מידי שבוע אתר "מורשת מרן" מביא תשובה הלכתית חדשה, מאשר השיב הראשון לציון והרב הראשי לישראל מרן הגאון רבינו יצחק יוסף שליט"א.

השבוע המאמר עוסק בנושא: נסיעה לעיר אחרת לתפלת שחרית למרות שיש מניינים על יד ביתו

בס"ד, ‏כ"ה סיון תשפ"ד, 1788-2/פ"ד

לכבוד האברך החשוב והנעלה, שוקד באהלה של תורה, כש"ת הרב איתי משה נ"י

שלום רב,

מה ששאל, מי שגר בבית שמש ויש מספר מניינים ליד הבית, אך הוא מעדיף להתפלל במנין מסוים בירושלים, האם מותר לו לנסוע בבוקר קודם התפילה לירושלים.

איתא בגמ' ברכות (יד.), אסור לו לאדם לעשות חפציו קודם שיתפלל וכו'. אמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיאן, המתפלל ואח"כ יוצא לדרך, הקב"ה עושה לו חפציו, שנא' "צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו". ומזה שלא אמרו על יציאה לדרך בלשון "איסור", אלא רק שהקב"ה עושה לו חפציו, מבואר לכאורה דליכא בזה איסור ממש, רק שיש חשיבות גדולה לתפלה שהיא קודם יציאה לדרך. אלם הרי"ף והרא"ש שם, הביאו את הגמ' בלשון "אסור לו לאדם לצאת לדרך קודם שיתפלל". וכ"ה הלשון בש"ע (סי' פט ס"ג): אסור לו להתעסק בצרכיו או לילך לדרך עד שיתפלל תפלת שמונה עשרה. [והדגיש בדבריו תפלת שמונה עשרה, לאפוקי מסברת המקילין בזה לאחר שאמרו מקצת ברכות, וכמו שהביא מרן הב"י משם תרוה"ד (סי' יח) שראה רבים שהיו נמנעים מללכת לצרכיהם בשחרית עד שהיו נכנסין תחלה לביהכ"נ ולומר ברכות ותשבחות, ואח"כ היו הולכין לצרכיהם אנה ואנה. וע"ש מה שהעיר בזה. ולזה בא מרן ומדגיש תפלת שמונה עשרה, דלא מהני מה שאומרים מקצת ברכות]. ועיין בב"י (סי' פט ד"ה ומ"ש רבינו או לילך) שכתב להדיא, שאין לדייק שאם הלך לעסקיו קודם התפלה אין הקב"ה עושה לו חפציו, אבל איסורא ליכא, אלא איסורא נמי איכא, כיון שעושה חפציו קודם שיתפלל. ולפ"ז גם בנ"ד לכאורה אסור לו לנסוע למקום עבודתו קודם שיתפלל, דהליכה בדרך לכאורה הויא בכלל עשיית צרכיו.

ולכאורה יש לדון עוד, דניחוש שמא ימשך אחר עבודתו ויבטל התפלה, כמו שאמרו כן לענין לימוד קודם התפלה. ואמנם לא חששו כן אלא בתפלת מנחה שהוא דבר המצוי, ולא בשחרית. ומרן בכס"מ (פ"ו מהל' תפלה ה"ד) הביא בשם רבינו מנוח, דמש"ה הרוצה לצאת לדרך בשחרית טוב להתפלל בביתו, אף שעדיין לא הגיע זמן תפלה [הנץ] כדאי שיתפלל בכוונה ובעמידה, מאשר יתפלל בדרך במרוצה. והוא שעלה עמוה"ש. ולאו דוקא שחרית, אלא אפי' איזו תפלה שתהיה, כיון שהגיע זמנה אין לו לצאת עד שיתפלל אותה. וע"ש בב"י שכתב, דדין זה דאסור לצאת לדרך אינו מוסכם עם מ"ש הטור לחד מאן דאמר, דמי שהוא אנוס להשכים לדרך שילך ויתפלל בדרך כשיגיע זמן תפלה. וכתב עליו מרן, דאינו נראה בעיניו, דל"ד ההיא דשיירא הולכת, דהתם א"א להתעכב עד שיגיע זמן תפלה ויתפלל, והכא כשהרשות בידו להתעכב, אלא שהוא רוצה למהר לדרכו ולילך קודם שיתפלל, ולכן אסור לו לילך קודם שיתפלל אפי' שהוא עושה מצוה.

