י' תמוז: פטירת חכם ישראל יעקב אלגאזי זיע"א היה מחכמי איזמיר וירושלים, ושימש כראשון לציון ומחבר הספר שלמי ציבור


היום י' בתמוז יום פטירתו של הגאון הגדול הראש"ל חכם ישראל יעקב אלגאזי זיע"א (ה'ת"ם, – ה'תקט"ז,) היה מחכמי איזמיר וירושלים, שימש כראשון לציון משנת ה'תקט"ו ועד לפטירתו.ומחבר הספר שלמי ציבור ועוד.

תולדות חייו ומורשתו

רבנו נולד בשנת ה'ת"ם לאמו ולאביו חכם יום טוב אלגאזי, וגדל באיזמיר שבטורקיה. למד אצל רבי חיים אבולעפיה (בעל "עץ החיים") ורבי יצחק הכהן רפפורט (בעל "בתי כהונה").

בשנת ה'תצ"ז חלה במחלה מסוכנת ונדר שאם יתרפא יוציא לאור את אחד מספריו, הוסיפו לו את השם 'ישראל' ולאחר שנרפא ערך והביא לדפוס את הספר "חמדת ימים". אשר לא נודע מי חיברו, ויש המייחסים אותו לר' ישראל יעקב עצמו.

שאלת זהותו של המחבר נתונה במחלוקת, האם הוא נתן העזתי תלמידו של משיח השקר שבתאי צבי, או שמא המחבר הינו מקובל חשוב, היעב"ץ כותב: "הצצתי בו שעה מועטת ונרתעתי לאחורי, אז ידעתי מה טיבו ושמץ מינות ש"ץ שר"י המובלעת בתוכו בשקוצים ורמזים אין מספר". על הבעש"ט מסופר שאמר במוצאי שבת אחד שיצא ספר מכת ש"ץ והוא יגרור בחלקלקות לשונו רבים מישראל, והתכוון לחמדת ימים. מאידך, רבי חיים מוולוז'ין הביע דעה חיובית אודות הספר. וכן בעל הלשם הגדיר את מחברו כ"אחד מקדושי עליון". הספר (במהדורה משנת ה'תשס"ג), נפתח בהסכמתו של הרב עובדיה יוסף: "לא ייכנס בלבי התלהבות מקדושת שבת ויום טוב, אלא על ידי קריאה בספר התורה הזה". החוקר התורני הרב יחיאל גולדהבר מעלה את הסברא כי הרב אלגאזי הוא מחברו של ה'חמדת הימים'.

בשנת ה'תצ"ה עלה לארץ ישראל. והתגורר בצפת אחר כך עבר לירושלים למד בישיבת המקובלים בית אל. כיהן כמורה צדק בבית דינו של הראשון לציון החכם אלעזר נחום, וישב בדין עם חכמי הדור הראשון לציון חכם חיים משה נסים מזרחי, ומורו ורבו עוד באיזמיר, הראשון לציון חכם יצחק הכהן רפפורט.

הרב חיד״א בן זמנו הפליג בשבחו ויכנהו בשם, הרב החסיד אב״ד ור״מ בעיה״ק ירושלים חסידא קדישא צדיק וענו.

בשנת תקט"ו (1755) אחר פטירת הראשון לציון הרב ניסים חיים משה מזרחי, חכם ישראל יעקב אלגאזי התמנה כ'ראשון לציון', ושימש בתפקיד זה עד סוף ימיו. באותה עת עמד גם בראש ישיבת 'נווה שלום – ברית אברהם', שבה למדו גדולי חכמי ירושלים.

תחת ידו יצאו תשובות רבות שהיו לציבור כדברי האורים, ואף היה בין המתקנים תקנות גדולות על פי צרכי הציבור והשעה בירושלים, ביניהן תקנה 'על עניין הרווקים' ותקנה בעניין 'צמצום ההוצאות לצרכי מותרות'.

פטירתו

חכם ישראל יעקב אלגאזי נלקח לבית עולמו ביום י' תמוז תקט"ז ונטמן בחלקת 'קהל חסידים' שבהר הזיתים בסמוך לקבר הרש"ש – חכם שלום מזרחי שרעבי.

לאחר פטירת רבנו בנו, הרב יום-טוב אלגאזי, מונה אף הוא לראשון לציון

ספריו

שלמי ציבור – דינים ומנהגים בעיקר ענייני תפילה לימי החול עם הגהות הרב אברהם חיון

שלמי חגיגה – חלק שני של שלמי ציבור העוסק בתפילות שבת ראש חדש ומועדים

ארעא דרבנן – דיני דאורייתא ודרבנן לפי סדר א"ב (ועליו הגהות "עפרא דארעא")

נאות יעקב – שו"ת ודרושים לשבת ומועדים

קהִלת יעקב – שו"ת על הש"ס

שו"ת מהר"י אלגאזי

מענה לשון – על כללי הש"ס

שארית יעקב – דרושים

אמת ליעקב – דיני ספר תורה (החיד"א המשיכו וקרא שם חיבורו "לדוד אמת")

שמע יעקב – חידושים על בראשית ושמות

חוג הארץ – דיני מועדים לבני ארץ ישראל

וידוי תלמידי חכמים

מגיד דבריו ליעקב – פירוש על הגדה של פסח

בתמונה: כתב יד של חכם ישראל יעקב אלגאזי שמכיל שתי דרשות, שככל הנראה לא נדפסו מעולם:

א. "זה דרשתי בשבת תשובה בירושלים ת"ו ראש שנת התק"ד בהספד הרב הכולל בנן של קדושים כמה"ר שבתאי נג'אנה זצוק"ל". הדרוש מדבר בעניין התשובה, במעלת עשרת ימי תשובה ובטעם שנקראת שבת זו שבת תשובה. ומביא מגמרות ומדרשים ואף מדברי רבותיו. בסוף הדרשה מובא שיר בחרוזים בו הוא מברך את הקהל.

ב. דרשה לימי השובבי"ם ותיקון הברית, ומביא מדברי המדרשים, הזוהר, התיקונים והאר"י ז"ל.

 

מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מורה למוחזק בחסידות, שינהג עצמו בצנעה, שלא יטעה הבריות.

נבאר איזה דברים שחשו כאן משום יוהרא, למען יהיו לטוטפות בין עיניי החכם וידע להיזהר. …ואני אומר, דווקא המוחזק והמפורסם בחסידות, צריך לנהוג עצמו בצנעה, ובל יתראה בפני עמי הארץ.

ועיני ראו בעל הבית אחד, עם הארץ, שהניח לפני שני זוגות של תפילין, ושאלתי לו מאין באו לו תפילין של רבנו תם? והיתה תשובתו אלי: כי ראה להחכם של הקהל שהניח שני זוגות, וחשב כי המצווה היא בשני זוגות של רש"י ז"ל, ועבר על 'בל תוסיף'. כי על כל אלה, ירא א-לוהים יקיים בעצמו בהצנע לכת עם א-לוהיך, וכל אשר יעשה יצליח.

(שלמי ציבור, עמוד י"ד. הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תשנ"ח (1998)

מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שאין למחות ביד אשתו נידה, הרואה אותיות ספר תורה.

האר"י זכרו לחיי העולם הבא, היה מסתכל היטב באותיות הספר תורה עד שהיה מכירן לקרותן, והיה אומר הרב, זכרו לחיי העולם הבא, שהיה נמשך אור גדול אל נפש האדם ע"י הסתכלותו בספר התורה מקרוב, עד שיוכל לקרות את האותיות היטב. ספר הכוונות. …

כתב רבינו אליעזר בן יואל הלוי (ראבי"ה): 'נהגו הנשים זלזול ופרישות בעצמן, שאין נכנסין לבית הכנסת, כל זמן שרואות – מפני הכבוד, ואין רואות ספר תורה', עד כאן.

אמנם נראה מדבריו, שמשום מנהג וכבוד, עושות כן, ולא משום איסור. ונפקא מינה שאין לבעליהן למחות בידן, כיוון שאין איסור בדבר.

(ספר אמת ליעקב, הקמת ספר תורה, דף י"א עמוד א', סעיף ה' . ירושלים תשל"ו (1976)

מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שראוי להחליף ולתת המצווה החשובה לאביו או לרבו.

אם היה קנוי לתלמיד – מצוות 'פתיחת שערים' בבית הכנסת, ואירע שכיבד אחד מבני הבית הכנסת, לאביו או לרבו – 'מצוות רימונים'.

כיוון שהמנהג שב'פתיחת שערים' החשוב – חשוב קודם מסתברא. שכיוון שיש בזה זילות לרבו שחלשה דעתייהו – שראוי לתלמיד שיחליף – ויתן 'פתיחת שערים' לאביו או לרבו, והוא יעשה 'מצוות הנחת הרימונים', אלא אם כן אביו ורבו מוחלין, שכבודו מחול.

(ספר אמת ליעקב, הקמת ספר תורה, דף יא' עמוד ב', סעיף ו'. ירושלים תשל"ו (1976)

מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' דורש לעשות במשפט עצמו צדקה, באותה מידה 'יראנו נפלאות'.

'שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות' – שיהא במשפט צדקה גם כן לעשות לפנים משורת הדין, ובכן באותה מידה 'קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות', אף שהיא פעם שנית, ושורת הדין נותן שלא להתחייב בפדיונה. מכל מקום 'צדקתי להגלות' – בתורת צדקה וחסד. …

והנה כי כן נאמר בגאולה העתידה: 'כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות', ואמרו ז"ל במכילתא: … 'אראה לבנים מה שלא הראתי לאבות' – שודאי לא יזכו במידה הזאת – כי אם כשהם יעשו במשפט עצמו צדקה, דהיינו לפנים משורת הדין, אז באותה מידה 'יראנו נפלאות' – יותר מגאולת מצרים.

(מגיד דבריו ליעקב- פירוש להגדה של פסח, עמוד צ"א. ירושלים, תשל"ד (1974)

מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' משורר בהקדמתו, מה רבה אהבתו, שם אתה מוצא ענוותנותו.

קול דודי דופק, גדול אדוננו מה אדיר, שם אתה מוצא ענוותנותו – יודיע דרכיו למשה. עשה עצמו מלמד, שהיה יושב ודורש – כיצד סדר משנה: שנה ופירש שיעורין דאורייתא במופלא ובמכוסה.

עבד לחם רב השבע השביע את בני ישראל מפתבג המלך, ומיין משתיו יורה דעה יבין שמועה חק תוכות על לוח ליבם, לא תהיה לו כנושה.

וזאת היתה יתירה יצא ליבם, טיהרו בסיחו, אף הוא ביטל את המעוררין יצרא בישא איהו ואביזרייה גזייה לרישיה. בל יראה ובל ימצא כי לא נחש ביעקב.

(שמע יעקב-על ספר בראשית, הקדמת המחבר, קושטא, תק"ה (1745)

מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שהקב"ה עומד לימין העני על פתחך לשלם שכרך מושלם.

'אמר רבי אבין: העני הזה עומד על פתחך, והקב"ה עומד לימינו – דכתיב כי יעמוד לימין אביון. אם נתת לו – דע מי שעומד על ימינו נותן לך שכרך' – שהכוונה שהוא, יתברך, נותן לחם לכל בשר, ובא זה וחטף לו את המצווה – הווה לו כפורע חוב חברו, שאיבד מעותיו. …

ועל דבר זה רומז כאן 'יאר ה' פניו אליך' – זה מאור שכינה, והיה זה בזמן ש'ויחנך', שתהיו חוננים זה את זה במעשה הצדקה לקבל בגינה פני שכינה על דבר – 'אני בצדק אחזה פניך'. והואיל ושם הוא השכינה, מי שעומד על ימינו, יתן את שכרך: 'ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום' – לשון תשלומין, שהוא קובע לך שכר תשלומך במושלם.

(שארית יעקב-על ספר במדבר, דרוש לפרשת נשוא עמ' קצ"ו-קצ"ז, בית הספר, ברוקלין תשמ"ט (1989)

זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל.
הדליקו נר לכבוד ולע"נ הצדיק הגאון חכם ישראל יעקב (אלגאזי) בן יום טוב זיע"א ותזכו לישועות אמן.

ח' תמוז: יום פטירת חכם אליהו מני זיע"א שהיה רבה הראשי של חברון, מגדולי רבני עיראק.


היום ח' בתמוז יום פטירתו של הגאון הגדול חכם אליהו מני זיע"א (ה'תקע"ח, – ה'תרנ"ט,), היה רבה הראשי של חברון, מגדולי רבני עיראק.

תולדותיו חייו

רבנו נולד בבגדאד בחודש תמוז בשנת תקע"ח לרב סלימאן שנמנה עם עשירי ונכבדי העיר. החל את למודו במדרש בית זלכה(בית מדרש אבו מנשי),  אצל הרב עבדאללה סומך, ונהיה לאחד מתלמידיו המובהקים. בהיותו בגיל 15 לערך ראה אדם שהגיע לבית המדרש לבקש מר' עבדאללה סומך הסכמה לספרו. ר' אליהו רץ אל קברו של שיך יצחק (ר' יצחק גאון) ונדר שאם יזכה לחבר ספר יהיה מוגש לשם "שיך יצחק". בגיל 27 קרא לספר הראשון שחיבר "שיח יצחק".

נשא לאישה את בתו של יוסף כדורי אך בשנה הראשונה לנישואיהם אשתו נפטרה לאחר לידת הבת וכעבור זמן ר' אליהו נשא לאישה את אחותו הצעירה של מורו (ר' עבדאללה סומך). לפי מסורת שהייתה בידו הוא היה צאצא של דוד המלך, ומאימת המלכות, שזממה לפני הרבה מאות שנים להכרית את שרידי בית דוד בארץ בבל, הסתירה המשפחה את יחוסה זה בראשי תבות:

"מ'ן נ'צר י'שי", או: "מ'גזע נ'ין י'שי"

כבר בשנותיו הראשונות כתלמיד נמשך הרב מני לחכמת הנסתר והחל לעסוק בה. הוא הסתגף רבות בצומות מרובים וקשים ובשינה על אבן כסימן על צערו על גלות השכינה.

עלייתו לארץ ישראל

בשנת תרט"ז, בהיותו כבן 38, החליט לעלות לארץ ישראל לירושלים ולהתחבר למקובלי ישיבת בית אל, אולם קהילתו התנגדה. לצדו עמד חברו החדש מספסל הלמודים, רבי יוסף חיים, הבן איש חי, אשר הסביר לקהילה כי על הרב מני לעלות לישראל אם חפץ להתקדם בלימוד חכמת הנסתר. באומרו: "רק בארץ הקודש יכירנו מקומו של ר' אליהו, ומשם יפוצו מעיינות תורתו חוצה". לאחר עלייתו, נהג רבי יוסף חיים להתכתב עם הרב מני על מנהגי ארץ ישראל ומקובלי בית אל בעיר הקודש ודבר זה בא לביטוי בספרו בן איש חי. הוא החשיבו לרבו בתורת הנסתר.

ההכנות למסע ארכו חודשים רבים. מזמן לזמן היו יוצאות שיירות מבבל דרך המדבר לדמשק ופניהן לארץ ישראל. ר' אליהו השתדל אצל ידידיו הערביים, שכר גמל והתכונן למסע. ביום שנקבע, העמיס ר' אליהו משפחתו על הגמל, אשתו מזה והילדים מזה, ותחת האפיריון שהציב לסוכך מחום השמש, עלה אף הוא עם צידתו ויצא לדרך. רבים מידידיו ומחובשי בית המדרש יצאו ללוותו, וברכוהו בלב חרד בצאתו לדרכו. במשך כל ימות השבוע היה גמלו מזנב אחר השיירה באין מפריע. בימים, כחום השמש, נחה השיירה, ובלילות המשיכה דרכה.

