריה כזית מרור. ולכורך יקח חתיכה קטנה של מצה, וחתיכה קטנה של מרור, ולאחר מכן יאכל כזית אפיקומן. וחולה שאינו יכול לאכול מצה בליל הסדר בשיעור כזית כ-27 גרם, יש להורות לו שיאכל לכל הפחות שיעור שליש ביצה כשמונה עשר גרם, כי לדעת הרי”ף והרמב”ם הוא שיעור כזית, ולא יברך ברכת על אכילת מצה, וברכות אין מעכבות את המצוות. עכ”ל. (וע”ע שם בילקו”י עמ’ תשעו.)

וכמו כן יש ליעץ להקל עליהם האכילה כמבואר בילקוט יוסף שם (עמ’ תעה) וז”ל: מי שאינו בקו הבריאות, או זקן שקשה עליו לאכול כזית מצה כמות שהיא, יכול לפורר את המצה לפירורים דקים ולאוכלה. אך לא ידוך אותה כקמח. וכן יכול לטבלה ולהרטיבה במים או ביין, או בשאר מי פירות, ולאוכלה. ומותר לעשות כן אף לכתחלה. אבל לא ישרה את המצה בתוכם, רק יטבל ויאכל.]

כן.
זה התנאי בשעת המכירה.

וכל זה מדובר כשיש היכר בין הדברים של החמץ, שהם מסומנים שהם מכורים לגוי, שחלילה לא יבואו לידי תקלה.

שלום וברכה!

אודות לוח ספירת העומר הנמצא בבית הכנסת ומראה את מנין היום, והעלה חשש שהמתפללים קוראים בעיניהם את המנין קודם שסופרים, ושמא יש חשש ברכה לבטלה אח”כ שסופרים.

הנה למעשה, מאחר שלכל היותר בקריאת העיניים של המתפללים אין בזה יותר מהרהור, שהרי לא קראו בפיהם, והרי בודאי גם לא נתכוונו לשם מצות ספירת העומר, לכן בודאי יש כאן ספק ספיקא, שמא הרהור לאו כדיבור דמי, ושמא מצוות צריכות כוונה. ועוד, שהרי דעת מרן הש”ע דהרהור לאו כדיבור דמי, וכן שמצוות צריכות כוונה, ומכיון שיש כאן ספק ספיקא בצירוף דעת מרן הש”ע, שפיר דמי לסמוך על זה לחזור ולברך. ויתירה מזו פסק מרן זיע”א בספרו חזון עובדיה יו”ט (עמ’ רמג), שאם ספר בהרהור (ומשמע אפילו בנתכוין למצוה) שיכול לחזור ולספור אח”כ בברכה.

ובפרט בנידון דידן שיש להוסיף כאן סברא חשובה, שבשבילה יש לומר שאפילו לכתחילה אין צריך לחוש ולהוריד הלוח הנזכר, שהרי למעשה אין כאן אפילו כוונה של קריאה, אלא המתפללים נפגשים בלוח בעיניהם וקוראים בו כמתעסק בעלמא, ובזה י”ל דאפילו למי שסובר שמצוות צריכות כוונה, זהו דוקא כשמתכוין למעשה המצוה אלא שלא נתכוין לשם מצוה, משא”כ שאינו מתכוין כלל למעשה רק בגדר מתעסק בעלמא, לכ”ע לא יצא ידי חובה. ואף אם באנו לחוש לאותם שקוראים בלוח ע”מ לדעת כמה היום לעומר בשביל לספור כהוגן, א”כ באנו בזה לסברת הרשב”א ושאר פוסקים, דמאחר שמתכוין להדיא שלא לצאת הספירה זו, שהרי אינו עושה אותה אלא ע”מ לדעת כמה לספור ועפ”ז לספור אח”כ, לכן אף להרשב”א וסיע’ שסוברים שמצוות אינם צריכות כוונה, במקרה כזה אינם יוצאים ידי חובה, שנחשב להם כאילו כיוונו להדיא שלא לצאת ידי חובה. והרי על הרשב”א הזה אנו סומכים במה שאנו שומעים הספירה מהשליח ציבור ומתכוונים לשמוע ע”מ לספור אח”כ כהוגן, וביאר הרשב”א ע”פ האמור, כמבואר בב”י (סי’ תפט), ע”ש.

ולכן למעשה בנידון זה אין לחוש בדבר, ואפשר להשאיר הלוח ללא חשש, וכן המנהג פשוט אף בפני החכמים ואין פוצה פה, והנח להם לישראל שאם אינם נביאים בני נביאים הם.