ועיין בש"ע (סי' פט ס"ו), ובמשנ"ב (ס"ק לג) בשם הח"א, דאפי' יש לו שיעור קבוע מה שלומד, דליכא למיחש כ"כ שמא ימשך בלימוד, אפ"ה אסור. ולכן מי שהוא בדרך או דר בישוב אפי' בקיץ, אע"ג שמצוה להתפלל בשעה שהצבור מתפללין, מ"מ כיון שאסור ללמוד קודם שמתפלל, מוטב שיתפלל תיכף כדי שלא יתבטל מלימודו. ובזה"ז דעוברי דרכים ע"פ רוב אינם לומדים תורה בדרך, והיה מן הראוי שימתינו על זמן שהצבור מתפללין, מ"מ כיון שנמשך מזה שעוברים זמן ק"ש ולפעמים גם זמן תפלה, לכן יזהרו שתיכף בקומם קודם שיעסקו בשום דבר יתפללו. ומכ"ש דבקהלות גדולות מתפללין תיכף כשהאיר היום, וא"כ לעולם הוא בשעה שהצבור מתפללין. וכ"כ במשנ"ב (סק"כ). ואפי' במקום שיבוא יהיה יכול להתפלל עם הצבור בזמנו, אע"פ כן אסור, דהליכה בדרך הוי כעוסק בצרכיו. אך כ"ז שלא בשעה"ד, אבל בשעה"ד שאין השיירא ממתנת לו, יכול לילך מקודם לדרך ואח"כ יתפלל. ע"כ. [אולם אין ללמוד מדין אין השיירא ממתנת לנ"ד, שהרי כאן אפשר לו להתפלל ביחידות קודם שיוצא לדרך].

ואמנם כ"ז דוקא אם הגיע זמן תפלה, דאז אסור לצאת לדרך קודם שיתפלל, אבל סמוך לזמן תפלת שחרית שרי. וכמ"ש כן בכה"ח (אות כד).

ומה שנתבאר דבשעה"ד שרי, הוא ע"פ המבואר בש"ע (סי' פט ס"ח): בשעה"ד כגון שצריך להשכים לדרך יכול להתפלל משעלה עמוה"ש, וימתין מלקרות ק"ש עד שיגיע זמנה. וע"ש בב"י דפירש, דאיירינן היכא שאין השיירא ממתנת לו. ולפ"ז מה שאמר רב אידי דאסור לו לאדם לצאת לדרך קודם שיתפלל, איירי שהשיירא מתעכבת, ויכול להמתין. וכ"כ שם המג"א (סק"י). ונמצא, דשלא בשעה"ד אין להקל לצאת לדרך קודם התפלה. וכ"פ מהר"ע הדאיה זצ"ל, הו"ד בשו"ת רבבות אפרים ח"א (סי' סו).

והנה לגבי לימוד קודם התפלה, כתב מרן בש"ע (סי' פט ס"ו): אפי' ללמוד אסור משיגיע זמן תפלה, והיינו מי שרגיל להתפלל בבית מדרשו, ואינו רגיל ללכת לביהכ"נ, דאיכא למיחש דילמא מטריד בגירסא ויעבור זמן תפלה. אבל מי שרגיל ללכת לביהכ"נ מותר. ע"כ. ולכאורה אם התירו לגבי לימוד, ה"ה לגבי נסיעה מעיר לעיר, שכל שיש לו מנין קבוע בשעה קבועה בעיר שנוסע לשם, אין לחוש שמא יטרד וימשך בנסיעתו ולא יתפלל, שהרי יש לו שעה קבועה לתפלה. אולם דבר זה שיש לו שעה קבועה לתפלה, לא יגהה מזור לעשיית צרכיו קודם התפלה. ולכן מצד זה יש לנו לאסור שיעשה כן.