בערב שבת, עם חצות היום, ניתק ר' אליהו גמלו מן השיירה וביקש אותם להמשיך דרכם, כי בשל קדושת השבת חייב הוא לשבות. בקשה אחת היתה בפיו: כי יאיטו את קצב הליכתם, כדי שיוכל להדביקם בצאת השבת.

לאחר מסע של שלושה חודשים דרך דמשק, עם אשתו ושלושת בניו, הגיע רבנו לירושלים בהגיעו אל שערי העיר, עמד ר' אליהו על רגליו ולבו המה משמחה ותוגה. דמעות גיל פרצו מעיניו, אך לבו בכה לראות את העיר בשיממונה. הוא הפנה עיניו מזרחה ומערבה, קרע "קריעה" בבגדיו, וקרא: "ברוך דיין האמת".

תושבי ירושלים וחכמיה, שהידיעה על בואו הגיעה לאוזנם, קיבלוהו ברוב שמחה וכבוד, ואמרו עליו: "אריה עלה מבבל". עד מהרה התקבל בקרב מקובלי ישיבת בית אל ולמד אצל הרב אבולעפיה. והיה לאחד מחכמי בית מדרש המקובלים 'בית אל'. ראש הישיבה, חכם רפאל ידידיה אבולעפיה, קרא עליו 'ארי עלה מבבל'. חכם יוסף חיים מבגדאד, שראה בחכם אליהו מני כרבו המובהק בתורת הסוד, המשיך להתכתב עימו בענייני הלכה וקבלה.

פעליו

הרב מני עבר לחברון בשנת תרי"ח, מאחר שמזג האוויר בירושלים גרם לו לחלות. בחברון מצא ישוב יהודי קטן המונה כ250 נפשות, המתקיימות בדוחק רב, ומיד לקח על עצמו לסייע להן. חכם אליהו מני הקים מערך שד"רים (שליחי דרבנן), שיצאו להודו, לבגדאד, ללונדון ולקהילות נוספות בגולה, ובשעת הצורך, אף יצא בעצמו. חכם אליהו מני הקים בחברון את הישיבות 'מדרש אליהו' ו'מעשה נסים', בנה בה בית כנסת מרווח, ודאג לצורכי עניי העיר

בשנת תרכ"ד פרצה מגפת החולירע בחברון. חכם אליהו מני, לא חשש לעצמו, מתוך תפיסה כי 'שליחי מצווה אינם ניזוקים'. יצא ובא, והגיש עזרה לחולים הרבים. ולאחר מות רבה הראשי של חברון הרב משה פירירה התבקש הרב מני למלא את מקומו ונענה להצעה. לאחר הפצרות רבות, ניאות לקבל על עצמו את משרת רב העיר בהתנדבות, במשך 14 שנה היה רבה הראשי ללא משכורת מטעם הקהילה ונשא במשרה לשם שמים. בזמן זה, נהג לכתוב על מכתביו "משרת עיר הקודש חברון לשם ייחוד קוב"ה". כעבור 14 שנה ולאחר התרחבות משפחתו, נאלץ לקבל משכורת למחייתה, ומאז שינה את נוסח חתימתו. בשנת תרכ"ט  ביקר אותו רבי יוסף חיים. נוסף על כך הקים הרב מני בית כנסת מיוחד "בית יעקב", בו התפללו לפי הכוונות ומנהגי המקובלים בישיבת בית אל בירושלים. בסוף ספרו "שיח יצחק" הוא מתאר את מנהגי המקום.

הרב מני היה מפורסם בין יהודי ארצות האסלאם והתכתב עמם רבות כדי לשכנעם להתיישב בארץ ישראל בכלל ובחברון בפרט, ואכן מאות נענו לבקשתו. הרב מני עמד בקשר עם משה מונטיפיורי וביקש ממנו להשקיע מהונו הרב לביסוס היישוב היהודי בארץ ישראל. כמו כן עמד הרב מני בקשר עם יהודי בוכארה, שתרמו רבות למפעליו בחברון, ועם הרב שלמה פנחסוב, הידוע בכינוי באבאג'אן כאבולי, שתרם להדפסת ספריו.

הכניסה למערת המכפלה הייתה מותרת ליהודים עד המדרגה השביעית. בעברו השני של המסגד, ומחוץ לחומה, הייתה קיימת מצודה, שלפי המסופר התגלו בה שרידי בית כנסת יהודי עתיק מתקופת הממלוכים, אשר נחרב ע"י הצלבנים.

בשנת תרכ"ט העלה ר' אליהו את הרעיון לרכוש את המצודה ולהתקין שם מחדש בית תפילה. שלטונות ההקדש המוסלמי, שבידם נשמר המקום, ניאותו למכרו בסכום גדול. ר' אליהו גייס את ידידיו וקרוביו בגולה, ואלה תרמו ביד רחבה, אולם השלטונות בדמשק סירבו לאשר את העסקה. ר' אליהו גמר אומר להקים בחצר היהודים בית כנסת נוסף, שחסרונו היה מורגש. לא יצא זמן רב ובכסף שהיה בידו הקים בית כנסת למתפללים, כמנהג הוותיקין, על פי שיטת האר"י ז"ל ומנהגי קהילת "בית אל" בירושלים. הבית הוקם בקרבת ביתו ונקרא "בית יעקב". הוא עצמו כיהן כשליח הציבור הראשון שלו והיה מנהלו ומנהיגו עד יומו האחרון.

מתחת לבניין התקין אולם וחדרים לאכסניה לעולי הרגל. הרב אליהו מני הפיץ בלב המון מבקריו את רעיון גאולת הקרקע בארץ ישראל. הוא כתב לשר משה מונטיפיורי ז"ל, בשנת תרל"ה (1875) מכתב זה:

"אותותי אלה להודיע לרו"מ שבזה השבוע, המלך יר"ה נתן רשות למכור במאג'אד (ממכר פומבי) כפר אחד סמוך לחברון ת"ו, זה שמו צאנן הנזכר ביהושע סי' ט"ו בחלק יהודה, והוא צאנן הנזכר במיכה א' וכנזכר בספר תבואת הארץ דף נ"ז ע"ב. ומידת המקום ההוא ארבעה אלפים דולם, וכל דולם הוא ארבעים אמה רוחב, באמת עוץ, ומה שנתנו בו בפעם ראשונה אלף ליראס טורקים, ולהיות שידוע לכל שרו"מ מבקשים טובת ישראל, וחפצם ותאוותם בישוב ארץ הקדושה ולזכות בבנין חרבותיה, אמרתי אגלה אזנם, אפשר שמן השמים יזכו אתכם בה ותקנו אותה, ואם עלה לרצונם הטוב לקנותה, יחישו להודיעני, כדי להניח בה יד עד שתבוא תשובתם הרמה על יד חכם משה ידיד הי"ו לעי"ת יע"א, ובשכר זאת אל שדי יריק לכם ברכה עד בלי די. ונזכה לראות בטוב ירושלים".

רבים נענו לדבריו וקנו חלקות אחדות קטנות, על מנת לקיים מצווה זו – הלא הן החלקות הקטנות הנמצאות עוד כיום בידי כוללות הספרדים בחברון, ללא ערך וללא תועלת, לדאבון לב, כי מפוזרות הן בפינות רחוקות בעיר ובסביבה.

מפרסבורג עלה ארצה ר' עקיבא יוסף שלזינגר, בנו של הרב יחיאל שלזינגר. הוא ריכז סביבו בעלי סוד מקובלים וחובבי הארץ, הלהיבם ברעיונותיו הגדולים ודרש בפניהם לעשות כל מאמץ למען גאולת קרקע. בין אלה אשר נתנו יד ופעלו למטרה זאת היה הרב מני, ויחד עמו ויתר חברי הקבוצה שהצטרפה אל ר' עקיבא שלזינגר, ייסדו חברה בשם: "מחזירי עטרה ליושנה". חברה זו הייתה סודית בתחילתה, ורק יחידי סגולה ידעו על קיומה. בשנת תרל"ה עלה ארצה ר' דוד גוטסמן, שהיה גם אחד ממייסדי המושבה פתח תקווה, ומיד הצטרף אף הוא לקבוצת "מחזירי העטרה ליושנה".

דאגת הקיום של היישוב החברוני, מבחינה כלכלית, לא פסקה לרגע מלבו של הרב מני. מחד גיסא, דאג שהנוער שאינו מוכשר לתורה ילמד מלאכה, למען ישיג פרנסתו בכבוד, ומאידך – דאג לשים קץ לסבלם של חובשי ספסלי הישיבה ות"ת שמספרם הלך ורב, כיוון שפרנסתם של אלה היתה תלויה בהכנסות כוללי העדה.

שלוש ערי הקודש, חברון, צפת וטבריה היו תלויות בגבאי העדה בירושלים. לגבאי שלוש הערים לא הייתה רשות לפנות ליהדות הגולה בבקשת עזרה ותמיכה, דבר שגרר מרירות נגד רבני ירושלים. רבני שלוש הערים לא העזו למרוד ברבני ירושלים ולפנות במישרין לגולה. ר' אליהו פרץ את "ההסגר", ובקול קורא מלא רגש מרירות ואהבה לבני עדתו, פנה אל ידידיו, מעריציו וקרוביו בארצות הגולה, וביקשם לתרום ישירות למען עיר האבות. אלה נענו, נדבותיהם זרמו מעתה לחיזוק היישוב היהודי בחברון, ומאז התחילו ימים טובים. איש באוהלו שקט ללא מחסור. אלה – ידם במלאכה ואלה- לבם לתורה.

בשנת תרנ"א איבד את מאור עיניו בעקבות מחלת הקטרקט והצטער מאוד על העדר לימוד התורה. למרות שהקריאו לו מתוך הספרים טען כי אינו דומה שמיעה לראיה. לאחר כ – 4 שנים הגיע אליו אדם בלבוש כפרי ואמר לו כי באפשרותו לרפא את עיניו אם ישלם ממון רב. ר' אליהו הסכים לשלם כל סכום אך לאחר שיתרפא, כעבור 3 ימי טיפולים חזר מאור עיניו. ר' אליהו ביקש לשלם למרפאו אך עקבותיו לא נודעו.

חכם אליהו מני כתב כמאה וארבעים ספרים וחיבורים, אותם יחד עם ספרים עתיקים מספריתו, שם למשמרת בישיבת 'פורת יוסף' בעיר העתיקה בירושלים. בשנת תש"ח (1948) עם נפילת העיר העתיקה לידי הירדנים, נעלם האוצר הבלום. בין ספריו שנדפסו – השו"תים 'מעשה אליהו' ו'תנא דבי אליהו', 'מעשי אליהו' – דיני איסור והיתר, 'מזכיר שלום', 'מעיל אליהו' – ביאור שער הכוונות, 'קרנות צדיק' – תיקון הברית, 'שיח יצחק' – מנהגי ישראל, ו'כסא אליהו'.

פטירתו

ביום כיפור שנת תרנ"ט חש הרב מני כי ימיו ספורים והוא ציווה לבני ביתו את אשר יעשו לאחר קבורתו. מאותו יום ואילך התבודד בישיבה והתעמק בלימוד.

חכם אליהו מני נלקח לבית עולמו בח' בתמוז תרנ"ט בחברון, ונטמן בה בחלקת 'ראשית חכמה'. בבית העלמין העתיק בחברון. מכיוון שנחשב קדוש גם ע"י מוסלמי העיר, ביקשו להעביר גווייתו לחלקתם, אך יהודי העיר עמדו על משמרת מצבתו.

לזכרו

בישיבת "פורת יוסף" שנבנתה בהוראת ר' יוסף חיים ("הבן איש חי") מול הכותל המערבי הקצו ארון מיוחד עבור 500 הספרים העתיקים מספרייתו של ר' אליהו מני וכל הספרים נכרכו בכריכת עור אחידה אך בשנת ה'תש"ח במלחמת השחרור הפגיזו חיילי הלגיון את הישיבה והעלו אותה באש שכילתה את כל תכולתה לרבות ספרי תורה עתיקים וספרים נדירים שהיו בה.

וכן יש רחוב מני במרכז ירושלים מנציח את זכרו.

משפחתו

אשתו: סרח (בזיווג ראשון), סמרה (בזיווג שני).

בניו: ר' אברהם ברוך, ר' סלימאן מנחם. ר' יחזקאל ברוך.

בתו: רחל (בעלה ר' עזרא יחזקאל כהן).

בנו הבכור, הרב סלימאן מנחם מני כיהן אחריו כרבה של חברון

הרב אברהם ברוך מני, מחבר קונטרס 'ברוך מבנים' שבסוף הספר 'זכרונות אליהו' ח"א.

הרב יחזקאל שלום מני, שימש כשד"ר של העיר חברון.

צאצאיו של הרב מני היו למשפחה גדולה וחשובה בתולדות היישוב היהודי בחברון וארץ ישראל. בנו הרביעי היה השופט מלכיאל מני ראשון השופטים היהודים בירושלים העות'מאנית, בין נכדיו נמנו השופט ישראל מני, שופט העליון אליהו מני והעיתונאית מזל מוצרי.

מספריו

הרב מני סירב להדפיס בחייו את כתביו ורק חלקם נדפסו לאחר מותו, רובם עדיין בכתב יד.

אחד הספרים שהודפס הוא "זכרונות אליהו",בו דן בדבריהם של המקובלים האחרונים.

תנא דבי אליהו – שאלות ותשובות (מקור נוסף – קונטרס מנהגי ק"ק בית יעקב בחברון, מתוך מה שנדפס בסוף הספר)

שיח יצחק – על מנהגי ישראל (על שם הרב יצחק גאון).

מעשה אליהו – דיני איסור והיתר.

מעיל אליהו – ביאור על שער הכוונות.

כסא אליהו – מבואות לקבלה.

קרנות צדיק (מקורות נוספים לספר פה ו פה) – עוסק בענייני תיקוני פגם הברית מלוקט מפי ספרים וסופרים.

זכרונות אליהו – אסופת דינים וחידושי הלכות על השולחן ערוך, חלק א' – על אורח חיים ויורה דעה, חלק ב' – על אבן העזר וחושן משפט

מספר חכם משה יהושע ע"ה: ושמעתי ממורי ורבי הרב שמעון אג'סי ע"ה, כי כשהיה בא לבגדאד פעם השתדל להתפלל אצל רבנו ללמוד ממנו הכוונות וראה שהוא מתפלל כרגיל כשאר בני אדם. אך ורק כשהגיע לקריאת שמע אז השתקע כולו בכוונות עמוקות וכאילו היה נמצא בעולם אחר. רבנו גם היה טובל במקוה טהרה בכל לילה קודם אמירת התיקון חצות אפילו בחורף והמים היו קרים. וכל מנהגי בגדאד נחתכו על פיו כי הרב יוסף חיים זצ"ל שהיה שואל אותו על כל דבר ודבר כמו שמבואר בספר בן איש חי. גם הערבים היו אוהבים אותו ומאמינים בו כאיש עושה נפלאות והיו קוראים לו אבו סלמאן

מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מורה שלא לשנות מנהגם, שיש חזקה לכל עדה, משום איבה.

פה עיר הקודש חברון, תבנה ותכונן, המנהג שכל ספרדי, שיבוא לעיר הקודש חברון, תבנה ותכונן, לעשות זיארה (עלייה לקבר) על קברי הצדיקים – הולך השמש של הספרדים, ואם יבוא איש אשכנזי – ילך עמו שמש אשכנזים.

ויהי היום, ויבואו שניים אשכנזים, בערב שבת קודש לעשות זיארה, ואמרו לשמש האשכנזי שילך עמהם, והוא אמר שהיה ערב שבת קודש – לא יש לו פנאי. ולפי שהיו נחוצים לדרכם, ביקשו מן השמש הספרדי שילך עמהם, וכן עשה הלך עמהם. וכששמע השמש של האשכנזים, בא לפני, ותבע אל השמש הספרדי, שאיך ולמה השיג את גבולו?

ואף על גב שיש מקום לפטור את שמש הספרדי, אבל להיות שאחר כך מוכרח, שיצא מחלוקת – אמרתי לשמש הספרדי, שיתן לשמש האשכנזי – מה שנתנו לו האורחים הנ"ל, ופעם אחרת, לא יש לך רשות, לילך עם אשכנזים. ושמע דברי – ונתן לאשכנזי מה שנתנו לו.

(שו"ת מעשה אליהו , חלק חושן משפט, סימן ע"ר, עמוד נ"ט, הוצאת מדרש "בית הוראה", ירושלים, תשל"ח (1978).

מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מורה לחדש חידושי תורה בשבת, ובכך מכבד אביו ואמו

יזהר כל אדם לחדש בכל שבת, איזה דברי תורה – כי מצאתי בכתבי האר״י, זכרו לברכה, שדרש סמיכות 'איש אמו ואביו תיראו – ואת שבתותי תשמורו', וכתוב 'כבד את אביך ואת אמך' וסמוך לו – 'זכור את יום השבת לקדשו'.

הטעם כי העוסק בתורה ביום השבת, ומחדש איזה חידוש בה – הם מעטרים לאביו ולאמו, באותו עולם. וזה …'זכור את יום השבת' – הזכירהו, כדי שיכבדו את אביך ואת אמך. ואם אי אפשר לו ללמוד בעצמו, ישמע איזה חידוש מחכם, כדי שתעלה נשמתו היתירה בחידוש התורה.

(ספר שיח יצחק, עמוד מ"ט. נדפס בירושלים, תרס"ב (1902)

מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מורה על מידת הצדקה מצד הנותן ומצד המקבל

'צדק צדק תרדוף' – כי הרודף צדקה וחסד ימצא חיים וכבוד. ולכן אל תחסר ממחצית השקל, בכל שנה – פעם אחת, ובכל חודש ובכל שבוע – כפי מתת ידו, ובכל יום – לא תחסר מתנה מועטת, לכל הפחות קודם התפילה. בכל אשר תמצא ידך לגמול חסד – כי גמילות חסד היא בין לחיים בין למתים, בין לעניים בין לעשירים.

אל תהיה כפוי טובה – וכבד לכל מי שפתח לך פתח, ובקש די סיפוקך, ואל תוציא מפיך דבר שקר וכזב. ותהיה נאמן לכל אדם ואפילו לגוי בשוק.

(ספר שיח יצחק, עמוד מ"ב, סימן ל"ג- ל"ה. נדפס בירושלים, תרס"ב (1902)

מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מורה שבחשש איסור, לא יבוא לידי איבה

לשאוף טבקו, שהוא אבק של נחיריים בבית הכנסת – …

והנה שעתה, נתפשט המנהג לשאוף ולהזמין, ואם אינו שואף כמעט תהיה דעתו משובשת, וגם אם אינו מזמין הסמוך לו, יבוא לידי איבה חס ושלום, שלא יעלה על דעת המוני העם, שיש חשש איסור – כיוון שרוב הציבור והתלמידי חכמים מזמינים זה לזה.

ועל כל פנים, אני הקטן נוהג שלא לשאוף מ'יוצר' עד אחר 'נפילת אפים', ואם יזמין אותי איזה אדם, לוקח ממנו ואיני שואף אותו, אל שדי יעזרנו לעשות רצוננו כרצונו, ויהיו כל מעשינו לשם שמיים.

(ספר זיכרונות אליהו , חלק א', אות ב, סעיף ה': "בית הכנסת", עמוד ו'. נדפס בחברון, תרצ"ח (1938)

מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מפרש 'ואהבת לרעך' להרבות שלום בעולם

הסיבה הגדולה, המונעת הכעס והשנאה והקנאה, הוא כשיסכים האדם בלבו, לקיים מצווה זו של 'ואהבת לרעך כמוך'. אשר בזה – לא יבזה את חברו, ולא יחרפהו, כמו שאין רוצה על עצמו, שיבזוהו שום אדם. וסיבה גדולה, המביאה לאדם לידי ענוה, היא אהבת חברים, והרחקת המחלוקת ורדיפת השלום, כי עיקר הקטטות הנופלות בין בני האדם היא בסיבת כי שפוט ישפוט האדם משפט אחד לעצמו – ואינו רואה חובה לעצמו, ומשפט אחר לזולתו שלא בפניו, בלי שום טעם ואמתלה. 'סוף דבר הכל נשמע' – להרבות שלום בעולם, ועל שם כך נקראים בנים למקום זהו שכתוב – 'ורב שלום בניך'.

(ספר שיח יצחק, עמוד מ"ה, סימן פ"ב. נדפס בירושלים, תרס"ב (1902)

זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל.

הדליקו נר לכבוד ולע"נ הצדיק הגאון חכם אליהו (מני ) בן סלימאן זיע"א ותזכו לישועות אמן.

ז' בתמוז: יום פטירת חכם מרדכי קורקוס זיע"א היה אב בית הדין וראש ישיבה במרקש.


היום ז' בתמוז יום פטירת הגאון חכם מרדכי קורקוס זיע"א (ה'תר"ן,- ה'תשי"ד,) היה אב בית הדין וראש ישיבה במרקש.

תולדות חייו

נולד בשנת ה'תר"ן במרקש לאביו רבי אברהם קורקוס ואמו סעדה לבית סמאנה. מוצא משפחתו ממגורשי ספרד, ועל אבות המשפחה נמנה רבי יוסף קורקוס

אביו נפטר בשנת תרס"א כשהיה בן 11 והוא גדל אצל סבו הצדיק חכם שמואל קורקוס

למד במרקש בישיבתו של רבי אלעזר הלוי, בעל "עבודת הלוי". השתלם גם בדקדוק.

שימש כראש הישיבה על שם רבי אברהם אזולאי במרקש, ויצאו מתחת ידיו תלמידי חכמים מופלגים, שהפיצו תורה במקומות רבים ומהם בארצנו הקדושה כרבני ערים ומרביצי תורה.

לצד זאת, שימש דיין ומורה צדק בבית דינו של הרב משה זריהן, ולאחר פטירת חכם משה זריהן, נתמנה חכם מרדכי קורקוס במקומו כראש אב בית הדין במראכש. לאחר חצי שנה פרש מתפקידו, בשל קושי בניסוח פסקי דין כתובים. את מקומו מילא הרב מכלוף אבוחצירא, והרב קורקוס המשיך לכהן כסגן הראב"ד. והמשיך את שיעוריו בחושן משפט מידי שבת.

חכם מרדכי קורקוס היה ידוע כפסקן ובקי עצום בהלכות איסור והיתר. הוא היה למדן בקיא בפלפול וסברא בהגיון ישר ובטוב טעם, בהלכה ובאגדה, מוסר, וידע את חכמת הדקדוק על בוריה. נוסף על כולנה, חסידותו ופרישותו בה נהג בטהרה כאחד הקדמונים.

כשהיה הולך לדרכו כל יוצאי החנויות היו מנשקים את ידו, ואם המשיך בדרכו היו רצים ומנשקים את כתפו. בכל ערב אחר תפילת ערבית היה מוסר שיעור בשולחן ערוך בבית הכנסת, עם השנים זכו לסיים את כל השולחן ערוך ארבעים וחמש פעמים.

רבינו נהג בצנעה על פי האריז"ל. בכל לילה בעלות השחר לפני שיצא מביתו לבית הכנסת היה נושא תפלה מעומקא דליבא וכל גופו רועד ומגביה את שתי ידיו כלפי השמים. נודע כאחד מצדיקי הדור. עמוד התורה והתפילה.

ענוותנותו של רבינו הייתה לשם דבר. רבנו היה מתפלל בבית הכנסת של רבי יהודה הצרפתי ששימש שם גם כחזן, ורבינו שימש כרב העיר ואב"ד והודיע לידידו רבי יהודה היות והוא מאריך בתפלת שמונה עשרה ואינו רוצה לעכב את הציבור, לכן מבקש שלא ימתינו לו עד שיסיים את העמידה אלא יתחיל חזרת הש"ץ לפי ראות עיניו.

מסופר על גדולתו וחסידותו של רבי מרדכי קורקוס .

בעיר מראכש היתה עצירת גשמים . הערבים עברו קבוצות קבוצות ומתפללים ואומרים – "ואשבולה עטשאנה עתקהה יא מולאנא" .

לאמור – השיבולים צמאות רחם עליהן ריבונו של עולם . אלא שהתפילות לא עזרו . גשמים לא ירדו .

פנו אליו הן מצד היהודים והן מצד הערבים . שיעמוד בתפילה לביטול הגזירה . יחד עם הרבנים . רבי משה זריהן אב בית הדין. הגאון רבי יעקב אדהן והגאון רבי אברהם אביטבול ראשי הישיבות . הם גזרו על הציבור תענית . כינסו את הציבור הרחב אל בית החיים של מראכש ליד הרחבה של קברות הצדיקים . רבי חנניה הכהן זיע"ה ושאר קברות הצדיקים אשר בארץ המה . שם אמרו דברי התעוררות בבכיה רבה .

רבי מרדכי קורקוס תבע מהקהל שישפרו מעשיהם ויטיבו דרכם . וכל העם געו בבכיה . ובגמר התפילה בחזרתם לביתם התקדרו השמים בעבים . וארובות השמים נפתחו . תפס אותם הגשם בדרך . האנשים חזרו הבית בשירה ובזימרה .רטובים עד לשד עצמותיהם מגשמי הברכה. ואת הרב נשאו על כתפי אחד מהציבור וכל הקהל מלווה את הרב ושרים את פיוט 'אדון עולם', כאשר הגיע לביתו לא אמר דבר לאשתו אך שמעה את המעשה הזה מהשכנות. ממאורע זה היה קידוש שם שמים גדול ברבים ובקרב הערבים.

כל זה בפשטות ובענווה גדולה המאפיינת חכמי מראכש . כדרכם בקודש ענוותנים ונחבאים אל הכלים

פטירתו

חכם מרדכי קורקוס נאסף לבית עולמו בז' בתמוז ה'תשי"ד, ונקבר בבית הקברות היהודי במרקש.

מתלמידיו

הרב יאיר חפוטא – רבה של באר יעקב.

הרב ברוך סבאג – דיין במרקש ואב"ד בסאפי. מחבר הספר "מנחה בלולה".

הרב חיים ביטון – רבה של מלייה וראש ישיבת עץ חיים בה. בעל "לב חיים" ו"שמחת חיים".

ספרו

גדולת מרדכי – יצא לאור מכתב ידו של תלמידו הרב יאיר חפוטא. הספר כולל שני חלקים:

בחלק הראשון חידושים על מסכת כתובות ומסכת בבא קמא, הלכות פסח, מועדים ואיסור והיתר וכמה תשובות הלכתיות.

החלק השני כולל פירוש על פירוש רבי אברהם אבן עזרא על התורה, דרשות ודברי מוסר.

להלן סיפורים על רבנו מתוך הספר 'תורת אמך – מראכש וחכמיה' מאת הרב אברהם אסולין שליט"א:

באחד הפעמים נסע רבינו בכלי תחבורה בעיר, הרבנית ראתה את בעלה, באה לשבת לצידו ומחמת ישיבתה בסמוך לרב, נגעה בו מעט. בו במקום קם רבינו וקפץ ממקומו והלך ברגל לביתו. כמובן שהרבנית הגיעה ראשונה לבית מחמת שנסעה. לאחר דקות ארוכות הגיע רבינו לבית ושח לרבנית שאיזו אישה באה להתיישב לידו ונגעה בו מעט והתחיל להצטער על כך, אז גילתה הרבנית לרב שהיא הייתה אותה אישה ולא הספיקה לומר לרב שזה היא, מחמת שהרב קפץ מיד וירד מהכלי תחבורה בבהלה.

סיפר ר' יעקב כהן באחד הפעמים היה הולך רבינו ברחובות מראכש אמרתי לו שלום ולא השיב לי, והיה לפלא בעיני איך הצדיק הנקרא בעל ענווה של דורנו אינו משיב שלום, כאשר שאלתי על כך התנצל ואמר שבדרכו הוא לומד ופעמים מחמת שהיה שקוע בלימודו, לא שם לב לעוברים ושבים, ותמיד היו שפתותיו דובבות בהולכו בדרכים.

סיפר שמעון קרוקוס נכד רבינו סיפור שהתרחש איתו: לקראת ערב פסח בבית רבינו ההכנות היו בעיצומן וערכו את הקניות האחרונות וביניהן שתי חביות יין שבכל אחת מהן חמישים ליטרים )הצדיק היה מחלק מצרכי מזון למשפחות נזקקות לחג הפסח(, והנה הילד שמעון רצה לנסות את כוחו ולהרים חבית יין והיא כמובן מחמת משקלה צנחה מידו. נשברה החבית ונשפך כל היין בחצר הבית. כשחזר רבינו לביתו היה ריח חזק של יין שהוביל אותו לחצר. כשראה הצדיק מה קרה פנה לילד שמעון שהיה על יד הדלת ושאל אותו: "מי שבר את החבית?". הילד שמעון הודה ואמר שהוא מצטער שהפיל את החבית. לתדהמתו רבינו לא כעס עליו אלא שמח שנכדו מודה על האמת ואמר לילד: "מודה ועוזב ירוחם, העיקר שאמרת את האמת ולא התחמקת". "מאותו יום", העיד נכדו שמעון, "איני מסוגל לשקר!".

מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מפרש שבאהבתך אותה, מחבבת אותך בעיני הכל.

'אילת אהבים ויעלת חן, דדיה ירווך בכל עת, באהבתה תשגה תמיד.' – האיילה הזו שחביבה על בעלה, וגם הכל אוהבים אותה. והיינו – שאהבת התורה היא כנגד הכל, ואף-על-פי שאינך אוהב שום דבר זולתה, אפילו הכי, הכל אוהבים אותך, שהתורה מחבבת אותך בעיני הכל. וזהו: 'ויעלת חן' – שמעלת חן על לומדיה.

גם בעסק התורה אתה מוצא כל מיני תענוג ועריבות, וזהו: 'דדיה ירווך בכל עת' – שתמיד יונק ממנה דבש וחלב וכמו שכתוב: 'דבש וחלב תחת לשונך'. …

העוסק בתורה מתקדשת הנפש ומתעדן הבשר, שש ושמח, נכון לבו, בטוח בה', סמוך לבו בל יירא, והשם יתברך נותן חנו בעיני כל רואיו, וחוט של חסד משוך עליו כמו שכתבו חז"ל על פסוק: 'יומם יצווה ה' חסדו, ובלילה שירו עמי, תפילה לאל חיי'.

(גדולת מרדכי, עמ' רכ"ז, המוציא לאור אברהם חפוטא ראש ישיבת הרמב"ם, תל-אביב, תשל"ח (1978).

מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד הטעם ברמז מלכות שד"י לומר 'עלינו לשבח' אחרי המילה.