הפסוק הנזכר משה רבנו אמר אותו לבני גד ובני ראובן (מטות לב ו), ואינו מדבר כלל על מי שאינו ניגש להילחם מפני שהוא עוסק בתורה, אלא מדבר על בני גד ובני ראובן שמשה הבין מדבריהם שרוצים להישאר במקומם ולא לעבור את הירדן ולא להילחם כלל רק לשבת לבטח בארצם ולבנות לעצמם בתים וכו’, ולכן טען כלפיהם וכי זה הוגן שאתם תקבלו כאן את נחלתכם בלי שום טורח ויגיעה ואחיכם הם שיצטרכו להילחם אחר שיעברו את הירדן בשביל לרשת את הארץ?!

אבל כאשר מדובר באותם שעוסקים בתורה בשעה שאחיהם יוצאים למלחמה, בזה כבר אמר משה רבנו בעצמו (במדבר לא ג) “אלף למטה אלף למטה לכל מטות ישראל”, וביארו רבותינו הקדושים במדרש תנחומא (בובר, פרשת מטות פ”ד): שלשת אלפים [מכל שבט ושבט], שנים עשר אלף חלוצי צבא, ושנים עשר אלף שהיו משמרין כליהם, ושנים עשר אלף לתפלה, ומנין שנאמר “אלף למטה אלף למטה” (הרי ב’ אלפים). וימסרו מאלפי ישראל “אלף למטה” (הרי אלף שלישי). ומהו וימסרו, שהיו נמסרין זוגות זה לזה. עד כאן.

ובמסכת מכות (י.) נאמר, אמר רבי יהושע בן לוי, מאי דכתיב עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים, “מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה, שערי ירושלם שהיו עוסקים בתורה”. עד כאן.

וכבר כתב הרמב”ם (הלכות שמיטה ויובל פרק יג הלכה יב) בזה הלשון: ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו, מפני שהובדל לעבוד את ה’ לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, “לפיכך הובדלו מדרכי העולם, לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן”, אלא הם חיל השם שנאמר ברך ה’ חילו, והוא ברוך הוא זוכה להם שנאמר אני חלקך ונחלתך. “ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה’ לשרתו ולעובדו לדעה את ה’, והלך ישר כמו שעשהו האלקים, ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם”, הרי זה נתקדש קדש קדשים, ויהיה ה’ חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעה”ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים, הרי דוד עליו השלום אומר, ה’ מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי. עד כאן.

ולכן אנו שמאמינים בדברי רבותינו הקדושים, שלימדונו שהכח של החיילים בחזית נשאב ונסמך בכל הכח בעיקר מאותם לומדי התורה, ורק בדרך זו יש עבודה משותפת וניצחון מובטח, ואדרבא, אנו מאמינים שדוקא אותם שאינם מאמינים ביסודות החשובים הללו של העם היהודי, הם אלו שמסכנים את חיינו, ואת ביטחונם וניצחונם של ישראל, לכן בודאי שלא נשנו מדרכנו ולו בכי הוא זה ונפקפק חלילה את כל הביטחון האמיתי של העם היהודי בכלל ואת התמיכה והביסוס של החיילים בחזית בפרט חלילה וחס, אלא אדרבא נתחזקה יחדיו בלימוד התורה ביתר שאת ע”מ להוסיף בביטחון האומה, ולהגביר כח ביתר שאת ויתר עוז לחיילים היקרים המתמסרים בחזית למען עם הקודש.

בברכת פסח כשר ושמח

נ.ב.

ניתן לצפות כאן בדברי מרן הראשון לציון שליט”א בעניין זה.

שלום וברכה,

במענה לשאלותיך,

א. אם חפצים להקפיד להוציא שבת כפי שיטת רבנו תם, וכמו שהסביר מרן זיע”א שכך ראוי ונכון לנהוג להחמיר להוציא שבת כפי שיטת רבנו תם, א”כ צריך להוציא לפי זמן צאת שבת לפי ר”ת שמצויין בלוח אורח חיים. אבל אם קשה עליהם להוציא שבת בשעה זו, מסיבות שונות, שיש צורך להוציא שבת מוקדם יותר, אפשר להקל כפי עיקר הדין ולהוציא שבת כפי הזמן הרגיל המצויין בלוח, ולא כשיטת רבנו תם.