אלא שעדיין יש לדון להקל בנ"ד, דהנה יש לחקור בטעמא דהאי מילתא שאסור לאדם לעשות צרכיו קודם התפלה, אם הוא מחשש שמא ימשך אחר עסקיו ולא יתפלל, או שדינו כדין אמירת שלום קודם התפלה, שא"ז ראוי שאדם יקדים עיסוקיו לעסקי הקב"ה. ונפ"מ בחקירה זו, בנ"ד שהוא נוסע לעיר אחרת, ושם יש לו מנין קבוע, באופן שאין חשש שימשך אחר עסקיו וישכח מלהתפלל. שאם הטעם הוא שאין להתעסק בצרכיו קודם שמתפלל להשי"ת, גם בכה"ג יש לאסור. אבל אם הטעם הוא מחשש שמא ימשך בנ"ד שרי.

ונראה שנחלקו בזה הראשונים, ודעת מרן בב"י נראה דנקיט כטעמא שא"ז כבוד השי"ת שיתעסק בצרכיו קודם שיתפלל. וראיתי שהביאו בשם השיטמ"ק (ברכות יד.) שכתב: אמר להו אסור אמרו כדרב אידי, כלומר כשם שאסור לצאת לדרך ולעשות חפציו קודם שיתפלל, כך אסור להתעכב בדרכים וליתן שלום לפוגעים בו, אלא שימהר לביהכ"נ ויתפלל, "כדי שלא יתייאש מן התפלה". ע"כ. ומשמע שהאיסור הוא מחשש שמא יימשך בעסקיו ולא יתפלל. והוא כדין לימוד תורה קודם התפלה, שיש לחוש שמא ימשך אחר לימודו וישכח מלהתפלל. ולפ"ז כשם שאם יש לו עת קבוע לתפלה שרי ללמוד קודם התפלה, כן יהיה מותר בנ"ד, שיש לו מנין קבוע במקום עבודתו.

ולכאורה כן משמע שהבין הגר"ז בש"ע שלו (סי' פט ס"ד) שכתב: אסור לאדם להתעסק בצרכיו קודם תפלת שמונה עשרה בשחר, כדי שלא יפנה לבו לשום דבר עד שיתפלל. וכן אסור לצאת לדרך בבוקר עד שיתפלל. ע"כ. אך י"ל שכוונתו שלא יפנה לבו, שא"ז מן הראוי שאדם יפנה לבו לדבר אחר קודם שמתפלל לפני השי"ת, וא"ז מחשש שמא ימשך. או שכוונתו שיהיה לבו פנוי לכוין, ואם יתעסק בצרכיו קודם התפלה לא יוכל לכוין, וכעין מה שאמרו לא יתפלל אדם אלא מתוך הלכה פסוקה וכדו'. וא"ז מוכרח לומר שכוונתו לומר שלא יפנה לבו לשום דבר קודם התפלה, דהיינו שמא ישכח וימשך אחר עסקיו.

ואמנם מדברי שאר הפוסקים משמע שאין האיסור משום שמא ימשך וישכח מלהתפלל, אלא טעם האיסור משום שא"ז ראוי שיעשה חפציו קודם שיתפלל לפני השי"ת. וכן משמע מדברי המהרא"י הנ"ל בשו"ת תרוה"ד (סי' יח) שכתב, באחד שהיה משכים ואומר ברכות ושבחות עד ברוך שאמר, וחוזר לביתו ועושה עסקיו וחפציו, דלאו שפיר עביד הכי, שהרי אסור לו לאדם שיעשה חפציו קודם שיתפלל. וסתם תפלה המוזכרת בתלמוד היינו תפלת שמונה עשרה. והכי מוכח מהא דגרסינן בברכות, כל הנותן שלום לחבירו קודם שיתפלל כאילו עשאו במה וכו'. ע"ש. ומבואר שהבין בפשטות דאיסור עשיית צרכיו קודם התפלה דומה לאיסור אמירת שלום קודם התפלה, והתם אינו מחשש שמא ימשך, אלא שאין ראוי להקדים שלום לחבירו קודם התפלה. וכדברי הגמ' בברכות, אמר רב, כל הנותן שלום לחבירו קודם שיתפלל, כאלו עשאו במה, שנאמר, חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, כי במה נחשב הוא, אל תיקרי במה אלא במה. ושמואל אמר במה חשבתו לזה ולא לאלוה.

ולפ"ז גם אם יש לו מנין קבוע בעיר שנוסע אליה, אין להתיר לנסוע לשם קודם התפלה, אחר שעיקר נסיעתו לצורך עסקיו, ול"ד לאדם שנוסע לכותל המערבי לצורך התפלה, דבזה ודאי שרי, אחר שעיקר נסיעתו לצורך התפלה ולא לשם עסקיו. אבל הכא עיקר נסיעתו לעיר אחרת היא בשביל עסקיו, ולא די בזה שמתפלל שם. ומדברי מרן בב"י משמע שתפס שעיקר הטעם הוא משום שאסור להקדים עסקיו לתפלתו, ואינו משום שמא יימשך וישכח מלהתפלל, וכיון שכן אף אם יש לו מנין קבוע לכאורה יש לאסור לנסוע לעיר אחרת להתפלל במקום העבודה.

ואמנם מצד אחר יש להקל בזה ולסמוך ע"ד השיטמ"ק הנ"ל, שהרי מרן כתב (סי' פט ס"ח): בשעה"ד כגון שצריך להשכים לדרך יכול להתפלל משעלה עמוה"ש, וימתין מלקרות ק"ש עד שיגיע זמנה. ואע"פ שאינו סומך גאולה לתפלה, הכי עדיף טפי שיתפלל בביתו מעומד ממה שיתפלל בזמנה והוא מהלך ויסמוך גאולה לתפלה. ע"כ. ולכאורה כשם שמרן התיר בשעה"ד להתפלל באופן הנז', כך יש להקל בזה כשהוא שעה"ד של פרנסה, שאם לא ינהג כך יפטרוהו ממקום עבודתו, וכסף מנא לן. ואף דהכא יכול להתפלל ביחידות קודם שנוסע למקום עבודתו, קשה מאד לבטל בקביעות תפלה בצבור. ובשעה"ד כזו, לאבד תפלה בצבור, שמא יש לסמוך על השיטמ"ק. וע"ע להלן.

ומחבר אחד כתב להקל בנ"ד, דבזה שיש לו מנין קבוע יום יום להתפלל שם, ומתפלל מיד בבואו, ודאי דלא חיישי' שיטרד בעסקיו ויתעסק בהם עד שיעבור זמן תפלה. ודוקא אם עצם היציאה היא חלק מעסקיו, דהיינו שיש לו טירדה ביציאה לדרך כמו שהיה נהוג בזמנם, יש לאסור אף שאחר זמן מסוים יתפלל, אולם בנ"ד אף שנוסע זמן מסוים ואח"כ מתפלל, א"ז בכלל איסור התעסקות, דגם איסור התעסקות בעסקיו אינה אסורה לגמרי, דבעסק קטן שרי. [שו"ת וללוי אמר ח"ב סי' ג].

ואמנם מדברי המשנ"ב נראה לאסור בזה. ומה שסמך על הטעם של השיטמ"ק, דהוא משום שמא ימשך אחר העסק, וממילא זה לא שייך בנוסע למקום שיש לו שם מנין קבוע, הנה חילוק זה אינו מבואר בשום פוסק, ועוד, שהרי הביא שם ראשונים שכתבו טעם אחר, משום דמקדים חפציו לחפצי שמים, ופונה לבו לדבר אחר. ולפי טעם זה גם כשיש לו מנין קבוע במקום שאליו נוסע, אסור לו לצאת לדרך קודם שיתפלל, שהרי אם לא היה מקום עבודתו באותו מקום לא היה נוסע לשם כדי להתפלל, וניכר הדבר שכל נסיעתו לאותו מקום הוא לצורך מקום העבודה, וממילא הוי בכלל עשיית חפציו קודם התפלה.

ולכאורה יש להוכיח לנ"ד מתשובת הרמב"ם (סי' מא) שכתב בזה"ל: שאלה, רופא שבאים אליו בני אדם מהגדולים, ואם לא ילך עמהם יסכנו אותו, ואינם מניחים אותו להתפלל בעונתה, ויצטרך להתפלל מעמוה"ש, הראוי לעשות זה או לא. והשיב, ביום שיש לו פחד מהם, יקדים התפלה, ובשאר הימים שאין לו הכרח גדול, יאחר התפלה לעונתה. ע"ש. ומבואר, דביום שאין לו פחד מהם, לא ירפא החולים קודם התפלה, אלא יתפלל בעונתה. אבל כשיש לו פחד מהם יכול לרפאות החולים קודם התפלה. ולא חש בזה הרמב"ם לאיסור עשיית צרכיו קודם התפלה. [ויתכן דהרמב"ם לא קאי אלא כשהוא רופא חולי עכו"ם, אבל כשהוא מרפא חולי ישראל שמא אין זה בכלל איסור עשיית צרכיו]. ובאמת שגם צורך פרנסה לא גרע מפחד, דפעמים שאם יפטרו אותו מהעבודה, יהיה לו צער ועגמת נפש גדולה ולא גרע מפחד. אלא דהכא הרי יכול להתפלל ביחידות קודם שיוצא למקום עבודתו, ול"ד לתשובת הרמב"ם הנז'.