מנהג ישראל תורה הוא שנוהגים לומר: 'עלינו לשבח' אחרי המילה, ויש אצלי בזה שני טעמים:

אחד כי יודע שעניין המילה היה כדי שכל איש בשם שדי יכונה כמו שכתבו חכמי האמת כי כאשר ירים האדם בזרועותיו למעלה הוא דוגמת שי"ן וכשפושט ידו בקו המישור וישפיל ידו אחת למטה הוא דוגמת דל"ת ומאחר שמוהלים, מתגלה היו"ד,

ולכך אחר שנימול אנו אומרים: 'עלינו לשבח' וכולי 'ועל כן נקוה לך' וכולי 'לתקן עולם במלכות שדי' – רוצה לומר: ועל כן שמלנו את התינוק הזה, ועל ידי זה נתגלה בתינוק שם שד"י.

(גדולת מרדכי, עמ' רל"ז, המוציא לאור אברהם חפוטא ראש ישיבת הרמב"ם, תל-אביב, תשל"ח (1978).

מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שלא יעשה בטחונו העיקרי באדם, המלווה לו בעת דוחקו.

צריך אדם לעשות חסד עם חברו בין בגופו בין בממונו, שמסתמא מה שהוא עושה עמו חסד הוא על פי בקשתו שיעזור לו, ולא מצינו שאסרה התורה לבקש ולשאול מחברו איזה בקשה, וחכמנו זיכרונם לברכה אמרו: שאחד מהדברים שהעולם עומד עליהם הוא גמילות חסדים.

אלא התשובה היא שוודאי מותר לאדם, לילך אל אוהביו ורעיו ולקרוביו ולנדיבי עמו, ולדבר אליהם ולהתחנן לפניהם שיעמדו לו בעת צרתו, ולתת לו מפרי ידיהם ולהלוות לו בעת דוחקו.

אלא העיקר שלא יעשה בטחונו העיקרי בבני אדם, אלא אף על פי שישאל מבני אדם, עיקר בטחונו יהיה בהשם יתברך, שייתן בלבם לעזור לו, ואם הבני אדם לא הועילו ולא עשו בקשתו, ידע נאמנה שמה' היתה זאת, ואם יעזרוהו והשלימו לו חפצו, ידע כי מה' הוא המסבב סיבות ליתן בלבם, להיטיב אליו, ולא תהיה רק הודאתו להם שהיטיבו עמו, אלא יודה להשם יתברך שנתן בלבם להיטיב עמו.

(גדולת מרדכי, עמ' רי"ג, המוציא לאור אברהם חפוטא ראש ישיבת הרמב"ם, תל-אביב, תשל"ח (1978).

מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד ההפרש בין נשיקת היד או הלחי בתורה מלשון ערבי.

'וייגש, ויישק לו, וירח את ריח בגדיו, ויברכהו, ויאמר ראה ריח בני כריח שדה' – ומה שכתב איבן עזרא: נשיקה עם למ"ד וכולי, פירש שאם יאמר 'ויישק' ותיבה שאחריה מתחלת בלמ"ד כמו כאן 'ויישק לו'; 'ויישק יעקב לרחל' – היא ביד וכולי. והוא מדקדוק הלשון בעבור הלמ"ד שהיא כמו הפסק, כאילו אמר: ונשק לו ידיו או צווארו וכולי, אבל בלא למ"ד שאומר: 'וישקהו' – היא בפה שנושקו על פיו, שדומה כאילו מנשק כל הגוף וכן הוא בלשון ערבי שאומרים על נשיקת הלחי וכן על הפה – 'באסו' (נשק אותו) ועל היד אומרים – 'באסלו' (נשק לו) ידו.

(גדולת מרדכי, עמ' קס"ג, המוציא לאור אברהם חפוטא ראש ישיבת הרמב"ם, תל-אביב, תשל"ח (1978).

מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מתיר הדלקת החשמל, קודם ערבית במוצאי שבת ע"י נוצרית.

עוד נשאלתי מהרב הנזכר וזה לשונו: עוד שאלה אחרת – שבמוצאי שבת קודש, משחשכה, ולפעמים עדיין הם קוראים האלפא ביתא, שרגילים לקרות במוצאי שבת קודם ערבית מזמור 'אשרי תמימי דרך', ונוצרית אחת נכנסת לבית-הכנסת, ומדלקת החשמל, וכולם נושאים את המחזורים, ומתפללים בהם ערבית. אם יש בזה שום איסור או לא?

כיוון שהאור הזה, נהנים ממנו החיה והחולים, שלא נבצר שיהיה בעיר חיות וחולים, ולכן מברכים עליו. ועל זה אנו סומכים שאנחנו נהנים מאור החשמל, בליל שבת ובלילי יום הכיפורים,

אף-על-גב שכמה פעמים נכבה ונדלק בשבת על-ידי ישראל וקיים לנו המבשל בשבת במזיד אסור לו לעולם, ולאחרים מותר במוצאי-שבת וכמו שפסק מרן בסימן שי"ח סעיף א עיין שם.

אבל בהיות שהאור נהנים ממנו חיות וחולים, שלא יבצר בוודאי שיהיו חיות או חולים צריכים לזה ולכן מותר, וכמו שפסק מרן ז"ל שם בסעיף ב', שהשוחט לחולה בשבת – מותר לבריא לאכול ממנו בשבת ואף-על גב שכתב שם: במבשל לחולה, שאסור לבריא וכולי שם. היינו טעמא: שמה ירבה בשבילו אבל כאן לא שייך טעם זה ולכן מותר.

(גדולת מרדכי, עמ' קכ"ט, המוציא לאור אברהם חפוטא ראש ישיבת הרמב"ם, תל-אביב, תשל"ח (1978).

 

זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל. הדליקו נר לכבוד ולע"נ הצדיק הגאון חכם מרדכי (קורקוס) בן סעדה זיע"א ותזכו לישועות אמן.

פרסום ראשון • הרב יצחק לוי ביוזמה: פרסום בתי הכנסת השומרים על ההנחיות


פרסום ראשון באתר "מורשת מרן": אמש, יום שלישי א תש"פ, פרסם קריאת קודש הרה"ג הרב יצחק לוי שליט"א – רב העיר נשר וחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל בה הוא קורא לרבני וגבאי בתי הכנסת בנשר, להקפיד ביתר שאת על הנחיות משרדי הממשלה, בעקבות העליה המדאיגה במספר החולים שנדבקו מנגיף הקורונה.

במכתבו כתב הרב, שבכוונתו לפרסם בהמשך רשימה של בתי הכנסת המקפידים על ההנחיות, ואשר בהם יש להתפלל.

להלן המכתב המלא:

 

השלט שנתלה בבתי הכנסת בנשר:

א' תמוז: יום פטירת יוסף הצדיק או יוסף בן יעקב (ב' קצ"ט – ב'ש"ט)


היום א' תמוז: יום פטירת יוסף הצדיק או יוסף בן יעקב (ב' קצ"ט – ב'ש"ט).

יוסף הוא בנו האחד-עשר של יעקב אבינו ובנה הראשון של רחל אימנו. הוא נקרא בשמו על ידי רחל אמו, שהייתה עקרה שנים רבות, וכשנולד ראתה בו סימן לבן נוסף: "וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף יְהוָה לִי בֵּן אַחֵר".

יוסף היה בנו האהוב של יעקב אבינו, דבר שהביא לקנאת האחים בו, עד למכירתו. לאחר מכירתו נמכר יוסף הצדיק לפוטיפר במצרים, הפך לראש ביתו, אך לאחר מכן נאסר בבית האסורים בעקבות עלילה שהעלילה עליו אשת פוטיפר, שכביכול ניסה לחטוא עמה. בכלא פתר יוסף הצדיק לשרי פרעה את חלומותיהם, ולאחר שפרעה עצמו חלם חלום ופותר אין לו, הובא יוסף הצדיק לפניו. יוסף הצדיק פתר לפרעה את חלומותיו, וניבא לו שיהיו עתה שבע שנות שובע ולאחריהן שבע שנות רעב. פרעה בתגובה העלה את יוסף הצדיק לגדולה, ומינה אותו למשנה למלך מצרים. לאחר שבע שנות הרעב, ירדו אחיו של יוסף הצדיק מצרימה להביא לחם, ופגשו אותו שם. יוסף הצדיק הכירם אך אחיו לא הכירו אותו. יוסף הצדיק מעביר את אחיו תלאות רבים, עד שלבסוף נגלה אליהם כיוסף אחיהם. יוסף הצדיק ואחיו מתפייסים, וכל משפחת יעקב יורדת מצרימה לחיות במצרים בארץ גושן.

תולדות חייו ומורשתו

לפי המסורת, יוסף הצדיק נולד יוסף בכ"ז תמוז, בשנת ב' קצ"ט, כך מביא רבינו בחיי (שמות א, ו). ויש טוענים שהוא נולד ונפטר בא' בתמוז.

במותו, מצווה יוסף הצדיק את אחיו להעלות את ארונו אל ארץ ישראל, לאחר שה' יגאל אותם ממצרים.

הבן האהוב

כמסופר בתורה, היה יוסף בן הזקונים של יעקב מאשתו אהובתו רחל, לה היה זה הבן הבכור, ולכן יעקב אהב אותו אהבה יתירה, והעניק לו כתונת פסים. אהבה זו גרמה לקנאה גדולה בין אחיו . בנוסף, הביא יוסף הצדיק את דיבת אחיו בפני אביהם – והם שנאו אותו בשל כך.

חלומותיו של יוסף

יוסף חלם שהוא ואחיו קוצרים אלומים בשדה ופתאום קמה אלומתו וניצבה וכל האלומים של האחים משתחוים לאלומתו של יוסף, המשמעות הייתה ברורה: כל האחים יבואו להשתחוות ליוסף הצדיק, והוא ימלוך עליהם או ישלוט בם. יוסף סיפר את חלומו לאחיו, ושנאתם אליו גדלה בשל חלום זה. לאחר מכן חלם יוסף חלום נוסף בו 11 הכוכבים, יחד עם השמש והירח, באים להשתחוות לו. הפעם הייתה המשמעות רחבה יותר: לבד מ11 הכוכבים (=האחים, השבטים), יבואו גם השמש (האב, יעקב) והירח (האם) להשתחוות ליוסף בסופו של דבר. יוסף סיפר גם חלום זה לאחיו. אחיו לא הגיבו לסיפור החלום, ויוסף שב וסיפר את החלום לאביו בפניהם. יעקב הגיב בגערה: על פי רש"י, הגערה נועדה לשכך את קנאת האחים על ידי יצירת הרושם כי החלום הוא חלום שווא. לכאורה, מכיוון שאמו של יוסף – רחל – נפטרה כבר, הרי שאין אפשרות כי החלום יתקיים. אולם, מיד בהמשך נכתב "וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר". מכך ניתן ללמוד, על פי פירוש רש"י, כי יעקב אבינו כן האמין שביום מן הימים החלום יתממש.

מכירת יוסף

לאחר עניין החלומות, שלח יעקב אבינו את יוסף הצדיק לראות את שלום אחיו שנדדו עם הצאן לאזור שכם ועמק דותן. האחים שהבחינו בו רצו להרוג אותו ראובן, הבכור מנע מהם לבצע את הרעיון, והם השליכו אותו לבור. לאחר מכן הלך ראובן לשמש את אביו. יהודה הוסיף ואמר: "מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ", הוא הציע למכור את יוסף לשיירה של ישמעאלים שעברה במקום, שמכרו אותו למצרים. וכך הגיע יוסף למצרים. כשראובן חזר והבחין בנעשה הוא הבין שמוכרחים לעשות משהו כדי להסתיר את הדבר מאביהם הזקן. הם שחטו גדי עיזים, טבלו את כתונת יוסף בדם, ובאו אל יעקב ושאלוהו: הכתונת בנך היא זו? יעקב, הנדהם ביכה את מות יוסף באומרו "חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף".

יוסף במצרים וניסיון אשת פוטיפר

יוסף נמכר לעבד בבית פוטיפר שר הטבחים – משרי פרעה. לאחר שהתברר כאיש ארגון מוצלח הוא הושם להיות אחראי על בית פוטיפר. אשת אדוניו ניסתה לפתותו לדבר עבירה בדברים, אך יוסף סירב בהתמדה. לבסוף ביום חגם של המצריים, נותרה אשת פוטיפר בבית בטענה שהיא חולה וקיוותה לנצל את ההזדמנות כדי לתפוס ביוסף ולגרום לו להיות עמה. יוסף ברח מהבית ובגדו נשאר בידה. אשת פוטיפר שחששה מהגילוי המרעיש, האשימה את יוסף שכיכול הוא זה שניסה לפתותה ועקב כך יוסף הושם בבית הסוהר. ה' שוב עמד לימינו, והוא נשא חן בעיני שר בית הסוהר, שמינה אותו לשרת את שר האופים ושר המשקים, שנכלאו בשל רשלנות בהכנת מאכלי המלך. כאשר שניהם חלמו חלומות מוזרים, פתר להם יוסף את החלומות: שר האופים יתלה, ואילו שר המשקים יקבל חנינה וישוב למשרתו. יוסף מבקש ממנו לזכור לו חסד ולשחררו מבית האסורים, אך בפועל, שר המשקים שוכח את יוסף.

יוסף כמשנה למלך

לאחר שנתיים, כאשר פרעה חולם חלומות שלא היה פותר להם, נזכר שר המשקים בנער העברי היושב בבית הכלא, וממליץ לפרעה להיעזר בשירותיו כדי לפתור את החלום. יוסף פתר בהצלחה את חלום פרעה: שבע שנות שבע יגיעו לעולם, ולאחריהן שבע שנות רעב. בעקבות הפתרון מזדרז יוסף ומציע לפרעה לאגור מזון בזמן השבע כדי שהארץ תוכל לשרוד בזמן הרעב. פרעה מתפעל עד מאד מהפתרון ומההצעה המעשית שבעקבותיו, וממנה את יוסף על ביצוע משימת אגירת המזון. התפקיד הרשמי של יוסף: המשנה למלך.

בספר בראשית, פרק מ"א, פסוק מ"ה משנה פרעה את שמו של יוסף לצָפְנַת פַּעְנֵחַ. וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם יוֹסֵף צָפְנַת פַּעְנֵחַ וַיִּתֶּן לוֹ אֶת אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן לְאִשָּׁה וַיֵּצֵא יוֹסֵף עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם יש האומרים שפירושו של שם זה הוא "מגלה נסתרות".

יוסף מבצע בהצלחה את המשימה, הוא אוגר אוצרות מזון רבים, ומוכר אותם ליושבי מצרים.

המפגש עם האחים

כל משך זמן זה, הוא מחכה שאחיו יבואו מצרימה, על מנת לפגשם. לאחר זמן רב, הם אכן הגיעו כדי לקנות מזון במצרים, ואז יוסף העליל עליהם שהם מרגלים. לראיה, הם היו צריכים להביא את אחיהם הקטן – בנימין כדי להוכיח שכוונותיהם חיוביות. לאחר שבנימין ירד מצרימה, האשים אותו יוסף בגניבת הגביע שלו, וצווה להשאיר אותו לעבד בעקבות זה שגנב את הגביע.

התגלות יוסף לאחיו

לאחר שיוסף אסר את בינימין על גנבת הגביע האחים הבינו שלא יוכלו לחזור לאביהם מבלי בנימין ומנסים לשכנע את יוסף שיוותר ויקח במקום בנימין את יהודה לעבד ויוסף לא יכל עוד להתאפק ולבסוף התגלה אל אחיו.

פגישת יעקב אבינו עם יוסף

יוסף ממהר לשלוח שלוחים אל אביו, והוריד אותו בכבוד רב מצרימה. משהגיע למצרים עם כל אחיו, הקצה להם מקום מיוחד – ארץ גושן, שם הם התגוררו בשלום ובשלוה.

יעקב אבינו מצווה את יוסף שיקבור אותו בארץ ישראל

לקראת סוף ימיו של אביו, יעקב אבינו, מצווה אותו אביו בתור השליט ממצרים, להעלות את גופתו לקבורה בארץ ישראל, במערכת המכפלה, מקום קבורת אבותיו. יוסף השיב לאביו " אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ", לאחר בקשת יעקב, נשבע על כך יוסף לאביו.

הפרידה של בני יוסף מיעקב הסבא

באחד הימים, אמרו ליוסף השליט, כי אביו יעקב חולה, והוא הלך לבקרו עם שני בניו, מנשה ואפרים. כאשר ראה יעקב שהגיע יוסף, התחזק והתגבר על חוליו וישב על המיטה מפני כבודו של יוסף. במעמד זה, אמר יעקב ליוסף, כי שני בניו, מנשה ואפרים, יהיו נחשבים כחלק מהשבטים, וכמו שכתבה התורה: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף אֵל שַׁדַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי. ד וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם. ה וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי. ו וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם לְךָ יִהְיוּ עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם".

בהמשך הפגישה, אמר יעקב ליוסף להגיש אליו את הנכדים מנשה ואפרים כדי לברך אותם לפני פטירתו, הוא חיבק ונישק אותם, לאחר מכן אמר ליוסף את המשפט המרגש: "רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים גַּם אֶת זַרְעֶךָ".

יוסף הוציא את מנשה ואפרים מברכיו של יעקב, והעמיד אותם לברכה, את אפרים משמאלו של יעקב ואת מנשה מימינו, סדר זה היה מכוון על ידי יוסף, מכיון שמנשה היה הבכור ועל כן מגיעה לו החשיבות לעמוד בצד ימין של סבו הגדול.

לפלא היה בעיניו של יוסף, שיעקב "סיכל את ידיו", ואת יד ימינו שם על ראשו של אפרים, ואת יד שמאל שלו הניח על ראשו של מנשה. יוסף העיר בעדינות לאביו "לֹא כֵן אָבִי כִּי זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ", יעקב מסרב לשמוע ליוסף, וכך הוא אומר לו: "יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם".

יעקב מברך את יוסף בברכה אותה מברך כל אב את בניו עד ימינו אלה: " וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה. הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ", לאחר מכן ברך את נכדיו: "וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה". משמעות הברכה היא, שכל עם ישראל במשך הדורות יברך את בניו, שיזכו להיות כמו מנשה ואפרים, דבר הממשיך במסורת דור אחר דור עד היום.

לאחר מכן אמר יעקב ליוסף: "הִנֵּה אָנֹכִי מֵת וְהָיָה אֱלֹהִים עִמָּכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם. כב וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי". בדבריו אלו נתן יעקב ליוסף את העיר שכם, להיקבר בה. העיר שנכבשה על ידי בניו, שמעון ולוי, לאחר שראש העיר לקח את אחותם – דינה.

ברכות יוסף

ממש סמוך להסתלקותו, אסף יעקב את כל בניו ליד מיטתו, וברך כל אחד מהם. ואלו הברכות שברך את בנו יוסף: כב בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר. כג וַיְמָרֲרֻהוּ וָרֹבּוּ וַיִּשְׂטְמֻהוּ בַּעֲלֵי חִצִּים. כד וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל. כה מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ וְאֵת שַׁדַּי וִיבָרְכֶךָּ בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָחַם. כו בִּרְכֹת אָבִיךָ גָּבְרוּ עַל בִּרְכֹת הוֹרַי עַד תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם תִּהְיֶין לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו.

פטירת יעקב אבינו

לאחר שסיים יעקב לברך את כל בניו, ולצוות אותם, אסף את רגליו אל המטה והסתלק לבית עולמים.

כאשר ראה יוסף השליט שאביו נפטר, נפל ובכה עליו, ונשק לו.

לאחר מכן, ציווה יוסף את עבדיו הרופאים, לחנוט את אביו – השמת חומרים מסויימים השומרים על גוף האדם שלא ירקב, מה שנהגו המצרים לעשות למלכיהם שמתו. מלאכה זאת ערכה ארבעים יום.

האבל במצרים על פטירתו של יעקב היה עצום, במשך שבעים יום בכו אותו המצרים.

לאחר שעברו שבעים ימי הבכי, אמר יוסף לאנשי בית פרעה וביקש מהם למסור למלך פרעה, שאביו השביע אותו לפני מותו שיקבור אותו בארץ ישראל, ועל כן הוא מבקש לעלות לארץ ישראל, ולאחר שיגמור את קבורת אביו ישוב למצרים.

חז"ל מספרים, שבהתחלה התנגד פרעה לדבר, ואמר ליוסף שהוא יכול להפר את השבועה שהשביע אותו אביו, על ידי שיעשה התרה. יוסף השיב לו, שאם הוא עושה התרה על שבועת אביו, הוא יעשה התרה גם על השבועה שפרעה עצמו השביע אותו שלא יאמר לאף אחד שהוא יודע שפה אחת יותר ממנו – השפה העברית, שכן אם היה ידוע הדבר לעם המצרי, היו מורידים את פרעה ממלכותו. כאשר שמע זאת פרעה, הסכים מיד ליוסף לעלות לארץ ישראל, ואכן עלה יוסף לישראל יחד עם אחיו ועם כל האנשים הנכבדים במצרים. התורה כותבת, שכל זרע יעקב הלך ללוות אותו בדרכו האחרונה, והם השאירו במצרים רק את הטף, הצאן והבקר.

כמחווה של כבוד, עלו עם יוסף ללוות את אביו משלחת עצומה של פרשים "וַיְהִי הַמַּחֲנֶה כָּבֵד מְאֹד".

כאשר הגיעו ל"גורן האטד" שנמצא בעבר הירדן, עצרו המשלחת את כל הפמליה הכבודה, ועשו שם מספר גדול וכבד מאד. לאחר מכן עשה יוסף עוד שבעה ימים של אבל באותו מקום.

התורה מספרת, שכאשר ראה העם הכנעני את האבל הגדול, קרא את שם אותו מקום "אבל מצרים".

לאחר שבעת הימים, נשאו בניו של יעקב את אביהם בסדר שציווה אותם, והביאו אותו למערת המכפלה לקבורה.

פחד אחיו של יוסף מנקמה

לאחר פטירת יעקב אבינו פחדו האחים שיוסף הצדיק ינקום בהם על מה שעשו לו, באו אליו ואמרו (בשקר מפני השלום) שאביו ציווה לפני מותו "כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ", וביקשו את רחמיו שלא יעשה להם כל רע. כאשר שמע יוסף את הדברים פרץ בבכי. יוסף השיב להם שאין בכוונתו לעשות להם כל דבר רע, ואמר: "אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי. כ וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב. כא וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם". יוסף דיבר אתם דברים המתיישבים על הלב, והרגיע אותם.

יוסף מצווה את אחיו שיעלו אותו לארץ ישראל לאחר פטירתו

יוסף חי מאה ועשר שנים. התורה מספרת שהוא זכה לגדל על ברכיו גם את ניניו "גַּם בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה יֻלְּדוּ עַל בִּרְכֵּי יוֹסֵף".

לאחר שמונים שנות מלוכה במצרים, הגיע זמנו של יוסף להסתלק מן העולם, בא' תמוז שנת ב'ש"ט לאחר 80 שנות מלכות במצרים, לפני פטירתו מן העולם ביקשמאחיו להעלות את עצמותיו לארץ ישראל, כאשר יגאל אותם ה', וכך אומרת התורה: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. כה וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה".

לאחר מכן נפטר יוסף, הרופאים במצרים חנטו אותו, ושמו אותו בארון ללא קבורה.

חז"ל מספרים, שמכיון שראה פרעה שהשביע יוסף את עם ישראל להעלות את עצמותיו לארץ ישראל, התחכם, וחשב שכדי שאף פעם עם ישראל לא יצא ממצרים, הניח את ארונו של יוסף בתוך היאור של מצרים, הניח עליו עופרת כדי שיצלול במים, כך שיבואו ישראל לצאת, לא ימצאו אותו.

כאשר הגיע הזמן לצאת ממצרים, חיפש משה רבינו את ארונו של יוסף כדי לקיים את השבועה, וכמה שחיפש, מאמציו לא עזרו לו. משראה שאין הוא מוצא, פנה ל"סרח" שהייתה בתו של אשר בנו של יעקב אבינו, שבעקבות ברכתו של יעקב האריכה ימים. משה שיער שאפשר והיא יודעת היכן הוא מיקום ארונו של יוסף.

משה צדק באבחנתו, וסרח אמרה לו שארון יוסף נמצא בתוך הנילוס. משה הלך למקום, כתב את שם המפורש על קלף והוסיף "עלה שור", כאשר הכוונה ליוסף שנקרא "שור" על ידי אביו יעקב. לאחר מכן זרק משה את הקלף אל המים, וארונו של יוסף עלה. מה שאפשר לעם ישראל לצאת סוף סוף ממצרים.

במשך כל זמן מהלכם של היהודים במדבר היה ארונו של יוסף סמוך לארון הברית, שם היו מונחים לוחות הברית. ולאחר שנכנסו לארץ, קברו את יוסף בשכם, המקום אשר ניתן לו במתנה על ידי אביו, כאמור.

קבר יוסף

מקום קבורתו של יוסף מיוחס למצבת קבר הממוקמת בפאתי העיר שכם, סמוך למחנה הפליטים בלאטה, והמכונה קבר יוסף.

קבר יוסף מצוי בפאתי העיר שכם מול שער העיר של שכם המקראית. מקום התואם את מקום החניה של יעקב אבינו בבואו מחרן."וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, בְּבֹאוֹ, מִפַּדַּן אֲרָם; וַיִּחַן, אֶת-פְּנֵי הָעִיר. וַיִּקֶן אֶת-חֶלְקַת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר נָטָה-שָׁם אָהֳלוֹ, מִיַּד בְּנֵי-חֲמוֹר, אֲבִי שְׁכֶם–בְּמֵאָה, קְשִׂיטָה. וַיַּצֶּב-שָׁם, מִזְבֵּחַ; וַיִּקְרָא-לוֹ–אֵל, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל [[ספר בראשית]], ל"ג,י"ח-כ'.

מקום קבורתו מוזכר בסיום ספר יהושע, כאשר יהושע בן נון הטמין את עצמות יוסף הצדיק שהיו עם שבטי ישראל במסע של ארבעים שנה במדבר סיני ומהלך כיבוש ארץ כנען כפי שנאמר בספר יהושע:" וְאֶת-עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר-הֶעֱלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, קָבְרוּ בִשְׁכֶם, בְּחֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה יַעֲקֹב מֵאֵת בְּנֵי-חֲמוֹר אֲבִי-שְׁכֶם, בְּמֵאָה קְשִׂיטָה; וַיִּהְיוּ לִבְנֵי-יוֹסֵף, לְנַחֲלָה." כ"ד, ל"ב

המצבה היא בתוך מבנה אשר נשרף ונחרב בידי אספסוף ערבי בשנת 2000. במהלך החרבת המבנה נפגע שוטר "משמר הגבול", הדרוזי, מדחת יוסף, ודימם למוות.

בספר יהושע נאמר: וְאֶת-עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר-הֶעֱלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם קָבְרוּ בִשְׁכֶם (כ"ד,לב). שואלים חז"ל בילקוט שמעוני ומאי שנא דקברו בשכם ? אמר ר' יוסי בר' חנינא: אמרו משכם גנבנוהו לשכם נחזיר אבריו. מושלין אותו משל למה הדבר דומה ? ללסטים שנכנסו לתוך המרתף ונטלו קנקן אחד של יין ושתו, הציץ עליהם בעל המרתף. א"ל: יערב לכם! יבסם לכם! שתיתם את היין החזירו את הקנקן למקומו. כך אמר להם הקב"ה לשבטים: מכרתם את יוסף, החזירו את העצמות למקומם !דבר אחר: אמר להם יוסף: משביע אני עליכם שממקום שגנבתוני שם תחזירוני." זאב ח'ארליך (ז'אבו) מצטט את מאמר החז"ל במאמרו:בור-דות בדותן ומסביר כי הבור אכן היה בדותן, אבל דותן עצמה היית העיר קטנה, הכפופה לעיר שכם.

זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל.

הדליקו נר לכבוד ולע"נ יוסף בן רחל אימנו(יוסף הצדיק) זיע"א ותזכו לישועות אמן.

 

פרסום ראשון • הרב מוצפי: "ההולכים בלי מסכות עוברים על 'לא תרצח' ולא מצטרפים למנין"


פרסום ראשון באתר "מורשת מרן": בשיעורו בבית הכנסת מוסאיוף בירושלים, דיבר אמש (שני ל סיון תשפ) הגאון הגדול רבי בן ציון מוצפי שליט"א בחריפות על אותם אנשים שהולכים ללא מסכות, ואמר כי הם עוברים על לא תרצח ואינם מצטרפים למניין. "זה לא דבר פשוט אנשים מתים מהמגיפה, ואלו מטיילים להם בחוץ בלי מסיכה" אמר הרב.

"זה דבר חמור מאוד מאוד הם מפסידים את כל המצוות שלהם כי מי שעובר על עשרת הדיברות עובר על כל התורה כולה ואין לא כפרה כי אם הוא גורם שהוא מעביר את המגיפה מאדם לאדם במה יכפר?!", אמר.

הרב מוצפי הביא את דברי הרמב"ם שבכל עבירה שאדם עובר יש לו דרך לתקן, אם עשה ביטול תורה – ירבה תורה, אם גנב יחזיר את הגניבה ואם ביטל תורה דרבים יזכה את הרבים חטא בעריות יזהיר ויזהר יותר ויותר  אבל רצח אומר הרמב"ם במה יתקן?!".

הרב מוצפי סיים את דבריו: "ולכן אלא שהולכים בלי מסכות הם רוצחים והם לא מצטרפים למניין והם יותר חמורים מלחלל שבת כי זה רוצח אפילו רוצח בשוגג צריך ערי מקלט כל שכן זה נקרא במזיד לכן צריך להיזהר בזה ותזהירו אחרים גם כן על זה…".

צפו בדברים המלאים:

ל' בסיוון: יום פטירת חכם יוסף יצחק שלוּש זיע"א מרבני ישיבת פורת יוסף וחבר מועצת הרבנות הראשית.


היום ל' בסיוון יום פטירתו של חכם יוסף יצחק שלוּש זיע"א (ח' בשבט ה'תרנ"א, 1891 – ל' בסיון ה'תש"ך,) היה רב, אב"ד וראש חברה קדישא של ועד העדה המערבית בירושלים, מרבני ישיבת פורת יוסף וחבר מועצת הרבנות הראשית.

תולדות חייו ומורשתו

רבנו נולד במרקש שבמרוקו, ב-ח' בשבט ה'תרנ"א לאימו סולטנה ולאביו חכם דוד שלוש

אביו, חכם דוד שלוש, שימש כראש הישיבה בעיר מרקש, וכל בניו מתו עליו בחייו. כאשר היה חכם יוסף יצחק בן שנתיים חלה במחלה קשה ונשקפה סכנה לחייו, האב התפלל מול היכל הקודש למסור נפשו תחתיו, וכך הבן הבריא, ואילו האב נפטר כעבור שבועיים. לכן, על פי מנהג מרוקו, נחשב חכם יוסף יצחק ל"פדוי", ומשום כך התלבש רק בבגדים, שנתנו לו שכניו עד גיל 12.

בשנת תרס"ג, בהגיעו לגיל מצוות 13, עלה חכם יוסף יצחק שלוש לירושלים יחד עם אמו ואחותו. והצטרף לישיבת "טובי ישבעו" של הרב יוסף חיים הכהן שכיהן כרב עדת המערבים בירושלים. כיון שהיה יתום ונצרך נאלץ להתפרנס באותן שנים מקריאת מכתבים עבור זקני עדת המערבים ששלחו להם קרוביהם בחוץ לארץ. בהיותו בן 22 ייסד תלמוד תורה עליו המליץ הראשון לציון, הרב נחמן בטיטו, ורבנים נוספים.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה נאלץ לעזוב את ארץ ישראל בשל היותו נתין צרפתי. לאחר המלחמה, בשנת ה'תר"פ חזר לירושלים, וב-ה'תרפ"ב נשלח כשליח דרבנן של העדה במערבית בירושלים. לארצות צפון אפריקה כדי לאסוף כסף עבור בני הקהילה. לאחר חזרתו לירושלים החל לעסוק במסחר בספרי קודש יחד עם חברו מהישיבה, הרב עמרם אבורביע, עבודה בה עסק עד לפטירתו לצד תפקידיו הציבוריים, כיון שסירב ליהנות מכספי הציבור.

בשנת ה'תרפ"ט התמנה לחבר ועד עדת המערבים בירושלים ובשנת ה'תר"ץ התמנה לדיין בבית הדין של עדת המערבים, לצידם של הדיינים הרב שמואל עזראן, הרב שלום אזולאי ועמרם אבורביע. הרב שלוש היה מעורב מאוד בחיי קהילתו, ובמיוחד התמסר לכל ענייני החברה קדישא. במשך שנים רבות לימד הרב שלוש בישיבת פורת יוסף בעיר העתיקה, תחת הנהגתם של הרבנים נסים אלישר ועזרא עטיה. עם תלמידיו נמנו בין השאר הרבנים לעתיד מרן רבנו עובדיה יוסף, הגאון הרב ציון לוי ובנו הרב דוד שלוש. ב-ה'תרצ"ח עבר מהעיר העתיקה לשכונת מחנה יהודה. מ-ה'תשי"ז ועד לפטירתו שימש כרב עדת המערבים בירושלים.

חכם שלוש לא התפרנס מתורתו, ושלח ידו במסחר תשמישי קדושה. שם רעייתו סעדה, ולהם שלושה ילדים.

את דמותו המיוחדת תיאר הסופר עוזיאל חזן: "את טקס החופה עורך הרב יוסף שלוש… איש נערץ הנושא את דגל הסובלנות בכל מקום בו מאכלת הקנאות. מתעטף בצניעות במקום בו הגאווה נושאת ראש. עוזר לזולת ואוהב אדם. לבוש בפשטות בקפתאן לבן מפוספס ובגלימה שחורה, רפוטה, ולראשו תרבוש לבד שחור. זקנו הלבן מתפצל בתוך חיקו וחיוך לבבי טבוע בפיו… כאשר מסיים הרב שלוש את הטקס הוא חולף בפשטות בין המוזמנים וזוכה ללחיצות יד ולהוקרה. הוא משפיל מבט נבוך… מתחמק מההזמנה לשבת בשולחן הכבוד, הולך ומצטופף בשולחן צדדי עם פשוטי העם".

משפחתו

לרבנו ולאשתו סעדה היו שלושה ילדים. הרב דוד שלוש – רבה של נתניה, הרב אברהם שלוש – רבה של כפר סבא, ואביגיל שנישאה לרב נסים דוד עזראן. בנותיה של אביגיל הן צביה, אשת הרב מרדכי אליהו (שהעיד על עצמו כי את כל ההלכות הנוגעות לכתיבת גיטין למד אצל הרב שלוש)

ספריו

ספר דברי יוסף: דרושים על התורה ומועדים ודרושים להספדים / … פעולת … כמוהר"ר יוסף יצחק שלוש, רב … לעדת המערבים בירושלים בן … רבי דוד …,‫ ירושלים: י. י. שלוש, ה'תש"ע. (לאחר מותו הדפיסו צאצאיו מתוך כתבי ידו את ספר 'דברי יוסף' – דרושים.)

פטירתו

רבנו נפטר בל' בסיוון ה'תש"ך (1960) ונקבר בהר המנוחות בירושלים וכן על שמו נקרא רחוב בשכונת נחלאות בירושלים

בעיתון "דבר" (עיתון שיצא אז בארץ ישראל) הודיעו על פטירתו של הרב יוסף שלוש זיע"א

.

מאמר שכתב הרב יעקב כהן, על הרה"ג יוסף שלוש זצ"ל, בעלון קול סיני, תמוז ה'תשכ"ג

הרב יעקב כהן מחו״ר ישיבת י-פורת־יוסף״ ירושלים.

הרה״ג יוסף שלוש זצ״ל

למלאת שלוש שנים להסתלקותו של הרב הדגול והעסקן המסור הדיין המצויין הרה״ג

יוסף שלוש ז״ל׳ מבליגתי עלי יגון עלי לבי דוי (ירמיה ח) דברי הנביא ירמיה אלה שנאמרו

על ידו בעת חזותו את חורבן ירושלים כל כמה שהנביא רצה להבליג על יגונו וצערו אבל

לא יכול להתאפק ולכן אומר. עלי לבי דוי׳ דברים אלה עולים ברעיוני בכל עת שאני נזכר

בדמותו של רבנו הגדול והדגול העסקן המסור לכלל ולפרט המרביץ תורה ברבים, הרב יוסף

שלוש ז״ל. רוצה אני להבליג אבל חסרונו הניכר לעין אינו נותן מנוח ועלי לב- דוי ואמנם ,

חכמנו ז״ל דימו הסתלקותו של צדיק לחורבן בית המקדש וכשם שתמיד אנחנו נזכרים

בחורבן הבית כן עלינו לא לשכוח חסרון הצדיקים, והתלמידי חכמים שנעדרו. חכמינו ז״ל

אמרו מעשיהן של צדיקים הם זיכרונם, אבל שורות אלו נכתבות כדי שהדור הצעיר ידע את

המנהיגים שגדלו וצמחו בין כותלי בית המדרש מנהיגים שכל חייהם היו קודש לציבור

ולכלל ישראל שלא על מנת לקבל פרם, וטובת עמם הייתה משאת חייהם. ואחד מגדולים אלו

היה הרב יוסף שלוש ז״ל אשר כל רמ״ח איבריו היו קודש לעסקנות להרבצת תורה ולגמילות

חסד על הפסוק בתהלים ״אספרם מחול ירבוך אמרו חז״ל שהבונה היא למעשיהן של צדיקים

שקשה למנותם וביחוד לאיש כמו המנוח אשר כל ימיו ממש עסק בצרכי ציבור. ואמנם

אשתדל לתת במאמר זה קוים לדמותו הרוחנית ולפועלו של הרב ז״ל כפי שהכרתיו במשך

עשרות שנים שזכיתי להיות במחיצתו ובקרבתו. הרב נולד בעיר גדולה של חכמים ושל

סופרים במראקש אחת מהערים הגדולות במרוקו לאביו הגדול הרב הצדיק המרביץ תורה

למאות הרב דוד שלוש ז״ל אביו ז״ל החזיק ישיבה ובמשך שנים רבות העמיד תלמידים

למאות, כידוע יהודי מרוקו נפוצים במאות כפרים ועיירות הרחוקים מאות קילומטרים

ממרכזי הארץ וכל כפר ועיירה הייתה זקוקה לשוחטים, מוהלים, חזנים, ומלמדי תינוקות מאות

יהודים מכפרים נדחים היו באים למראקש ללמוד תורה במשך שנים אחדות ואחרי כן לשוב

למקום מגוריהם לשמש בקודש ברבנות.

ישיבתו של הרב דוד שלוש ז״ל קלטה עשרות תלמידים ועל הרב היה לדאוג לאיכסונם

למזונם ואף לתלבושתם. בהיות הרב יוסף שלוש ז״ל כבן ארבע שנים נפטר אביו ז״ל והילד

נשאר יתום בגיל רך. רבני העיר זכרו את פעולות אביו וטפלו בו לחנכו על ברכי התורה,

ובמשך כמה שנים למד תורה ובראותם בו כישרונות ורצון ללמוד דאגו שהילד יקבל חינוך

תורני גבוה בכדי שיוכל למלאות מקום אבותיו והוא גדל על ברכי רבני העיר. ובהיותו זרי ז

וממולח ובעל שכל חריף ותפישה מהירה נתחבב על כל תושבי העיר וביחוד בין רבני העיר

ולפני מלכים התיצב מאן מלכי רבנן שקד על התורה במלוא המרץ ויהי לילד פלאי בהגיעו

לגיל המצוות אימו הרבנית ז״ל החליטה לעלות לארץ ישראל. ובהגיעו לירושלים נתקבל

לישיבה בראשותו של הרה״ג האב״ד הרב יוסף כהן ז״ל מחבר ספר מנחת כהן מערכות על

סדר א״ב ויחד עם חבורה מובחרת של אברכים (ביניהם יבדל לחיים טובים הרה״ג הגדול

ר׳ עמרם אבורביע שליט״א. הרב בס״ת).

למד בשקידה עצומה והוסמך לרבנות על ידי הגאון הרב אליהו חזן ז״ל נכד הגאון

ולפמ״ש הרמב״ם בפי׳ המשניות (יומא פג.) אין להתיר איסור לרפואה סגוליית אפי׳ במקום

סכנה, א״כ גם לחלוב לנשיפת רוח רעה הוי רפואה סגוליית. אך הרמב״ן והרשב״א חולקי ם

בזה על הרמב״ם. וע׳ בשו״ת אדמת קודש ח״א חיו״ד סי׳ ו. ובברכי יוסף א״ח סי׳ שא סק״ו.

וע׳ בארחות חיים החדש סי׳ שבח בשם מנחת פתים. ואכמ״ל. ודו״ק כי קצרתי).

267

החקרי לב ז״ל ומאז בהיותו עוד צעיר נכנם ויצא בין הרבנים הגדולים רבני ירושלים והתחיל

בעסקנותו הפוריה והענפה, עזרה לנצרכים קביעת שיעורי תורה עם בעלי בתים מלבד שיעורי ו

בישיבה לאחר זמן הצטרף לחבר הרבנים בתור מורה בת״ת של העדה והת״ת עמדה על רמה

גבוהה הודות למרצו. עם פרץ המלחמה העולמית הראשונה היה נאלץ בהיותו נתין זר לעזוב

את הארץ וחזר לעיר מולדתו אשר בה מצא מקום נרחב לעבודתו למרצו הרב. ומיד פתח בה

ביחוד בקזבלנקה שיעורים לתורה לבעלי בתים ויסד כמה כתות לנוער ובחורים ללמוד ש״ס

ופוסקים יסד קופות גמ״ח והפיץ בדרשותיו ובאמרותיו השנונות תורה ויראת שמים בין המוני

העם. רבני המערב הציעו לו משרות רבנות ודיינות אבל בהיותו מחבב את הארץ לא רצה

’‘כבול את עצמו. ומיד כשנגמרה המלחמה שב ארצה דרך מצרים. במצרים שהיו בה אז

קהילות מפוארות רבני מצרים ובראשם הרב הגאון יעקב משה טולידאנו ז״ל שהיה ראב״ד

במצרים הציעו לפניו להיות כחבר בית הדין של העיר. אבל הרב ז״ל דחה אותם באמרו כי

כל רצונו הוא להגיע לירושלים העיר אשר אהב בכל נפשו, בהגיעו לירושלים ראה העזובה

הנוראה שהשאירה המלחמה העולמית הראשונה ומיד נגש לטפל לתקן לעזור במה שאפשר .

נתארגן בית הדין של העדה, שופר הת״ת וביחוד דאג לכוין את הצעירים מסיימי הישיב ה

הקטנה שהתנהלה בראשותם של הרבנים הרה״ג רבי שמואל עזראן ז״ל והרה״ג יעקב לוי ז״ל

שימשיכו את לימודם בישיבה הגדולה ״פורת יוסף״ שנפתחה באותה תקופה. ובדרו זו הצליח

לגדל כמה עשרות תלמידים אשר ב״ה היום תופסים מקום חשוב בעולם הרבני.

קיים שיעור בכל ליל שישי אשר היה מוקדש ללימוד הרא״ש על התורה כפי אש ר

היה נהוג במערב ובשיעור זה שהתקיים בביתו של הרב מאיר חמו ז״ל השתתפו בו כעשרה

ת״ח ולמדו עד חצות בחשק ובפלפול חברים. החזיק ותמך בישיבת חצות שתייסדה על ידי

רבן של ישראל הרב החסיד רבי אלעזר בן טובו זיע״א מחבר הספרים פקודת אלעזר על

ארבעה חלקי הש״ע ובעצמו העיר את הקהל והרבנים לקום בשעה שלוש אחר חצות והיה רץ

בסימטאות של העיר העתיקה בלילות החורף ולא היה שקט עד אשר היה רואה בית המדרש

מלא ציבור שהיה מחולק לכמה חבורות. כת של רבנים שישבו ועסקו בהלכות בעיקר בשו״ע

או״ח ונושאי כליו וכתות של בעלי בתים שלמדו זוהר ומשניות. במשך היום הרביץ תורה

בישיבת ,,פורת יוסף״, במשך עשר שנים נכנם כחבר בית דין של העדה המערבית והרב היה

הרוח החיה שבה ובמשך כל השנים הצליח להשכין שלום בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו.

כן נכנס לטפל בענייני חברה קדישא שנוסדה אז ומסירותו לחסד של אמת היה דבר מפליא.

מסר את עצמו את מנוחתו את כל יישותו לדבר קדוש זה. ובמשך הזמן חרג הרב יוסף שלו ש

ז״ל המנוח מהמסגרת הצרה של העדה ונהפך לנחלת הכלל לאיש עממי לאדם של כלל ישראל

בירושלים.

כל החוגים וכל השכבות והעדות היו בין מעריציו ומוקיריו ונהפך לתפארתה ש ל

ירושלים ולדאבון לב בהיותו במלוא כושרו בא המוות ולקח אותו מאתנו וארץ צבי אבד ה

את כלי תפארתה. האבדה היא גדולה ולמרות שעברו כבר שלוש שנים מעת הסתלקותו עוד

בני ירושלים מרגישים וזוכרים אותו וקשה להם להתנחם. הדבר אשר נותן לנו כח הוא

שבהשי״ת זכה להקים דור אשר ממשיך את מורשת האבות ובניו הי״ו משמשים רבנים בעריס

חשובות בישראל הרב הגדול דוד שלוש שליט״א בעיר נתני־ה אשר הצליח להקים בית כנסת;

לתפארה אשר בו מרוכזים כל עניני הקהילה. ובגו השני הרה״ג אברהם שלוש נ״י רב בכפר

סבא אשר גם הוא ממשיך בשיעוריו לבני קהילתו. כן זכה לקחת חתן׳ לבתו הרה״ג מש״ק

הרב נסים עזראן שליט״א. חבר לשכת הרבנות בירושלים, וחז״ל אמרו דוד שהשאיר בן ממלא

מקומו לא נאמרה בו מיתה'

יהי רצון כי זכותו תעמוד לנו ונפשו בטוב תלין וזרעו ירש ארץ.

תורתו ומורשתו

מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מפרש חיוב לימודה, אפילו הוא עושה מלאכה וטרוד בפרנסתו.

'וזאת עשו להם, וחיו ולא ימותו, בגשתם, את קודש הקודשים: … ושמו אותם איש איש על עבודתו.' –

עוד אפשר לפרש, על פי מה שקיים לנו כי תורה נקראת: 'זאת', כמו שאמר הכתוב: 'וזאת התורה'. וגם קיים לנו על ידי שקיימו ישראל את התורה יהיו מאריכים ימים, שנאמר: 'עץ חיים היא'. וגם יזכה לראות בבניין בית המקדש. וגם מרן ב'יורה דעה' פסק: שכל איש מישראל צריך שיקבע לו עיתים לתורה, אפילו בעל מלאכה.

ואפשר זה כוונת הכתוב: 'וזאת' – שהיא התורה, 'עשו להם' – רוצה לומר: ילמדו ויעשו מצוותיה, ועל ידי זה: 'וחיו ולא ימותו', וגם יזכה לראות בבניין בית המקדש.

ושמא תאמר: הן כך הוא – זה, דווקא אם יש לו פרנסתו אז יעסוק בדברי תורה, אבל כשהוא טרוד בפרנסתו – לא. על זה אמר הכתוב: 'ושמו אותם איש איש על עבודתו' – שאפילו שהוא עושה מלאכה, אפילו כך חייב בדברי תורה.

(דברי יוסף- דרושים על התורה ומועדים ודרושים להספדים, עמוד י"ג. הוצאה פרטית מכתב יד המחבר, ירושלים, תש"ע (2010)

מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד כוונת המסורה, שהלומד ואינו מחדש, שוכח עיקר הדבר.

'וישובו המים מעל הארץ הלוך ושוב' – ארבע במסורה: 'הלוך ושוב', 'הלוך וגדל', 'הלוך ונסוע' , 'הלוך וחסור'. אפשר לפרש אותו על דרך הרמז, והוא: אם אדם לומד איזה דבר, וחוזר ותר כמה פעמים, מלבד שיודע גוף הדבר, כי גם מחדש בו חידושים רבים. אבל אם הוא לומד ואינו חוזר, מלבד שאינו מחדש, כי גם עיקר הדבר שוכח.

ואפשר זה כוונת המסורה, דהיינו כשלומד וחוזר הדבר כמה פעמים, מלבד שאינו מחסר דבר מן הלימוד, כי גם 'הלוך וגדל' – מחדש בו חידושים רבים. אבל אם הוא 'הלוך ונוסע' – שהיינו שאינו חוזר הדבר, מלבד שאינו מחדש בו שום דבר, כי אפילו מה שלומד שוכח, וזהו שסיים 'הלוך וחסור'.

(דברי יוסף- דרושים על התורה ומועדים ודרושים להספדים, עמוד א'. הוצאה פרטית מכתב יד המחבר, ירושלים, תש"ע (2010)

מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד החיוב להספיד לבעלי מצוות צדקה כחיוב בעלי תורה.

המנוח הזה, שהיה בעל צדקה. וכמה פעמים שהלכו איזה בני אדם לגבייה של מצווה, והוא נותן חלק בראש. ולכן גם אנחנו חייבים לספדו, גם מי שלא נהנה ממנו.

כי מידה כנגד מידה, כמו שהיה הוא מטיב לאחרים, ובמיתתו ההנאה ההיא והתועלת ההיא בטלו, ולכן גם אחרים צריכים לבוא להיטיב לו ולהספידו.

ולכן אמרו: 'עתיד הקב"ה לעשות צל וחופה לבעלי מצוות צדקה אצל עמלי תורה. מה הטעם? כי בצל החכמה בצל הכסף' – כי כמו עמלי תורה מיטיבים לאחרים, כן בעלי מצוות צדקה מטיבים לאחרים. וכמו שחייבים להספיד לבעלי תורה, כן גם חייבים להספיד לבעלי מצוות.

(דברי יוסף- דרושים על התורה ומועדים ודרושים להספדים, עמוד ק"נ. הוצאה פרטית מכתב יד המחבר, ירושלים, תש"ע (2010)

מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מפרש 'לחמך על פני המים', שימצאנה, דווקא אם הוא עניו ושפל.

'שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו' – ויש לפרש הכתוב בהקדים מה שאמרו בתלמוד – 'כל המתגאה – אם תלמיד חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו'. ועוד נקדים מה שידוע כי התורה נקראת לחם, על דרך – 'לכו לחמו בלחמי'. והיא גם כן ידוע הוא שהמים אינם הולכים, רק למקום שפלות. ומעתה אפשר, לעניות דעתי, שזהו כוונת הכתוב: 'שלח לחמך' – שהיא התורה, 'על פני המים'- דהיינו לתלמיד חכם שהוא עניו ושפל כמים, ולמה? יען 'כי ברוב הימים תמצאנו', וזה דווקא אם הוא עניו, לא כן, בר מינן, כשהוא מתגאה חכמתו מסתלקת.

(דברי יוסף- דרושים על התורה ומועדים ודרושים להספדים, עמוד כ"ב. הוצאה פרטית מכתב יד המחבר, ירושלים, תש"ע (2010)

מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מוצא רמז שגאולת ישראל בשלום, בשלמות – שאין חטא בידם.

אמר הכתוב: 'אם בחוקותיי תלכו' – דהיינו כשישראל עושין רצונו של מקום, אזי: 'נתתי שלום בארץ' – שהיא הגאולה, כי 'שלום' במילוי קטן עם ד' אותיות עולה י"ו, וזהו: 'נתתי שלום בארץ, ושכבתם ואין מחריד' – כי ידוע שאמרו רז"ל: 'אין אדם לן בירושלים, תבנה ותכונן, וחטא בידו' .

(דברי יוסף- דרושים על התורה ומועדים ודרושים להספדים, עמוד י"א. הוצאה פרטית מכתב יד המחבר, ירושלים, תש"ע (2010)

זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל.
הדליקו נר לכבוד ולע"נ הצדיק הגאון חכם יוסף יצחק(שלוש) בן סולטנה זיע"א ותזכו לישועות אמן.

כ"ו בסיוון: יום פטירתו רבי יוסי בן קיסמא זיע"א היה תנא בדור השלישי של תקופת התנאים


היום כ"ו בסיוון על פי המסורת יום פטירתו רבי יוסי בן קיסמא זיע"א היה תנא בדור השלישי של תקופת התנאים. היה מגדולי דורו, ואף על פי כן שמו לא מוזכר במשניות (למעט פעם אחת) ובתוספתא, ומוזכר בגמרא רק פעמים אחדות. היה גדול הדור בזמן רבי חנינא בן תרדיון, מאוד מקורב למלכות ותלמידים רבים נהרו ללמוד אצלו.

תולדות חייו ומורשתו

רבי יוסי בן קיסמא היה בעל דעות מתונות, והתנגד למרידה בשלטון הרומאי. בהקשר לכך מתואר בגמרא (עבודה זרה יח, א) ויכוח בינו לבין רבי חנינא בן תרדיון, אחד מעשרה הרוגי מלכות, לגבי לימוד תורה כנגד איסור הרומאים על כך. לפני מותו ביקש מתלמידיו שיקברו אותו בעומק האדמה מחשש לחילול קברו על ידי העמים השונים (סנהדרין צח, א). הגמרא מתארת כי כשמת רבי יוסי בן קיסמא הלכו גדולי רומי לקוברו, וכשחזרו מקבורתו מצאו את רבי חנניא בן תרדיון כשהוא מלמד תורה ברבים, והוציאו אותו להורג בשרפה.

בסוף ימיו, בדור מרד בר כוכבא, בשעת הגזירות על לימוד התורה, נמנה על אלה שדרשו לא לדחוק את השעה ולא למרוד במלכות.

במשנה מובא מאמרו של רבי יוסי:

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן קִסְמָא, פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וּפָּגַע בִּי אָדָם אֶחָד, וְנָתַן לִי שָׁלוֹם, וְהֶחֱזַרְתִּי לוֹ שָׁלוֹם, אָמַר לִי, רַבִּי מֵאֵיזֶה מָקוֹם אָתָּה, אָמַרְתִּי לוֹ, מֵעִיר גְּדוֹלָה שֶׁל חֲכָמִים וְשֶׁל סוֹפְרִים אָנִי, אָמַר לִי, רַבִּי רְצוֹנְךָ שֶׁתָּדוּר עִמָּנוּ בִּמְקוֹמֵנוּ וַאֲנִי אֶתֵּן לְךָ אֶלֶף אֲלָפִים דִּנְרֵי זָהָב וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת, אָמַרְתִּי לוֹ אִם אַתָּה נוֹתֵן לִי כָּל כֶּסֶף וְזָהָב וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, אֵינִי דָר אֶלָּא בִּמְקוֹם תּוֹרָה, וְכֵן כָּתוּב בְּסֵפֶר תְּהִלִּים עַל יְדֵי דָוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, "טוֹב לִי תּוֹרַת פִּיךָ מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף", וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁבִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁל אָדָם אֵין מְלַוִין לוֹ לְאָדָם לֹא כֶסֶף וְלֹא זָהָב וְלֹא אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת, אֶלָּא תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בִּלְבָד, שֶׁנֶּאֱמַר, "בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אוֹתָךְ, בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמוֹר עָלֶיךָ, וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ", בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ, בָּעוֹלָם הַזֶּה, בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמוֹר עָלֶיךָ, בַּקָּבֶר, וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ, לָעוֹלָם הַבָּא, וְאוֹמֵר, לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם יְהֹוָה צְבָאוֹת (אבות ו, ט).

בגמרא מסופר ששאלו אותו תלמידיו: אימתי בן דוד בא? – אמר: מתיירא אני שמא תבקשו ממני אות. אמרו לו: אין אנו מבקשין ממך אות. – אמר להם: לכשיפול השער הזה ויבנה, ויפול, ויבנה, ויפול, ואין מספיקין לבנותו עד שבן דוד בא. אמרו לו: רבינו, תן לנו אות! – אמר להם: ולא כך אמרתם לי שאין אתם מבקשין ממני אות? – אמרו לו: ואף על פי כן. אמר להם: אם כך – יהפכו מי מערת פמייס לדם, ונהפכו לדם. בשעת פטירתו אמר להן: העמיקו לי ארוני, שאין כל דקל ודקל שבבבל שאין סוס של פרסיים נקשר בו, ואין לך כל ארון וארון שבארץ ישראל שאין סוס מדי אוכל בו תבן

(סנהדרין צח, א).

 

מדבריו (בנוסף על האמור לעיל):

א. תנו רבנן כשחלה רבי יוסי בן קיסמא הלך רבי חנינא בן תרדיון לבקרו אמר לו חנינא אחי, אי אתה יודע שאומה זו מן השמים המליכוה שהחריבה את ביתו ושרפה את היכלו והרגה את חסידיו ואבדה את טוביו, ועדיין היא קיימת, ואני שמעתי עליך שאתה יושב ועוסק בתורה [ומקהיל קהלות ברבים] וספר מונח לך בחיקך. אמר לו, מן השמים ירחמו. אמר לו, אני אומר לך דברים של טעם, ואתה אומר לי מן השמים ירחמו?! תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר תורה באש. אמר לו, רבי, מה אני לחיי העולם הבא? אמר לו, כלום מעשה בא לידך? אמר לו, מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחלקתים לעניים. אמר לו, אם כן מחלקך יהי חלקי, ומגורלך יהי גורלי. אמרו, לא היו ימים מועטים עד שנפטר רבי יוסי בן קיסמא, והלכו כל גדולי רומי לקברו והספידוהו הספד גדול, ובחזרתן מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהלות ברבים וספר תורה מונח לו בחיקו. הביאוהו וכרכוהו בספר תורה והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו כדי שלא תצא נשמתו מהרה. אמרה לו בתו, אבא, אראך בכך?! אמר לה, אילמלי אני נשרפתי לבדי היה הדבר קשה לי, עכשיו שאני נשרף וספר תורה עמי, מי שמבקש עלבונה של ספר תורה הוא יבקש עלבוני. אמרו לו תלמידיו, רבי, מה אתה רואה? אמר להן גליון נשרפין ואותיות פורחות. [אמרו לו] אף אתה פתח פיך ותכנס [בך] האש. אמר להן, מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל הוא בעצמו. אמר לו קלצטונירי, רבי, אם אני מרבה בשלהבת ונוטל ספוגין של צמר מעל לבך אתה מביאני לחיי העולם הבא? אמר לו, הן. "השבע לי" – נשבע לו. מיד הרבה בשלהבת ונטל ספוגין של צמר מעל לבו. יצאה נשמתו במהרה. אף הוא קפץ ונפל לתוך האור. יצאה בת קול ואמרה "רבי חנינא בן תרדיון וקלצטונירי מזומנין הן לחיי העולם הבא". בכה רבי ואמר, יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונה עולמו בכמה שנים.

(עבודה זרה יח, א)

ב. מעשה מסופר בגמרא אודות בית כנסת שבטבריה שנחלקו בו רבי יוסי ורבי אלעזר, עד שנקרע ספר התורה בעקבות המחלוקת. משראה זאת רבי יוסי בן קיסמא אמר: "תמיה אני אם לא יהיה בית כנסת זה בית עבודה זרה", ואכן כך היה.

(יבמות צו, ב)

ג. מאמר שאמר: "טוב שתיים משלוש, ווי לה לאחת שהלכה ולא תשוב", שמשמעותו: עדיפה הבחרות, בה הולכים על שתי רגליים, מהזקנה, בה הולכים על רגל אחת, ווי על הנערות שהלכה ולא תשוב .

)בבלי שבת קנב, ב).

קיברו

במספר מקורות מובא שקברו הוא בהר מירון. הציון מזוהה כיום על "דרך בורמה א'" לצד קברי רבי יהודה בן בתירא, רבי אלעזר בן חסמא, רבי בנימין בן יפת ורבי יוסי חטופא. אגודת אהלי צדיקים טוענת שזיהויים אלו שגויים, וקברו נמצא במערת קבורה ביער הדרום-מזרחי למירון לצד קברו של רבי טרפון, על דרך העפר ליד ציונו של רבי המנונא סבא, העולה מצומת כביש 866 ("דרך בורמה ב'") ל"דרך מהדרין" בדרום מירון.

זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל.

הדליקו נר לכבוד ולע"נ התנא רבי יוסי בן קיסמא זיע"א ותזכו לישועות אמן.

כו סיון: יום פטירת התנא יונתן בן עוזיאל זיע"א


 היום כו סיון: יום פטירת התנא יונתן בן עוזיאל זיע"א היה תנא בדור הראשון לתנאים, שחי כמה עשרות שנים לפני חורבן בית שני. חיבר את "תרגום יונתן", תרגום הנביאים לארמית. רבים נוהגים לעלות לקבר המיוחס לו ליד היישוב עמוקה שבגליל, כסגולה למציאת זיווג ופריון.

תולדות חייו ומורשתו

התנא יונתן בן עוזיאל היה אחד מתלמידיו הגדולים ביותר של הלל הזקן. במקורות השונים ניתן לראות את שמו בלבד, ללא התואר "רב" או "רבי". הסיבה לכך נעוצה בעובדה כי מדובר על אדם גדול, אשר מעלתו עולה על משמעות התואר. הדבר דומה לכינוי של מורו – הלל הזקן – שגם כן נקרא בשמו בלבד, ללא התואר רב או רבי. ניתן למצוא אזכורים לשמו בין היתר, גם בתלמוד הבבלי אשר מתאר את תלמידיו של הלל הזקן. מעבר לכך, ישנם אזכורים נוספים אשר מספרים למשל כי בזמן שיונתן בן עוזיאל היה עסוק בלימוד תורה, כל מלאכי השרת היו נאספים סביבו על מנת לשמוע את לימודיו הנעלים. מסיבה זו, כל עוף שעבר בשמיים מעליו היה נשרף מיד, כיוון שמלאכי השרת היו מתקבצים סביבו לשמוע את לימודו. לכן לא יכלו העופות לעבור באש המלאכים. סיבה נוספת: שיונתן בן עוזיאל למד את תורתו בשמחה עצומה כל כך, עד כדי כך שהשמחה הזו היתה דומה לשמחה שהיתה במעמד הר סיני, שניתנה התורה באש. לכן מאותה האש, של אהבת תורה יוקדת, נשרפו העופות ממעל.

(מסכת סוכה, דף כח, א)

תרגום יונתן

אחד הנושאים החשובים והידועים ביותר שקשורים ליונתן בן עוזיאל, הוא תרגום יונתן. מדובר על תרגום ספר נביאים לשפה הארמית, אשר הייתה נפוצה בתקופה ההיא בפי העם. בצורה כזו הוא אפשר למעשה לפשוטי העם לגשת לאחד המקורות החשובים ביותר עבור העם היהודי.

ואמר רבי ירמיה ואיתימא רבי חייא בר אבא: תרגום של תורה – אונקלוס הגר אמרו מפי רבי אליעזר ורבי יהושע; תרגום של נביאים – יונתן בן עוזיאל אמרו מפי חגי, זכריה ומלאכי. ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה. יצתה בת קול ואמרה: "מי הוא זה שגילה סתריי לבני אדם?!". עמד יונתן בן עוזיאל על רגליו ואמר: "אני הוא שגליתי סתריך לבני אדם. גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי, ולא לכבוד בית אבא, אלא לכבודך עשיתי, שלא ירבו מחלוקת בישראל". ועוד ביקש לגלות תרגום של כתובים. יצתה בת קול ואמרה לו: "דייך". מאי טעמא? משום דאית ביה קץ משיח.

(תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ג, א)

התרגום כתוב בארמית גלילית, ומעיד על מקום חיבורו, ארץ ישראל. אמנם, כנראה שהתרגום המשיך לעבור עריכה ועיבוד בבבל ובעקבות כך נכנסו אליו מילים וביטויים בארמית בבלית. (החוקרים סבורים כי העריכה הסופית של הגרסה שבידינו הסתיימה בבבל במאה ה-7 למניינם) חכמי בבל אף כינו אותו "תרגום שלנו". רוב מהדורות הדפוס של ספרי הנביאים, בהן מהדורת מקראות גדולות, הדפיסו את תרגום יונתן בן עוזיאל לנביאים בצד כל עמוד.

יש להעיר שהתרגום לתורה שנקרא על שמו אינו ממנו, שכן לא נזכר זה בגמרא הנ"ל, וכ"כ המהרש"א שם. החיד"א בשם הגדולים (ספרים ת אות צו) מביא שיש מוכיחים זאת משינויי הלשון הניכרים בין תרגום יונתן בן עוזיאל לתורה מלנביאים. ר' בנימין מוספיא (מוסף הערוך ערך אשן) מציין כי הערוך מכנה את התרגום על התורה בשם "תרגום ירושלמי". בהגהות מנחם ציון (שם הגדולים אות עד) ציין כי בדפוס ראשון של תרגום יונתן נדפס 'מתורגם מהחכם יונתן בן עוזיאל', מה שמראה שאינו מהתנא אלא מחכם קדמון מימי הגאונים ששמו גם כן יונתן בן עוזיאל, ואולי לכך כינוהו הראשונים 'תרגום יונתן' ללא 'בן עוזיאל'.

דרכו של יונתן בן עוזיאל בתרגום

בשונה מתרגום אונקלוס, יונתן בן עוזיאל בתרגומו מרחיב מעט את התרגום והסגנון ומשלב לעיתים דברי אגדה, אך גם הוא כאונקלוס מרחיק את ביטויי ההגשמה. התרגום לנביאים ראשונים הוא מילולי ברובו, ואילו על נביאים אחרונים הוא מדרשי.

גדולתו

במסכת סוכה נאמר עליו:

תנו רבנן, שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן, שלשים מהן ראוים שתשרה עליהן שכינה כמשה רבינו, ושלשים מהן ראוים שתעמוד להם חמה כיהושע בן נון, עשרים בינונים. גדול שבכולן יונתן בן עוזיאל, קטן שבכולן רבן יוחנן בן זכאי. אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא ומשנה גמרא הלכות ואגדות דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים קלים וחמורים וגזרות שוות תקופות וגימטריאות שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים ושיחת דקלים משלות כובסין משלות שועלים דבר גדול ודבר קטן דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הויות דאביי ורבא, לקיים מה שנאמר (משלי ח, כא) "להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא". וכי מאחר שקטן שבכולן כך, גדול שבכולן על אחת כמה. וכמה אמרו עליו על יונתן בן עוזיאל בשעה שיושב ועוסק בתורה כל עוף שפורח עליו מיד נשרף.

(מסכת סוכה, דף כח, א).

רש"י כתב בפירושו על קטע זה: "נשרף – שהיו מלאכי השרת מתקבצין סביביו לשמוע דברי תורה מפיו". ובתוספות נאמר: "כל עוף שפורח עליו מיד נשרף, שהדברים שמחים כנתינתם בסיני שנתנה תורה באש. וכעניין זה מצינו במדרש בעובדא דרבי אליעזר ורבי יהושע שהיו מסובין בסעודה וליהטה האש סביבם".

וראה בריטב"א שם בשם הירושלמי שאם הוא כן, הרי רבו גדול ממנו וא"כ אצל רבו אף חוץ לד' אמות היה נשרף.

חלקו הראשון של הציטוט חוזר גם במסכת בבא בתרא, תנו רבנן שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן, שלשים מהן ראוים שתשרה עליהן שכינה כמשה רבינו, שלשים מהן ראוים שתעמוד להן חמה כיהושע בן נון, עשרים בינוניים. גדול שבכולן יונתן בן עוזיאל, קטן שבכולן רבן יוחנן בן זכאי.

(בבא בתרא, דף קלד, א)

בגמרא (בבא בתרא קלג, ב) מסופר: מעשה באדם אחד שלא היו בניו נוהגין כשורה, עמד וכתב נכסיו ליונתן בן עוזיאל. מה עשה יונתן בן עוזיאל? מכר שליש, והקדיש שליש, והחזיר לבניו שליש. בא עליו שמאי במקלו ותרמילו (רשב"ם: כלומר להתווכח עמו על שעבר דברי המת, שנתכוון לתת לו על מנת שלא יהנו בניו מנכסיו). אמר לו: שמאי, אם אתה יכול להוציא את מה שמכרתי ומה שהקדשתי, אתה יכול להוציא מה שהחזרתי, אם לאו – אי אתה יכול להוציא מה שהחזרתי. אמר: הטיח עלי בן עוזיאל, הטיח עלי בן עוזיאל (רשב"ם: השיבני דרך בזיון, ונצחני).

מצבתו

על פי המסורת, שמופיעה בכתב לראשונה ב"מגילת אביתר" (מסוף המאה ה-11,למיניינם) מצוי קברו של יונתן בן עוזיאל בעמוקה.

נהוג לעלות אל קברו בראשי חודשים, באמצע החודש וב־כ"ו בסיון (יום פטירתו), אך ניתן למצוא שם עולי רגל כל ימות השנה. מנהג שהחל בשנת ה'שס"א – ה'שס"ב בערך הוא לבקש על קברו זרע בר קיימא, פרנסה טובה, נחת מהילדים, בריאות טובה, זיווג הגון וזוגיות טובה. מקור המנהג אינו ברור.

קיימת טענה נפוצה שיונתן בן עוזיאל היה רווק או חשוך ילדים, ולפיכך אנשים אמרו שעלייה לקברו מהווה סגולה לאנשים עם בעיה דומה, אך במקורות חז"ל אין זכר לקביעה זו.

איך יודעים שזהו אכן קברו של יונתן בן עוזיאל?

ישנם מספר מקורות לנושא, לפניכם חלק מהם:

א. "באנו לכפר (עמינו) [עמיקו] ומצאנו שם קבר יונתן בן עוזיאל, ועליו אילן גדול. והישמעאלים מביאין עליו שמן ומדליקים נר לכבודו, גם נודרים שם נדרים לכבודו". [מסע דפלסטינא].

ב. "עמוקא, ושם יונתן בן עוזיאל  תחת אילן גדול ונאה, לא ראיתי כמוהו" [תוצאות ארץ ישראל].

ג. "בעמוקה ר' יונתן בן עוזיאל בעל התרגום הירושלמי, וכל עוף שהיה פורח עליו נשרף, ועליו ציון יפה עד מאד אבני גזית, והוא בנין חדש נתעסק בבניינו ונשתדל הרב ר' שם טוב גאון זלה"ה הספרדי ממדינת שוריא עם הלועזים הנכבדים שהיו מצויין בעיר צפת באותו הזמן, כי היו שם מגדולי ברצלונה ומאנשי ספרד ומצרפת ואשכנז" [כת"י אילן א].

ד. "עמוקא, שם סמוך לכפר  קבר יונתן בן עוזיאל ז"ל ועליו ציון נאה, נחמד למראה" [כת"י מוסקבה].

ה. "באנו לעמוקה, מקום כשמו כן הוא – עולים להר גבוה מאד, ואחר כך יורדים בעמק. ושם כפר כששים בתים… וסמוך לכפר יונתן בן עוזיאל, ציון של אבנים בנוי עליו. ואחר כך מרזב גדול של אבנים סביב. ואילן של שירק"ה, לא נמצא כמוהו בעביו וברוחב ענפיו ויופיו" [רבי משה באסולה].

ו. "עמוקה, שם קבור יונתן בן עוזיאל בתחתית ההר, דרומית לכפר, ועליו אבן גדולה בציונו, ואילן גדול בוטם" [איגרת יחוס האבות מאלמוני; בשינויים קלים: יחוס הצדיקים].

ז. "בעמוקא יונתן בן עזיאל חוץ לכפר בגבעה ועליו ציון אבן גזית עשוי כמו סולם" [אלו יחוסי הצדיקים ז"ל וציונם].

ח. "ומשם [מר' פנחס בן יאיר] לר' יוסי הגלילי… ומשם ליונתן בן עוזיאל. ומשם חזרתי לצפת להושע בן בארי" [ספר החזיונות לר' חיים ויטאל].

ט. "עמוקה, הוא עמק הנקרא עמוקה, ושמה נקבר יונתן בן עוזיאל בעל התרגום. עוד צדיק אחד הנקרא דמן מוקרס ז"ל, ועליו מצבה, ואילן גדול עם פירות יפים ומתוקים, ונקראת סבריאן" [גלילות ארץ ישראל, כת"י].

י. "עמוקה, שם קבורת יונתן בן עוזיאל, ועליו ציון ואילן סנדיאן גדול". [גלילות ארץ ישראל / איגרת הקודש; שבחי ירושלים; זכרון בירושלים]

יא. "עמוקה, כפר חרב. דרומית לכפר נקבר יונתן בן עוזיאל, ועליו ציון אבני גזית. שני עצים צומחים מתוך הציון, האחד קרוי 'בוטם' והשני 'איידר שאם', וליד הציון עוד עץ גדול וקרוי סנדיין" [ידי משה].

יב. "עמוקה, קרוב אל הכפר קבר יונתן בן עוזיאל, ועליו בנין ציון אבני מחצב נאים, פטורי ציצים פרחים, ועץ גדול נקרא סנדיאן, והוא שריקה, לא נמצא כמוהו ביופיו ועוביו וברוחב ענפיו המשתרעים למרחוק. והוא יוצא מאמצע הציון. הרבה אבנים גדולים תולין בין הענפים אשר חבקו אותן בעת עלותם מן האדמה, והוא פלא גדול" [שערי ירושלים; בשינויים קלים: מבשרת ציון].

יג. "עמוקה, רחוק כחמש שעות מצפון צפת, בעמק ההולך לעיר קדש. שם שתי מערות גדולות והרבה קברים בלתי נודעים, רק קבר בנו של ישעיה הנביא  ויונתן בן עוזיאל" [טוב ירושלים].

גדולים צדיקים במיתתם

"והיה מצל עליו [על ציון רבי יונתן בן עוזיאל] אילן בוטם גדול מאד, מרחוק היה נראה, ושר העיר חתך אותו לבנות לו בית, ותוך שמונה ימים אחרי בנייתו נפל הבית ההוא עליו ועל בניו ועל אשתו ולא נותר מהם אחד. ובני הכפר החזירו עצי האילן אצל קבר הצדיק ז"ל, כי נפל פחדו עליהם" [כת"י מוסקבה].

סגולה לזיווג

על פי המקובל, התנא יונתן בן עוזיאל בעצמו לא נישא עד יום מותו, וזכותו הגדולה עומדת לכל הרווקים והרווקות למצוא את בני זוגם. רבים מגדולי ישראל זי"ע ושליט"א שלחו ושלחו רווקים ורווקות להתפלל על ציון התנא הקדוש בעמוקה.

רבים נוהגים לעלות לציון הקבר המיוחס לו, ליד היישוב עמוקה שבגליל, כדי להתפלל ולעורר על עצמם או על בני משפחתם רחמים לרפואה, פרנסה ועוד. כשמו – כן הוא, האתר ממוקם "עמוק" ונמוך, בינות להרי הגליל.

כאמור – סגולתה המפורסמת ביותר של התפילה במקום הינה על נושא הזיווג.

היו שהמליצו ולרמז על כך את דברי הרש"י במסכת יבמות (יז.) על מחוסרי יחוס שפונים לשם: "כל מי שאין מכיר משפחתו ושבטו נפנה לשם. אמר רבא: והיא עמוקה משאול", ופירש רש"י: "שאין מוצאין אשה פונים והולכים שם – והיא עמוקה".

מדי שנה פוקדים את הציון אלפי רווקים ורווקות אשר מתקשים למצוא את זיווגם ומגיעים למקום מכל רחבי העולם. הם מעתירים בתפילה ובקשה לפני בורא עולם, שבזכות התנא הקדוש ישלח להם ישועה וימצאו את בני זוגם. סיפורי מופת רבים מסופרים על אנשים שהתקשו למצוא את זיווגם ובתוך השנה שלאחר תפילתם בעמוקה זכו להינשא ולבנות את ביתם.

זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל.
הדליקו נר לכבוד ולע"נ התנא יונתן בן עוזיאל זיע"א ותזכו לישועות אמן.

שידור חי מהמעמד העולמי מהכותל להצלה מהקורונה


החל מהשעה 18.00 שידור חי באתר "מורשת מרן" ממעמד תפלה היסטורי ברחבת הכותל המערבי, בהשתתפות גדולי ישראל ובראשם הראשון לציון והרב הראשי לישראל מרן הגאון רבינו יצחק יוסף שליט"א.

להאזנה דרך הטלפון, חייגו לערוץ מרן: 079-916-5000 שלוחה 77

 
סדר המעמד:

פרקי תהלים כדלהלן: מזמור לדוד משכיל אשרי נשוי פשע
מזמור תפילה לעני כי יעטוף
מזמור לדוד שמעה ה' צדק
מזמור לדוד ה' אורי וישעי ממי אירא
סליחות:
סליחת בשם אלוקי אברהם אפתחה
סליחת שלומי עליון ישני מכפלה
סליחת ילוד יעקב אצעק
 
י"ג מידות של רחמים
 
אמירת אלוקינו שבשמים
 
שבעה כורתי ברית
 
י"ג מידות של רחמים
 
קבלת עול מלכות שמים
 
מרנא דבשמיא וכו'
 
תפילה לעצירת מגיפה