א. אם עבר וקרא קריאת שמע ולא דקדק באותיותיה, יצא ידי חובת מצות קריאת שמע. ומכל מקום לכתחלה יזהר מאד בזה. [ילקו"י, תשס"ד, עמוד תקנ, סי' סב הערה א'. שאר"י ח"ב עמוד קעו].
ב. צריך להשמיע קריאת שמע לאזנו. ואפילו פסוק וחרה אף ה' שנוהגים לאומרו בלחש, צריך להשמיע לאזנו. ואם לא השמיע לאזנו יצא, ובלבד שיוציא בשפתיו. אבל אם לא הוציא בשפתיו אלא הרהר קריאת שמע בלבו בלבד, לא יצא. [ילקו"י, תשס"ד, סי' סב הע' ב'. עמ' תקנא. שאר"י ח"ב עמוד קעג].
ג. מי שהוא אנוס שאינו יכול לקרוא קריאת שמע בפיו, יהרהר אותה בלבו, ויצא ידי חובת קריאת שמע לכל הפחות לדעת הרמב"ם ודעימיה הסוברים דהרהור כדיבור דמי. אך כשיעבור האונס יחזור ויקרא קריאת שמע בפיו. [ילקו"י, תשס"ד, ספר על פסד"ז עמ' תקנב. סי' סב הערה ג'. שאר"י ח"ב עמוד קפא].
ד. צריך השליח צבור להשמיע קולו בפסוק שמע ישראל, כדי שישמעו הצבור וימליכו שם שמים יחד. [ילקו"י, מהדורת תשס"ד, ספר על פסוקי דזמרה, עמוד תקנה, סי' סב הערה ד'].
ה. מי שהגיע לבית כנסת, ושמע צבור אומרים קריאת שמע, אפילו אינו מתפלל עמהם צריך שיאמר עמהם שמע ישראל. ואם עדיין לא התפלל, טוב שיכוין בפירוש שלא לצאת ידי חובת קריאת שמע כדי שיקיים מצוה זו אחר כך בברכותיה. [ילקו"י, תשס"ד, סי' נט הערה ה', עמוד תקנה].
