ג' בתשרי: יום פטירתו של זקן המקובלים חכם אפרים זלכה הכהן זיע"א אביו של נשיא מועצת חכמי התורה הגר"ש כהן שליט"א


היום ג בתשרי חל יום פטירתו של זקן המקובלים חכם אפרים זלכה הכהן זיע"א (ה'תרמ"ו – ג' בתשרי, ה'תשי"ז) היה מקובל עיראקי ודרשן, מראשי ישיבת פורת יוסף. אביו של נשיא מועצת חכמי התורה הגאון חכם שלום הכהן שליט"א

תולדות חייו ומורשתו

רבנו נולד בבגדאד שבעיראק בשנת ה'תרמ"ו לאביו ר' מנשה ולאמו שמחה זלכה. ילד רביעי מבן שמונה אחים (4 בנות ו – 4 בנים).

למד בישיבת מדרש בית זלכה אצל הרב אברהם דנגור, בהמשך למד קבלה אצל הרב שמעון אגסי, והיה בן בית אצל הרב יוסף חיים.

מילדותו ניכר בכוח פיזי רב ובגיל 12 כבר הנהיג חבורת נערים יהודים וגויים הגדולים ממנו בגילם. בגיל 14 נחרד בראותו את ר' יוסף חיים (בעל "בן איש חי") ברחוב העיר ומייד שב לביתו, גילח את שערו הארוך החליף את בגדיו לאמו ששאלה אותו מה קרה ולאן הוא ממהר, הספיק רק להשיב כי הוא הולך אל הרב, בטרם הספיקו לשואלו שאלה נוספת כבר היה אפרים הנער ברחוב העיר כאשר פעמיו מופנים אל ביתו של הרב יוסף חיים.

באותה עת היה רבי יוסף חיים כבן 65 וכשהגיע לביתו אמר למשמשו כי אין הוא יכול לקבל היום פני איש ולכן הוא מבקשו להתנצל בפני הבאים, ולו יהיו אלה ראשי הקהילה, ולבקשם לבוא ביום המחרת וכך אכן עשה המשמש בקודש ולא הניח לאיש להיכנס אל הרב.

במצב זה הגיע הנער אפרים הכהן לבית הרב וכשהוא עדיין נפעם ממראהו נקש בחרדה על דלתו. המשמש בקודש בראותו נער עומד בפתח לא היסס, וכפי שאמר לגדולים וחשובים בקהילה שקדמו לנער, אמר לו כי אין הרב מקבל היום איש ומוטב שיבוא מחר.

אך נסגרה הדלת והרב יוסף חיים, שהיה עסוק בתלמודו בחדר הפנימי שבקומה למעלה, קרא למשמשו והורה לרוץ אחר הנער שהופיע ולהשיבו אליו מייד. המשמש עודו תוהה ורבי יוסף חיים זירזו למהר בטרם יעלם הנער. וכאשר נתבקש כן עשה. בהגיעו עם הנער אפרים אל בית הרב מיהר להעלותו אל חדרו, ומייד בהכנסו אל הקודש מיהר המשמש לצאת וסגר אחריו את הדלת. רק זאת הספיק לראות, את הרב יוסף חיים כשנהרת שמחה על פניו מורה לנער אפרים לגשת אליו.

בחלוף לה כמחצית השעה יצא הנער מחדר הרב והמשמש מיהר ללוותו אל דלת הבית, תוך שהוא מנסה להציל מפי הנער על מה זכה נער צעיר כמוהו, שרבן של הגולה ביקש להביאו אליו, שהרב יקדיש לו זמן רב כ"כ בשעה שאחרים בהם פרנסי הקהילה נדחו. אך פי הנער נשאר חתום ודבר לא גילה למשמש למעט שמו: אפרים.

כשהלך הנער אפרים לדרכו, קרא רבי יוסף חיים למשמשו ואמר לו כי הוא מבין את פליאתו הרבה אך זאת הוא מוכן לגלות לו, כי בנער אפרים חבויה נשמה גדולה אשר עתידה לזרוח ולהאיר בשמי היהדות, אלא שעכשיו החלה לפעם בו רוח הטהרה ואלמלא מיהר רבי יוסף חיים להורות למשמש לרדוף אחריו ולהחזירו היה כבה הניצוץ שהבעיר את אש הטהרה בנער אפרים ולא היה נדלק שוב. שלא יהיה לך ספק, אמר רבי יוסף חיים למשמשו, אם הנער אפרים היה הולך מבלי שאדבר עמו, שוב לא היה חוזר לכאן, לא מחר ולא בשום יום אחר. לכן כ"כ זירזתי אותך להביאו לפניי, סיים רבי יוסף חיים את דבריו כשהוא שמח. ועל מה שדובר בחדר בשיחת רבי יוסף חיים עם הנער אפרים לא נמסר שום מידע מעולם, לא מהנער אפרים ובוודאי לא מפי רבי יוסף חיים והדבר נותר עלום ונסתר, רק זאת אנו יודעים שלמן אותו היום חל מפנה אדיר ושינוי עצום בהנהגותיו של אפרים הנער בן הארבע – עשרה שנה. הוא התנתק לחלוטין מחבריו, שינה את מלבושיו, וכוחו הפיזי הרב והמחוצן, פינה את מקומו לכוח נפשי אדיר: להספיק וללמוד את כל מה שהחסיר עד אז.

וכך, בזכות אבחנתו של רבי יוסף חיים אשר ידע לתפוס את הנער אפרים בשעה שהניצוץ שבתוכו הרהב, ולתפוח בניצוץ שיהא לאשר להבה, אש קודש, זכינו מכתה אומתנו לאחד מגדולי המקובלים שכל רז לא אניס ליה, צדיק ועניו אמיתי שברוב קדושתו כי רבה, היה גורם בשעת הליכתו ברחוב לאנשים שראוהו, לחזור בתשובה ולהתקרב לאבינו שבשמים, כשם שהוא עצמו עשה משעת ראייתו את רבי יוסף חיים, הפרוש, החסיד, והקדוש, רבי אפרים זילכה הכהן, זכותו תגן עלינו אמן. זהו מפגשו הראשון של רבינו יוסף חיים עם הנער אפרים, אך לא האחרון.

לימים ישוב רבינו יוסף חיים ויפגוש בבחור אפרים הכהן. וכפי שרק הוא ידע מי הנער אפרים, יסתדר ששוב רק הוא יודע מי הוא הבחור אפרים ויגלה אותו לעולם למרות רתיעתו של אפרים מהכרה ופרסום.

בשנת תרס"ה (1905)בהיות הבחור אפרים הכהן כבן 20, בשעה שלמד במדרש "בית זילכה", נהג הבחור אפרים לגזור על עצמו תענית דיבור עד אשר התענית דיבור הפכה ללחם חוקו. יושב בבית המדרש, מקשיב לשיעור שנלמד, מאזין לשקלא ותריא בין התלמידים לרבם ואינו פוצה פה. לא שואל שאלות, אינו משיב תשובות רק יושב ומאזין. התנהגותו זו גרמה לשאר חבריו להתרחק ממנו ואיש לא ניסה להתקרב אליו. כך נהג במשך זמן רב מאוד עד לאותו יום בשנת תרס"ה בשעה שרבי יוסף חיים הגיע לישיבה לתהות על סדרי הלימוד בישיבה, על רמת הלימודים והלומדים כפי שנהג לעשות מפעם לפעם.

באותו היום ראה רבינו יוסף חיים את הרב הגאון אברהם דנגור ששימש אז ראש הישיבה, מרצה את השיעור בפני הבחורים אשר מיהרו להקשות ולתרץ, להפריך את התירוץ ולדחות את הפירכה, וכך כולם שמחים בשמחתה של תורה ונלחמים במלחמתה. ורבי אברהם דנגור שמח לנוכח בקיאות התלמידים המופגנת, וביותר שמח על שרבינו יוסף חיים יושב עימם ונהנה מההתנצחות בדברי תורה.

רק בתום השיעור, בהיותם לבדם, שאל רבינו יוסף חיים את הרב אברהם דנגור לגבי הבחור שיושב בסוף השולחן ואינו פוצה פיו. הרב אברהם דנגור "גילה" לרבינו שמדובר בבחור אפרים הכהן, אשר מתמיד להופיע לכל השיעורים ומקשיב לכל הנאמר אך אינו משתתף כלל בשיעורים, ככל הנראה משום שאין ידיעותיו מספיקות אך מוטב שישהה בישיבה מאשר ישוטט בחוץ.

רבינו יוסף חיים אשר "גילה" את הבחור אפרים הכהן עוד בהיותו נהג בן 14, חכך בדברים זמן קצר, ואז אמר לרבי אברהם דנגור שישלח אליו לביתו את הבחור אפרים הכהן. כמובן שרבי אברהם דנגור עשה את אשר צווה גם אם תהה על כך.

וכך, שש שנים כמעט לאחר שהתייצב על סף דלת בית רבינו לראשונה בחייו, התייצב אפרים הכהן בפעם השנייה בבית הרב שקבלו במאור פנים. זכר הפגישה הראשונה בחדר זה ודאי שהועלה, אך כאז גם עתה לא נודעו פרטי השיחה לאישור, רק שיחל להשתתף בשיעורים. והבחור אפרים הכהן החל לטול חלק פעיל בשיעורים והדהים את חבריו ובעיקר את ראש הישיבה רבי אברהם דנגור בידיעותיו עד שבמהרה הפך לארי שבחבורה.

למן הפגישה השניה ועד לפטירתו של רבינו יוסף חיים כארבע שנים לאחר מכן, לא משה ידו של רבי אפרים הכהן מידו של רבינו יוסף חיים, ולמרות גילו הצעיר זכה לכך שהיה רשאי להיכנס בכל עת לרבינו יוסף חיים מה שאחרים ותיקים וגדולים ממנו לא זכו.

באותן שנים פנה רבי אפרים הכהן (שאז עדיין לא נודע כ"כ) אל רבי שמעון אגסי בשאלה בתורת הקבלה. רבי שמעון אגסי בראותו לפניו בחור צעיר סירב בנימוס להשיב על שאלתו ואף יעץ לרבי אפרים שלא יתעסק בתורה נסתרת זו אלא יפנה מרצו ללימוד ש"ס ופוסקים.

למחרת היום שב רבי אפרים הכהן לבית רבי שמעון אגסי ולאחר שהתנצל ביקש את רשותו לומר לו דבר תורה. רבי שמעון אגסי נענה לבחור הצעיר ולתדהמתו הרבה חזר רבי אפרים הכהן על קושיתו החמורה מאמש, אלא שהפעם הוא הוסיף תירוץ מדהים על הקושיה. "רק זאת אבקש מכבודו" פנה הבחור אפרים לרבי שמעון אגסי, "שיאמר לי כבודו אם תירוצי תירוץ הוא, אם לאו". רבי שמעון אגסי עדיין נדהם מהבחור הצעיר שאלו מי גילה לו תירוץ זה, ולאחר שאפרים הכהן סיפר לו שקושיה זו טרדה את רעיונותיו עד אשר שקד כל הלילה לתרצה, וכך עלה תירוץ זה בראשו, קם רבי שמעון אגסי נשקו על ראשו ואמר לו שהתירוץ שלו הוא תירוץ אמיתי וישר, ומכאן הוא מבין שהבחור אפרים שומר על טהרה וקדושה שאם לא כן לא היה מגלה את התירוץ הנ"ל.

לפיכך, אמר רבי שמעון אגסי, הוא מקבלו כתלמידו על אף גילו הצעיר ולמרות שהוא רווק. ובכל שאלה הוא מוזמן לבוא אליו בכל שעה משעות היום והלילה ולהציגה בפניו. כך זכה רבי אפרים הכהן מגיל צעיר מאוד להכרה של גדולי הדור כרבי יוסף חיים ורבי שמעון אגסי, שאף קבע עימו סדרים קבועים ללימוד בצוותא בתורת הנסתר.

לימים רבי שמעון אגסי מעיד על עצמו שכדי לא להנות מכתרה של תורה הוא נהג לסחור מספר מצומצם ביותר של שעות, רק כדי פרנסתו ותו לא, כשעתיים לערך מידי יום ולבו נמלא צער רב על שהוא מבטל את זמנו בכך. ומעיד רבי שמעון אגסי כי משמים אמרו לו בחלומו לבל יצטער על אותו זמן שהוא מקדיש למסחר, משום שאת אותן שעתיים בהם לא עוסק בתורה מתקן עבורו תלמידו רבי אפרים הכהן בלימודו. ורווחה באה לנפשו של רבי שמעון אגסי.

אחיו הבכור של רבי אפרים הכהן היה נעים זילכה הכהן אשר שימש כנשיא בית המשפט המחוזי בבגדד וכחבר פרלמנט. במשפחתינו שנעים זילכה זכה בצעירותו להתברך מפי אליהו הנביא ואף קיבל ממנו שקית בד עם כסף ומאז אותו היום ועד יומו האחרון לא פסק ממנו שפע ועושר. נוהג היה לתמוך בסתר באנשים נזקקים ביד רחבה, וכאשר היה נודע לו על מי שנקלע לקשיים כלכליים, נוהג היה לבקר בביתם. ולאחר הליכתו היה מותיר מתחת לכר הספה מעטפה גדושה בשטרות כסף שהיה די בהן לאפשר למקבל להתחיל עסקיו מחדש. ומעולם לא תפס אותו איש במעשהו ואף פעם לא סיפר על כך לאיש. אלא ממקבל למקבל נסתבר שבכל פעם שהוא מבקר, נמצאת מעטפה עם כסף בעוד נעים זילכה היה מכחיש זאת. רק טבעי הוא שנעים זילכה דאג גם למשפחתו. בתקופה מסוימת כאשר הייתה תקופה קשה בעיראק ונעים זילכה לא היה בעיראק זמן מסוים, ביקש מגיסו (בעלה של אחותו) שהיה אף שופט שיסייע למשפחה והוא, נעים זילכה, יחזיר לו את כל ההוצאות. כמובן שהוא שלח את תמיכתו מידי חודש בחודשו.

בתו של נעים זילכה הייתה ילדה כבת 5 באותו זמן, והיא סיפרה כי היא מאוד אהבה את דודה רבי אפרים הכהן אשר כאב לו על כך שאביה אינו איתם, בעוד ילדיה הקטנים של אחותו היו נוהגים להציק לה ולהעציבה, משום כך היה נוהג רבי אפרים הכהן לקחת את אחייניתו הקטנה לחדר (בבית אחותו) בו היה מתפלל כדי שלא יציקו לה. אך מאחר ורבי אפרים הכהן היה כל היום עסוק בתפילתו ובלימודו הרי שהיא כילדה הייתה משתעממת מחד, וחוששת לשיר ולשחק בקול מאידך פן תפריע לדודה.

יום אחד, כך סיפרה, שמעה את בעלה של דודתה, אחות אביה, כשהוא אומר לאשתו תוך שהוא מכוון דבריו לגיסו ר' אפרים הכהן..: "כל היום הוא יושב ומתפלל. מה, התורה שלו נותנת לו אוכל?", הילדה הביטה בדודה האהוב כדי לראות אם הוא שמע את הדברים, ואכן ר' אפרים הכהן שמע גם שמע זאת, ומעיניו זלגו דמעות. וכן סיפרה כי כ"כ רצתה לחבק את דודה ר' אפרים, אך כבר אז, כילדה, חשה שהוא יתעצב יותר אם היא תראה שגם היא שמעה זאת. וכך, סיפרה, שהלכה לה לפינת החדר כשהיא מצטפפת ובוכה חרישית על הפגיעה בדודה ר' אפרים הכהן. מעדותה עולה שכל מזונו של ר' אפרים הכהן הסתכם בפרוסה אחת או שתיים של לחם וכוס תה, למרות שדמותו הגבוהה ורחבת הכתפיים הייתה עלולה להטעות, הרי שזה היה מזונו ובכך הסתפק. זמן מה לאחר מכן נפרד ר' אפרים הכהן ממשפחתו ומרבותיו וחבריו ועלה לישראל.

הרב אפרים הכהן בצעירותו

עליתו לארץ ישראל

בספר "חכמי – בבל" מאת הרב שמעון שר שלום בפרק העוסק ברבי אפרים הכהן, מובא ציטוט מתוך הספר "פני – משה" של הגאון רבי משה יחזקאל צאלח, תלמידו של רבי שמעון אגסי, בו הוא מספר על עליתו של ר' אפרים הכהן לישראל, וכך הוא כותב בספר: "הנה ביום ג' לשבת קודש, י"ב לחודש אב שנת תרפ"ד, נסע ידידנו חכם רבי אפרים הכהן, מעיר בגדד לעיר הקודש ירושלים תובבא. ויצאו חכמי העיר ללוותו עד העיר פלוג'ה, ושם ערכו לכבודו סעודה, ובתוך הסעודה ביקש חכם אפרים מהרבנים שכל אחד יאמר דבר – תורה על הפסוק "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם", וכך היה שכל אחד פרש את הפסוק הזה בדרך הסוד…".

התיישב בירושלים והתגורר בקטמון הישנה. וקבע ר' אפרים הכהן את סדריו בישיבת "פורת – יוסף" שם שימש רבי בן ציון חזן כראש ישיבה, ואף שר' בן ציון חזן היה גדול בכשמונה שנים מר' אפרים התעקב ר' בן ציון חזן לפנות את מקומו ולמנות את ר' אפרים לראש הישיבה.

ולאחר פטירת ר' סלמאן אליהו החל לכהן כראש ישיבת המקובלים "עוז והדר" במשך 20 שנה.

במשך תקופה מסוימת שימש כמלמד בתלמוד תורה "תורת אהרון" בשכונת בית ישראל שבירושלים, וכשהחלו יהודי עיראק לעלות לישראל לאחר פרעות תש"א, הגיע יחד עם ר' בן ציון חזן ור' סלמאן מוצפי למעברות בהן התיישבו העולים בכדי לעודד את העולים ולסייע ככל האפשר בגשמיות וברוחניות.

זמן קצר לאחר עליתו לירושלים, שלח לו ר' נעים זילכה, אחיו הבכור של רבי אפרים הכהן, מכתב בו הוא כותב לו שהוא מאוד מצטער לשמוע שר' אפרים מתפרנס מכמה פרוטות שמקציבה לו הישיבה, ולכן הוא מצרף למכתב סכום כסף מכובד שיאפשר לו לחיות ברווחה, וכן יוסיף לשלוח לו תמיכה חודשית נדיבה שתאפשר לו להתקיים בכבוד מבלי שיוטרד בענייני פרנסה.

כאשר קיבל ר' נעים זילכה את מכתב התשובה של אחיו ר' אפרים נדהם לגלות במעטפה את הכסף ששלח, מוחזר לו. במכתבו הודה ר' אפרים לאחיו האהוב על רצונו לסייע לו, אך הסביר לו שהוא מקבל קצבה של כסף מהישיבה שאולי לאנשים מהצד נדמה כאילו לא ניתן להתקיים מהם אך לו, לרבי אפרים הן מספיקות בהחלט והותר.

שנים מועטות אח"כ נפטר נעים זילכה בבגדד. כמובן שאז בשנת תר"צ לא היו טלפונים והודעות היו נשלחות בדואר, או אם רצו שההודעה תגיע מהר יותר ע"י שליחים. במקרה זה שוגרו שליחים מבגדד לירושלים כדי להודיע לרבי אפרים על פטירת אחיו. כשהגיעו השליחים היה זה היום השלישי לפטירתו של ר' נעים זילכה, וכשהתייצבו לפניו בטרם פצו פיהם נפנה אליהם ר' אפרים ואמר להם: "אני יודע, שקעה השמש". דהיינו יודע ר' אפרים על פטירת אחיו ואין צורך שהם יאמרו זאת כדי שלא ישמשו שליחים לבשורות רעות.

ר' נעים זילכה סיפר שבהיותו בן 18 שירת בצבא בירושלים. הוא כמובן שמע על דודו ר' אפרים הכהן אך מעולם לא פגש בו, שבת אחת בשעה שקיבל כמה שעות חופשה החליט לבקר את ר' אפרים. שאל אנשים והגיע לביתו. את הדלת פתח לו ר' שלום הכהן ראש ישיבת פורת יוסף, שהיה אז אברך צעיר בן 18. לשאלתו ענה ר' נעים כי ברצונו לפגוש את הרב, שלום הכהן הכניסו לבית ואמר לאביו ר' אפרים כי חייל מבקש לראות את רבינו. ר' אפרים אישר ור' נעים נכנס לחדרו נישק את ידו ושאל את ר' אפרים אם הוא יודע מי הוא? ר' אפרים העיף בו מבט קצר הנהן בראשו ואמר לו: "כן, אתה הבן של אחי יוסף". ר' נעים בשעה שמספר זאת כיום, גם עכשיו אוחזת בו תדהמה והערצה לר' אפרים, כמו אז לפני למעלה מחמישים שנה.

בכל יום חמישי היה מתקיים שיעור בחכמת האמת בביהכנ"ס שושנים לדוד, והיו מתאספים שם חכמי המקובלים וזקניהם והיו עוסקים בצוותא בספר הק' 'עץ חיים', והנה באחד הימים הגיע לשם חכם אחד והתחיל לפרש הדברים בדרך של פלפול וקושיות, על פי דרכו של אחד מגדולי החכמים שחברו חיבורים בתורת האר"י, ורבי אפרים מטבעו היה שתקן ועל פי רוב לא היה משמיע את קולו, אך באותה שעה כששמע את דברי אותו חכם, מיד הרים את קולו וגער בו שאין אנו לומדים תורת הקבלה לפי דרכו של אותו מחבר אלא דרכנו היא לפי רבינו הרש"ש, ואף שהדברים הללו נראים יפים ומושכים את לב הלומד, בהיותם על דרך הפלפול כלימוד הנגלה, מ"מ בלימוד הקבלה א"א ללכת אלא לפי המסורת. קשר עז היה לו לחכם אפרים עם מרן רבנו הגדול, הגר"ע יוסף זצוק"ל והיה הוא לגדול העומדים לימינו של מרן זצוק"ל בעת שהחל למסור את שיעוריו על סדר ה-'בן איש חי' והעלה להלכה פסקים שונים מדברי רבנו יוסף חיים. הבבלים, שעל דעתם נמנה גם מרן זצ"ל כעסו עד למאוד וחרון אפם גבר נגד מרן שהיה אז צעיר לימים. הם הרבו להשמיצו ולרדת לחייו עד שהוא נפל למשכב. מי שנחלץ לעזרתו באותם הימים היה רבי אפרים הכהן שכאמור נחשב לבן בית בביתו של בעל ה-'בן איש חי' ומשראו זקני העדה את הגיבוי הנחרץ שהעניק חכם אפרים למרן הגר"ע יוסף זצוק"ל שוב לא ההינו לעשות עוז ולהמשיך את הרדיפה כנגדו.

שניים מבניו נפטרו בילדותם, כיהן כראש ישיבת המקובלים "פורת יוסף" עד יומו האחרון וזכה לתואר 'זקן הרבנים המקובלים'. כל יום נהג להיכנס בשעות הצהריים לחדרו של ר' סלמאן מוצפי בבית הכנסת "אהל רחל" ולשוחח עמו בביאורים ובחידושים בתורת הסוד.

ביקור במחנה עולי עיראק: הרב אפרים הכהן במרכז למעלה, ומשמאלו הרב בן ציון חזן והרב יהודה צדקה.

פטירתו

באחד מימי חודש אלול ה'תשט"ז הגיע במפתיע לביתו של ר' סלמאן מוצפי ידידו הרב ובני ביתו קידמו פניו בשמחה כהרגלם ואף הפצירו בו שיאות להסב עימם, אלא שרבי אפרים אמר לידידו רבי סלמן מוצפי שהוא בא כדי לבקש ממנו משהו ולכן הוא טרח לבוא, אך זמנו דוחק ולכן הוא מתנצל על שאין הוא יכול להסב עימם. אך בקשתו מרבי סלמן מוצפי שיבטיח למלא את בקשתו. רבי סלמן ביקש מרבי אפרים שישאל את בקשתו כשהוא מבטיח לעשות ככל האפשר לקיים בקשתו. ורבי אפרים אמר לרבי סלמן מוצפי כי בקשתו שטוחה שיבטיח לו שאת בתו של הרב, לאה, ישדך עם בנו ר' רפאל. רבי סלמן מוצפי תהה על בקשתו זו של רבי אפרים ואמר לו כי בתו עדיין קטנה (בת – 16) ואחותה הגדולה עוד טרם נשאה. ורבי אפרים השיבו שהוא יודע והוא אינו מבקש שינשאו כעת אלא בזמן היאה לאחר שתגדל מעט ואחותה הגדולה תנשא בקרוב. ומדוע שלא נדבר אז לכשיגיע הזמן שאלו רבי סלמן, ורבי אפרים השיבו שעל כל פנים הוא מבקש את הבטחתו של רבי סלמן לשקול זאת כשיגיע הזמן, ולאחר שיתייעץ עם רעייתו וישאל לדעתה של בתו. רבי סלמן הבטיחו על כך ורבי אפרים הלך לדרכו. כשהשאלה שנותרה עומדת באוויר היא מה אצה דרכו של רבי אפרים, שאלה שהתשובה עליה ניתנה זמן לא רב אח"כ.

כשבועיים לאחר מכן ביום שבת קודש ג' תשרי התשי"ז נפטר רבי אפרים בן מנשה ושמחה זילכה הכהן, ונתבקש לישיבה של מעלה.

אז הבינו כולם מדוע אצה דרכו של רבי אפרים. כעבור שנה נישאו ר' רפאל בן רבי אפרים, ולאה בת רבי סלמן מוצפי, בחופה אמר לה רבי סלמן מוצפי לבתו לאה שתזה בכבוד בעלה שכן רבי רפאל הכהן בן רבי אפרים הינו ארי בן ארי, בעוד היא, בתו לאה, הינה בת שועל. ומדבריו אלו ניתן ללמוד על גודל צדוקותו וענוותנותו של רבי סלמן מוצפי ז"ל,  הלוויתו נערכה במוצ"ש ונקבר בהר המנוחות.

היה נשוי למלכה, ובניו הם הרב שלום כהן, ראש ישיבת פורת יוסף ונשיא מועצת חכמי התורה של תנועת ש"ס, הרב רפאל כהן, סופר סת"ם הנשוי לבתו של הרב סלמאן מוצפי, ובתו שולמית. שיכל שני ילדים שנפטרו בילדותם.

מתלמידיו

הרב יצחק כדורי

הרב מרדכי אליהו

בנו הרב שלום כהן

הרב שמואל דרזי

הרב יחזקאל עזרא דורי

הספד שכתב נשיא מועצת חכמי התורה מרן ראש הישיבה הגר"ש כהן שליט"א. שבע שנים לאחר פטירתו של חכם אפרים,

בערב חודש אלול תשכ"ג התיישב בנו חביבו, 'חכם שלום' וכתב מעט מזעיר על אביו הגדול תוך שהוא מתקשה לכתוב בשל קושי הפרידה. "במלאת שבע שנים לפטירתו, הנני עומד מזועזע מרגש של כבוד והוקרה, והכרה מלאה את מור אבי זצ"ל, לכתוב שורות אחדות לזכרו, ממה ששמעתי ממנו, ומה שעיני ראו בו" פותח נשיא המועצת את תיאורו ועובר לפר על שנות הילדות של אביו והכמיהה לעולם הקבלה "הוא נולד בשנת תרמ"ה בעיר בגדד ובקטנותו חונך בבית המדרש, ובהיותו בן ח"י שנים התחיל בלימוד הקבלה בינו לבין עצמו, ובמקרה נודע הדבר להרה"ג המקובל האלקי ר׳ שמעון אגסי זצ"ל, הידוע ומפורסם למקובל גדול, ואמר לו חדל לך כי לא תוכל עשוהו לבדך. אף הוא השיבו, האם יואיל כב' לשאול אותי בכך וכך דפים שלמדתי. והתחיל לשאלו וראהו כמעיין המתגבר שלא השמיט שום דבר מכל אשר למד ובהבנה מלאה. ומאז מצא חן בעיניו וקבע ללמוד אתו כמה לילות בשבוע עד חצות. וכך למדו שש שנים רצופות." "באותו גיל ובאותו זמן הוצרכו הוריו לעזוב את העיר והלכו לעיר אחרת מפאת מצבם הקשה. והדבר הזה הביאו במבוכה, האם ללכת אתם או לאו, כי העיר אשר הלכו, אין בה לא מדרש ולא חכמים, ומאידך מהיכן יתפרנס, כי מהפרוטות שהיה מקבל מביהמ"ד לא יכול היה להתקיים אפילו בדוחק. וע"כ הלך ושאל את הגאון הגדול הידוע רבנו יוסף חיים זצ"ל מה לעשות כי הוא היה מאוהביו וממקורביו ביותר, והגאון הנ"ל היה מעריצו מאוד עד שהיה אומר לו חביבי, בכל עת ובכל שעה שתרצה לבא אלי, תוכל לבוא, כי כבר

צוויתי לביתי שכאשר אתה בא אלי אפילו אם אני ישן תעירני בשבילך, ובעבור הקשר הנפשי הגדול שהיה ביניהם העז והלך לשאול עצתו, הרב נענה לו ואמר: "אל תלך אתם וה' יעזור". וכן עשה. והנה לתקופת השנה הגיע למצב קשה מאוד מבחינת כלכלתו, ועבר עליו חודש של צרות צרורות. הגיעו מים עד נפש ממש". מרן חכם שלום מעדיף לדלג על הצרות שפקדו את אביו באותה העת "לא אוכל להעלות הפרטים על הכתב, אבל כאשר אני נזכר מזה רעדה אחזתני. ובאותה שעה שסיפר לי זלגו עיני דמעות" הוא כותב בהספד. לא קלה הייתה היא ההחלטה להיוותר בדד מאחור, המניע שגרם לצרות הקשות שפקדו את חכם אפרים היה כמו במקרים רבים אחרים – הכסף "כל זה מפני עדינותו שלא רצה לקבל פרוטה משום אדם, וגם אף אחד לא ידע ממצבו. והנה הוא עדיין במצוקתו התפרץ בבכי ואמר בזה הלשון: 'רבנו יוסף חיים כבודו הוא יעצתני ללכת בדרך זו וכן עשיתי, ראה עתה את המצב הקשה אשר אליו הגעתי, וידוע לך שאין אני יכול להשתטח על קברך )כי באותו זמן הוא כבר נפטר( שאני כהן לכן אני רוצה שתתפלל עלי ואוושע'. והנה למחרתו בצהרים הוא הולך הביתה ומקבל מברק מהוריו: היום אנחנו חוזרים. כך למד תורה מתוך עוני וצער".

מרן הגר"ש כהן ממשיך לגולל את קורות חייו של אביו הגדול "בשנת הארבעים לערך, עלה ארצה, ונתקבל אז לישיבה הגדולה ישיבת "פורת יוסף", ושם המשיך בלימוד הקבלה עם הרה"ג המקובל הידוע ומפורסם בגדולתו ר׳ שאול דוויק זצ"ל. ובזה הפליג מאוד בחכמת הנסתר". הגר"ש אף מפר על הדרך בה נהג אביו בהיותו מורה דרך לרבים "כעשרים שנה שימש בישיבה הנ"ל כראש המקובלים. העמיד הרבה תלמידים מהישיבה ומחוצה לה. מעולם לא דחה אדם שבא ללמוד הן ביום והן בלילה, ובשבת, עם כמה תלמידים אני יודע שקבע ללמוד איזה לילות עד חצות. וקרו מקרים שבאו תלמידים מחוץ לעיר ללמוד את סדר הכוונות. והזמן היה יקר להם ללכת ולחזור, אז ישב אתם כמה לילות עד אור הבוקר ללא לאות, וכ"ז ע"מ שלא לקבל פרס. "אפשר לומר לא עבר עליו לילה שלא קם שעתיים ושלוש לפני עלות השחר ואמר תיקון חצות ואח"ז עסק בחכמת הקבלה )כידוע שהעוסק בתורה באותה שעה יש לה ערך גדול(, גם כשהיה ער בתחילת הלילה עד חצות היה קם כשיעור שעה לפני עלות השחר" מעיד הבן הגדול.

עשרות שנים בלי בשר

צדקותו, חסידותו ומנהגיו בחייו האישיים אי אפשר למנות. בהספד שכתב מרן הגר"ש כהן, הוא פורט מעט מזעיר מהנהגות החסידות של אביו "עשרות בשנים לא בא אל פיו בשר משחיטה עירונית, באמרו כי בשחיטה זו בוודאי אין מחמירין די הצורך. רק במקרה שהיתה איזו שחיטה פרטית, וידע והכיר את השוחט, אז אכל מהבשר, וכל פרי או ירק שהיה בו חשש תולעים, לא הכניסו לבית,כי לא רצה להסתמך על בדיקתם, וכיוצא באלו הרבה, וזה אחד מני רבים. "בפעם מן הפעמים שהיה מעודדני על התורה והיראה, אמר לי בלשון זה, בימי עמידתי קיבלתי עלי עשרים וחמישה מנהגים קשים, ועמדתי בהם שנים רבות. והא׳ מהם הוא שקבלתי עלי שלא תפסוק גירסא מפומי הן בשבתי, הן בלכתי והן בעסקי במשהו. וכששאלתיו מה הן שאר הדברים, לא רצה להגיד ואמר לי: אמרתי לך רק מה שנוגע לך להתמסר לתורה ודי לך". על אף תפקידו הרם ורום מעלתו, היה חכם אפרים הכהן לאוזן קשבת עבור כל מאן דבעי. וכך מעיד בנו חביבו "ענוותנותו ומידותיו הנחמדים היו משתקפים על פניו, מלא רחמים, מלא אהבה. קיבל את כל האדם בסבר פנים יפות, הרבה שלום בין איש לאשתו ובין אדם לחבירו. תמיד הביאוהו כמתווך בין שני צדדים קשים ותמיד היו מרוצים מתיווכו, כי היה טורח מאוד לעשות רצון שניהם. אני יכול לומר כי כל האיש אשר בא אליו, הן בבעיה רוחנית הן בבעיה גשמית, מצא את נחמתו אצלו, בא בלב כואב וסוער, ויצא בלב שקט ונח".

ההנהגה, הדילמות והפתרונות

הנהגתו בציבור הייתה לשם דבר ורבים השיב מעוון, באמצעות דרשותיו נוטפות החן ובאמצעות יראת השם שהייתה נסוכה על פניו תדיר אולם על אף הכל לא חשך שבט ביקורתו מאלו שהיו ראויים לכך "בכל עת ובכל זמן שהייתה לו ההזדמנות להטיף מוסר לא חשך אמרותיו הן ליחיד והן לרבים, ודיבר והוכיח על עזיבת החטא ולשוב בתשובה מאהבה" מספר הבן חכם שלום ומוסיף "במיוחד אני רוצה להזכיר שכאשר דיבר באסיפת צעירים, הרבה לדבר על זהירות ההסתכלות ברחוב ולהשתדל מאוד להתרחק מזה. הוא היה אומר 'החשבון פשוט, האדם הולך ברחוב לעסקיו או שיצבור לו חמישים או מאה לאוין של 'לא תתורו' או להפך שאם ימנע יחשבו לו כמצוות'. גם אם היה צריך לנסוע בכדי לדרוש לא חס על טרחתו, אלא שמח מאוד להשיג עוד בעל תשובה ועוד ירא חטא. זכורני שפעם היינו בשמחת חתן ובקשוהו שיאמר ד"ת, אמר לי מה יצא לקהל זה אם אומר להם דרשה על ענין חתן וכלה, מה יניחו בכיסם ממנה. לכן אומר דברי מוסר, וכך פתח ואמר: שלמה המלך אמר: "החזק במוסר אל תרף", רצונו לומר אף אם השעה לא מתאימה כל כך לדברי מוסר אל תרף ממנו. והמשיך בדברי מוסר להלהיבם לתורה ויראה".

בשנותיו האחרונות חלה חכם אפרים, אך על אף הכל לא היה מניח לעצמו "בשנים האחרונות על אף חולשתו היה הולך ברגל בשבת תשובה מהעיר העתיקה, ובאחרונה משכונת קטמון עד לבית הכנסת 'אהל רחל' ודורש שם על התשובה, כולו עטוף לבן כמלאך ה׳ ומראהו אומר קדוש, וקהל גדול נוהר לשם ושותה בצמא את דבריו הנחמדים, מלאי התוכן, הולך וחורז מענין לעניין. המסתכל על פניו היה רואה "ענוה" ו"אהבה" משמשים יחד. ומתוך התפעלות והנאה היו דבריו נכנסים בלב השומעים" מספר מרן הגר"ש כהן ומוסיף לתאר את מראהו של הכהן הגדול "למחרת הדרשה היו משכימים לפתחו. כל איש התוודה לפניו על חטאיו, וביקש תיקון על העבר, ודרך על העתיד. זכורני שפעם אמר לי על אחד שאמר לו שהוא עומד בניסיון קשה עם שכנתו ומוטרד מאוד ופוחד פן ילכד ברשת היצר. אז יעץ לו להחליף את הדירה וכן עשה. לאחר זמן בא ואמר שלא הועיל הדבר כי עדיין הוא בא למקום מגוריה. אז אמר לו אם באמת אתה פוחד מזה ורוצה להנצל אין לך אלא לעזוב את העיר וללכת לעיר רחוקה. אמר לו ומה יהיה עם העבודה. אמר לו הזן אותך כאן הוא יכלכלך במקום אחר. נכנסו הדברים לאזנו ולא התמהמה, ותיכף ומיד עקר דירתו ומטלטליו לעיר רחוקה. כעבור חדשים מספר שלח מכתב כי הוא שמח מאוד, כי ה׳ כבר זימן לו עבודה, ומהאשה הנ"ל כמעט ששכח לגמרי. כך כולם קבלו את דבריו ושמעו לעצתו". זהו לא התיאור היחיד בהספדו של הבן הגדול על האב המגדול, "פעם סיפר על אחד שניגש אליו והתודה על עוון חמור מאוד ואחרי שהסביר לו את חומרתו של העוון אמר לו שלתיקון העוון הוא זקוק לתעניות רבים, אלא היות שאין באפשרותו להתענות, הציע לו להתענות כמה ימים ולפדות את השאר בצדקה דמי סעודה ליום. הפדיון הסתכם לסכום גדול. האיש הציע לשלם לו מקצת מן הכסף. אז הוא התנגד לו בכל תוקף ואף לא רצה לקחת את הכסף על מנת לחלקם לעניים מפני החשד. אז חזר האיש והציע לקנות לו גלימה מהכסף הנ"ל ומאוד הפציר על זה. התשובה ע"ז היתה מאוד מפליאה, 'ברצונך לצער אותי? כי כל זמן שאלבש את הגלימה אזכור את החטא שעשית', השפיל האיש את פניו ונכלם". לצד הביקורת החריפה שהיה מותח, ליבו הרחום לא היה עומד מנגד והיה מביא דברים אל פתרונם בתחבולות וכך מעיד הבן "זכורני כי פעם ניגשו אליו שני אנשים בחצות לילה, באמרם שיש להם עניין חשוב ותכוף. והוא שיש להם בחורה שרוצה להתחתן עם בחור מחלל שבת. ואם הם לא יסכימו יש חשש גדול לאיבוד לדעת, מה עליהם לעשות. השאלה הביאתו למבוכה, כי איך אפשר להסכים שתתחתן עם אדם שדינו כגוי. ומצד שני מי יערוב על איבוד נפש מישראל. אמר להם שברצונו להפגש עם הבחור תחילה ואחר כך ייתן תשובה. קבע זמן עם הבחור והתחיל להסביר לו מה ערכו של יהודי בישראל ומה ערכה של שבת ביהדות. האריך והרחיב והסביר בעניין הנ"ל במשך חמש שעות רצופות, עד שלא קם משם התפרץ הבחור בבכי ואמר שבאמת לא ידע שכה הדבר חמור והוא מקבל עליו לחזור בתשובה שלמה ולשמור את השבת כבבת עינו. אז בשמחה הלך והודיע למשפחה שיוכלו לעשות את החתונה בהצלחהובמז"ט, ובאמת מאותו יום נהפך הבחור לצדיק גמור.

"לא אגיד דבר כזה"

בהשקפתו בענייני חינוך הילדים ניתן להבין כיצד זכה חכם אפרים בבן שכזה, אשר יראת השם ניכרת על פניו ושמו יצא למרחקים "פעם אחת, מספר הבן בתיאורו "בהתווכחו עם אדם על עניני חינוך, וכן בסיום "מסכת" בדברו על שבח התורה ולומדיה, אמר בין הדברים בזה הלשון: 'באמת, באמת, אם יבוא אחד ויתן לי מליון לירות כדי להגיד שבני יצא מן הישיבה, לא כדי שאוציאנו רק שאגיד לו שיצא, ולמרות שאני יודע שלא ישמע לי, באמת שלא אגיד לו דבר זה. כי כיצד ארמה את עצמי שיוכל אדם לחיות בלי תורה'. כך היתה אהבתו והכרתו לתורה. חבל על דאבדין ולא משתכחין". לאחר השורות בהם מתאר נשיא המועצת את אביו המקובל, הוא מוסיף ונפרד "יודע אני שאין בשורות אלו בכדי לשקף גם חלק קטן מחייו, כי רבים המה מעשיו. וכל יום מחייו היה מלא תורה ומצוות ומעשים, וכל יודעו ומכירו יעיד על כך. היה טוב לשמים וטוב לבריות. אך יה"ר שנזכה אנחנו בניו ללכת בדרכיו ולמלא מקומו, ויקוים בנו "צדיק בתומו הולך אשרי בניו אחריו", וזכותו תגן עלינו אמן".

זכותו תגן עלינו 

הדליקו נר לכבוד ולעילוי נשמת הגאון המקובל חכם אפרים (הכהן) בן שמחה זיע"א

ותזכו לישועות אמן

מגוון ספרים חדשים בחנות שלנו מורשת מרן שופס. רכשו כעת!

למוצרים נוספים לחצו כאן

'מתעדכן: רבנים ואישי ציבור בתגובות בעקבות פטירתה הפתאומית של אשת הגר"ש בעדני'


הערב (שלישי) כונני ארגון הצלה הוזעקו הערב לביתו של מרן הגר"ש בעדני בבני ברק לאחר שאשתו הרבנית חשה ברע ואיבדה את הכרתה.

הכוננים, יחד עם פראמדיקים של מד"א, ביצעו פעולות החייאה מתקדמות, אך למרות מאמצי ההחייאה המרובים, השיבה הרבנית את נשמתה הקדושה לבוראה, כאשר היא בשנת 88 לחייה.

בצער רב ובאבל כבד התקבלה הידיעה המרה על פטירתה של הרבנית שולמית סלחה בעדני ע"ה אשת יבדלחט"א מרן הגר"ש בעדני שליט"א, זקן חברי מועצת גדולי התורה.

בארגון הצלה מקיימים בשעה זו הערכת מצב עם מד"א, משטרת ישראל ועם הגורמים הרלוונטיים בכדי שההלוויה תוכל לצאת בקרוב מתוך שמירה על כבוד המת.

תגובות ראשונות מרבנים וחברי כנסת ואישי ציבור:

צוות אתר "מורשת מרן"

נִצְּחוּ אֶרְאֶלִּים אֶת הַמְּצוּקִים

בצער רב ובאבל כבד קיבלנו את הבשורה המרה והכואבת על פטירתה הפתאומית של הרבנית הצדקת שולמית סלחה בעדני ע"ה אשת חבר הגאון הגדול זקן מועצת חכמי התורה חכם שמעון בעדני שליט"א אשת חיל עטרת בעלה אשר עמדה לצד הרב במסירות נפש למעלה מיובל שנים, זכתה להעמיד דור ישרים מבורך. יהי זכרה ברוך.

נשגר תנחומים כנים קמיה דמורנו ורבנו, ויה״ר שלא ישמע עוד שוד ושבר בגבולנו.
תהא נשמתה צרורה בצרור החיים. אמן.

"ובלע המוות לנצח ומחה ה דמעה מעל כל פנים"

דוברות ארגון הצלה:

נִצְּחוּ אֶרְאֶלִּים אֶת הַמְּצוּקִים

כונני ארגון הצלה הוזעקו הערב לביתו של הגר"ש בעדני בבני ברק לאחר שאשתו הרבנית חשה ברע ואיבדה את הכרתה.

הכוננים, יחד עם פראמדיקים של מד"א, ביצעו פעולות החייאה מתקדמות, אך למרות מאמצי ההחייאה המרובים, השיבה הרבנית את נשמתה הקדושה לבוראה.

בצער רב ובאבל כבד התקבלה הידיעה המרה על פטירתה של *הרבנית שולמית סלחה בעדני ע"ה* אשת יבדלחט"א הגר"ש בעדני שליט"א, זקן חברי מועצת גדולי התורה.

בארגון הצלה מקיימים בשעה זו הערכת מצב עם מד"א, משטרת ישראל ועם הגורמים הרלוונטיים בכדי שההלוויה תוכל לצאת בקרוב מתוך שמירה על כבוד המת.

יו"ר תנועת ש"ס הרב אריה דרעי:

ברוך דיין האמת. בצער רב וביגון קודר ערב יום הדין הגדול קיבלנו את הבשורה המרה על הסתלקותה הפתאומית של הרבנית הצדקת אמא של מלכות אשת חבר למורנו ורבנו זקן חברי מועצת החכמים הגאון הגדול הרב שמעון בעדני שליט"א הרבנית שולמית ע"ה, אשת חיל עטרת בעלה אשר עמדה לצד הרב במסירות נפש למעלה מיובל שנים, זכתה להעמיד דור ישרים מבורך. יהי זכרה ברוך.

הרב יעקב אביטן, השר לשירותי דת:

קיבלתי בהלם ובעזוע את הידיעה המרה על הסתלקותה הפתאומית של הרבנית הדגולה מרת שולמית בעדני ע״ה, אשת חבר למו״ר הגאון הגדול רבי שמעון בעדני שליט״א, זקן חברי מועצת חכמי התורה.
אמש זכיתי לבקר במעונו ולהתברך מפיו, ושמעתי על פעילות הקודש של מו״ר בארץ ובתפוצות למען קירוב יהודים לכור מחצבתם. כך פועל במסירות למעלה משנות דור, כאשר רעייתו נוות ביתו עומדת לצידו ומוסרת נפשה מתוך חיי דחק ופשטות למען חיזוק התורה והחינוך הטהור ולמען טהרתן של בנות ישראל.
נשגר תנחומים כנים קמיה דמורנו ורבנו, ויה״ר שלא ישמע עוד שוד ושבר בגבולנו.
תהא נשמתה צרורה בצרור החיים. אמן.

סגן שר הפנים הרב יואב בן צור:
המום וכואב על פטירתה הפתאומית של הרבנית שולמית בעדני ע"ה אשת חבר למורי ורבי זקן מועצת חכמי התורה הגר"ש בעדני שליט"א.

כבן בית בבית הרב, הרבנית קבלה כל אדם במאור פנים, כל ימיה התהלכה בצניעות וגדלה דור ישרים מבורך.
היא הייתה המשענת, הכח המניע ומי שלוותה את הרב בכל תחנות חייו.

"בלע המוות לנצח ומחה ה דמעה מעל כל פנים"

ח"כ ינון אזולאי:
"בתוך רבבות עם ישראל אנו משתתפים באבלו של מורנו ורבינו הגאון הגדול רבי שמעון בעדני שליט"א. בהישמע הבשורה המרה על הסתלקותה הפתאומית של נוות ביתו הרבנית שלומית ע"ה, אשר מסרה את נפשה עשרות בשנים ועמדה לימין בעלה הגדול למען כלל ישראל, המקום ינחם אתכם בתוך אבלי ציון ולא ישמע עוד שוד ושבר בגבולנו אמן".

חה"כ אוריאל בוסו:

בצער רב הגיע הבשורה על הסתלקותה הפתאומית לבית עולמים של הרבנית שולמית בעדני ע"ה אשת מורנו ורבנו חבר מועצת חכמי התורה הגר"ש בעדני שליט"א, אשר עמדה מאחורי רבבות תלמידים והרבצת תורה, בזכות טיפולה המסור, והכל בפשטות וענווה .

יהי רצון שלא ישמע עוד שוד ושבר בגבלינו ונשמע ונתבשר בשורות טובות.

ת.נ.צ.ב.ה.

חה"כ יוסי טייב:

אשת חייל עטרת בעלה
קיבלתי בצער רב את הבשורה המרה על הסתלקותה לגנזי מרומים של הרבנית הצדקת שולמית ע"ה אשת חייל עטרת בעלה לשר התורה זקן חברי מועצת חכמי התורה הגאון הגדול הרב שמעון בעדני שליט"א אשר עמדה לימינו עשרות בשנים במסירות נפלאה, דרכיה ומעשיה הטובים ישארו לזכרונה ולע"נ לנצח נצחים.
ת.נ.צ.ב.ה

ח״כ משה אבוטבול:

״אשת חבר כחבר. כואבים ודואבים יחד עם זקן חברי מועצת חכמי התורה מורנו ורבינו הגאון הגדול רבי שמעון בעדני שליט״א שיבלחט״א, בפטירתה הפתאומית של הרבנית הדגולה והצדקנית מרת שולמית ע״ה. אשת חיל עטרת בעלה, עוז והדר לבושה ותורת חסד על לשונה, אשה יראת ה׳ היא תתהלל. וכל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה׳. מן השמיים ינחמו את מו״ר שליט״א ומכאן ולהבא חושבנא לטבא אמן״.

תולדות חייה של הרבנית ע"ה

הרבנית ע"ה נולדה בישראל בכ"ב טבת תרצ"ב, לאביה הרב חיים ולאמה מרת מרגלית ע"ה. אחייניתו של הרב שלום אהרון לופס זצ"ל שכיהן כרב העיר עכו במשך ארבעים וחמש שנה, לפני למעלה מ-60 שנים.

מרן הגר"ש בעדני, שייבדל לחיים ארוכים, נישאה לה, לאחר נישואיהם, כשהיה מרן בגיל 31, מונה לר"מ בשיעור ג' ולאחד מראשי ישיבת פורת יוסף, לצד הרב ציון כהן (שיעור א', לימים ראש הישיבה הקטנה) והרב שלום כהן (שיעור ב'). בתקופה זו הפנימייה בקטמון הפכה לישיבה בפני עצמה, והוא מסר בה את השיעורים.

לאחר תקופה עבר לבני ברק והקים את כולל 'תורה וחיים' יחד עם הרב משה פרדו. הוא לומד בכולל מדי יום, ומוסר שיחת מוסר שבועית בו. עם זאת, עדיין שמר על קשר עם ישיבת פורת יוסף, והוא משמש בישיבה כחזן ביום כיפור. לאחר מעברו לבני ברק חיזק את הקשר עם הרב שך, ולמד עמו בחברותא.

כמו כן היה בקשר עם הרב חיים גריינימן. בשנת תשל"ג מונה לראש "מועצת חכמי התורה של בני ברק", לצד הרב מאיר מאזוז, הרב שלמה מחפוד, הרב מסעוד בן שמעון והרב מיכאל פחימא. המועצה פעלה בענייני מוסדות הספרדים בבני ברק.

הוא עומד בנשיאות מספר מוסדות חינוך ולימוד, בהם ישיבת מאור יצחק בחשמונאים, בה הוא מוסר מדי שבוע שיחת מוסר. הוא יזם את הקמת הישיבה של קהילת "כתר תורה" במקסיקו, ותלמידו הרב חיים הררי הקים קהילה חרדית במקום.

עם הקמת תנועת ש"ס מונה לחבר מועצת חכמי התורה ומני אז משמש כאחד הרבנים הבולטים של תנועת ש"ס.

כידוע הדלת של הרב פתוחה לכל דורש – התלמידים מספרים שהרבנית ע"ה הייתה מקבלת כל אחד בחיבה יתירה ומיד מסתתרת בחדרה בצניעות. כל חייה עמדה לימין בעלה הגדולה למען יוכל ללמוד ולהרביץ תורה, דאגה להסיר מעליו את טרדות החיים, במסירות נפש עצומה פתחה את ביתה לתלמידים הרבים שמגיעים לפקוד את מעונו.

בצער גדול נתבשרנו היום(שלישי) על פטירתה הפתאומית ע"ה

יהי רצון שלא ישמע עוד שוד ושבר בגבלינו ונשמע ונתבשר בשורות טובות.

 

מגוון ספרים חדשים בחנות שלנו מורשת מרן שופס. רכשו כעת!

למוצרים נוספים לחצו כאן

י"ט אלול: יום פטירתו של הגאון אב בית דין, חכם באשי ורבה של חברון. חכם סלימאן מנחם מני זיע"א


היום י"ט באלול חל יום פטירתו של הגאון אב בית דין, חכם באשי ורבה של חברון. חכם סלימאן מנחם מני זיע"א (ה'תר"י – ה'תרפ"ד) היה ראש ישיבה, מורה צדק, אב בית דין, חכם באשי ורבה של חברון. לאחר פטירת הראשון לציון, הרב יעקב שאול אלישר, החליפו הרב מני במשך תקופה קצרה בתפקידו. עד לבחירתו לתפקיד החכם באשי של חברון, כתב ספרות יפה ושירים רבים.

תולדות חייו ומורשתו

רבנו נולד בשנת ה'תר"י בבגדאד שבעיראק לאמו סמרה ולאביו חכם אליהו מני. נקרא על שם סבו, סלימאן, ועל שם הרב מנחם די לונזאנו 'שתי ידות'.

בשנת ה'תרט"ז עלו עמו הוריו לארץ ישראל, והתיישבו בירושלים. בשנת ה'תרי"ח עבר עם משפחתו להתגורר בחברון, שם למד תחילה מפי אביו, ובהמשך בתלמוד תורה ובישיבה. כן למד אצל הרב שלמה יהודה ליב אליעזרוב ובהמשך אצל הרב משה פרירה, חותנו לעתיד. בסיום לימודיו נישא לריינה פרירה מסרייבו שבבוסניה, הוסמך לרבנות והחל לסייע לאביו בהנהגת הקהילה בעיר.

בצעירותו התעמק בלימוד השפות עברית וערבית ודקדוקן, וכתב סיפורים, שירים בעברית ובערבית, ומאמרים בעיתונות העברית.

בשנת ה'תרל"ה נסע בשליחות אביו לדמשק שבסוריה, כדי לטפל ברכישת קרקעות הכפר סאנברה הסמוך לחברון, אך לבסוף לא הוכתרה שליחותו בהצלחה.

בשל עלילה מצד מושל טורקי, נאסר בשנת ה'תר"ם בדמשק למשך שלוש שנים. עם סיום ריצוי עונש המאסר, חזר לחברון, ובשנת ה'תרמ"ד נסע לארצות חו"ל כשד"ר בשליחות אביו.

כדי לא להתפרנס ממשרה רבנית, עסק לפרנסתו במסחר, ולשם כך גם נסע לעזה ולמדינות נוספות: בשנת ה'תרמ"ח נסע להודו ולקולקטה, בשנת ה'תרנ"ב נסע למצרים ובשנת ה'תרנ"ג נסע לתוניסיה ולאלג'יריה, שם שהה שם במשך שלוש שנים. בשנת ה'תרנ"ו חזר לחברון, לאחר שלא הצליח במקצוע המסחר, והחל לשמש כרב וכמורה. בשנת ה'תרנ"ח החל לשמש כראש ישיבת "מעשה ניסים" בחברון.

עם פטירת אביו בשנת ה'תרנ"ט, מונה לשמש כאב בית הדין בחברון, וכיד ימינו של הרב חיים חזקיהו מדיני. עם פטירת הרב מדיני בשנת ה'תרס"ה מונה לשמש כחכם באשי וכרבה של חברון. לאחר פטירת הראשון לציון, הרב יעקב שאול אלישר בשנת ה'תרס"ו מונה לשמש כמחליפו הזמני בתפקידיו, עד להכתרת מחליף קבוע בשנת ה'תרס"ז, לאחר שסירב להמשיך לכהן במשרה.

בכהונתו כרבה של חברון, התפרסם כמשכין שלום, ויהודים וערבים כאחד היו פונים אליו כדי ליצור פשרה בסכסוכים שונים.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה, המשיך את פעילות ישיבת "מעשה ניסים", בניגוד לרוב שאר הישיבות, שנאלצו להיסגר בתקופה זו. באותה תקופה גם פעל להמתיק פסקי דין של בית המשפט הצבאי העות'מאני כנגד חיילים יהודים, וסייע לחיילים יהודים שעברו בחברון בדרכם לחזית.

עם עזיבת הצבא העות'מאני את חברון בסיום המלחמה, חששו נכבדי חברון הערבים לגורל יהודי העיר, ובמשך כשבועיים, התכנסו מדי לילה בחצר ביתו של הרב סלימאן, כדי להגן עליו ועל שאר יהודי העיר שחסו בצילו, עד להגעת חיילי הצבא הבריטי לעיר.

חכם סלימאן מנחם מני נפטר ביום י"ט אלול בשנת תרפ"ד

חיבוריו

ממני פרייך – פירושים ודרשות, יצא לאור לאחר פטירתו בשנת ה'תשמ"ז

בשנת ה'תרס"ב הוציא לאור את ספרו של אביו – "שיח יצחק". חידושיו פורסמו בהמאסף, וחלק מפסקיו הודפסו בספר מעשה אליהו.

מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שעני האבל המצטער על בגדיו יכול להחליפם ולעשות קריעה.

נשאלתי בעיסת מצא, שבשעה שבאו לפתוח העיסה, מצאו בה מלמולי עיסה קשה, והתרתי להם יען כי שהיה איש עני והמצה ביוקר לא תימצא. … יען שראיתי שהרבה מלמולי עיסה קשה נמצא בקרקע אצל המגלגל העיסה, ואין הדבר רחוק, שהמלמולים האלו באו, מתנועת המגלגל מבגדיו. …

ושאלני שבא לו יום שישי שמועה רחוקה על אימו שנפטרה, וקיבל עליו אבלות שעה אחת כדין שולחן ערוך אך לא עשה קריעה, ובכן עתה רוצה לגעת האם מחויב הוא לקרוע אפילו שכבר התאבל עליה, אם לא. … כל זמן שאותו בגד עליו אומרים לו קרע, אפילו לאחר ל' יום, הרי שהקריעה של אב ואם אינה תלויה לא בשעת חימום כשאר מתים, ולא בשעת האבלות או אחריה אפילו שהתאבל כבר. ויען שהוא איש עני, וראיתי שמצטער על בגדיו, אמרתי שיוכל להחליף בגדיו ולקרוע.

(מעשה אליהו, סעיף א', סעיף ד', עמ' קי"ח, חברת אהבת שלום, ירושלים, תשל"ח (1978)

מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד תורה לשמה להוציא ממנה מידות טובות והנהגות ישרות.

הלא נודע לכל מבין כי פירוש 'תורה לשמה' הוא הלימוד לשם המאור שבה, להוציא ממנה מידות טובות, והנהגות ישרות ודעות נאמנות, לקח טוב ומוסר השכל, ותוכחת חיים, אשר לזה רמזו רבותינו זיכרונם לברכה באומרם: למה מ' משלי רבתי? – לרמוז שארבעים יום התענה שלמה, להוציא ספר 'משלי', שהוא סדר הנהגת האדם הנברא לארבעים יום, על פי סדר התורה, שניתנה לארבעים יום, ואך תורה כזו תיקרא 'תורה לשמה', לדעת את תורת ה' ויראתו, וכמו שכתב: 'ראשית חכמה יראת ה' כי עיקר המוסר הוא לדעת דרכי האמת ואורחות חסד, שהם מעברות חיי אדם, ולהעמיד חקי הלב על תילם.

(שיח יצחק, הקדמת בן המחבר, דף א' ע"ב, דפוס שמואל הלוי צוקערמאן, ירושלים, תרס"ב (1902)

מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד על התנועה החדשה, תנועת המסע מבבל אל ארץ הקודש.

בראשית שנת ה' תרי"ו (1856) החלה תנועה חדשה להניעו בכוח, היא תנועת המסע של ארץ הקודש, תיבנה ותכונן, העלייה מבבל לארץ ישראל. וחרף כל הפחדים והסכנות, אשר פגשו הנוסעים בכל מדרך כף רגל בארץ ערב, זה לפני כחמישים שנה, אימות המוות אשר אפפו את הולכי אורחות עקלקלות האלה, במדבר שממה, וארץ צייה וצלמוות, מבגדאד עד ארם צובא, למרות רצון כל אוהביו ומיודעיו, אשר הניעוהו מעזוב ארץ מולדתו, ולנוד ולנוע אל ארץ מולדתו. אזר כגבר חלציו, בלוויית עטרת ראשי, הורתי, תבורך מנשים, ושלושת בניו, וישם לדרך פעמיו. …

אחר עמל ותלאה כמשולש חודשים הגיע אל מחוז חפצו עיר הקודש ירושלים, תיבנה ותיכונן, אל הארץ הזאת, אשר השליך את נפשו ואת נפש עולליו מנגד. לבוא אליה ולשקת את עפרה ולחונן אבניה. ודעת נבון לתאר בנקל לתאר את הרגש אשר מילא לבבו בהימצאו שערי ירושלים, הראות בפעם הראשונה את הארץ, אשר אליה נכספה וגם כלתה נפשו, מיום היותו עלי אדמות וכה אמר תמיד: מימי לא ראיתי שמחה ואבל מתרוצצים בקרב איש אחד, באשר ראיתי אני, בהציגי את כף רגלי על אדמת ירושלים. … ובאותו רגע אשר קרעו בגדי וברכתי ברכת דיין האמת, הרגשתי את לבבי כאילו ניתק ממנו.

(שיח יצחק, תולדות המחבר, דף ג' ע"א – דף ד' ע"א, דפוס שמואל הלוי צוקערמאן, ירושלים, תרס"ב (1902)

מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד לשלוח לרב המתיר סרכה, במקום הפסד גדול.

הביאו לי כרס ותחוב בו מחט, ויש בו סרכה, והייתי רוצה להטריפו, אכן יען שהיה של יהודי, ויהיה לו הפסד גדול, שלחתי אותו אצל רבי בער דב, והתיר אותו, ולא ידעתי טעמו.

(מעשה אליהו, סעיף י"ג, עמ' קי"ט, חברת אהבת שלום, ירושלים, תשל"ח (1978)

זכותו תגן עלינו 

הדליקו נר לכבוד ולעילוי נשמת הגאון הראש"ל חכם סלימן מנחם(מני) בן סמרה זיע"א

ותזכו לישועות אמן

מגוון ספרים חדשים בחנות שלנו מורשת מרן שופס. רכשו כעת!

למוצרים נוספים לחצו כאן

תיעוד: הברית לבן מנכ"ל רדיו "קול תבונה" ויו"ר המרכז למורשת מרן


הרב אליהו דניאל אוזן שליט"א מנכ"ל רדיו "קול תבונה" ויו"ר המרכז למורשת מרן הכניס את בנו בבריתו של אברהם אבינו • רבנים, דיינים עלו לאחל מזל טוב • מורנו הראש"ל הגאון הגדול פוסק הדור הרב יצחק יוסף שליט"א כובד בסנדקאות

והבן נקרא יצחק על שמו של מורנו הראש"ל שליט"א

ומכאן נאחל ברכת מזל טוב למנכ"ל היקר שעושה רבות למען המשך דרכו של מרן רבנו הגדול הראש"ל חכם עובדיה יוסף זיע"א יהי רצון שבזכות זיכוי הרבים שיזכה לראות נחת מהילדים ומכל יוצאי חלציו ויזכה להכניסם לתורה ומצוות ומעשים טובים 

מאחלים כל צוות רדיו "קול תבונה" וצוות אתר "מורשת מרן"

צילום: דוד ארזני

   

מגוון ספרים חדשים בחנות שלנו מורשת מרן שופס. רכשו כעת!

למוצרים נוספים לחצו כאן

י"ח באלול: יום פטירתו של רבנו חכם עבדאללה סומך זיע"א רבו של רבנו הבן איש חי


רבנו עובדיה אברהם יוסף סומך הידוע בכינויו חכם עבדאללה סומך(ה'תקע"ג – י"ח באלול ה'תרמ"ט) היה פוסק, איש חינוך, ראש ישיבה ומנהיגה של יהדות בבל של שנות ה'ת"ק – ה'ת"ר

תולדות חייו ומורשתו

רבנו נולד בבגדאד בשנת תקע"ג לאימו כאתון ולאביו הרב אברהם יוסף יחזקאל, שהיה עשיר ותלמיד חכם, בן למשפחת צאצאי רבנו נסים. למד תורה והתחנך אצל הרב יעקב בר יוסף הרופא, שהיה אחד מגדולי הדיינים בעיראק בדור שלפניו, ובספרו "חלק יעקב" כינה את תלמידו "תלמידי המובהק והנבון". משולחן אביו התפרנס בכבוד. לא עברו ימים ושמו יצא כאחד הגדולים בתורה ובחוכמה.

משפחת 'סומך' היא אחת המשפחות המיוחסות ביותר בבבל. ממנה יצאו רבנים ועסקנים, סוחרים ופרנסים. לפי המסורת המשפחתית, הם צאצאי רבי נסים גאון מחבר 'הוידוי הגדול' ליום הכיפורים.

בהגיעו לפרקו נישא לשרה, בת דודו יצחק. בתקופה שלאחר נישואיו, בין לימוד תורה למשנהו, החל לעסוק במסחר כשותף עם הסוחר הבגדאדי רבי משה כבאזה.

אחיו של רבנו היה ממונה במועצת העירייה בבגדאד. פעם אחת נפטרה לאחיו בת קטנה ביום ר"ה ונקברה על ידי גוים כהלכה ונמנע ולא הלך למועצה בתוך שבעה ימי אבילות, ועד אותם הימים היו נוהגים להחמיר שלא לחשוב את יום שני של ראש השנה לימי האבילות מטעם יומא אריכתא. ויושב ראש העירייה היה מחכה לבואו של אחיו של רבנו אחרי גמר שבעה ימי האבילות. וכשראה שלא בא, שאל, ואמרו לו כי עוד לא גמר את השבעה ימי אבילות. אז ביקר אצל רבינו הגדול בביתו וסיפר לו כי כמה פעמים קרה דבר כזה בקושטא והם היו חושבים את יום שני של ר"ה לימי האבלות ונשא ונתן עמו ואחרי אשר ראה רבנו כמה ספרים שמתירים בזה אז החליט לבטל את המנהג הקודם ומאותו יום ואילך נהגו להורות כדברי המקילין.

הרב ראה את הירידה הרוחנית בדורו. תלמידי החכמים המבוגרים נפטרו, והחלל שהותירו לא מולא. לא היה איש שיטפח את הדור הצעיר ויכשיר אותו להנהגה הרוחנית. החליט לעזוב את עסקי המסחר כדי להתמסר לדור הצעיר. הרב עבדאללה התחיל מהגדיים, אסף עשרה נערים מתלמוד התורה והחל ללמדם תלמוד, חינם אין כסף.

בימים ההם נמצא בבגדאד הנדיב רב הפעלים יחזקאל בן ראובן מנשה. בראותו את מאמצי הרב עבדאללה סומך, נקשר אליו בנימי חיבה. בשנת ת"ר קנה חצר ובנה בה בית מדרש לרבנים, שנקרא בשם "מדרש אבו מנשי", והקדישו לתלמיד חכם עבדאללה. בשנת תרי"ד סתר בנו, מנשה בן יחזקאל, את בית המדרש אשר בנה אביו, הרחיב ובנה בית כנסת, שנקרא "מדרש אבו-מנשי", ועל ידו בנה בית מדרש גדול לרבנים בשם "מדרש בית זלכה". בית מדרש זה הלך והתפרסם מיום ליום, ויהי שומעו בכל הארצות. תלמידים רבים נהרו אליו מכל ערי בבל ואגפיה ושתו בצמא מפי המורה הגדול חכם עבדאללה. רבנים רבים יצאו מבית המדרש, מוכתרים בכתר תורה, ושמשו ברבנות בבבל ומחוצה לה, ובתוכם חכם אליהו מני רבה של חברון, וחכם יוסף חיים בעל הבן איש חי.

כשהיו ימי החגים ממשמשים ובאים היה שולח רבנו לכל רב ורב מענק מיוחד מלבד המשכורת ובפרט בחג הפסח. כי היה מקובל על כל הקהל. וכשהיה דורש מהם איזה נדבה לא היו ממרים את פיו.

רבנו הנהיג כמה מנהגים כדת וכהלכה ובפרט בהלכות שחיטה ובדיקת הסכין והריאה וסדר סמיכת השוחט הכל סידר בסדר מופתי על פי הדת וההלכה וכמו שמבואר הכל בספרו זבחי צדק ממש לא היו נוטים מדבריו כמו הלכה למשה מסיני.

כשגדל ונתפרסם בימיו רבנו יוסף חיים ע"ה והתחיל לדרוש בשבת בבית הכנסת, אז היה משתדל לבוא קודם שיבא רבנו יוסף חיים לבית הכנסת. וכשהיה נכנס רבנו יוסף חיים ע"ה לבית הכנסת היה קם מלפניו מלוא קומתו וכל הקהל היו נבהלים לראות כי רבו קם מלפניו ואז ידעו את מעלתו.

מצודתו של הרב עבדאללה סומך היתה פרוסה על כל בבל, על פיו נקבעו הלכות והנהגות. בספר  מסופר כי אימתו היתה מוטלת אף על הנוכרים: "היה מכובד אפילו על הנכרים. וכשהיו הולכים ביחד הוא ורבנו יוסף חיים תלמידו, היו קמים מלפניהם מהחנויות אפילו הערבים, והיו נבהלים מפניהם כי היו אנשי צורה".

רבנו עבדאללה סומך ורבני עיראק. מימין לשמאל: עזרא כהן, יצחק מג'לד, משה שמאש, אברהם הלל, דוד פאפו, ששון שמוחה, אליהו עובדיה, עבדאללה סומך, אלישע דנגור, יוסף חיים, עזרא דנגור, עזרא אדם, יחזקאל משה הלוי, ששון ישראל ושמואל מג'לד

סיפור נוסף המוכיח על כך שאף השליטים הגויים יראו ממנו מובא בספר 'קץ הימין לרבנו משה יהושע':

כעשרים שנה לאחר יסוד הישיבה נמנו בה שלושים ראשי ישיבות שכל אחד מהם עמד בראש ישיבה קטנה, ומעל כולם הגאון ר' עבדללה. שמם הטוב של הישיבות הגיעו לכל הארצות, וממקומות רחוקים כגון: הודו, כורדיסטאן ופרס שלחו את בניהם ללמוד בבית-המדרש עד שמלאו את כרסם בש"ס ופוסקים. ביתו של הרב היה פתוח לכולם, האיר פנים. עסק בצדקה ובתמיכה בעניים. תיקן תקנות רבות. והיה מוחזק גם בעיני התושבים המוסלמים כאיש אלוקים קדוש ונורא.

במקרה אחד יהודי התאסלם והעליל עלילת שווא על יהודי אחר ותבע אותו למשפט. היהודי נשבע ויצא זכאי בדינו וזאת משום שידעו השופטים כי אצל היהודים אין דבר חמור יותר משבועת שקר.

בראות המומר זאת, חמתו בערה בו והוא הלך למושל המוסלמי ואמר: "ידע כבוד ה'וואלי'", לחש המומר באוזני המושל הערבי, "אצל היהודים יש יום אחד בשנה שבו הם עורכים טקס ובו הם מספרים שכל השבועות שלהם בטלות לחלוטין".

המומר בדיוק חזר ממשפט שנערך לו עם יהודי ירא ושלם. השופטים המוסלמים שידעו את חומרתה של השבועה אצל יהודים, הציעו ליהודי להישבע שהאמת כדבריו וזיכו אותו מאשמה. המומר שיצא חייב, רץ להלשין באוזני ה'וואלי' על 'כל נדרי' של היהודים, שבו הם בעצם מבטלים מכל וכל את תוקף הנדרים והשבועות שלהם.

ה'וואלי' רתח מזעם. כך עושים היהודים השקרנים למוסלמים ההגונים? נשבעים בבית המשפט ומקבלים פטור מלא, ואז מתאספים בחשאי בבית הכנסת שלהם והופכים את הכל לבדיחה אחת גדולה?!

בזעמו כי רב ציווה ה'וואלי' להביא אליו ללא שיהוי את רבם של היהודים.

השוטרים שנשלחו לבית המדרש 'בית זילכה' עמדו נדהמים בפתח למראה קול התורה העצום והמוני הלומדים המתנצחים בלימודם.

משהופנו השוטרים לחדרו של ראש רבני בבל, הגאון רבי עבדאללה סומך עמדו נדהמים. ראש הישיבה ישב בחדרו כמנהגו, מוקף באריות שבחבורה, והיה שקוע בעומקה של סוגיה. את השוטרים כלל לא ראה. אבל השוטרים ראו היטב…

פניו של רבי עבדאללה האירו באור שלא מעלמא הדין. השוטרים סבו על עקבותיהם אל ה'וואלי' והודיעו לו שאינם יכולים למלא את פקודתו. הרב הקדוש הטיל עליהם אימה ופחד.

ה'וואלי' העיקש עדיין לא קלט במה מדובר. הוא שלח מיידית שוטרים אחרים עשויים ללא חת, עליהם ציווה שלא יחזרו ללא רבי עבדאללה. השוטרים הללו הגיעו ועמדו במורא בפתח הישיבה, שלחו ביד אחד הלומדים פתק מיוחד לרבי עבדאללה, בו ביקשו שייאות להגיע עימם אל המושל.

כפי שלימדונו חכמינו, יש לדרוש בשלומה של מלכות ולחפוץ במוראה. קם רבי עבדאללה ממקומו ויצא עם השוטרים. יחד עמו הלכו תלמידיו הקרובים שלא חשבו להניח לרבם ללכת לבדו. ראו אותם בני הישיבה וסגרו אף הם את ספריהם וצעדו בעקבות ראש הישיבה.

ומי רואה אותם יוצאים ואינו יוצא? עמדו בעלי המלאכה היהודים וצעדו עם רבי עבדאללה. עד שהגיעו לאחוזת ה'וואלי' כבר צעדו בסך אלפי יהודי בבל…

ראה ה'וואלי' מחדרו את התהלוכה, בראשה צועד רבי עבדאללה ודמותו כמראה מלאך האלוקים, ונחרד לנפשו. רק זה חסר לו כעת, להמריד את כל היהודים בגלל פגיעה בכבודו של רבם. מה גם, שלבו נמס בקרבו מקדושתו של הצדיק.

משנכנס רבי עבדאללה סומך ומשלחת של רבני הישיבה עמו, בעוד אלפי המלווים ממתינים בחוץ, התבייש מאוד ה'וואלי' להטיח ברבי עבדאללה את שחשב לומר, ואף לא ההין לפנות אליו ישירות. הוא פנה לרבי משה צדקה,(הראשון) אחד מרבני הישיבה, וביקש ממנו שיסביר לו מהו 'כל נדרי'.

הסביר לו הרב צדקה (הראשון) את נוסח 'כל נדרי' כולו: מדובר אך ורק בביטול נדרים ושבועות שאדם נדר ונשבע בשגגה. אך חלילה ליהודי לבטל לכתחילה שבועה או נדר שאמר ברצון, וקל וחומר שאסור להישבע לשקר בדיני ממונות על מנת לבטל לאחר מכן את השבועה.

הפך ה'וואלי' את פניו בכעס עצום כלפי המומר וציווה להלקותו. אולם רבי עבדאללה – שלא ידע דבר על עלילתו של הרשע – התחנן לפני ה'וואלי' שיחון אותו ולא יענישהו.

קובצי השו"ת שחיבר מכילים שאלות שנשלחו אליו מרחבי עיראק, מהודו ומפרס. השאלות מעידות על תקופה של שינויים רבים בחייהם של השואלים, שנבעו מתהליכי מודרניזציה אשר היו מלווים בחידושים טכנולוגיים, שיטות חדשות של ארגון חברתי ותרבותי ועוד. מתשובותיו, במיוחד לקהילה הבגדאדית שהיגרה להודו, עולה כי הרב סומך קיבל בצורה לא מאיימת את חידושי המודרנה, ואפשר לשואלים להשתלב בנורמות המקובלות בעולם בו הם חיים, כל זאת מבלי לזנוח את דרך התורה.

הרב שלמה בכור חוצין כתב בהצפירה בשנת ה'תר"ן על הרב עבדאללה סומך:

"היה גדול בתורה ובעבודה ובגמילות חסדים, והוא אשר השיב העטרה ליושנה, עטרת התורה לישיבת בבל, אחר אשר הוסרה מאתה זה כמה מאות בשנים, כי הוא יסד בית מדרש גדול ורחב, והעמיד תלמידים הרבה, והרביץ תורה בישראל וכמעט כל החכמים והרבנים והמו"ץ (והמורי צדק) אשר במדינות בבל פרס ומדי וארץ הודו יצקו מים על ידו ושתו מבאר מים אשר חפר. ורוב ככל אחינו בית ישראל שבמדינות האלו קוראים אותו בשם אסתאיי (מלמדי), היינו רבי ומארי, כדרך שהיו קוראים לרבנו הקדוש בשם רבי סתם…"

אהרן סורסקי, כתב באורות ממזרח : תולדות רועים רוחניים ליהדות הספרדית, תשל"ד, עמוד עא

קובצי השו"ת שחיבר מכילים שאלות שנשלחו אליו מרחבי עיראק, מהודו ומפרס. השאלות מעידות על תקופה של שינויים רבים בחייהם של השואלים, שנבעו מתהליכי מודרניזציה אשר היו מלווים בחידושים טכנולוגיים, שיטות חדשות של ארגון חברתי ותרבותי ועוד. מתשובותיו, במיוחד לקהילה הבגדאדית שהיגרה להודו, עולה כי הרב סומך קיבל בצורה לא מאיימת את חידושי המודרנה, ואפשר לשואלים להשתלב בנורמות המקובלות בעולם בו הם חיים, כל זאת מבלי לזנוח את דרך התורה. חלק קטן מתשובותיו נדפסו בסוף ספרו "זבחי צדק" ומאות תשובות אחרות היו מכורכים בשני כרכים ומונחים בחדר ישיבתו עוד מלפני מלחמת העולם הראשונה, ומאז לא נודע בידי מי נפלו.

בשנת תרמ"ז נכתב בעיתון דער איזראעליט על השאלות שהופנו לרבי עבדאללה:

"בדרך כלל הקהילות בפרס ובאסיה התיכונית מתחילים שוב פעם לפנות לבגדאד בשאלות דת ודין וראש הישיבה שלנו עסוק מאד בתשובות על שאלות אלו. כך מתאמת הפתגם של יהודי ארם-נהריים כי מבגדאד תצא תורה ודבר ה' מישיבותיה. השאלות נוגעות בעיקר בהלכות גטין וקידושין, שבהן אין רבני פרס בקיאין. בדרך כלל כותבים אותם בעברית או בארמית, אבל לפעמים גם בערבית, בפרסית או בתורכית"

(אברהם בן-יעקב, תולדות הרב עבדאללה סומך, ירושלים תש"ט, עמוד 23)

חתימתו של רבנו

פטירתו ואירועי קבורתו

כשפרצה מגפת הכולרה בעיראק בשנת ה'תרמ"ט, נדבק בה הרב עבדאללה בהיותו בכפר "גרארה" הסמוך לבגדאד, וראשי הקהילה החזירוהו לבגדאד כדי שיתרפא, אולם בליל שבת קודש י"ח באלול ה'תרמ"ט, הלך לעולמו. בשל המגפה, הוצא צו מטעם הממשלה האוסר על קבורת מתים בבית הקברות הסמוך לבגדאד. נכבדי הקהל, הרב אברהם הלל והרב ששון שמוחה, ביקשו היתר ממושל בגדאד לקבור את הרב עבדאללה בבית הקברות הסמוך לעיר, אולם נענו בשלילה. במקום זאת אישר המושל לקבור את הרב בחצר "יהושע כהן גדול", לצד קברו של רבו, הרב יעקב הרופא, שנמצא מעברו השני של נהר החידקל. ונתן להם רשיון על זה בכתב ידו ובחתימתו,

ובמוצאי שבת י"ט אלול, כשהחל מסע הלוויה וההספדים, עם אלפים מן הקהל של בגדאד שליווהו למקום מנוחתו, וכשהגיעו שם, בא ראש העיר של המקום עבדאללה זיבג שם רשעים ירקב, ואנשיו, ומנעו מן החברה קדישא לקוברו בחצר של יהושע כהן גדול, באמרם שזהו מקום קדוש למוסלמים, ואסור לקבור שם יהודי, הם גירשו משם את החברה קדישא וסגרו את השער במפתח שבידם וילכו,

כשראו החברה קדישא אשר נעשה, פנו אל מפקד צבא הפרשים אסמעיל אפנדי, והראו לו את הרשיון שכתב וחתם עליו המושל של בגדאד, ויספרו לו את מעשה ראש העיר הנזכר, הלה אזר את חלציו ויקח עמו אנשי צבא רכב ופרשים מזויינים, ובא לעזור לאנשי החברה קדישא, ואז קמו ששה אנשים יהודים גברתנים, ועלו איש על כתף רעהו עד הגיעם לראש החומה שמסביב לחצר קבר יהושע כהן גדול, ומשם קפצו לתוך החצר, ופתחו מבפנים את השער, ואנשי החברה קדישא נכנסו בתוך החצר עם הארון של הנפטר, ובזריזות רבה קברו את הגאון, והנה באו שוב אנשי עבדאללה זיבג שם רשעים ירקב, ואנשיו כחמשים פרחחים מוסלמים, ויתנפלו על היהודים המלווים את הנפטר הגדול, אולם היהודים השיבו להם מנה אחת אפים, וכל היהודים חזרו לביתם לשלום.

אך למחרת ביום י"ט אלול בבואם אל המושל להתלונן על ראש העיר ואנשיו, מצאו שכבר הקדימו אותם אויביהם, והעידו עדות שקר על היהודים שקברו את המת במסגד שלהם, וכן לא יעשה, ה"ואלי" שהיה צורר יהודים קבל את המלשינות על היהודים בלי כל חקירה ודרישה, וציוה לאסור את כל ראשי הקהלה היהודית ובתוכם את הרבנים – הרב אברהם הלל, הרב ששון שמוחה, הגביר יחזקאל עיני ועוד, וכל מאמצי היהודים להוכיח לפניו כי שקר העידו ראש העיר ואנשיו, לא הועילו, וכשהובלו ראשי הקהלה והרבנים אל בית הסוהר, הטיל המושל צנזורה חמורה ששום מברק או מכתב לא יצא מחוץ לבגדאד, והגביר יהודה זלוף קינא קנאת ה' ונסע לעיר מוצול, ומשם חידש את ההתקפות ומחאות היהודים במברקים ובמכתבים, למשפחת ששון אשר בלונדון, ובמיוחד לגברת החכמה פלורה ששון, והם התגברו כאריות לעמוד בפרץ, ובהשפעתם הכבירה על בית המלכות בלונדון, נשלחה התראה חריפה לשולטן העריץ עבד אל חמיד, לאמר, כי אם לא יחוש לעזרת היהודים בבגדאד מיד צריהם המוסלמים, מוכרחת ממשלת בריטניה להתערב ולצאת לעזרתם,

השולטן חרה אפו על יהודי בגדאד שפנו לממשלה זרה, ואז קרא את החכם באשי של בגדאד, הוא הגאון רבי אלישע דנגור בעל גדולות אלישע לתת לו דין וחשבון על הנעשה בבגדאד, הרב השיב לו במברק, אילו העזתי לספר דברים כהוייתם, אחת דתי, לצלוע גם על ירכי השנית הרב היה צולע על ירכו האחת, לאות כי לא ניתנה לו הרשות לדבר באופן חפשי את אשר נעשה, כי היה המושל שומר את פיו, השולטן בהבינו את חומרת המצב, נתן פקודה להדיח את המושל ה"ואלי" של בגדאד, ולמנות במקומו באופן זמני את מפקד הצבא, ולשחרר את כל האסירים היהודים, ולפייס בזה את היהודים, ומאידך נתן צו להוציא את גופתו הטהורה של הגאון רבם של היהודים מחצר הקבר של יהושע כהן גדול, ולקוברו בבית הקברות הרגיל של בגדאד, בכדי לפייס בזה את המוסלמים. הצו ניתן קרוב לשלשה חדשים אחר קבורתו של הגאון זצ"ל.

באותו יום של הוצאת הגופה הטהורה של הגאון המנוח נהרו כל יהודי בגדאד, עם מפקד הצבא, ומפקד חיל הפרשים, והמשטרה, אל קברו של הגאון המנוח, רופאי הממשלה ומשרד הבריאות הוזעקו לבא אל המקום, עם סמים חריפים וריחניים, להלחם נגד הסרחון שעלול היה להתפרץ מן הקבר, אשר הגופה נטמנה בו, זה 84 ימים, מפחד פן תכבד מחלת הקולירא אשר שלטה אז, אולם מה גדל תמהונם של הנוכחים למקטון ועד גדול בראותם שאחר שנפתח הקבר, מצאו את גוייתו של הגאון שלימה בלי שום רקבון, ובלי שום ריח רע, כאילו זה עתה הורדה אל הקבר, וגם התכריכין עמדו כמו שהיו בשעת הקבורה, ונעשה קידוש ?' גדול.

למראה הנפלא הזה, ירד מפקד הצבא שהיה ממלא מקום ה"ואלי" מעל סוסו, ופקד על כל הכבודה אשר ברגליו לעשות כמוהו, באומרו, שבלויית איש מופת וגדול כזה, אסור לרכוב על סוס או חמור, אלא ללכת ברגל ללוותו.

הלוויה יצאה לעבר מדרש בית זילכה, שם הספידו הרב יוסף חיים,

כשהוציאו אותו מקברו וקברו אותו בבית הקברות, היו היהודים שבורים ורצוצים על כך שנאלצו לפתוח את קברו. אז עמד ה'בן איש חי' והספידו. בדבריו, הסביר ה'בן איש חי' כי הרב היה ניצוץ אחז מלך יהודה. ולפי שאחז סגר את בתי המדרשות, רבינו פתח אותם כדי לתקן עוון אחז. ומה שהוציאו אותו מקברו כמו שעשה חזקיהו לאביו שגרר אותו על מטה של חבלים וזהו הסוד בכך שנאלץ להיקבר בשנית. כאשר שמע הקהל את דברי ה'בן איש חי' התנחמו על הצער שנגרם לרבם, ביודעם שזוהי כפרתו השלמה של נשמתו הקדושה.

ומשם המשיכה לבית הקברות. בין הקברנים היה רבי משה צדקה (הראשון) שהיה גם סופר סת"ם ואחראי על השחיטה‏.

מגידי אמת מעידים שכמה מהקצינים הערביים שהיו באותו מעמד וראו את המחזה הנפלא הזה התגיירו, וקצין גבוה אחד מאלה נסע לצפת והתגייר שם הוא ואשתו, ובשנת תר"? היה אפשר לפגוש את גר הצדק הזה בשער שכם בירושלים.

תלמידיו הבולטים

רבנו יוסף חיים (מחבר בן איש חי) – מגדולי הפוסקים הספרדים, מנהיג, דרשן ומחבר. כמו כן הוא היה גיסו של הרב.

הרב יעקב חיים סופר (בעל הכף החיים) – פוסק הלכה מפורסם, מחבר סדרת ספרי ההלכה כף החיים.

הרב אליהו מני – מגדולי רבני עיראק ורבה הראשי של חברון, בנו של הרב סלימאן מני ובעלה של סמרה, אחותו של הרב עבדאללה סומך.

הרב יצחק אברהם שלמה 'מג'לד' – דיין, שוחט והחכם באשי של בגדאד.

הרב שמעון אגסי – מגדולי רבני בגדד, שני בחשיבותו למעמדו של ה"חכם באשי" – ראש הקהילה.

הרב יהודה פתיה – מקובל ומחבר ספרים.

הרב שלום דנגור – כיהן כרב העיר סואץ.

הרב אברהם משה הלל – ראב"ד וחכם באשי בבגדד.

הרב ששון שמוחה – דיין וחכם באשי בבגדד.

הרב אלישע דנגור – חכם באשי בבגדד.

הרב עזרא דנגור – ייסד בית-דפוס בבגדאד והיה חכם באשי בעיר.

הרב נסים חי – שוחט מומחה. הרב עבדאללה סומך היה מתייעץ עמו בהלכות שחיטה.

הרב נסים עיני – עלה בשנת תרי"ז לא"י ולמד בישיבות כנסת יחזקאל וחסד אל ונחשב לאחד מגדולי הרבנים המקובלים.

חיבוריו

ספרו "זבחי צדק" מהדורה ראשונה, בגדאד, תרנ"ט

זבחי צדק- על שולחן ערוך יורה דעה. שני חלקים נדפסו בבגדאד בשנת ה'תרנ"ט. החלק השלישי הכולל הלכות ריבית ונידה נמצא בידי חכם צדקה בן חכם משה חוצין, והיתר בידי חכם עזרא בן חכם מרדכי דוד, ונדפס לראשונה בירושלים ה'תשכ"ט.

עץ השדה – שיטה על מסכת ביצה.

חזון למועד- על חוכמת עיבור השנה. חיברו בשנת תקצ"ט, יצא לאור לראשונה ברמת גן, ה'תשמ"ו.

שו"ת – על ארבעת חלקי השולחן ערוך. מכל תפוצות המזרח פנו אליו בשאלות. יצא לאור על ידי מכון ירושלים בשנת ה'תשמ"א.

חידושים על מסכתות התלמוד. כתב-היד נמצא במדרש בית זלכה בבגדד.

קבוץ חכמים – פירוש על "הגדה של פסח", סיימו בניסן ה'תקפ"ח (1828), נדפס לראשונה בבני ברק, ה'תשל"א.

אחרי מותו, נדפסו שני חלקים מספרו "זבחי צדק". שני חלקים נוספים, נמצאים בכתבי יד. הספר כולל פסקי דינים על השולחן ערוך ביורה דעה, ובסופו כמה שו"ת על ארבעת חלקי השולחן ערוך. נוסף לכך השאיר בכתבי יד החיבורים: "עץ השדה" – שיטה על מסכת ביצה, חידושים על רוב מסכתות התלמוד; פירוש על הגדה של פסח; "חזון למועד" על חכמת העיבור וספר "שאלות ותשובות" הכולל מאות שו"ת, מכל תפוצות המזרח. התשובות שהיו מכורכים בשני כרכים, עמדו בחדר ישיבתו אך נעלמו בזמן מלחמת העולם הראשונה.

ספרו "זבחי צדק" מהדורה ראשונה, בגדאד, תרנ"ט

מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מפרש מאמר 'עד שדרשה בן זומא' על תלמיד המחדש חלקו.

אמר רבי אלעזר בן עזריה, הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא. אפשר לומר כי כוונת רבי אלעזר בן עזריה להודיענו, כי דבר תורה אין מי שיוציאנו לאור, כי אם האיש שקיבל חלק ההוא מסיני, ובלעדיו אין לחכם שבחכמים, להוציאו לאור.

וזה שאמר הרי אני כבן שבעים שנה: לפי פשוטו – שנתייגע הרבה בתורה מאוד, והתיש כוחו עד אשר ידמה לזקן כמו שכתב הרמב״ם בפירוש המשנה; ולפי מדרשו, שפירשו בש״ס – שהשיבו לו שמונה עשרה שורות (שיער) לבנות; ולפי סודו – שהיה גלגול שמואל הנביא שיחיה נ״ב שנה, ובאותה שעה היה בן שמונה עשר, שהיו לו שבעים כמו שכתב האר״י זצ״ל,

וזה כוונתו – שחכם כמותו אשר יגע מאוד בתורה …ואחר כל השבח הזה לא זכה לחידוש זה, עד שדרשה בן זומא, שהיה תלמיד, דן לפניהם – והרי זה בא ללמד, שדבר אשר הוא חלק תלמיד כתורה, אי אפשר לאחר לאומרו כי הוא חלקו.

(קיבוץ חכמים, מתוך כתב יד בני ברק, תשל"א, עמ' 41-42)

מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מבאר סימן 'שולחן עורך', לאכול על שולחנו, הוא ושכנו.

שולחן עורך – מביא זכירה לרוע לב המצריים, כי לא יאכלו לחם עם ישראל, ונהיה כטמא בעיניהם לבלתי היות על שולחנם, אבל עכשיו אנו בני חורין – ערוך השולחן, ולקח הוא ושכנו, גם עני ואביון, סמוכים על שולחן של בעל הבית, להלל לשבח בצאת ישראל ממצרים.

(קיבוץ חכמים, מתוך כתב יד בני ברק, תשל"א, עמ' 18)

מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מפרש שאלת הבן החכם לחזק אמונת הגאולה.

בזמן שבית המקדש קיים וישראל יושבים על אדמתם, הנה נכון להראות סימני חירות אף גילת ורנן על אשר היינו עבדים לפרעה ויוציאנו ה', ואנו בני חורין, אך בגלות המר והארוך הזה, אשר כשל כוחנו, לשמחה מה זאת עושה?! – שהיינו עבדים ויוציאנו לחירות, הרי גם עתה עבדים אנו.

וזהו שאמר 'מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציווה ה׳ אלוהינו אתכם' – עייפי הגלות, גם אתם גם אבותיכם מכמה מאות שנים, ומה מקום לסימני חירות והלל והודות על אשר יצאנו מתחת יד פרעה.

והשיבו כפי חכמתו – 'כהלכות הפסח', כלומר כל אלו העדות והחוקים והמשפטים הם כהלכות הפסח, ומה הפסח – בטחנו לחזור ולעשותו כי ה׳ אלוהינו מרחם, עוד ישוב ויגאלנו גאולת עולם. …וזהו טעם לעשות כל זה בגלות, לחזק אמונת הגאולה כי עוד יאיר אפלתנו בגאולה שלמה.

(קיבוץ חכמים, מתוך כתב יד בני ברק, תשל"א, עמ' 48)

מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' לעניין חנוכה – בן הסומך על שולחן אביו, אם חייב להדליק?

דבר זה פשוט, שבן הסומך על שולחן אביו, אינו חייב להדליק בפני עצמו, אף אם יש לו חדר בפני עצמו, ואף אם הוא נשוי – זהו מן הדין הגמור. …

אם הוא נשוי, וירצה לעשות לפנים משורת הדין, ולהדליק בחדר שהוא ישן שם בו עם אשתו, משום הידור מצווה, יכול להדליק, אבל אינו יכול לברך, אלא יסמוך על ברכת אביו, וידליק בלא ברכה…

וכן המנהג פשוט פה בגדאד, יגן עליה א-לוהים, שנוהגים כל זמן, שעדיין לא נשאו נשים, אין מדליקים כלל, וסומכים על חנוכה של אביהם, אבל אחר שנשאו נשים, מדליקים גם בפני עצמם, ואין מברכים, אלא סומכים על ברכת אביהם.

ובי זה המעשה – כשאנחנו מדליקים, אני והבנים, ישמרם צורם ויחייהם, ילך כל אחד בחדרו, ויעמוד אצל חנוכה שלו, ויזמין עצמו כדי להדליק, ואני אבוא לברך על חנוכה שלי, ומגביה קולי כדי שישמעו ברכתי, ויצאו בה, ואחר ששמעו הברכה, תכף ומיד, כל אחד ידליק חנוכה שלו, ויאמר הנרות הללו.

(שו"ת זבחי צדק – חלק שני, אורח חיים, שאלה ל"ז, דפוס שלמה בכור חוצין, בגדאד, תרנ"ט, דפוס עמ' מ"ו.)

מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' משיב האם לשנות המנהג לפטור בני חכמים ממיסי המלך.

כתב הרשב"ץ …וזה לשונו: 'מנהג ארצות הישמעאלים הוא שהשליח ציבור פטור מן המס, ואף על פי שבארצות אדום הם מחייבים אותו לפי ממונו, אין ללמוד ממנהג אומה אחת לאומה אחרת כו' …

כיוון שפשט המנהג לפטור שליח ציבור, הדין נותן לפוטרם כמנהג, שהרי אמרו בירושלמי 'כל הלכה שהיא רופפת בידך, ראה איך הציבור נוהג, ונהוג כמותן' ואפילו היה הדין הזה שלא כהלכה, כבר אמרו בירושלמי שם 'מנהג מבטל הלכה'…

עלה בידינו, שבני החכמים, והסופרים ובניהם פטורים ועטירי מכל מיני מיסים וארנוניות ויעשו כמנהג.

(שו"ת זבחי צדק – חלק שני, חושן משפט, שאלה ג', דפוס שלמה בכור חוצין, בגדאד, תרנ"ט, דפוס עמ' קי"ח.)

זכותו תגן עלינו

הדליקו נר לכבוד ולעילוי נשמת רבנו עובדיה(עבדאללה) אברהם יוסף בן כאתון זיע"א

ותזכו לישועות אמן

מגוון ספרים חדשים בחנות שלנו מורשת מרן שופס. רכשו כעת!

למוצרים נוספים לחצו כאן

שיר מיוחד לכבוד רבנו יוסף חיים זיע"א | הבן איש חי – אבי בן ישראל


בסיעתא דשמיא לאחר שיצאו המחרוזות *שירת הצדיקים, משגב האמהות ושירה לאור החיים הקדוש, ועוד עשרות להיטים שבוצעו לזכות צדיקי וקדושי ישראל לדורותם

הזמר אבי בן ישראל ממשיך והפעם בשיר מיוחד לכבודו של מרן הבן איש חי רבינו יוסף חיים זיע״א לקראת ערב ההילולא החל השבוע ביום י״ג אלול, שיר שנכתב ע"י הרב שמעון חיים וקנין הי״ו ועובד על ידי המעבד המוכשר ר׳ דוד ביתן , מילות השיר מתוך מסע חייו בכתיבת ספריו הרבים של של הבן איש חי השיר הוא בלחן הידוע לכבוד חמדת לבבי. הוקלט באולפן הניד של אביעד גיל בבני ברק

האזנה עריבה:

מגוון ספרים חדשים בחנות שלנו מורשת מרן שופס. רכשו כעת!

למוצרים נוספים לחצו כאן

מרן זיע"א מדבר בשבחי רבנו יוסף חיים בעל הבן איש חי בי"ג אלול ה'תשס"ט


י"ג באלול יום הילולת רבנו יוסף חיים בעל הבן איש חי מרן רבנו עובדיה יוסף זיע"א מספר ומדבר בשבחיו

לכתבה על תולדות חייו ומורשתו של רבנו יוסף חיים זיע"א לחצו כאן

מגוון ספרים חדשים בחנות שלנו מורשת מרן שופס. רכשו כעת!

למוצרים נוספים לחצו כאן

ה’בן איש חי’ בחדרו של מרן זיע"א מחלום שחלם מרן רבנו עובדיה יוסף מתוך ההקדמה לספרו 'טהרת הבית' (חלק שני)


לכתבה על תולדות חייו ומורשתו של רבנו יוסף חיים זיע"א לחצו כאן

על אף אהבתו העצומה לתורה הקדושה, היה מרן מוכן ומזומן לסגור את ספריו על מנת לזכות את הרבים. את דקות הזהב שלו, היה מקדיש בלב שלם, על מנת לקרב עוד ועוד יהודים לתורה ולמצוות.

עוד מימי צעירותו היה רגיל במסירת שיעורים רבים. באותם ימים היה מכתת את רגליו ממקום למקום, ובמהלך יום השבת היה מוסר לא פחות משבעה שיעורים. הוא היה מוסר שיעור ב"אהל רחל", ומשם היה יוצא ל"בורוכוב". לאחר מכן היה צועד ל"פורת יוסף", ומשם לבית הכנסת "היזדים", מ"היזדים" לבית הכנסת של עדת הגורג'ים, וכן על זו הדרך. והכל כדי לזכות את הרבים בנועם צוף אמרתו, בהלכה ובאגדה. ואכן, בתי הכנסת בהם דרש היו גדושים המון אדם. רבים הצטופפו על מנת לשמוע את שיעוריו המתוקים.

גם בתקופת זקנותו, כאשר ההליכה ממקום למקום היתה קשה עליו, קבע מרן לעצמו את ימי חודש אלול כימים של מסירות למען הציבור בענין זה.

בימי הרחמים והסליחות היה מרן מכתת את רגליו בין עצרת תשובה אחת לחברתה, ממקום למקום ומעיר לעיר, לעתים בכמה מקומות בערב אחד. עד כדי כך, שפעם חישבו מקורביו ומצאו, כי במהלך ימי הרחמים והסליחות – ביקר מרן במאה וחמישים כנסים ועצרות!

שנה אחת התיישב מרן והרהר לעצמו: "אולי מוטב שאמעט במידה מסויימת מהגעתי לאירועים אלו, ובמקום זאת אמשיך ואעסוק בכתיבת חיבורי…". וכך נסתפק בינו לבין עצמו, מה יעשה נחת רוח יותר לקדוש ברוך הוא.

את התשובה קיבל מרן עוד באותו לילה, בחלום מופלא שחלם, בעת שעלה לישון.

וכך כותב מרן

“אזכרה ימים מקדם, עם לבבי אשיחה ועלה במחשבה לפני למעט בהופעותיי ברבים כדי להתמסר יותר בעריכת כל חיבוריי אשר עמי בכתובים, כי מתי אעשה גם אנכי לביתי ואם אין אני לי מי לי, ורעיוני על משכבי סליקו. והנה בחלומי בלילה ההוא, ראיתי את הגאון רבי יוסף חיים זצ”ל מבבל, אשר בא לבקר בביתי, ופניו מאירות כזוהר החמה, נכנס לחדר הספריה, והתישב ליד השולחן, ראה לפניו אחד מחיבוריי, כמדומני שו”ת יביע אומר, והתחיל לעיין בו אחת הנה ואחת הנה, וכשסיים, אמר, טוב מאד. ושאל אותי, האם אני ממשיך להופיע ולדרוש ברבים דברי תורה ומוסר, כאשר היתה באמנה איתי? עניתי ואמרתי, כי עדיין אני ממשיך גם בימים אלה להופיע ברבים בשיעורי תורה ובדרשות כאשר חנני ה’, ובדרך כלל אני מופיע ביחד עם עמיתי הרב הגדול רבי יהודה צדקה שליט”א [מו”ר ראש ישיבת פורת-יוסף, בן לאחייניתו של הבן איש חי, וסיפר בהתרגשות גדולה כמה פעמים – כי זכה שלוש פעמים לראות את הבן איש חי בהקיץ, ושהיתה לו מזה שמחה רבה]. אך התאוננתי לפניו שדבר זה מפריע לי בהמשך הכנת עריכת חיבורי להוציאם לאור, ‘שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי’. ‘ענה דודי ואמר לי’, בסבר פנים יפות: ‘טוב אשר תאחוז בזה, וגם מזה אל תנח ידיך, כי יש נחת רוח מאוד לפני השי”ת בזיכוי הרבים כששומעים דברי תורה ומוסר וחוזרים בתשובה. וכל אחד שחוזר בתשובה הוא עולם מלא’. ואיקץ והנה חלום”.

לפניכם הקלטה נדירה של מרן זיע"א בכנס לפני חג שבועות שמספר את סיפור החלום

מגוון ספרים חדשים בחנות שלנו מורשת מרן שופס. רכשו כעת!

למוצרים נוספים לחצו כאן

י"ג באלול יום פטירתו של הגאון הגדול רבנו חכם יוסף חיים מבגדאד זיע"א "בעל הבן איש חי"


הרב יוסף חיים מבגדאד ("בן איש חי"; כ"ז באב ה'תקצ"ה – י"ג באלול ה'תרס"ט) היה מקובל, דרשן, מנהיג קהילה, מחבר ספרים ואחד הפוסקים הבולטים בקרב יהדות ספרד. מכונה הבן איש חי על שם ספרו.

לרגל יומא דהילולא אוסף של שירים ופיוטים משירתו של מורנו יוסף חיים מבגדאד בעל הבן איש חי לחצו כאן

תולדות חייו ומורשתו

מורנו נולד בבגדאד כ"ז באב ה'תקצ"ה (מועד לידתו נתון במחלוקת. תלמידו הגדול הרב בן ציון חזן כתב בהקדמת הספר "דעת ותבונה", כי בעת מינויו בשנת תרי"ט היה הרב בן 26, מה שאומר ששנת לידתו הייתה תקצ"ג. בספר "זיכרון לחיים" נכתב בשם רבי יעקב בנו של הרב יוסף חיים, כי הוא נולד בחודש אב שנת תקצ"ה)

אימו מזל טוב ואביו הרב אליהו חיים בן הרב משה חיים, אשר שימש כרבה הראשי של בגדאד בשנת ה'תר"ס דודו היה הרב עבדאללה בן משה חיים.

סיפור לידתו מסופר כי הוריו התייסרו 10 שנים בציפייה לילד, ואז הגיעה אמו לרבי יעקב אבוחצירא, ולשמע תחנוניה הבטיח לה ר’ יעקב כי ייוולד לה בן שיהיה קדוש מרחם ויאיר את עיני ישראל בתורתו.

והכן נולד בנם הבכור ונקרא ‘יוסף’ על שם יוסף הצדיק.

המוציאים לאור של ספר ההלכה המרכזי שלו, "בן איש חי", מספרים בהקדמה שכאשר היה כבן שבע שנים, בחודש תמוז שנת ה'תר"א התרחש המאורע המכונן בחייו. תוך כדי משחק נפל לתוך באר עמוקה תוך כדי משחק דודו שהשתלשל לבור בחבל הצליח לחלץ את הילד ובנס ניצל. בהיותו בבור נדר שכשיצא מהבור יקדיש את כל חייו רק ללימוד תורה.

את ראשית לימודיו התחיל בתלמוד תורה אצל דודו, אחי אמו, הרב דוד חי מאיר יוסף ניסים סלמאן מעתוק.

בגיל 14, למרות גילו הצעיר, התקבל רבנו לבית המדרש לרבנים "בית זלכה" בראשותו של הרב עבדאללה סומך, והיה לתלמידו המובהק. ויחד עם ר' אליהו מני למד בסתר וללא ידיעת אביו את חכמת הנסתר.

והתשובה ההלכתית הראשונה שפרסמה את גדלותו התורנית, ומופיעה בפתח ספר השו"ת רב ברכות, נכתבה כאשר היה בן שש־עשרה בלבד.

רבה הראשי של האימפריה העות'מאנית. שיגר לאביו מכתב עם שאלה מאוד מסובכת בהלכה, שאלה מורכבת בעניין אתרוגים שנפל בהם ספק. חכם אליהו חיים, שהיה רבה הראשי של בגדד, והיה עסוק מאוד רבנו יוסף חיים הבן שלח תשובה מפורטת בשמו, אחרי שהתפנה רבי אליהו שיגר את פסיקתו בעניין, השיב לו הרב חיים פלאג'י, במכתב מפתיע: "כבר לפני שבוע קיבלנו את תשובתו של בנך, יניק וחכים, שהקיף את כל שיטות הראשונים והאחרונים בעניין, והגיע לפסק זהה לתשובתך".

הקשר התורני של הבן איש חי עם גדולי דורו הגיע גם עד אירופה, וחלק גדול מפסיקתו ההלכתית שנטתה לחומרה אחר הקבלה, מקבילה פעמים לא מעטות דווקא לפסיקת הרמ"א ולעיתים מזכירה באופיה את אופי הפסיקה של הקהילות החסידיות באירופה. בפירושו על הש"ס הוא מביא את מחלוקת הגר"א והבעש"ט בעניין כוונת התפילה. בספרי ההלכה הוא מזכיר פעמים אין ספור את 'שולחן ערוך הרב' שחיבר האדמו"ר הזקן מחב"ד בתואר ה'הגאון רבי זלמן', ובספרי דרשות הוא מביא דברים מכתבי ה'בני יששכר', רבי צבי אלימלך מדינוב.

גם בכיוון ההפוך, זכה רבי יוסף חיים להערצה מרבני ומקובלי אירופה, כמו הרידב"ז ובעל ה'לשם', רבי שלמה אלישיב (סבו של הגרי"ש אלישיב), ובחסידות בעלזא אף ישנה מסורת המספרת כי האדמו"ר השלישי, רבי יששכר דב, לא רצה לכתוב על מצבת אביו "יחיד בדורו" באומרו כי כל זמן שחי הבן איש חי בבבל, לא ניתן לומר על מישהו אחר "יחיד בדורו".

חכמי בבל. מימין לשמאל: הרב עזרא כהן, הרב יצחק מג'לד, הרב משה שמאש, הרב אברהם הלל, הרב דוד פאפו, הרב ששון שמוחה, הרב אליהו עובדיה, הרב עבדאללה סומך, הרב אלישע דנגור, הרב יוסף חיים, הרב עזרא דנגור, הרב עזרא אדם, הרב יחזקאל משה הלוי, הרב ששון ישראל והרב שמואל מג'לד.

בשנת ה'תרי"א, בגיל 17 נישא רבנו לאישתו הרבנית רחל, בתו של הרב יהודה סומך (דודו של רבי עבדאללה סומך), ולהם נולדו בן ובת. התפרנס משותפות עסקית עם ארבעת אחיו. אף על פי שלא היה שותף פעיל בניהול, הקפיד שהשותפים הפעילים ינהלו על פי ההלכה. סירב לקבל שכר כרב קהילה, ומימן את הוצאות ספריו מכספו. נהג לאכול חולין בטהרה, ציוה על הנשים לא לנעול בביתו נעליים המשמיעים קול בהילוכן בכדי לא להפריע לו להתרכז בדביקותו בעבודת ה' ומטעמי צניעות, לא העסיק בביתו משרתות מעל גיל 12 ומתחת לגיל 60 משום שלא רצה להכשל באיסור "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" (באותה תקופה רווחה החזקת משרתות ערביות בקרב יהודי בגדאד).

רבנו היה בקשר רציף עם מקובלי ישיבת המקובלים בית אל בירושלים, אימץ ממנהגיהם והנחיל אותם ליהודי בבל.

מנהיגותו

בז' באלול ה'תרי"ט (1859) נפטר אביו והרב יוסף חיים, אשר עד אז נמנע מלהתבלט בציבור, קיבל עליו להנהיג את קהילת בגדאד. מנהיגותו לא התבטאה בקבלת משרה רבנית רשמית, אלא בכך שכל השאלות הקשות בהלכה היו מובאות אליו ובכך שהיה דורש בפני הציבור.

את דרשתו הראשונה נשא ביום י"ג באלול, בתום השבעה על אביו, , עלה רבי יוסף חיים להספיד את אביו בפני אלפי יהודי בגדד. במעמד זה התגלה לראשונה כוחו הגדול בדרשה ובדיבור, ובו ביום החליטו חכמי בבל כי רבי יוסף חיים ימלא את מקום אביו בהנהגה. ומאז הנהיג את קהילת בגדאד במשך חמישים שנה עד יום מותו. הוא היה דורש מדי שבת לאחר תפילת מנחה לפני אלפי אנשים.

על גדולתו סיפר הרב יחזקאל משה הלוי, ראש הדיינים בבגדאד:

אם יאמר לי רבי יוסף חיים על ימין שהוא שמאל, ועל שמאל שהוא ימין, לא אהרהר אחר דבריו…

(רוב ברכות, הקדמת המחבר)

היהודים בבגדאד שהכירו את הבן איש חי העריצו אותו מאוד. הם ראו בו לא רק גדול בתורה, הוא נחשב בעיניהם כמו מלאך. עד כדי כך שאמרו שאם הבן איש חי היה חי בזמן הבית הוא לא היה נחרב, כי עם ישראל היה שומע לו. בתקופתו לא היה יהודי שחילל את השבת, לא היה יהודי שאינו שומר מצוות, ובוודאי שלא בפרהסיה. כשנפטר, ליוו אותו למעלה ממאה אלף איש, וספדו לו כמו על בן יחיד

(הרב דוד חי הכהן)

הרב יוסף חיים פעל לקירוב התורה לציבור על ידי דרשות וחיבורים המותאמים לאופי הציבור. השפעתו הייתה רבה בקרב יהודי עיראק, הודו, פרס ויהודים ספרדים בארץ ישראל.

עם זאת, על דרך פסיקתו הבלתי שגרתית (ראו בהמשך), מנהגיו וחידושיו הקבליים קמו לרב חיים מתנגדים מקרב תומכי השיטות הרציונליסטיות בפסיקת הלכה והתפתח פולמוס על דפי עיתון "הלבנון". רבים מחכמי ומכובדי בגדאד קמו להגן על רבם ופרסמו תשובות חריפות בעיתון הלבנון נגד "מוציאי הלעז" (כלשונם), החרימו אותם ומנעו את כניסתם לכל בתי הכנסת בבגדאד, גם רבנים שטענו כנגד חידושי הרב חיים בנוסחאות תפלה וכיוצא בזה, הוחרמו.

בארץ ישראל

הרב הזכיר תדיר את ארץ הקודש בדרשותיו, טען כי הישיבה בארץ ישראל הכרחית להשלמת הנפש בעבודת הבורא וקיום המצוות ודאגתו לשלומם של היושבים בה הייתה רבה. ולא רק בדיבורים באה לידי ביטוי אהבה זו אלא גם במעשים. הרב יוסף חיים נהג לשלוח את ספריו לדפוס בירושלים ובכך לעזור בפרנסת אנשי ירושלים ולהביע את מעלתה וקדושתה של ארץ ישראל בעיניו. כמו כן הקפיד כי כל הכספים אשר נאספו בקופות ארץ ישראל אכן יגיעו ליעדם על ידי שד"ר (שלוחי דרבנן מארץ ישראל), ותמך רבות מכספו ואף שידל נדיבים מבני קהילתו לבנות בארץ ישראל. בהשפעתו תרם הגביר יוסף אברהם שלום מכלכותא את כל הונו להקמת ישיבת פורת יוסף בעיר העתיקה בירושלים, וזאת לאחר ששכנע אתו כי עדיף להשקיע בדבר לטובת הנשמה היהודית מאשר לגוף (במקור רצה הגביר לתרום בית חולים עבור יהודי בגדד.) "תתרום בית מדרש, שהוא בית המרפא לחולאי הנפשות, ותבנה אותו בירושלים מול בית קודש הקודשים", אמר לו הבן איש חי. כבקשתו הסמיך ר' יוסף אברהם שלום את ר' בן ציון מרדכי חזן לרכוש קרקע לבנייה בסמוך לכותל המערבי ובשנת ה'תרע"ד הונחה אבן הפינה לאחר שמואיז אברהם ששון העביר שני מיליון פרנקים מעיזבונו של הנדיב להתחיל בבניית ישיבת "פורת יוסף" שבנייתה הסתיימה בשנת ה'תרפ"ג

ישיבה זו הפכה לערש התורני של היהדות הספרדית בארץ הקודש. תלמידיו הקרובים שימשו בה בראשות הישיבה, ולמדו בה דמויות כמו הגאון חכם עזרה עטיה, מרן רבנו עובדיה יוסף, הגאון חכם בן ציון אבא שאול, הגאון חכם יהודה צדקה, ועוד חכמי הספרדים.

ובשנת ה'תרט"ז עודד את העלייה המאורגנת הראשונה לארץ ישראל שבראשה עמד ר' שלמה יחזקאל יהודה ואת העלייה השנייה שבראשה עמד מורו (ר' אליהו מני). לאחר שר' אליהו מני הגיע לארץ ישראל שלח לו כסף בכדי לרכוש עבורו בית, שדה וכרם ולקיים בהם את המצוות התלויות בארץ [פאה, תרומות, מעשרות, ערלה, רבעי, כלאיים, שביעית],

ומינה את בנו המאומץ ותלמידו האהוב, שאף הוציא את ספריו לאור, הרב בן ציון מרדכי חזן, לרכוש את האדמה מהוואקף. בשל רכישת האדמה מהוואקף, סבל הרב חזן מהתנכלויות הערבים, ועל כן נאלץ לברוח לבגדד.

הרב יוסף חיים רכש כבוד והערכה גם לתורתם של חכמי ארץ ישראל. הוא היה בקשר מכתבים רצוף עם מקובלי ישיבת 'בית אל' בעיר העתיקה, ובכתביו ההלכתיים משוקעים רבים מהמנהגים ומההלכות שקיבל מהם.

אהבתו הגדולה לארץ וגעגועיו אליה מבוטאים בעוצמה רבה בפיוט אחד מתוך העשרות הרבות שכתב:

אֶל הָאָרֶץ חֶמְדָּה טוֹבָה, אַךְ אַךְ אַךְ, מִי יַעֲלֵנִי;

כִּי אֲנִי חוֹלַת אַהֲבָה, אַךְ אַךְ אַךְ, מִי יִרְפָּאֵנִי.

בִּקַּשְׁתִּי אֶת בֵּית חֶמְדָּתִי, אַךְ אַךְ אַךְ, הוּא כַּרְמִי שֶׁלִּי;

וְאָנֹכִי לוֹ נִכְסַפְתִּי, אַךְ אַךְ אַךְ, יוֹמִי וְלֵילִי.

הַדְרַת עִיר יְרוּשָׁלַיִם, אַךְ אַךְ אַךְ, נַפְשִׁי נִכְסְפָה;

מִי יִתֵּן לִי כְנָפַיִם, אַךְ אַךְ אַךְ, בָּהֶם אָעוּפָה.

וְאֶתְעַלֵּס בָּאֲהָבִים, אַךְ אַךְ אַךְ, עִם חֶמְדַּת לִבִּי;

אֲהַלְּלוֹ בְּתוֹךְ רַבִּים, אַךְ אַךְ אַךְ, בְּאֶרֶץ צְבִי.

בכ"ה בניסן ה'תרכ"ט, יצא הרב יוסף חיים עם אחיו הרב יחזקאל על מנת לעלות לרגל לארץ ישראל ולהשתטח על קברי הצדיקים שבה. ביום י"ב באייר הגיעו לדמשק ובה קיבלו את פניהם כל גדולי העיר וליוו אותם בדרכם לקברי התנאים בגליל. שם ישב הרב יוסף חיים מספר ימים בקבר בניהו בן יהוידע. נתגלו לו שם "סודות רבים וגדולים", ואף "נשמתו באה מנשמתו של בניהו בן יהוידע" ולכן קרא לספריו בשמות של בניהו בן יהוידע ובכינוייו. גם בקברו של רבי שמעון בר יוחאי ביקר, ובו חיבר את הפיוט "ואמרתם כה לחי". משם המשיכו לירושלים, בהגיעם אליה, לאחר תלאות רבות, התקבלו בכבוד גדול על ידי כל חכמי וגדולי ירושלים. אחת הסיבות לנסיעתו של הרב יוסף חיים הייתה ללמוד עם תלמידי ישיבת המקובלים בית אל. לאחר מכן המשיך דרומה לחברון, לפקוד את קברי האבות במערת המכפלה ולבקר את גיסו הרב אליהו מני, אשר כיהן בה כרב ראשי.

מביקורו במערת המכפלה בחברון נותר בידינו תיעוד נדיר המשקף את דמותו הרגישה ואת קשריו העמוקים לארץ ישראל. בעיתון 'הלבנון', שיצא באותה שנה בפריז, התפרסמה ידיעה שנשלחה מירושלים:

וזה איזה חודשים ארי עלה מבבל … כמוהר"ר יוסף חיים יצ"ו, להשתטח על קברי אבות העולם, ורצה להיכנס … ויסבוהו הישמעאלים סביב סביב וסור טמא קראו לו, כי המקום קדוש הוא. ואלמלא מוראה של מלכות הרבו פצעיו חינם. הרב הנזכר מקנאת אדמת קודש אשר נהפכה לזרים זלגו עיניו דמעות, ושב לביתו בפחי נפש.

הרב יוסף חיים, שהתעצב על שנמנע ממנו לגשת לקברי האבות, שיחד לבסוף מוסלמי נכבד כדי שידאג להכניסו אל המערה בבטחה וללא התנגדות. כשחזר לבגדד ממסעו, הביא עמו שקים מלאים עפר מארץ ישראל, שאותו שפך על קרקע בית הכנסת שבו התפלל. שנים רבות אחרי שובו המשיך הרב יוסף חיים ללמוד וללמד בקהילתו, לדרוש את דרשותיו הקבועות ולכתוב את ספריו.

בשובו לעירו הביא הרב חיים מארץ ישראל עפר, אותו פיזר על רצפת בית הכנסת בו התפלל ואבן מירושלים אותה קיבע בראש כותל המזרח שבבית הכנסת.

בט' שבט ה'תרמ"ב נכלאו ארבעת אחיו בבית הסוהר לאחר שצברו בעסקיהם חובות עצומים והשלטונות חשדו כי החובות נגרמו עקב ניהול בלתי תקין.

מפאת הצער והבושה אמם חלתה ובז' אב ה'תרמ"ב נפטרה. למרות אי מעורבותו בעסקים במשך 7 שנים לא יצא מפתח ביתו ואפילו את דרשותיו ביטל, צם כל יום ורק בערב אכל מעט, שקד על לימוד חכמת הקבלה וערך את התיקון המופיע ב"ספר הקנה". כאשר סיים את שנות ההתבודדות והתענית בראש חודש אלול ה'תרמ"ט התפרסם כבעל רוח הקודש היודע את כל מעשיו ומחשבותיו של כל אדם ופועל ישועות אולם בענוותנותו הסתיר את גדולתו ותמיד ייחס את הצלחתו לזכות אבותיו ולסייעתא דשמיא.

נודע בענוותנותו ובאהבתו לכל יהודי ותמיד לימד זכות על עם ישראל, כל אדם שרצה להיכנס אליו מסר את שמו לאחד מאנשי הבית ורק לאחר שמסרו לו את הפתק והסכים לקבלו הכניסוהו אליו ורק אנשים בודדים היו רשאים לבקרו בכל עת וללא אישור. ביתו היה פתוח לכל נזקק ובעצמו הגיש מאכלים לאורחים. הדגיש את הצורך להתחזק באמונה ובטחון בה' גם בדברים שאינם מובנים לאדם והזכיר את החובה לצפות לגאולה. נהג להתענות 4 פעמים במהלך חודש אב: בערב ראש חודש אב, בה' אב [יום פטירת האריז"ל], בז' אב [יום פטירת אמו] ובט' אב. התנגד לגילוח שער הזקן והפאות, הקפיד לטבול בבאר מים חיים שהייתה בחצר ביתו, כל מוצאי שבת הסתגר בחדרו שעות אחדות וכתב את חידושיו במהירות גדולה, נזהר מכל עניין שמשמעותו אינה טובה ולכן לא כתב את חידושיו בהלכות אבלות, תיקן לומר בתפילה שלפני אמירת תהילים "ונזכה לחיים טובים ארוכים ומתוקנים" במקום הנוסח "ואל תיקחנו מהעולם הזה קודם זמננו עד מלאת שנותינו בהם שבעים שנה". בקיץ התנזר מאכילת פירות טריים ורק בראש השנה אכל אבטיחים בכדי לברך ברכת "שהחיינו", סרב להעניק הסכמה לספר ולא ביקש הסכמות על ספריו היות וסבו (ר' משה) נפטר באותה שנה בה העניק הסכמה לספר "פאת השולחן" של ר' ישראל משקלוב וכן אביו (ר' אליהו) נפטר באותה שנה בה העניק הסכמה לספר "קול ששון" של ר' ששון מרדכי. עודד את התלמידים הצעירים ששקדו על לימוד התורה ופעמים רבות הכין עבורם שתייה במהלך הלימוד בבית המדרש והגיש להם את הספרים.

תמונה מיום כ"ח באב ה'תרל"ז, בגדאד (מימין לשמאל) – עומדים: שוחט, חכם ניסים (אחיו של הבן איש חי), חכם יחזקאל (אחיו של הבן איש חי), משרת הודי של אהרון גבאי. יושבים: הגביר יוסף גורג'י, אהרון גבאי, הבן איש חי. יושבים על השטיח: חכם משה (אחיו של הבן איש חי), הנער אברהם חיים (בנו של חכם ניסים)

פטירתו

בשנת ה'תרס"ח נסע רבנו יוסף חיים לכפר כפיל שבעיראק, להשתטח על קבר יחזקאל הנביא, (כפי שנהג מידי חודש אלול להשתטח כל החודש על קרו של יחזקאל הנביא) ושם חיבר את ספרו "מראות יחזקאל". כעבור יותר משנה יצא שוב לקברו של יחזקאל הנביא אך לא הגיע למחוז חפצו, בדרכו ליד הכפר גץ תקפה אותו מחלה, וביום י"ג באלול ה'תרס"ט, עלה רבנו בסערה בשמימה.

ארונו הובא במסע בן יומיים מהכפר גץ לעיר בגדאד.

ושם ליוו אותו עשרות אלפי אנשים: יהודי בגדד כולה – גברים, נשים וילדים, לצד מוסלמים שחשו כבוד והערכה כלפיו.

יהודי בגדד הכריזו על אבל של שבעה ימים, שבהם הגיעו רבים לשמוע את ההספדים שנישאו בכל יום על ידי חכם גדול אחר מחכמי בבל. ביום השביעי הספידו תלמידו הבכיר, הרב שמעון אגסי, שאמר עליו: "בכל עת שהיה זכרו עולה על לבנו ושמו על דל שפתנו היה לבנו שש ושמח ועצמותינו כדשן תפרחנה שיש לנו רב גדול כזה … ועתה יתומים היינו ואין אב".

היו מיהודי בבל שנהגו לפקד את קברו בכל יום שישי.

מסופר על הרב יוסף חיים שגם ערביי בגדד חלקו לו כבוד, ויהודי העיר אף מעידים שביתו היה מוקד עלייה לרגל גם עבור מוסלמים שביקשו ישועה ורפואה, ושלאחר מותו הדליקו גם הם נרות על קברו

המצבה בהר הזיתים

מספרים, כי בליל י”ג אלול התרס”ט, אחר חצות הלילה, היה חכם רבי אברהם עדס זיע”א עוסק בתורה כדרכו בקודש בביתו בירושלים. לפתע נתנמנם, והנה רואה הוא בחלומו כי חכם רבי אברהם לניאדו זיע”א הולך כשהוא לבוש בגדי לבן. שאל אותו רבי אברהם עדס: “להיכן הולך”? ויענהו: “דע לך כי נפטר הרה”ג רבי יוסף חיים בעיר תהילה בבל, ואני הולך להביאו לירושלים”. וייקץ מתנומתו. ויישן ויחלום שנית, והנה באה מיטתו של רבינו יוסף חיים זיע”א, וקהל גדול עומדים על רגליהם, ויעמדו כמה רבנים מגדולי ירושלים ויספידוהו מספד גדול וכבד מאוד. ויתעורר שנית והנה חלום. אז, עוד לא היתה שום ידיעה מעניין זה בירושלים. ומספרים כי באותו הלילה, חלמו יחדיו חלום כמעין זה גם חכם רבי בן ציון מרדכי חזן זיע”א וחכם רבי יהושע שרהבני זיע”א, שאף הם דרו בירושלים. וחלמו כי רואים הם את מיטתו של הבן איש חי, מובלת בשמים מעיראק לירושלים, וכי נקבר בהר הזיתים. משקמו בבוקר, נבהלו מהאפשרות שהצדיק נפטר, וכל אחד שתק כדי לא לבשר בשורה לחבריו. לאחר תפילת שחרית נפגשו שלושתם, וכל אחד הסתיר ידיעתו מחברו. לפתע ניגש חכם נוסף לרבי יהושע שרהבני ושאל אותו: “כלום יש איזו ידיעה מרבינו וחולשתו”? שתק רבי יהושע והביט לעבר שני חבריו, ומבטם נפל אחד על השני והראו צער. החכם הנוסף שאל: “מה? נפטר?” ומששתקו, ספק כפיו ואמר: “וי”! ואז התפרצו שלושת החכמים בבכי חרישי ומחו דמעתם על הצדיק. רק כעבור כמה שעות הגיע המברק מבבל לירושלים, בו הודיעו כי: “הגאון רבי יוסף חיים עלה בסערה השמיימה בליל אמש”. ויהי כשמוע רבי אברהם עדס תוכן דברי המברק, סיפר להם מה שראה בחלום בחזיון לילה ואף את סדר הלוויה. ויעשו כדבריו, ויעמידו את אותם הרבנים הגדולים מיקירי ירושלים ויעשו עליו מספד גדול וכבד מאוד, כפי שהיה בחלום ממש.

סוד ציונו בהר הזיתים

מספרים, כי בליל פטירת הבן איש חי זיע”א, נשמעה דפיקה על דלת ביתו של תלמידו חכם רבי בן-ציון מרדכי חזן זיע”א שהיה דר בירושלים באותם ימים. בפתח עמד אחד מחופרי הקברים של החברא קדישא לעדת הבבלים, וביקש מרבי בן-ציון שישלם לו סך 400 פרוטות עבור קבורת הצדיק רבי יוסף חיים מבגדאד. השמועה על הפטירה עדיין לא הגיעה לירושלים מחוסר קשר עם בגדאד, ועל כן התבלבל רבי בן-ציון לשמע הידיעה המעציבה הנוראה. לשאלת רבי בן-ציון מי שלח אותו אליו, נענה כי בני משפחתו של הבן איש חי אמרו לו בסיום הלוויה שיגש לרבי בן-ציון חזן תלמידו, והוא ישלם את הסכום המלא. חופר הקברים עמד בתוקף לקבל את הכסף וטען “במו ידי קברתיו”. רק לאחר שחופר הקברים ציין במדויק היכן קבר אותו והסכים לקחת את רבי בן ציון להר הזיתים, ולהצביע על המקום המדוייק, מסר בידו רבי בן-ציון את מלוא הסכום.

ומספרים, כי אחר שנודע דבר פטירתו של הבן איש חי, פנה רבי בן-ציון לחברא-קדישא של עדת הבבלים, על מנת לברר על אותו קברן, והנה נודע לו כי אותו קברן נפטר בדיוק.

ובכל שנה ושנה היה עולה רבי בן-ציון למקום ציוּן זה בהר הזיתים, בליווי עשרה אנשים, ואומר שם קדיש לעילוי נשמת הבן איש חי.

צאצאיו

אביו: ר' אליהו.

אמו: הרבנית מזל טוב.

אשתו: מרת רחל.

בנו: ר' יעקב.

בתו: שמחה.

נכדו רבי דוד (ב"ר יעקב) חיים

אחיו: ר' יחזקאל, ר' משה, ר' ניסים ור' ששון.

אחותו: פרחה.

סבא: ר' משה (מצד אביו), ר' מעתוק (מצד אמו).

מוריו: ר' אליהו מני, ר' דוד חי מאיר ניסים מעתוק (אחי אמו), ר' עבדאללה [עובדיה] סומך.

מתלמידיו: ר' בן ציון חזן, המקובל יהודה משה פתיה, ר' יהושע שהרבני.

 

 

דרכו בפסיקת הלכה

כמקובל בקרב הספרדים, גם רבי יוסף חיים קיבל את העיקרון שיש ללכת אחר מרן השולחן ערוך. עם זאת, פעמים רבות הכריע שלא כדעתו בעיקר לחומרא ע"פ הרמ"א. בנוסף, דרכו של הבן איש חי להתחשב בפסיקת ההלכה בדעות המקובלים ובפסקיו משלב מפסקי האר"י ורבי שלום שרעבי (הרש"ש), גם כאשר הם מנוגדים לדעת השולחן ערוך והאחרונים. סידור הפסקים מבוסס על רמזים אסוציאטיביים, שימוש רב בדרשה על אותיות, גימטריה וכדומה. ספרי הפסיקה של הרב אינם שיטתיים, כשולחן ערוך, אלא מסודרים סביב פרשות השבוע עם קשר מסוים לנושאי הפרשה, בדומה לספרי דרשנות. הדגיש את הפן המיסטי בקיום המצוות, ועל כן הקפיד על ביצוע מדויק שלהן, וכן על הגייה מדויקת של התפילה.

 

מרן הראש"ל חכם עובדיה יוסף זיע"א , הפוסק בדרך כלל כשולחן ערוך, יצא בספרו הליכות עולם נגד שיטת הבן איש חי. לדעתו הבן איש חי היה בגדר "חסדאין מיליה" ולכן החמיר כנגד השולחן ערוך. עם זאת, התייחס מרן הראש"ל חכם עובדיה יוסף זיע"א לרבנו בן איש חי כאל "גאון עוזנו ותפארתנו, רבן של כל בני הגולה, אביר הרועים, סבא דמשפטים, מופלא שבסנהדרין, המאיר לארץ ולדרים, הגאון הגדול מבצר עוז ומגדול".

מאידך, הרב מרדכי אליהו טען כי צריך ללכת בפסיקה בשיטת הבן איש חי, וכתב עליו: "זיכהו הקב"ה ונתקבלו פסקיו בכל ישראל, עד שאמרו עליו גדולי הדור הקודם שהוא הפוסק האחרון ועל פיו ישק בית ישראל". בין הפוסקים שאימצו רבות מפסיקותיו: הרב יהודה פתיה, הרב סלמאן מוצפי, הרב יהודה צדקה (שאמו היא בת אחותו של הרב יוסף חיים), הרב בן ציון אבא שאול, הרב יעקב משה הלל, הרב יעקב חיים סופר ועוד.

דרשותיו

חלק ניכר מפועלו המנהיגותי של הרב יוסף חיים היה בדרשות ושיעורים. בכל יום נשא שני שיעורים: בכל בוקר לאחר תפילת ותיקין, שיעור ב"שולחן ערוך", "עין יעקב" ו"חק לישראל" במשך שעה וחצי, לאחר תפילת מנחה – שיעור בפרשת השבוע וענייני דיומא במשך שעה. שיעורים אלו התקיימו במועדם וכסדרם במשך 50 שנה; ומדי ארבע שנים, כאשר סיים הרב יוסף חיים ללמד את סדר הלכות שולחן ערוך, היה עורך סעודת מצווה רבת משתתפים.

בכל שבת היה הרב נושא את דרשתו בבית הכנסת הקטן של בגדאד "סלאת אל זע'ירי", שבו כ-1,000 מקומות ישיבה ובמשך כשלוש שעות היה דורש בענייני פרשת השבוע; דבריו היו מתובלים תדיר בדברי הלכה, הגדה, משלים, חידות וסיפורי מעשיות.

כידוע, ספר 'בן איש חי' מכיל דרשות של שנתיים בלבד מתוך יובל השנים בהן כיהן רבי יוסף חיים ברבנות.

בארבע שבתות בשנה: בשבת תשובה, בשבת זכור, בשבת הגדול ובשבת כלה (שבת שלפני חג השבועות), היו מתכנסים רבבות מיהודי בגדאד בבית הכנסת הגדול בעיר אשר בו כעשרת אלפים מקומות ישיבה, "סלאת אל כבירי" ומאזינים לדרשותיו של הרב יוסף חיים.

בדרשותיו היה הרב יוסף חיים משלב דברי אגדה ומוסר, ואף בהקדמה לספרו "בן איש חי" כתב "ידוע כי לדרוש בהלכות בלבד אין לב המון העם נמשך אחריהם אלא צריך שיהיה העיקר הדרש ורובו בדברי אגדה ומוסר…". הרב יוסף חיים כיוון את דבריו לכל שכבות העם ועל כן השתמש רבות במשלים, סיפורי מעשיות וחידות אשר משכו את הלב לשמוע דברי תורה. גדלותו בהלכה ועומק מחשבותיו וידיעתו בכל תורת הנגלה והנסתר קנו לו אוזן קשבת גם בקרב חכמי ומקובלי בבל.

ייחודם הגדול של דרשותיו היה חידושם המתמיד – אף שהרב יוסף חיים דרש קרוב לחמישים שנה מעולם לא נשמע חוזר על דבר פעמים. בכל דרשה ביאר וחידש פנים נוספות ואופנים חדשים בתורה.

הדמות האחרונה בת דורנו שזכתה להסתופף בילדותה בצלו של הבן איש חי, היה רבי יצחק כדורי זצ"ל, זקן המקובלים שנפטר לפני שנים אחדות. הוא סיפר את זיכרונותיו מאחת הדרשות הגדולות. "זה היה מעמד גדול ובין השומעים שררה התרגשות רבה. תחושה של יום הכיפורים ליוותה את השומעים. לאחר תום הדרשה הייתה הרגשה כאילו משיח עומד לבוא מיד. אני זוכר היכן ישבתי בבית הכנסת ואף את מספר הספסל", סיפר הרב כדורי.

 

"כבר בהיותי ילד קטן נהגתי לשבת על מדרגות הבימה של בית הכנסת, עליה היה עומד הבן איש חי ודורש. הילדים היו נוגעים בשולי גלימתו ונושקים לה. מראה הבימה היה מעורר רטט. הבן איש חי היה עומד במרכז הבימה, וסביבו ישבו כ־80 מקובלים, כולם לובשי לבן בוהק. מי שראה מראה זה לא ישכחהו. והפלא הגדול, שקולו של הבן איש חי היה גבוה ביותר וכך שמעו אותו בבירור כל הנאספים, שלעתים מנו יותר מעשרת אלפים איש, ואף ברחוב הסמוך שמעו את הדרשה בבירור, כשבכל אותה עת שוררת במקום דממה מוחלטת ואף התינוקות אינם מייבבים".

לימוד תורה לנשים

על התאמת דרשותיו לקהל השומעים מעיד הרב יוסף חיים בעצמו בהקדמה לספר 'בן איש חיל':

לא נהגתי לדרוש פלפול שקלא וטריא … יען כי הקיבוץ – בן פורת יוסף – קהל רב אשר אין להם ידיעה והשגה בפלפול … ומי ייתן והיה שכך יתנהגו כל הדרשנים העומדים על המשמר בכל אתר ואתר לעזוב את הפלפול בשיטות וסוגיות, ורק יטיפון ויגידון אגדה בדרך פשט וישר … ומשם ייכנסו בדבר הלכה פסוקה להודיע לעמא קדישא את הדרך אשר ילכו בה.

מנהג המקום

בפסיקתו בנושא לימוד תורה לנשים, שמתבססת על מעשי סבתו, ניכר אחד מהעקרונות החוזרים של הרב יוסף חיים בפסיקת ההלכה: ההתחשבות במנהג המקום. פעמים רבות הוא מבקש להימנע מלשנות את המנהג המקומי, אלא אם כן עומד נגד המנהג שיקול הלכתי כבד משקל. הרב יוסף חיים מפגין בכתביו היכרות עם מנהגים שונים של קהילות רבות ומגוונות, על טעמיהן ועל אורח חייהן היומיומי, והוא מייחס למסורות אלה חשיבות וערך רב.

בהתאם לעיקרון זה, ספרי ההלכה שלו מלאים בתיאורים על המתרחש בקהילתו שלו, על תקנות מקומיות שתיקנו סבו ואביו, ועל מנהגים שהוא עצמו חידש. הוא מרבה לתאר הנהגות שונות שלקח על עצמו, וממליץ לקורא לעשות כמוהו. בספר 'בן איש חי' מופיעות המלים "פה עירנו בגדד" עשרות פעמים, והרב יוסף חיים מפרט מנהגים שונים של קהילתו, לפעמים עד כדי דקדוק בדברים הנראים שוליים.

יצירתו הספרותית

הרב יוסף חיים כתב ספרים רבים ביניהם: ספרי שו"ת שקיבצו את תשובותיו לשאלות שנשלחו אליו מכל רחבי תבל, מאמרי הלכה שפרסמו בקביעות בירחון "המאסף" שיצא לאור בירושלים, ביאורים על הגמרא ופיוטים.

ספריו

הרב יוסף חיים כתב למעלה מ-100 חיבורים אך רק 53 מהם יצאו לאור. חיבורים אלו עוסקים בכל מקצועות התורה ומשקפים את ידיעותיו הרבות במדע, ברפואה, באסטרונומיה, בפיזיקה ובכלכלה. כמו כן מתגלה בקיאותו הרבה בספרי פסיקה ספרדיים ואשכנזיים. למרבה הצער, חיבורים רבים נגנבו מביתו לאחר פטירתו בימי השבעה וחלק נשטפו בשיטפון שהציף את בגדאד.

חלק נכבד מספריו הם אסופות שו"ת אשר נשלחו אליו מכל קצוות תבל במגוון גדול של נושאים. המפורסם מבין ספרי השו"ת הוא "רב פעלים" אשר מסודר על פי חלקי השולחן ערוך, ובו היה לו משא ומתן בהלכה עם כמה מגדולי דורו כגון עם בעל שדי חמד (ספר) עם בעל שואל ומשיב רבי חיים פלאג'י ועוד.

הרב יוסף חיים משלב את דברי הקבלה עם פסקי הבית יוסף. כשישנה מחלוקת בין פסקי הבית יוסף ודברי האר"י או הזוהר, הכריע כדברי המקובלים. החמיר במקרים רבים על מנת לצאת ידי כל הדעות בהלכה, עד שנחשב כפוסק המחמיר ביותר בין פוסקי ספרד. אימץ רבות מן החומרות של החיד"א, הרש"ש והאר"י. במחלוקות בין דברי הרש"ש לדברי החיד"א הכריע כרש"ש. לעיתים החמיר כפסקי הרמ"א בניגוד לדעת הבית יוסף ובכך הוא משלב גם פסיקה אשכנזית.

הוא אינו פותח את תשובותיו בדברי ענווה כסגנון של מחברים אחרים, משום שחשש שמתוך ענווה יגיע לגאווה. הקדמתו בכל ספריו נפתחת בדברי שבח לקב"ה שזיכהו ללמוד תורה קדושה, והוא מסיים בגילוי דעת שכל מעשיו הם "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה".

שמות רבים מספריו נקשרים לשמו ותאריו של בניהו בן יהוידע, שר צבאו של שלמה המלך. הסיבה לכך, על פי המסופר, היא, כי בעת ביקורו בארץ ישראל השתטח על קבר בניהו בן יהוידע ובאותו לילה נגלו לו סודות קבלה רבים, וכמו שכתב בעצמו שהוא משורש נשמתו.

את המהדורה הראשונה לחלק מספריו הוציא בעצמו על ידי בתי דפוס בירושלים. מנהגו היה לשלוח את ספריו להדפסה בירושלים ולא לדפוס ליבורנו (דבר שהיה מוזיל באופן משמעותי את עלויות הדפוס), וזאת כדי לתת פרנסה ליהודי ירושלים ולחזק את ידי יהודי היישוב הישן. אחרי פטירתו עסק בנו יעקב בהדפסת ספריו, ולאחר מכן עסק בכך הרב יוסף כצ'ורי.

כיום נערכו מחדש בסדרה בת 24 כרכים בשם אוצרות חיים בהוצאת אהבת שלום בה נערכה משנתו ההגותית לפי נושאים

רשימת ספריו שבדפוס

דרשות ועניינים שונים

אדרת אליהו – דרשות על התורה וההפטרות פרשת השבוע.

אורח חיים – פירוש על הגדה של פסח בדרך הפרד"ס, בתוספת הלכות פסח, ספירת העומר וחג השבועות מכתבי יד.

אות חיים – דרשות עם מעשיות ומשלים בדרך הפרד"ס, לבר מצווה, נישואין ושבע ברכות.

אמרי בינה – דברי אגדה, מוסר וחידות.

בן איש חי (דרשות) – דרשות המסודרות לפי סדר פרשת השבוע. בספר הוא מביא גם כן פרושים על התנ"ך ומסביר אתם על פי הקבלה. בין היתר הוא כתב על יום כיפור ארוך ומקובלי זמננו זיהו זאת כהתייחסות למלחמת יום הכפורים[דרוש מקור].

בניהו-על התורה – פרפראות וחידושים עם מעשיות ומשלים בדרך הפרד"ס, על פרשיות שבוע. יצא לאחרונה מכתב יד.

בן יהוידע-על התורה – דרושים וחידושים על התורה ובסופו רמזים לחנוכה ודרושים לשבת כלה ופירושים חדשים על הירושלמי ובבלי בדרך הפרד"ס. יצא לאחרונה מכתב יד.

בן איש חיל – דרשות לארבע שבתות (שבת שובה, שבת זכור, שבת הגדול ושבת כלה – שבת שלפני חג השבועות) ודרשות על המועדים

ברכת חיים – ביאור בפרד"ס על כל הפטרות השנה.

ברכת הרי"ח, ג"כ – פרשנות על התורה הפטרות ופרקי אבות (כרכים א-ב); דרשות, תשובות, בקשות, גליונות ספרים וליקוטי שמועות (כרך ג). יצאו לאור לאחרונה מכתבי-יד שנתגלו במטה המודיעין העיראקי בשנת תשס"ג (2003).

גדולת חיים – דרשות מעשיות ומשלים, בדרך הפרד"ס, על שבת הגדול. יצא לאחרונה מכתב יד.

דרושי חיים – דרשות עם מעשיות ומשלים, בדרך הפרד"ס, על "שבת כלה". יצא לאחרונה מכתב יד.

חוקי הנשים – מוסר והלכות לנשים. הספר נכתב עבור הנשים בשפת העם, ושמו בערבית הוא "קאנון אל-נסא" (قانون النساء) (הספר קאנון אלנסא באתר הארכיון של יהודי עיראק)

כתר מלכות (הליכות וסגולות) – הנהגות, תפילות, תיקוני תשובה וסגולות לכל ימי השנה.

מים חיים – מוסר והשקפה.

מלאך הברית – דרשות על ברית המילה לפי סדר הפרשיות.

משל ונמשל – משלים ולקחי מוסר, מלוקטים מכל ספריו על ידי הרב בן ציון חזן.

נפלאים מעשיך – מעשיות בעלות מוסר השכל, מלוקטות מספריו.

עוד יוסף חי (דרשות) – על דרך בן איש חי דרשות. הספר בשני חלקים והוא בנוי על פי סדר פרשיות השבוע.

עטרת תפארת – חידושים ושו"ת בקבלה ואגדה. חקירות בעניינים שונים.

שבת מלכתא – דרשות עם מעשיות ומשלים, בדרך הפרד"ס, על "שבת כלה". יצא לאחרונה מכתב יד.

שיח חיים – דרשות, מעשיות ומשלים, בדרך הפרד"ס, על עצירת גשמים וצרות אחרות.

שערי חיים – פירוש לסדר עבודת יום הכיפורים.

שפתי חיים – דרושים לארבע שבתות, שבת שובה, שבת זכור, שבת הגדול, ושבת כלה. יצא לאחרונה מכתב יד.

תשובה מחיים – דרושים וחקירות נפלאות לשבת תשובה. יצא לאחרונה מכתב יד.

הלכה

בן איש חי (הלכות) – הספר שעל שמו הוא נקרא. יצא בשנת תרנ"ט (1899). אחד מספרי ההלכה המשפיעים ביותר על יהדות ספרד. בספר מובאים פסקיו של רבי יוסף חיים, אותם דרש בשבתות במשך שנתיים בבית הכנסת הגדול בבגדד, והספר מסודר לפי סדר הדרשות: שנה ראשונה ושנייה, וכל שנה מחולקת לפרשיות, שבהן נכתבו הרעיונות שדרש בשבת ולאחריהם ההלכות המתקשרות אליהם.

ידי חיים – שו"ת ופסקי הלכה אשר נקבצו מספריו ומכתבי יד שונים שהוא כתב.

עוד יוסף חי (הלכות) – ספר במתכונת הבן איש חי על פרשיות השבוע. הוצא לאור על ידי רבי בן ציון מרדכי חזן בירושלים, לאחר פטירתו של רבי יוסף חיים. בספר חסרות ההלכות על הספרים ויקרא, במדבר ודברים, מלבד פרשיות בודדות, משום שהמחבר שלח את כתבי היד באונייה להוציאם לאור, והאונייה הותקפה על ידי שודדי ים וחלק מכתבי היד אבדו בים.

רב פעלים – שו"ת. הספר בנוי על מתכונת השולחן ערוך והוא בן ארבעה חלקים.

מקבציאל – שו"ת על ארבעת חלקי השו"ע. הספר אבד לאחר פטירתו של הבן איש חי, וחלק ממנו נמצא לאחרונה על ידי הרב יוסף חיים מזרחי, והוא יצא לאור בשנת ה'תשע"ד.

רב ברכות – חידושים ופלפולים בהלכה ושו"ת והלכות ברכות.

תורה לשמה – שו"ת על השו"ע ובקבלה. התשובות בספר חתומות בשם העלום "יחזקאל כחלי". יש הטוענים כי זהו שם עט של רבי יוסף חיים (יחזקאל כחלי בגימטריה יוסף חיים).

משנה ותלמוד

בן יהוידע – ביאורים וחידושים על אגדות התלמוד.

בניהו – ביאורים וחידושים על אגדות התלמוד.

ברכת אבות – פירוש על מסכת אבות.

חסדי אבות – פירוש על מסכת אבות. (הספר באתר הארכיון של יהודי עיראק)

מוסיף חיים – פירושים וחידושים על המשנה.

תנ"ך

אבן שלמה – פירוש למגילת שיר השירים בדרך הרמז והדרש.

אם המלך – דרשות ופירושים על מגילת רות.

דברי חיים – דרשות ופירושים על מגילת קהלת.

חיים והשלום – דרשות ופירושים על תהילים.

נחמת ציון – פירוש על מגילת איכה.

קרן ישועה – פירושים וחידושים על מגילת אסתר.

קבלה

דעת ותבונה – הקדמה ומפתח ללימוד הקבלה.

בניהו – פירוש על תיקוני הזוהר.

תפילות ותיקונים

כתב ותיקן עשרות תפילות למועדים ולזמנים, חלקם קובצו לספרים ומקצתם עוד נתונים בכתב יד:

 

אור זרוע – סדר לימוד על קבר רבי עקיבא וליום פטירתו (יום הכיפורים), הכולל ליקוט מאמריו מספרות חז"ל. שם הספר לקוח מהפסוק "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה". (בתלמוד הירושלמי נהוג לכתוב "עקיבה").

אמונת עתיך – תפילות ותיקונים לכל ימות השנה (מצורף עם ספרו "סדר היום").

הילולא רבא – סדר לימוד ליום פטירתו של התנא רבי שמעון בר יוחאי.

לשון חכמים – בספר זה שמחולק לשני חלקים מביא רבי חיים תפילות לאירועים שונים ולקברי צדיקים ונוסח אמירת לשם ייחוד לפני קיום מצוות, על מנת לעורר את הכוונה לפני המצוה. כמו כן, כולל הספר פירוש לשער הגלגולים מאת רבי חיים ויטאל.

ממלכת כהנים – סדר לימוד לעילוי נשמת יחזקאל הנביא, יהושע הכהן הגדול ועזרא הסופר, שהיו שלושתם כהנים.

מנוחת הנפש – לימוד ליום השבעה, השלושים, השלושים והשנה. תיקון לנפטרים.

משמרת החודש – תפילות, לימוד ותיקון לומר בערב ראש חודש.

סדר היום – תפילות ובקשות מדי יום ביומו (מצורף עם ספרו "תיקון תפילה").

רפואת הנפש – תפילות והנהגות לתיקון פגם הברית.

תיקון ז' באדר – סדר לימוד ליום פטירתו של משה רבנו.

תיקון ה' באב – סדר לימוד ליום פטירתו של האר"י.

תיקון תפילה – הנהגות ישרות, תפילות ותיקוני נוסחאות התפילה על פי האר"י והרש"ש.

קונטרסים שונים

כמו כן כתב רבי יוסף חיים קונטרסים שונים שחלקן נדפסו בספריו.

חוט המשולש – שו"ת בקבלה (נדפס בספרו "עוד יוסף חי" – הלכות).

חקרי לב – חקירות נפלאות בעניינים שונים. (נדפס בספרו "אמרי בינה").

מראות יחזקאל – על יחזקאל הנביא וקברו (נדפס בספרו "עוד יוסף חי" – דרשות).

נווה צדיקים – דרשות והספדים על חכמים וצדיקים שנפטרו בדורו (נדפס בספרו "בן איש חיל").

סוד ישרים – שו"ת בקבלה (נדפס בספרו "רב פעלים" וב"תורה לשמה").

שני אליהו – דרשות וחקירות בהלכה (נדפס בספרו "בן איש חיל").

ועוד קונטרסים וספרים קטנים ואלו הם: בית תפילה, ברכת האילנות, דועא אל נסא, חזורייאת ותפסירהום, ממלכת כוהנים, סדר הקפות לשמחת תורה, שובי שובי השולמית, שנה חדשה, ותפילת בית העלמין.

פיוטיו

הרב יוסף חיים כתב למעלה מ-200 פיוטים וידועים לנו כ-50 מהם והיתר מצויים בכתב יד.

פיוטיו עוסקים במעגל השנה, אישים מהתנ"ך והתלמוד, ארץ ישראל, כנסת ישראל, גאולה, חינוך ומוסר.

פיוטיו נדפסו בסידורים ומחזורים לקהילת בבל, בהקדמות או סופי ספריו וכן בספרי פזמונים שיצאו לאור בבגדד, ארץ ישראל והודו.

פיוטו הידוע ביותר הוא "ואמרתם כה לחי" לכבודו של רבי שמעון בר יוחאי, פיוט זה נכתב בארץ ישראל בשנת ה'תרכ"ט (1869) בציונו של הרשב"י והתפרסם והתקבל בכל קהילות ישראל.

אסופה של 30 משיריו נדפסה ב"מן הגנזים", חלק ג, בהוצאת אהבת שלום.

לרגל יומא דהילולא אוסף של שירים ופיוטים משירתו של מורנו יוסף חיים מבגדאד בעל הבן איש חי לחצו כאן

ההקדמה לספרו החשוב 'בן איש חי' מאפשרת לחוש משהו מעולמו הפנימי של הרב יוסף חיים, שגרם לו להתמסר באופן כה מלא לחידוש בתורה, בהלכה, באגדה ובקבלה. בבחירתו לצטט בהקדמה את הדברים המרגשים המיוחסים לרשב"י בספר הזוהר (שנהיו מפורסמים עתה בזכות אביתר בנאי שהלחין ושר אותם) הוא מבטא את אהבת חייו הגדולה לתורה:

אורייתא אורייתא, נהירו דכל עלמין, כמה ימין ונחלין ומקורין ומבועין מתפשטין מינך לכל סטרא … אורייתא אורייתא, מה אימא לגבך, אילת אהבים ויעלת חן, עילא ותתא רחימין דילך.

ובתרגום: תורה תורה, אור כל העולמים, כמה ימים ונחלים ומקורים ומבועים מתפשטים ממך לכל צד … תורה תורה, מה אומר עלייך, איילת אהבים ויעלת חן, למעלה ולמטה האוהבים שלך.

והרב יוסף חיים ממשיך ומפייט בארמית זוהרית אך במלותיו שלו:

אורייתא אורייתא, כמה חביבין אינון מלין דילך … אורייתא אורייתא, הא אהבה ורשפין דשלהובא דליבא אבתרך, יהא רעווא דתהוי אנת חקוקה בליבן … דעתך עלן אורייתא קדישתא, ודעתן עלך אורייתא קדישתא, לא נתנשי מינך ולא תתנשי מינן, לא בעלמא דין ולא בעלמא דאתי.

ובתרגום: תורה תורה, כמה אהובות אלה המלים שלך … תורה תורה, הרי אהבה ורשפי שלהבת הלב אחרייך, יהי רצון שתהיה את חקוקה בלבנו … דעתך עלינו תורה קדושה ודעתנו עלייך תורה קדושה, לא נשתכח ממך ולא תשתכחי מאתנו, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא.

אוצרות במרתף המודיעין העיראקי

דרישת שלום עדכנית מאוצרות הבן איש חי התגלתה לפני כעשור במרתפי המודיעין העיראקי, עם כיבוש המדינה והפלת משטר סדאם חוסיין על ידי צבא ארצות הברית. במקום נמצאו כאלפיים ושבע מאות ספרים במצב ירוד ביותר וגם עשרות אלפי מסמכים שנשדדו מהקהילה היהודית. לאחר בדיקה מקצועית והשוואה לכתבי יד אחרים, זוהו חלקם כדפים בכתב ידו של הבן איש חי. הדפים הכתובים באותיות עבריות בשפה הערבית (כדוגמת האידיש והלאדינו), מכילים יותר ממאתיים עמודים, חלקם מהווים טיוטות של ספרים שכבר פורסמו וחלקם כוללים ככל הנראה דרשות לא מוכרות על פרשת השבוע. ספרי תורה אחרים מבגדד שנמכרו על ידי סוחרי עתיקות ערבים, עשו את דרכם לארץ הקודש והגיעו לבתי כנסת שונים של כוחות הביטחון.

 

הרב שמואל אליהו מספר כי אביו זצ"ל ששמע על הגעת הספרים העתיקים מעיראק, אמר כי בבית הכנסת הגדול בבגדד היה ספר תורה שנכתב על ידי הבן איש חי בעצמו, וכי חתימתו מופיעה בגב העמודה האחרונה של הספר. "אחרי הרבה חיפושים גילינו שהספר מצא את דרכו באופן פלאי דווקא לבית הכנסת של 'המוסד'. עוזר שר הדתות תיאם ביקור מיוחד עבור הרב מרדכי אליהו זצ"ל בבית הכנסת שבבסיס המוסד. כשהרב פתח את הספר, וגילה את החתימה של ה"בן איש חי" שנמצאת מאחורי הקלף, הוא פרש הצדה והחל לבכות, וכל הנוכחים במעמד, כולל ראש המוסד עצמו, מחו את דמעותיהם".

איגרות אישיות שכתב הבן איש חי

(שיצאו לאור בספר 'נחלת אבות: אסופת גנזים מבית משפחת ששון', חלקן בתרגום מערבית-יהודית) מאפשרות להציץ גם על יחסו הייחודי לילדים ולנשים, ותוך כדי כך גם לחשוף טפח מעולמו האישי יותר. הרב יוסף חיים עמד בקשרי ידידות עם בני משפחת ששון, מעשירי יהודי בגדד שעסקו במסחר, ומכתביו לסלימאן ופרחה ששון, הורי המשפחה, עוסקים בענייני מסחר, הלכה וידידות. לאחר פטירת סלימאן המשיך הרב יוסף חיים להתכתב עם פרחה ששון, בין השאר בענייני הלכה, תפילות ולימוד.

בין המכתבים ניתן למצוא איגרת ששלח הרב יוסף חיים לדוד ששון, בנם של פרחה וסלימאן, בהיותו בן חמש. למרות שהיה עסוק כל ימיו בלימוד ועיון, מצא את הזמן להתכתב עם הילד הרך, ולהסביר לו כמה חשוב שישקיע בלימודיו, שיתחבר לילדים הטובים שלומדים אתו, ושישמע בקול הוריו. כאשר הגיע דוד ששון לגיל מצוות, שלחו הוריו לרב יוסף חיים איגרת על המאורע, ותשובתו מגלה את רגישותו ואת אהבתו לזוג ששון: "מכתבכם היקר הגיע ביום שבת קודש ושמחתי בו מאוד, ושתיתי כוס משקה על אהבתכם ועל השמחה, והתפללתי בשקט. יהי רצון שמה שבא בפי יתקבל".

כאמור, הרב יוסף חיים התכתב גם עם פרחה, בין השאר בענייני הלכה, עובדה שראויה לציון כשלעצמה. אך יתרה מזאת, הוא ראה בפרחה תלמידת חכמים, ובאחד המכתבים ששלח אליה בעת שהותה בלונדון התעניין בתוכן שיעורי הגמרא הניתנים בעיר:

לפני שנתיים הובן מעיתון לונדון שהחכם באשי של לונדון, הרב אדלר הי"ו, רגיל לדרוש בשבת הגדול, ויכתוב בעיתון את הסוגיה שהולך לדרוש, כדי שיראו אותה קודם ויבינו הדברים שיאמר בה. ואת המכובדת הלכת לדרוש שלו, והבאת אתך גמרא כדי שתביני מה ידרוש בה. רוצה אני לדעת האם ייתכן שאנשי לונדון מבינים פלפול של גמרא, ואם ניתן למצוא בה חכמים. אם שלושה רבעים מהם ריקים, לא כדאי לרב לדרוש בגלל שלושה אנשים. מבקש אני שתודיעי לי על שאלתי בפרוטרוט.

גם בכתביו ההלכתיים של הרב יוסף חיים ניתן למצוא יחס מעודד ללימוד תורה של נשים. הוא אמנם פוסק – במענה לשאלה שנשלחה אליו – שאל לנשים להגיד תיקון חצות "אף על פי שהן נשים חכמניות ולמדניות, ודרכן ללמוד תהילים בכל יום, וגם יש להן לימוד קבוע", כנראה בשל העובדה שמדובר בתיקון קבלי יותר מאשר בלימוד; אך לגבי לימוד הוא פוסק: "בתורה שבעל פה אין קפידה, וכן מנהג הנשים בביתנו שעומדים באשמורת קודם עלות השחר, ואין אומרות תיקון חצות, אלא לומדות פתיחת אליהו זכור לטוב, וקצת לימוד כיוצא בזה, וזקנתי תנצב"ה הייתה לומדת י"ח פרקי משנה". גם לגבי לימוד בליל הושענא רבה הוא כותב שהנשים "נעורות ולומדות משנה תורה ותהילים, והתפילות של כורתי ברית, כי אנחנו יושבים ולומדים בתוך הסוכה שבחצר, והן יושבות למעלה באכסדרה אשר עומדת לפני הסוכה, ולומדות עמנו בפני עצמן". מדברים אלה עולה מסורת שנשים לומדות תורה ומשנה, ואומרות קטעי זוהר ותפילות קבליות.

אולם גם לאור הדברים האלה לא ניתן לייחס לרב יוסף חיים תודעה פמיניסטית או שוויונית מודרנית. כמי שנטוע עמוק בעולם המסורת, ובהתאם לתרבות שבה פעל, משקפים כתביו יחס שמרני לנשים ולמעמדן. בהקשר זה כדאי להזכיר את ספר ההדרכה והמוסר שלו 'קאנון אל נסא' – 'חוקי הנשים' – הספר היחיד שלא כתב בעברית אלא בלשון הערבית-יהודית העממית. עצם המחשבה לכתוב ספר המוקדש כולו לנשים, בשפה נגישה שבה תוכלנה לקוראו, אופיינית לרב יוסף חיים ומעידה על רצונו לפנות גם לקהל זה; אך תכניו של הספר משקפים את הסדר הישן והפטריארכלי של העולם המסורתי.

בכתב העת התורני 'המאסף' פרסם העורך בן ציון אברהם קואינקה דברים הראויים לסיכום סיפור חייו של הרב יוסף חיים:

כאשר הייתי בבגדד זכיתי לחזות בנועם פניו הבהירים והשמחים, ולהסתופף בצל קורתו ותורתו ולהשתעשע בנועם חכמתו. עשר שנים ויותר הנה עברו מהזמן ההוא, ועוד הנה תמונתו היקרה כמו חי נצבת לפניי, עוד מצלצל באוזניי מדברו היפה וזיו פניו המאירים לוקחים את לבבי.

מורשתו של הרב יוסף חיים עודנה חיה ונוכחת עד היום בפן האישי והציבורי הלכתי. דמותו ממשיכה להיות נערצת על יוצאי קהילות המזרח, ובעיקר על יהודי בבל, והיא מייצגת בעיני רבים את יהדות המזרח בתפארתה התרבותית, הדתית והחומרית. ניתן לראות את תמונתו תלויה בבתים רבים של יהודים בני עדות המזרח, וכן בבתי עסק, בבתי כנסת ובבתי מדרשות.

גם מורשתו ההלכתית נותרה דומיננטית עבור יהודי בבל, וספרו 'בן איש חי' נחשב עד היום כמעין 'שולחן ערוך' של יוצאי בבל ושל קהילות מזרחיות רבות אחרות. עם זאת, בעשורים האחרונים נתגלע מתח בין מורשת זו לבין מפעלו של הרב עובדיה יוסף, שמבקש לאחד את דפוסי ההלכה והמנהג כשיטת השולחן ערוך. ראשית דרכו הציבורית של הרב עובדיה התגלמה במחלוקותיו על הבן איש חי ופסיקתו הקבלית, והעדפת פסקי השולחן ערוך המקלים יותר. לעומתו, מייצג כיום הרב מרדכי אליהו את הקוטב ששואף לשמר את המנהגים השונים של קהילות בבל, ובפסיקתו, ההולכת בעקבות הבן איש חי, משולב עולם הקבלה באופן מוצהר.

על הדומיננטיות של מורשת הרב יוסף חיים תעיד העובדה שספריו הנפוצים נדפסים שוב ושוב במהדורות שונות, במקביל למפעל הוצאה לאור של כתביו הרבים שלא נדפסו מעולם ונמצאים עדיין בכתבי יד.

 

זכותו תגן עלינו

הדליקו נר לכבוד ולעילוי נשמתו של הצדיק הגאון חכם יוסף חיים(בן איש חי)בן מזל טוב זיע"א

ובעז"ה תזכו לישועות אמן.

תמונות נלקחו מויקיפדיה תיעוד מרשתות חברתיות. שימוש לפי סעיף 27 א' לחוק זכיות יוצרים לפניות:office@moreshet-maran.com

מגוון ספרים חדשים בחנות שלנו מורשת מרן שופס. רכשו כעת!

למוצרים נוספים לחצו כאן

לרגל יומא דהילולא אוסף של שירים ופיוטים משירתו של מורנו יוסף חיים מבגדאד בעל הבן איש חי


לכתבה על תולדות חייו ומורשתו של רבנו יוסף חיים זיע"א לחצו כאן

 אהבתו הגדולה לארץ וגעגועיו אליה מבוטאים בעוצמה רבה בפיוט אחד מתוך העשרות הרבות שכתב:\

אֶל הָאָרֶץ חֶמְדָּה טוֹבָה, אַךְ אַךְ אַךְ, מִי יַעֲלֵנִי;

כִּי אֲנִי חוֹלַת אַהֲבָה, אַךְ אַךְ אַךְ, מִי יִרְפָּאֵנִי.

בִּקַּשְׁתִּי אֶת בֵּית חֶמְדָּתִי, אַךְ אַךְ אַךְ, הוּא כַּרְמִי שֶׁלִּי;

וְאָנֹכִי לוֹ נִכְסַפְתִּי, אַךְ אַךְ אַךְ, יוֹמִי וְלֵילִי.

הַדְרַת עִיר יְרוּשָׁלַיִם, אַךְ אַךְ אַךְ, נַפְשִׁי נִכְסְפָה;

מִי יִתֵּן לִי כְנָפַיִם, אַךְ אַךְ אַךְ, בָּהֶם אָעוּפָה.

וְאֶתְעַלֵּס בָּאֲהָבִים, אַךְ אַךְ אַךְ, עִם חֶמְדַּת לִבִּי;

אֲהַלְּלוֹ בְּתוֹךְ רַבִּים, אַךְ אַךְ אַךְ, בְּאֶרֶץ צְבִי.

ואמרתם כה לחי – פיוט לכבודו של רבי שמעון בר יוחאי, מושר בכל קהילות ישראל.

וַאֲמַרְתֶּם כֹּה לֶחָי, רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר-יוֹחָאי:

אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא, אַשְׁרֵי עַיִן רָאַתְהוּ,

לֵב חָכָם יַשְׂכִּיל פִּיהוּ, אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחָאי:

בָּרוּךְ הוּא מִפִּי עֶלְיוֹן, קָדוֹשׁ הוּא מֵהֵרָיוֹן,

מְאוֹר גָּלִיל הָעֶלְיוֹן, אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחָאי:

גִּבּוֹר וְאִישׁ מִלְחָמָה, בְּדַת תּוֹרָה תְּמִימָה,

מָלֵא מַדָּע וְחָכְמָה, אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחָאי:

דָרַשׁ כָּל תַּעֲלוּמוֹת, בְּעֹז וְתַעֲצוּמוֹת,

עָלָה מַעֲלוֹת רָמוֹת, אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחַאי:

הוּחְבָּא בְּתוֹךְ מְעָרָה, מִפְּנֵי הַגְּזֵרָה,

שָׁם לָמַד סִתְרֵי תוֹרָה, אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחַאי:

וְשָׁם נִבְרָא מַעְיָן לוֹ, וְחָרוּב לְמַאֲכָלוֹ,

מַה טוֹב חֶלְקוֹ וְחֶבְלוֹ, אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחַאי:

זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה, דֵין רֵיכָא וּבַר רֵיכָא,

זִכָּה רַבִּים וְזָכָה, אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחַאי.

חִדֵּשׁ כַּמָּה הֲלָכוֹת, הֵם בַּמִּשְׁנָה עֲרוּכוֹת,

זֶה הַמַּרְגִּיז מַמְלָכוֹת, אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחַאי:

טִהֵר אֶת עִיר טְבֶרְיָה, עָשָׂה אוֹתָהּ נְקִיָּה,

הוֹדוּ לוֹ מִשְּׁמַיָּא, אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחָאי:

יָדַע כָּל הַנִּסְתָּרוֹת, דְּבָרָיו עוֹשִׂים פֵּרוֹת.

בִּטֵּל כַּמָּה גְּזֵרוֹת, אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחָאי:

כָּל-יָמָיו אֲשֶׁר חַיָּה, אוֹת הַקֶּשֶׁת לֹא נִהְיָה.

כִּי הוּא אוֹת עוֹלָם הָיָה, אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחָאי:

לְכָל-יִשְׂרָאֵל הֵאִיר בְּסוֹד תּוֹרַת הַבָּהִיר,

כְּאוֹר הַחַמָּה מַזְהִיר, אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחָאי:

מָקוֹם בָּחַר בִּשְׁמַיָא, עִם הַנָּבִיא אֲחִיָּה.

זֶה מִבְּנֵי עֲלִיָּה, אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחָאי:

נֶחְמָד מְאֹד לְמַעְלָה, זָכָה לִיקָר וּגְדֻלָּה.

כֶּתֶר עֶלְיוֹן לוֹ נִגְלָה, אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחָאי:

סִינַי סִינַי לוֹ נִקְרָא, אֲרִי שֶׁבַּחֲבוּרָה.

מִמֶּנּוּ תֵּצֵא תּוֹרָה, אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחָאי:

עָשָׂה שִׁבְעִים תִּקּוּנִים, יְקָרִים מִפְּנִינִים.

בָּם תִּקֵּן הָעֶלְיוֹנִים. אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחָאי:

פָּתַח אֶת פִּיו בְּחָכְמָה, הוֹצִיא אוֹר תַּעֲלוּמָה,

תִּקֵּן זָהֳרֵי חַמָּה, אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחָאי:

צַדִּיק יְסוֹד הָעוֹלָם, גִּלָּה מִדְרָשׁ הַנֶעְלָם.

יָכוֹל לִפְטוֹר הָעוֹלָם, אֲדוֹנֵינוּ בַּר יוֹחָאי.

קוֹלוֹ זִמֵּר עָרִיצִים, וְהִכְרִית אֶת הַקּוֹצִים,

וְהִצִּיל הַלְּחוּצִים, אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחָאי:

רָאָה פָּנָיו מְאִירִים, בְּשִׁבְתוֹ עִם חֲבֵרִים.

עֵת גִּלָּה סוֹד נִסְתָּרִים, אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחָאי:

שָׁלוֹם רַב עַל מִשְׁכָּבוֹ, מַה-יָּפְיוֹ וּמַה-טּוּבוֹ.

דּוֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ, אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחָאי:

תּוֹרָתוֹ מָגֵן לָנוּ, הִיא מְאִירַת עֵינֵינוּ,

הוּא יַמְלִיץ טוֹב עָלֵינוּ, אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחָאי:

אז ירנן – פיוט לט"ו בשבט, מושר בקרב יהדות בבל ומרוקו.

אָז יְרַנֵּן עֵץ הַיְעָרִים לִפְנֵי אֵל אַדִּיר אַדִּירִים

יָעִיר זְמִירוֹת וְשִׁירִים אָשִׁיר שִׁיר חָדָשׁ

יִתְפָּאַר אֵל חַי צוּרֵנוּ וּשְׁמוֹ יִתְקַדָּשׁ

 

בָּרוּךְ אֵל שׁוֹכֵן עֲרָבוֹת הַבּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת

וּבָרָא אִילָנוֹת טוֹבוֹת אָשִׁיר שִׁיר חָדָשׁ

יִתְפָּאַר אֵל חַי צוּרֵנוּ וּשְׁמוֹ יִתְקַדָּשׁ

 

רָם אֵל בִּשְׁמֵי מְעוֹנִים בָּרוּךְ מְבָרֵךְ הַשָּׁנִים

מַצְמִיחַ עִנְּבֵי גְפָנִים אָשִׁיר שִׁיר חָדָשׁ

יִתְפָּאַר אֵל חַי צוּרֵנוּ וּשְׁמוֹ יִתְקַדָּשׁ

 

כַּבְּדוּ אֵל בָּאוּרִים הִגְדִּיל עֲנָפִים וּזְמִירִים

וּבָרָא זֵיתִים וּתְמָרִים אָשִׁיר שִׁיר חָדָשׁ

יִתְפָּאַר אֵל חַי צוּרֵנוּ וּשְׁמוֹ יִתְקַדָּשׁ

 

יִתְבָּרַךְ חַי דָּר מְעוֹנָה מַצְמִיחַ פְּרִי תְּאֵנָה

נוֹדֶה לוֹ בְּשִׁיר וּרְנָנָה אָשִׁיר שִׁיר חָדָשׁ

יִתְפָּאַר אֵל חַי צוּרֵנוּ וּשְׁמוֹ יִתְקַדָּשׁ

 

הַלְּלוּ אֵל חַי בִּזְמִירוֹת הַמַּגְדִּיל עַל מֵי נְהָרוֹת

רִמּוֹנִים וּמִינֵי פֵרוֹת אָשִׁיר שִׁיר חָדָשׁ

יִתְפָּאַר אֵל חַי צוּרֵנוּ וּשְׁמוֹ יִתְקַדָּשׁ

 

חִזְקוּ לְבָבוֹת שׁוֹבֵבוֹת שִׂמְחוּ בָּנִים עִם הָאָבוֹת

כֹּה נִזְכֶּה לְשָׁנִים רַבּוֹת אָשִׁיר שִׁיר חָדָשׁ

יִתְפָּאַר אֵל חַי צוּרֵנוּ וּשְׁמוֹ יִתְקַדָּשׁ

בואי כלה – פיוט לשבועות, מושר בקרב יהדות בבל.

בּוֹאִי כַּלָּה בּוֹאִי כַּלָּה בּוֹאִי כַּלָּה הַכְּלוּלָה

 

אֵשֶׁת חַיִל מַה טּוֹב סַחְרָהּ לֹא יִכְבֶּה בַּלַּיְלָה נֵרָהּ

רָחוֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ נוֹדַע בַּשְּׁעָרִים בַּעְלָהּ

בּוֹאִי כַּלָּה בּוֹאִי כַּלָּה בּוֹאִי כַּלָּה הַכְּלוּלָה

 

לֶחֶם עַצְלוּת לֹא תֹאכַלְנָה תּוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ

גַּם אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד בִּשְׂמֹאלָהּ

בּוֹאִי כַּלָּה בּוֹאִי כַּלָּה בּוֹאִי כַּלָּה הַכְּלוּלָה

 

יְמִינָהּ מְאֹד רוֹמֵמָה וּפִיהָ פָּתְחָה בְּחָכְמָה

גַּם מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ מְאֹד בָּטַח בָּהּ לֵב בַּעְלָהּ

בּוֹאִי כַּלָּה בּוֹאִי כַּלָּה בּוֹאִי כַּלָּה הַכְּלוּלָה

 

הַלְּלוּהָ בַּשְּׁעָרִים הַזְּקֵנִים עִם נְעָרִים

לַמְּלָכִים וְלַשָּׂרִים תִּתֵּן מַלְכוּת וּמֶמְשָׁלָה

בּוֹאִי כַּלָּה בּוֹאִי כַּלָּה בּוֹאִי כַּלָּה הַכְּלוּלָה

 

וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן הִיא חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן

קוֹרֵא בָהּ יִשְׂמַח וְיָרוֹן עַל לוֹמְדֶיהָ חֵן מַעֲלָה

בּוֹאִי כַּלָּה בּוֹאִי כַּלָּה בּוֹאִי כַּלָּה הַכְּלוּלָה

 

חֶמְדָּה גְּנוּזָה בַּמְּרוֹמִים קְנוּיָה רֵאשִׁית עוֹלָמִים

הִנְחִילָהּ אֵל לְעַם תָּמִים כְּבוֹדוֹ עַל סִינַי נִגְלָה

בּוֹאִי כַּלָּה בּוֹאִי כַּלָּה בּוֹאִי כַּלָּה הַכְּלוּלָה

 

יָרַד בָּאֵשׁ וַעֲנָנִים לְדַבֵּר עִם עַם נְבוֹנִים

יִשְׂרָאֵל כְּאֶחָד חוֹנִים לְקַבֵּל דָּת אֵל בְּגִילָה

בּוֹאִי כַּלָּה בּוֹאִי כַּלָּה בּוֹאִי כַּלָּה הַכְּלוּלָה

 

חַכְמֵי לֵבָב גִּבּוֹרֶיהָ הֵמָּה תָּמִיד שׁוֹחֲרֶיהָ

לָהֶם נִגְלוּ סְתָרֶיהָ נְתָנָהּ לָהֶם נַחֲלָה

בּוֹאִי כַּלָּה בּוֹאִי כַּלָּה בּוֹאִי כַּלָּה הַכְּלוּלָה

 

זַכָּה וּבָרָה וּטְהוֹרָה מִכָּל פְּנִינִים יְקָרָה

הִיא בְרֹאשׁ הוֹמִיּוֹת תִּקְרָא וּבָרְחוֹבוֹת תִּתֵּן קוֹלָהּ

בּוֹאִי כַּלָּה בּוֹאִי כַּלָּה בּוֹאִי כַּלָּה הַכְּלוּלָה

 

קוֹל מְבַשֵּׂר חִישׁ נִשְׁמְעָה יְבַשֵּׂר שָׁלוֹם וִישׁוּעָה

חִישׁ בְּטוּב בֵּיתְךָ נִשְׂבְּעָה בְּעוֹז חֶדְוָה וְצָהֳלָה

בּוֹאִי כַּלָּה בּוֹאִי כַּלָּה בּוֹאִי כַּלָּה הַכְּלוּלָה

על בית זה ויושבהו – פיוט שמושר בחנוכת הבית.

עַל בַּיִת זֶה וְיוֹשְׁבֵיהוּ תִּהְיֶה בִּרְכַּת אֵלִיָּהוּ

 

אֵלִיָּהוּ בַּעַל הָאוֹת

מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת

זָכָה וְעָשָׂה נִפְלָאוֹת

אַשְׁרֵי הָעַיִן רָאַתְהוּ

עַל בַּיִת זֶה וְיוֹשְׁבֵיהוּ תִּהְיֶה בִּרְכַּת אֵלִיָּהוּ

 

לָבַשׁ קִנְאָה בְּתוֹךְ עַמּוֹ

וְהָיָה ה' עִמּוֹ

זָכָה וְלָקַח לְעַצְמוֹ

נֶפֶשׁ נָדָב וַאֲבִיהוּא

עַל בַּיִת זֶה וְיוֹשְׁבֵיהוּ תִּהְיֶה בִּרְכַּת אֵלִיָּהוּ

 

יָדָיו רַב לוֹ בְּקִנְאָתוֹ

נָתַן לוֹ הָאֵל בְּרִיתוֹ

הַחַיִּים וְשָׁלוֹם אִתּוֹ

רוּחַ ה' תַּנְחֵהוּ

עַל בַּיִת זֶה וְיוֹשְׁבֵיהוּ תִּהְיֶה בִּרְכַּת אֵלִיָּהוּ

 

הוּא בְאַרְבַּע עֲפִיפָתוֹ

וּבִשְׁמֵי מְרוֹמִים בֵּיתוֹ

אַשְׁרֵי אִישׁ יִזְכֶּה לִרְאוֹתוֹ

וְיִלְמוֹד תּוֹרָה מִפִּיהוּ

עַל בַּיִת זֶה וְיוֹשְׁבֵיהוּ תִּהְיֶה בִּרְכַּת אֵלִיָּהוּ

 

וְאַשְׁרֵי נוֹתֵן לוֹ שָׁלוֹם

וְהוּא מַחֲזִיר לוֹ שָׁלוֹם

הַלְוַאי נִרְאֵהוּ בַחֲלוֹם

וְנִשְׂבַּע מֵאוֹר פָּנֵיהוּ

עַל בַּיִת זֶה וְיוֹשְׁבֵיהוּ תִּהְיֶה בִּרְכַּת אֵלִיָּהוּ

 

חַי וְקַיָּם בְּעֹז וָאֵל

יַמְלִיץ טוֹב בְּעַד יִשְׂרָאֵל

וְחִישׁ יָבֹא עִם הַגּוֹאֵל

נָאווּ עַל הָרִים רַגְלֵהוּ

עַל בַּיִת זֶה וְיוֹשְׁבֵיהוּ תִּהְיֶה בִּרְכַּת אֵלִיָּהוּ

 

זְכוּתוֹ יָגֵן עָלֵינוּ

הוּא יִכְתֹּב זָכִיּוֹתֵינוּ

בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּתֵנוּ

בְּעֵץ הַחַיִּים יוֹשֵׁב הוּא

עַל בַּיִת זֶה וְיוֹשְׁבֵיהוּ תִּהְיֶה בִּרְכַּת אֵלִיָּהוּ

 

קוֹל אֵלִיָּהוּ יַשְׁמִיעַ

שָׁלוֹם וִישׁוּעָה יַזְרִיעַ

כִּי עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ

נָחָה רוּחַ אֵלִיָּהוּ

עַל בַּיִת זֶה וְיוֹשְׁבֵיהוּ תִּהְיֶה בִּרְכַּת אֵלִיָּהוּ

כירי רם – פיוט לשמחת תורה, מושר בקרב יהודי בבל ומקובלי ארץ ישראל, ידוע כי כאשר מוחאים כף בפיוט זה ניתן להמתיק את מידת הדין.

כִּירִי רָם כִּירִי רָם עַל יַד מֹשֶׁה בֶּן עַמְרָם

כִּירִי רָם כִּירִי רָם עַל יַד מֹשֶׁה בֶּן עַמְרָם

 

כִּירִי רָם כִּירִי רָם עַל יַד מֹשֶׁה בֶּן עַמְרָם

כִּירִי רָם כִּירִי רָם עַל יַד מֹשֶׁה בֶּן עַמְרָם

 

זֶה אֲרוֹן הַבְּרִית הַכָּתוּב אֲשּׁוּרִית

אֶת אוֹיְבֵינוּ יַכְרִית בִּזְכוּת מֹשֶׁה בֶּן עַמְרָם

 

כִּירִי רָם כִּירִי רָם עַל יַד מֹשֶׁה בֶּן עַמְרָם

כִּירִי רָם כִּירִי רָם עַל יַד מֹשֶׁה בֶּן עַמְרָם

 

זֶה הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ מָצוּי לְכָל דּוֹרְשׁוֹ

חִישׁ נִשְׁמַע פֵּרוּשׁוֹ מִפִּי מֹשֶׁה בֶּן עַמְרָם

 

כִּירִי רָם כִּירִי רָם עַל יַד מֹשֶׁה בֶּן עַמְרָם

כִּירִי רָם כִּירִי רָם עַל יַד מֹשֶׁה בֶּן עַמְרָם

 

זֶה בָּהִיר כַּחַמָּה אֲמִירָה נְעִימָה

נִתַּן מִשָּׁמַיְמָה לְיַד מֹשֶׁה בֶּן עַמְרָם

 

כִּירִי רָם כִּירִי רָם עַל יַד מֹשֶׁה בֶּן עַמְרָם

כִּירִי רָם כִּירִי רָם עַל יַד מֹשֶׁה בֶּן עַמְרָם

 

זֶה הָאוֹר הַבָּהִיר לְיִשְׂרָאֵל הִזְהִיר

וְאוֹר זֶה הוּא הִנְהִיר פְּנֵי מֹשֶׁה בֶּן עַמְרָם

 

כִּירִי רָם כִּירִי רָם עַל יַד מֹשֶׁה בֶּן עַמְרָם

כִּירִי רָם כִּירִי רָם עַל יַד מֹשֶׁה בֶּן עַמְרָם

 

זֶה חֶמְדָה יְקָרָה חָכְמָה מְפוֹאָרָה

וְהִנֵּה הוּא נִקְרָא עַל שֵׁם מֹשֶׁה בֶּן עַמְרָם

 

כִּירִי רָם כִּירִי רָם עַל יַד מֹשֶׁה בֶּן עַמְרָם.

כִּירִי רָם כִּירִי רָם עַל יַד מֹשֶׁה בֶּן עַמְרָם.

 

זֶה מְאוֹר הָעוֹלָם הַמְּחַיֶּה אֶת כּוּלָּם

מִשְּׁבִיל הַנֶּעֱלָם קִבֵּל מֹשֶׁה בֶּן עַמְרָם

 

כִּירִי רָם כִּירִי רָם עַל יַד מֹשֶׁה בֶּן עַמְרָם

כִּירִי רָם כִּירִי רָם עַל יַד מֹשֶׁה בֶּן עַמְרָם

 

זֶה לֶחֶם חֲכָמִים אֲשֶׁר בּוֹ לוֹחֲמִים

דְּבָרָיו חֲתוּמִים בְּיַד מֹשֶׁה בֶּן עַמְרָם

 

כִּירִי רָם כִּירִי רָם עַל יַד מֹשֶׁה בֶּן עַמְרָם

כִּירִי רָם כִּירִי רָם עַל יַד מֹשֶׁה בֶּן עַמְרָם

 

נְתָנַנִּי בַמִּדְבָּר הָיָה לִבִּי חֲמַרְמָר

וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר

 

כִּירִי רָם כִּירִי רָם עַל יַד מֹשֶׁה בֶּן עַמְרָם

כִּירִי רָם כִּירִי רָם עַל יַד מֹשֶׁה בֶּן עַמְרָם

 

נְתָנַנִּי בַמִּדְבָּר הָיָה לִבִּי חֲמַרְמָר

וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר

 

הַלְלוּיָהּ הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי ה'

הַלְלוּיָהּ הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי ה'

הַלְלוּיָהּ הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי ה'

הַלְלוּיָהּ הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי ה'

 

הַלְלוּ אַדִּיר אַדִּירִים אַדִּיר וּמְהוּלָּל ה'

הַלְלוּיָהּ הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי ה'

 

הַלְלוּ בָּרוּךְ בְּרוּכִים בָּרוּךְ וּמְהוּלָּל ה'

הַלְלוּיָהּ הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי ה'

 

הַלְלוּ גָדוֹל גְּדוֹלִים גָּדוֹל וּמְהוּלָּל ה'

הַלְלוּיָהּ הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי ה'

 

הַלְלוּ דָגוּל דְּגוּלִים דָּגוּל וּמְהוּלָּל ה'

הַלְלוּיָהּ הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי ה'

 

הַלְלוּיָהּ הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי ה'

הַלְלוּיָהּ הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי ה'

 

נְתָנַנִּי בַמִּדְבָּר הָיָה לִבִּי חֲמַרְמָר

וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר

 

כִּירִי רָם כִּירִי רָם עַל יַד מֹשֶׁה בֶּן עַמְרָם

כִּירִי רָם כִּירִי רָם עַל יַד מֹשֶׁה בֶּן עַמְרָם

 

זֶה הוּא אוֹר עֵינֵינוּ יְדִידוּת נַפְשֵׁנוּ

וְהוּא נִתָּן לָנוּ עַל יַד מֹשֶׁה בֶּן עַמְרָם

 

כִּירִי רָם כִּירִי רָם עַל יַד מֹשֶׁה בֶּן עַמְרָם

כִּירִי רָם כִּירִי רָם עַל יַד מֹשֶׁה בֶּן עַמְרָם

 

כִּירִי רָם כִּירִי רָם עַל יַד מֹשֶׁה בֶּן עַמְרָם

כִּירִי רָם כִּירִי רָם עַל יַד מֹשֶׁה בֶּן עַמְרָם

שמחו נא – פיוט ברכת הלבנה, מושר בקרב כל יהודי המזרח.

שִׂמְחוּ נָא שִׂמְחוּ נָא בְּשִׂמְחַת הַתּוֹרָה

 

יִשְׂמְחוּ אֲהוּבִים יִשְׂמְחוּ בְּרוּכִים

יִשְׂמְחוּ גְּאוּלִים בְּשִׂמְחַת הַתּוֹרָה

 

יִשְׂמְחוּ דְּגוּלִים יִשְׂמְחוּ הֲדוּרִים

יִשְׂמְחוּ וָתִיקִים בְּשִׂמְחַת הַתּוֹרָה

 

יִשְׂמְחוּ זַכָּאִים יִשְׂמְחוּ חֲסִידִים

יִשְׂמְחוּ טְהוֹרִים בְּשִׂמְחַת הַתּוֹרָה

 

יִשְׂמְחוּ יִשְׂרָאֵלִים יִשְׂמְחוּ כֹּהֲנִים

יִשְׂמְחוּ לְוִיִּים בְּשִׂמְחַת הַתּוֹרָה

 

יִשְׂמְחוּ מְלָכִים יִשְׂמְחוּ נְשִׂיאִים

יִשְׂמְחוּ סוֹפְרִים בְּשִׂמְחַת הַתּוֹרָה

 

יִשְׂמְחוּ עֲנָוִים יִשְׂמְחוּ פְּדוּיִים

יִשְׂמְחוּ צַדִּיקִים בְּשִׂמְחַת הַתּוֹרָה

 

יִשְׂמְחוּ קְדוֹשִׁים יִשְׂמְחוּ רַחְמָנִים

יִשְׂמְחוּ שְׁלֵמִים בְּשִׂמְחַת הַתּוֹרָה

 

יִשְׂמְחוּ תְּמִימִים יִשְׂמְחוּ תַּלְמִידִים

יִשְׂמְחוּ תְּמוּכִים בְּשִׂמְחַת הַתּוֹרָה

 

שִׂמְחוּ נָא שִׂמְחוּ נָא בְּשִׂמְחַת הַתּוֹרָה

עד אנה יונה – פיוט על גאולת עם ישראל.

עַד אָנָה יוֹנָה תִּצְעָקָה מִבֵּית חֶמְדָתָהּ רְחוֹקָה

גּוֹלָה וְסוּרָה פְּזוּרָה אֲסוּרָה עֲשׁוּקָה

לְךָ יְיָ שׁוֹקְקָה מַהֵר וּשְׁלַח נָא לָהּ עֶזְרָה

חוֹמָה תַּמָּה רָמָה חַי יַסֵּד לָךְ

חוֹמָה תַּמָּה רָמָה חַי בְּנֵה לָךְ

גַּלֵּה מַלְכוּתָךְ וּכְבוֹדָךְ בְּבֵיתָךְ תָּאִירָה

 

יָבֹא לְצִיּוֹן הַגּוֹאֵל יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל

אֲשֶׁר הוּא נִבְדַּל וְנֶחְדַּל וּכְמוֹ דַּל הוּא שׁוֹאֵל

לִרְאוֹת בְּבִנְיַן אֲרִיאֵל בָּנוּי בְּכָבוֹד תִּפְאָרָה

 

נָא חִישׁ הַזְרַח אוֹר יְשָׁרִים קַבֵּץ נִדָּחִים וּפְזוּרִים

בֵּין הֶעָרִיצִים לְחוּצִים רְצוּצִים אֲסוּרִים

חִישׁ נָא יָעוּפוּ כַנְּשָׁרִים לְנַחֲלַת אֵל הַבִּירָה

 

יְפַת עֵינַיִם וְתַמָּה עַד אָנָה תִּהְיֶה שוֹמְמָה

נָאוָה וְיָפָה לָךְ צוֹפָה נִכְסָפָה וְהוֹמָה

שְׁלַח גּוֹאֵל אַל יִתְמַהְמַהּ חִישׁ נָא בֹּא יָבֹא בִמְהֵרָה

 

בֶּן דָּוִד דָּגוּל מֵרְבָבָה יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ

יִמְשוֹל לְבַדּוֹ בְּהוֹדוֹ וּכְבוֹדוֹ בְחִבָּה

יַאֲרִיךְ יָמִים בְּטוֹבָה יִלְבַּשׁ בְּרֹאשׁוֹ עֲטָרָה

 

נֶאְזַר בַּקֹּדֶשׁ מָתְנָיו לֹא יִשְׁפֹּט לְמַרְאֵה עֵינָיו

כַּשֶּׁמֶשׁ יָאִיר אָז יַנְהִיר וְיַזְהִיר אוֹר פָּנָיו

וְגַם לֹא לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ בְּדָת וּבְתוֹרָה

 

יִזְכֶּה לְרוּחַ נְכוֹנָה דַּעַת וְיִרְאָה עֶלְיוֹנָה

יִגְדַּל וְיִשְׂמַח הוּא צֶמַח חִישׁ יִצְמַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה

לוֹ רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה וְרוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה

 

מְחַיֶּה רוּחַ שְׁפָלִים וְיָאִירָה לַאֲפֵלִים

לוֹ מְבַקְשִׁים וְדוֹרְשִׁים יְשִׁישִׁים וּגְדוֹלִים

וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים יַנְחֵם בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה

אימה קומי התנערי – פיוט לשמחת תורה במנהג יהודי בבל

אֲיֻמָּה קוּמִי הִתְנַעְרִי

 

אֲיֻמָּה כַנִּדְגָּלוֹת עֲלִי עֶשֶׂר מַעֲלוֹת

מִתּוֹךְ יְוֵן מְצוּלוֹת אֲיֻמָּתִי תְמִימָה

 

בִּתִּי חֶמְדַּת לְבָבִי שְׁתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי

בִּנְוֵה קֹדֶשׁ הַר צְבִי מַהֵר חוּשִׁי בְעָצְמָה

 

רְעִי גְדִיּוֹתַיִךְ בְּנֹעַם שִׂפְתוֹתַיִךְ

זִכְרִי כְלוּלוֹתַיִךְ רַעְיָה תַּמָּה וּנְעִימָה

 

כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי אַתְּ יוֹנָתִי תַמָּתִי

אַחַת אַתְּ צְבִיָּתִי אַתְּ בַּת מֶלֶךְ פְּנִימָה

 

יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים סוּגָה אַתְּ בַּשּׁוֹשַׁנִּים

קוּמִי לִרְעוֹת בַּגַּנִּים לָמָּה תִּהְיִי שׁוֹמֵמָה

 

הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ מַה יָפוּ לִי דוֹדַיִךְ

נֶגְדִי שְׂאִי עֵינַיִךְ יָפָה בָרָה כַחַמָּה

 

חִכֵּךְ הוּא לִי מַמְתַקִּים שִׂפְתוֹתַיִךְ זִיו מְפִיקִים

מַהֵר סֻכָּתֵךְ אָקִים וְאֶת דִּגְלֵךְ אָרִימָה

 

זֶרַע אֱמֶת נְטַעְתִּיךְ וּבַחֲסָדַי תְּמַכְתִּיךְ

עַל כַּפַּיִם חַקּוֹתִיךְ אוֹתָךְ חוֹתָם אָשִׂימָה

 

קוּמִי אוֹרִי רַעְיָתִי לָךְ דְּרוּשָׁה קָרָאתִי

אֶבְנֶה לָךְ בֵּית תִּפְאַרְתִּי אֲנִי אֶהְיֶה לָךְ חוֹמָה

 

ברוך אל חי – פיוט לבר מצווה במנהג יהודי בבל,

בָּרוּךְ אֵל חַי אֱלֹהֵינוּ כִּי לִכְבוֹדוֹ בְּרָאָנוּ

בְּעֹל מִצְוֹת הֵבִיאָנוּ תּוֹרַת אֱמֶת נָתַן לָנוּ

דְבַר קָדְשׁוֹ הוֹדִיעָנוּ בְּמִצְוֹתָיו קִדְּשָׁנוּ

 

אַשְׁרֵי הָעָם עוֹבְדֵי אֵל חַי מֶלֶךְ ה' צְבָאוֹת

גָּדוֹל וְעוֹשֶׂה נִפְלָאוֹת בָּרוּךְ אֵל חַי הַהוֹדָאוֹת

 

חֲתַן מִצְוֹת וְחֹק תּוֹרָה יִשְׂמַח יוֹם זֶה בַּעֲטָרָה

אֲשֶׁר נֶעְטַר בְּתִפְאָרָה וַיִּלְבַּשׁ כַּשַּׂלְמָה אוֹרָה

עַל זֹאת אָשִׁירָה הַשִּׁירָה בְּקוֹל שִׂמְחָה וּבְקוֹל זִמְרָה

 

אַשְׁרֵי הָעָם עוֹבְדֵי אֵל חַי מֶלֶךְ ה' צְבָאוֹת

גָּדוֹל וְעוֹשֶׂה נִפְלָאוֹת בָּרוּךְ אֵל חַי הַהוֹדָאוֹת

 

{{יוֹם זֶה נִמְנָה בֵּין אֲנָשִׁים}} {{בְּעֵסֶק קֹדֶשׁ קָדָשִׁים}}

{{לַעֲשׂוֹת כֹּל הַמַּעֲשִׂים}} {{אֲשֶׁר קִהִלּוֹת אֵל עוֹשִׂים}}

{{וְשַׁלַח רְצוּצִים חָפְשִׁים}} {{וְנִמְלַט מִפַּח יוֹקְשִׁים}}

 

{{יִשְׁלַח לוֹ הָאֵל מַלְאָכִים}} {{וַיְהִי בְּלֵב שָׁלֵם סֻכּוֹ}}

{{לְהַנְהִילוֹ וּלְהַדְרִיכוֹ}} {{לִהְיוֹת לוֹ עֵזֶר וּלְתָמְכוֹ}}

{{וְיוֹרֶה לוֹ יוֹשֶׁר דַּרְכּוֹ}} {{בְּאָרְחוֹתָיו וּמַהֲלָכוֹ}}

 

{{יֵצֶר כְּסִיל צֵא יֹאמַר לוֹ}} {{וְיֵצֶר טוֹב בָּא בִּגְבוּלוֹ}}

{{הִפְלָא ה' חָסִיד לוֹ}} {{וְיִשְׁכּוֹן בְּתוֹךְ אָהֳלוֹ}}

{{לְנַהֲלוֹ וּלְהַשְׂכִּילוֹ}} {{עֲשׂוֹת בְּיֹשֶׁר פָּעֳלוֹ}}

 

מִצְוָתוֹ בָּרָה כַּחַמָּה נָאוָה יְקָרָה וּנְעִימָה

כְּגִבּוֹר וְאִישׁ מִלְחָמָה עוֹשֶׂה בְעֹז וְתַעֲצוּמָה

וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתּוֹ שְׁלֵמָה עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה

 

אַשְׁרֵי הָעָם עוֹבְדֵי אֵל חַי מֶלֶךְ ה' צְבָאוֹת

גָּדוֹל וְעוֹשֶׂה נִפְלָאוֹת בָּרוּךְ אֵל חַי הַהוֹדָאוֹת

 

חָזָק לִבּוֹ בַּגִּבּוֹרִים לְהִתְהַלֵּךְ בְּמֵשָׁרִים

יָצָא מִכְּלַל נְעָרִים נִקְרָא גֶּבֶר בֶּן גְּבָרִים

וְעִם גְּדוֹלִים וִיקָרִים יָשִׁיר אֲמָרִים וּדְבָרִים

 

אַשְׁרֵי הָעָם עוֹבְדֵי אֵל חַי מֶלֶךְ ה' צְבָאוֹת

גָּדוֹל וְעוֹשֶׂה נִפְלָאוֹת בָּרוּךְ אֵל חַי הַהוֹדָאוֹת

 

בְּנֵנוּ זֶה מַה טּוֹב טַעְמוֹ יִשְׂמַח בּוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ

וְיִהְיֶה אֱלֹהָיו עִמּוֹ יִגְדַּל כַּנָּהָר שְׁלוֹמוֹ

וְיִתְבָּרֵךְ בְּתוֹךְ עַמּוֹ חָיֹה יִחְיֶה יִגְדַּל שְׁמוֹ

 

אַשְׁרֵי הָעָם עוֹבְדֵי אֵל חַי מֶלֶךְ ה' צְבָאוֹת

גָּדוֹל וְעוֹשֶׂה נִפְלָאוֹת בָּרוּךְ אֵל חַי הַהוֹדָאוֹת

 

אלף בית – שיר שנהגו בני בבל לרקוד איתו ביום קבלת התורה וביום שמחת תורה

א בּ ג ד ה ו

 

א בּ ג ד ה ו ז ח ח ז ז ח

ו ה ה ו ד ג ג ד בּ א א בּ

א בּ ג ד ה ו ז ח ט י כּ

 

א בּ ג ד ה ו ז ח ח ז ז ח ט י כּ כ

ל מ מ ל ל מ כּ כ כ כּ

י ט ט י ח ז ז ח ו ה ה ו

ד ג ג ד בּ א א בּ

 

א בּ ג ד ה ו

 

א בּ ג ד ה ו ז ח ח ז ז ח ט י י כּ

כּ י ל מ מ ל כּ

כּ כ כּ כ ל מ נ ן נ ן נ ן נ ן נ

 

א בּ ג ד ה ו ז ח ט י כּ ל

מ נ נ מ נ מ מ נ

ס ע פ ף צ ץ ק ץ ר ש ש ת

ש ר צ ק ר ש ש ר

פ צ צ פ ס ע ע ס מ נ נ מ כּ ל ל ך

 

י ט ט י ח ז ז ח ו ה ה ו

ד ג ג ד בּ א א בּ

 

א בּ ג ד ה ו

נזכה לכל הברכות בשבעת ימי סוכות – הפיוט הוא בקשה לאל שירעיף מחסדו על עמו בימי חג הסוכות,

נִזְכֶּה לְכָל בְּרָכוֹת, בְּשִׁבְעַת יְמֵי סֻכּוֹת.

 

יוֹם הָרִאשׁוֹן נִתְחַסֵּד, בַּחֶסֶד שֶׁבַּחֶסֶד,

צוּרֵי בֵּיתָךְ תְּיַסֵּד, תִּבְנֶה תָּאִים וּלְשָׁכוֹת.

נִזְכֶּה לְכָל בְּרָכוֹת, בְּשִׁבְעַת יְמֵי סֻכּוֹת.

 

יוֹם הַשֵּׁנִי נָאִירָה, בַּחֶסֶד שֶׁבַּגְּבוּרָה,

חַי הָשֵׁב הָעֲטָרָה, לִגְבֶרֶת מַמְלָכוֹת.

נִזְכֶּה לְכָל בְּרָכוֹת, בְּשִׁבְעַת יְמֵי סֻכּוֹת.

 

יוֹם שְׁלִישִׁי מִשְׁמֶרֶת, חֶסֶד שֶׁבַּתִּפְאֶרֶת,

אֲיֻמָּה הַנֶּהֱדֶרֶת, בּוֹ פָּנֶיהָ סוֹכֵכוֹת.

נִזְכֶּה לְכָל בְּרָכוֹת, בְּשִׁבְעַת יְמֵי סֻכּוֹת.

 

יוֹם רְבִיעִי לִי אוֹר צַח, הַחֶסֶד שֶׁבַּנֶּצַח,

לִרְצוֹן אוֹר הַמֵּצַח, נַפְשׁוֹתֵינוּ נִמְשָׁכוֹת.

נִזְכֶּה לְכָל בְּרָכוֹת, בְּשִׁבְעַת יְמֵי סֻכּוֹת.

 

יוֹם חֲמִישִׁי הַבָּהִיר, חֶסֶד שֶׁבַּהוֹד יַזְהִיר,

צוּרִי בְּאוֹרְךָ תַּנְהִיר, אֶת כָּל עֵינוֹת חֲשׁוּכוֹת.

נִזְכֶּה לְכָל בְּרָכוֹת, בְּשִׁבְעַת יְמֵי סֻכּוֹת.

 

יוֹם הַשִּׁשִּׁי יִתְגַּלֶּה, חֶסֶד יְסוֹד הַמְּעֻלֶּה,

אֶל גִּבּוֹר עוֹשֶׂה פֶלֶא, עֵינֵי כֹל אֵלֶיךָ מְחַכּוֹת.

נִזְכֶּה לְכָל בְּרָכוֹת, בְּשִׁבְעַת יְמֵי סֻכּוֹת.

 

יוֹם שְׁבִיעִי לָנוּ בָּא, חֶסֶד מַלְכוּת בְּחִבָּה,

בִּרְצוֹנְךָ אֶל הֵיטִיבָה, לְבָבוֹת בָּךְ תְּמוּכוֹת.

נִזְכֶּה לְכָל בְּרָכוֹת, בְּשִׁבְעַת יְמֵי סֻכּוֹת.

 

יוֹם שְׁמִינִי עֲצֶרֶת, רָחֵל בּוֹ הִיא חוֹבֶרֶת,

בַּעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת, יַחַד הֵמָה עֲרוּכוֹת.

נִזְכֶּה לְכָל בְּרָכוֹת, בְּשִׁבְעַת יְמֵי סֻכּוֹת.

 

יוֹם זֶה עָשָׂה ה', לְיִשְׂרָאֵל אֱמוּנַי,

אֶשְׂמַח בּוֹ בְּהֶגְיוֹנַי, יוֹם זֶה הוּא רַב בְּרָכוֹת.

נִזְכֶּה לְכָל בְּרָכוֹת, בְּשִׁבְעַת יְמֵי סֻכּוֹת.

 

נִזְכֶּה לְכָל בְּרָכוֹת, בְּשִׁבְעַת יְמֵי סֻכּוֹת.

 

מפי אל – פיוט זה התפשט בדורות האחרונים יותר מכל פיוט אחר לשמחת תורה,

מִפִּי אֵל מִפִּי אֵל יִתְבָּרַךְ יִשְׂרָאֵל

 

אֵין אַדִּיר כַּה' וְאֵין בָּרוּךְ כְּבֶן עַמְרָם

אֵין גְדוֹלָה כַּתּוֹרָה וְאֵין דּוֹרְשָׁהּ כְּיִשְׂרָאֵל

 

אֵין הָדוּר כַּה' וְאֵין וָתִיק כְּבֶן עַמְרָם

אֵין זַכָּאָה כַּתּוֹרָה וְאֵין חוֹמְדָהּ כְּיִשְׂרָאֵל

 

אֵין טָהוֹר כַּה' וְאֵין יָשָׁר כְּבֶן עַמְרָם

אֵין כְּבוּדָה כַּתּוֹרָה וְאֵין לוֹמְדָהּ כְּיִשְׂרָאֵל

 

אֵין מֶלֶךְ כַּה' וְאֵין נָבִיא כְּבֶן עַמְרָם

אֵין סְמוּכָה כַּתּוֹרָה וְאֵין עוֹזְרָהּ כְּיִשְׂרָאֵל

 

אֵין פּוֹדֶה כַּה' וְאֵין צַדִּיק כְּבֶן עַמְרָם

אֵין קְדוֹשָׁה כַּתּוֹרָה וְאֵין רוֹחֲשָׁהּ כְּיִשְׂרָאֵל

 

אֵין שׁוֹמֵר כַּה' וְאֵין שָׁלֵם כְּבֶן עַמְרָם

אֵין תְמִימָה כַּתּוֹרָה וְאֵין תּוֹמְכָהּ כְּיִשְׂרָאֵל

 

בר יוחאי תגל יולדתך, ישמח אביך ואמךפיוט לכבוד התנא האלוקי ר' שמעון בר יוחאי לרגל יומא דהילולא

בַּר יוֹחָאי תָּגֵל יוֹלַדְתֶּך, יִשְׂמַח אָבִיך וְאִמְּך.

בַּר יוֹחָאי שְׁלֵמָה מִשְׁנָתֶךָ, מוֹרִים הַהֲלָכָה כְּמוֹתֶךָ. אַשְׁרֵי אִישׁ שֶׁזָּכָה לִרְאוֹתֶךָ, וְאַשְׁרֵי אוֹכְלִים מִלַּחְמֶךָ.

בַּר יוֹחָאי תָּגֵל יוֹלַדְתֶּך, יִשְׂמַח אָבִיך וְאִמְּך.

בַּר יוֹחָאי מוֹרֶה לְכָל שׁוֹאֵל, סוֹדוֹת הַתּוֹרָה בְּעֹז וָאֵל. וְאַתָּה יְסוֹד אוֹר יִשְׂרָאֵל, נִתְקְנוּ עֲשָׂרָה מִמְּךָ.

בַּר יוֹחָאי תָּגֵל יוֹלַדְתֶּך, יִשְׂמַח אָבִיך וְאִמְּך.

בַּר יוֹחָאי עַמּוּד הַיְמָנִי, יוֹשֵׁב בְּשֶׁבֶת תַּחְכְּמוֹנִי. וְעִם אֲחִיָּה הַשִּׁילוֹנִי, בָּחַרְתָּ לְךְ אֶת מְקוֹמְךָ.

בַּר יוֹחָאי תָּגֵל יוֹלַדְתֶּך, יִשְׂמַח אָבִיך וְאִמְּך.

בַּר יוֹחָאי וַעַד טוֹב הָיָה לָךָ, בְּיוֹם הַנִּבְחָר לְהִלּוּלְךָ. יָרְדוּ הָעֶלְיוֹנִים בִּשְׁבִילְךָ, לִשְׁמֹעַ סוֹד תּוֹרָה מִפִּיךָ.

בַּר יוֹחָאי תָּגֵל יוֹלַדְתֶּך, יִשְׂמַח אָבִיך וְאִמְּך.

בַּר יוֹחָאי נִגְלוּ לָךְ מַצְפּוּנִים, רָזִים וְסוֹדוֹת הָעֶלְיוֹנִים. וְתִקַּנְתָּ כַּמָּה תִּקּוּנִים, הָיָה אוֹר שְׁכִינָה עִמְּךָ.

בַּר יוֹחָאי תָּגֵל יוֹלַדְתֶּך, יִשְׂמַח אָבִיך וְאִמְּך.

בַּר יוֹחָאי חֲסִידָא קַדִּישָׁא, נַפְשְׁךָ עֹז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ. תוֹרַת אֵל עַל לִבְּךָ חֲרוּשָׁה, בָּרוּךְ אַתָּה וְטוֹב טַעְמֶךָ.

בַּר יוֹחָאי תָּגֵל יוֹלַדְתֶּך, יִשְׂמַח אָבִיך וְאִמְּך.

בַּר יוֹחָאי זִכְרוֹנְךָ לִבְרָכָה, תוֹרַת אֵל בְּפִיך עֲרוּכָה. וְאוֹרְךָ הֵאִיר בַּחֲשֵׁכָה, בְּכָל טוֹב יַזְכִּירוּ שְׁמֶךָ.

בַּר יוֹחָאי תָּגֵל יוֹלַדְתֶּך, יִשְׂמַח אָבִיך וְאִמְּך.

בַּר יוֹחָאי קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, מְכַבֵּד תִּפְאֶרֶת יְשִׁישִׁים. נָבוֹן לָחַשׁ חֲכַם חֲרָשִׁים, יִהְיֶה כַנָּהָר שְלוֹמֶךָ.

בַּר יוֹחָאי תָּגֵל יוֹלַדְתֶּך, יִשְׂמַח אָבִיך וְאִמְּך.

זכותו תגן עלינו 

מגוון ספרים חדשים בחנות שלנו מורשת מרן שופס. רכשו כעת!

למוצרים נוספים לחצו כאן