ב. אם יוכל לבאר מהו ווקס, מה מטרתו, וכיצד הוא פועל, כדי שהתשובה תהיה כראוי.

ג. כתבו הפוסקים, שאם האחד ממיני הריח חביב עליו מהמינים האחרים, יקדים לברך על המין החביב, ואח”כ על הפחות חביב. ואם שניהם חביבים עליו בשווה, ברכת בורא “עצי” בשמים קודמת לברכת בורא “עשבי” בשמים. (משנה ברורה סי’ רטז ס”ק מ.) וברכת הנותן ריח טוב בפירות לא מצאתי בפוסקים שדיברו עליה אם קודמת לעצי ועשבי, או לאחריהם, כששניהם חביבים. ולענ”ד נראה להקדים ברכת הנותן ריח טוב בפירות לברכת עצי ומיני, לפי שהפירות מעולים המה, שיש בהם גם טעם וגם ריח, משא”כ עצי ועשבי בשמים, שאין בהם אלא ריח.

מרן הראש”ל שליט”א דיבר על העניין הזה בשיעור האחרון בלויין (מוצ”ש פרשת בחוקותי תשע”ח), ואמר שאם יש ציבור שנרדמים בתפלה כשעושים בנץ, ורוצים להקדים אותה לעלות השחר, נחשב הדבר כדיעבד, ומותר להם לעשות זאת. ואפשר להתחיל ברוך שאמר בשעה 4.10 (לשנה הזאת).

והוסיף, שכן הורה מרן רבינו הגדול זצוקללה”ה, לגבאי בית כנסת שטען שהציבור אצלו נרדם בתפלה, והורה לו מרן זצוק”ל שיכול להקדים את התפלה לעלות השחר.

בברכה,

אליהו דניאל אוזן

כל דבר שעומד לפירוק אין בו לא בונה ולא כותב.

בברכה,

שלמה שרגא

שלום וברכה,

א. אחר שכבר נסתיימה האכילה, אין טעם עוד לעשות נטילה. אבל אם בתחילה היתה הכוונה לאכול פחות משיעור קביעות סעודה, ובירך מזונות והתחיל לאכול, ושוב נמלך לאכול יותר, ויודע שיהיה במה שמתכוין לאכול מעתה, שיעור קביעות סעודה, כמאתיים ושש עשרה גרם, בזה ודאי שחייב לקום וליטול ידיים, וגם יש לו לברך על הנטילה, אבל לא יברך המוציא, שכבר יצא י”ח במה שבירך מזונות. ואם יודע שלא יהיה שיעור קביעות סעודה, כמאתיים ושש עשרה גרם, במה שיאכל מעתה בלבד, רק בצירוף מה שכבר אכל עם מה שמתכוין לאכול יגיע לשיעור קביעות סעודה, בזה ג”כ יש לו ליטול ידיו אך בלא ברכה. בין כך ובין כך יברך לבסוף ברכת המזון.

ב. כל שיש במשקלן מאתיים ושש עשרה גרם מברך המוציא וברכת המזון, פחות מכך לא יברך אלא מזונות ועל המחיה מחמת הספק.

בברכה רבה וכל טוב

שמעון ללוש

שלום וברכה,

אם האורז והעדשים הם מסחורה טובה וטריה, ונשמרה במקום טוב, אין צורך לחשוש כ”כ לתולעים, ורק יש לשטוח את האורז והעדשים ע”ג מגש, ולהעביר עם היד עם שימת לב מעט מעט, ולראות תוך כדי העברה אם נתקלים באיזה גרגיר חשוד, ואם נפגשים בכזה, לבדוק אם הוא מתולע. (ואין צריך להקפיד לבחון כל גרגיר אם הוא חשוד, אלא מספיק להביט בכלליות על כל קומץ גרגירים בהעברה בעלמא, כי מדובר בסחורה טריה וטובה כאמור.)

אבל אם מדובר בסחורה ישנה, או שנשמרה לא במקום טוב, ויש חשש סביר לגרגירים מתולעים, בזה צריך בדיקה יותר קפדנית, ולכן יש לעשות כאמור, להעביר ע”ג מגש, מעט מעט, אבל להביט יפה יפה ובדקדוק על הגרגירים שאין בהם כאלו שהם חשודים.

ובכל זה אין הבדל בין צבע העדשים.

בברכה רבה וכל טוב

שמעון ללוש

שלום וברכה,

לט אבות מלאכות האסורות בשבת, מפורשות במסכת שבת, בפרק ז משנה ב. להלן לשון המשנה: