בעת שכיהן מרן פוסק הדור זיע"א כרבה הראשי של העיר תל אביב, באחד הימים יצאה הרבנית ע"ה אל השוק, והנה אך הבחין בה אחד מסוחרי השוק, מיד פער את פיו בחרפות וגידופים כנגדה וכנגד מרן זיע"א.
הרבנית ע"ה שבה אל ביתה כשהיא פגועה ועצובה, המקרה הזכיר לה נשכחות.
דבר זה החזיר אותה באחת אל אותם ימים קשים במצרים, שם קמו כמה אנשי בליעל כנגד מרן זיע"א, והיו עושים ככל אשר בידם להצר את צעדיו, והנה עתה שוב קמים אנשי בליעל כנגדם, ומה יהיה? האם תמיד יצטרכו להתמודד כנגד אנשי רשע?
"אל תדאגי", הרגיע אותה מרן זיע"א, "האיש הזה אינו כמו אותם בריונים שהיו במצרים, איש זה מסתפק רק באיומים… ובכלל, הלא בקרוב מאד הוא פורש לגמלאות, ואז כל הענין ישקע בתהומות הזקנה והשכחה…".
זמן קצר עבר, ואותו אדם יצא לפנסיה עולמית, הוא נפטר בפתאומיות רבה, ומאז הפסיק להציק למרן ולמשפחתו.
(משוש תבל).