ואמנם אם נוסע לאיזה מקום כדי לראות איזה עסק, ויזמין אותו עסק תיכף אחר התפלה, שרי, כדמוכח מלשון מרן בש"ע (סי' פט ס"ב) שכתב, ומותר לומר לו צפרא דמרי טב, ואפי' זה אינו מותר אלא כשהוצרך ללכת לראות איזה עסק וכו'. ולכאורה הרי אסור להתעסק בצרכיו קודם התפלה, והיאך כתב לראות איזה עסק, וכתבו האחרונים שם, דמיירי דוקא לראותו בלבד, שמא צריך איזה דבר שיזמין לו תיכף אחר התפלה, אבל לא שיתעסק בו השתא. דדוקא להתעסק בצרכיו קודם התפלה אסור, אבל לראות שרי. וכן תירצו הפמ"ג והערוה"ש שם. א"נ לעסק של מצוה. ובמאמ"ר תירץ, ושמא י"ל שאינו אלא לדבר מועט שאין בו שהות כ"כ, ולא מיקרי כלל עוסק בעניניו ועסקיו. ע"כ.

ולפ"ז יש לדון במי שרוצה לנסוע למקום עבודתו קודם התפלה, ולקבוע מקום לתפלתו באיזה ביכ"נ באיזור העבודה, אם זה בכלל לראות איזה עסק דשרי, או דחשיב כהולך לדבר מצוה, שהרי קבע מקום תפלתו שם, או איפכא דחשיב כהולך לצרכיו. ויש לעיין מדברי המשנ"ב הנ"ל (שם סק"כ) בשם דרך החיים, שאפי' יש ביכ"נ במקום שהולך לשם ומתפלל שם בצבור, ג"כ אסור, ואיירי בנוסע לצרכיו אלא שגם באותו מקום שנוסע יש ביכ"נ שמתפללים שם, ומגיע שם לתפלה, דזה אסור, דסו"ס נוסע לצרכיו. וי"ל.

והנה בגמ' ברכות (ו:) אמרו, אמר רבי יצחק, כל הרגיל לבוא לביהכ"נ ולא בא יום אחד, הקב"ה משאיל בו, שנאמר, מי בכם ירא ה' שומע בקול עבדו, אשר הלך חשכים ואין נוגה לו. אם לדבר מצוה הלך נוגה לו, ואם לדבר הרשות הלך אין נוגה לו. ע"כ. ומבואר, דאם מתבטל מביהכ"נ לצורך דבר מצוה מותר. ואמנם אין בכלל זה ההולך לצורך פרנסתו, דאף שמצוה על האדם להביא טרף לביתו ולפרנסם, מ"מ הרי בשעת התפלה צריך להתפלל שהשי"ת יתן לו פרנסתו, והיאך לא ילך להתפלל, והוי בכלל לא בטח בה'. וכ"כ הגר"א באמרי נועם. וע"ע בס' תהלה לדוד (סי' צ' אות ד').

ואמנם הטור (סי' רמח) גבי אין מפליגין בספינה ג' ימים קודם השבת, שאמרו בגמ' שלדבר הרשות שרי, ופי' ר"ת, שכל מקום שאדם הולך, כגון לסחורה, או לראות פני חבירו, חשוב הכל דבר מצוה, ואין נקרא דבר הרשות אלא כשהולך לטייל. והובא ברמ"א שם. ולכאורה גם בנ"ד אם יאחר באופן קבוע למקום עבודתו כדי להתפלל בצבור, יפטרו אותו וישאר בלא פרנסה. ואם החשיבו היוצא לסחורה כיוצא לדבר מצוה, כך בנ"ד. ולפ"ז לכאורה היה נראה שיהיה מותר לו לצאת למקום עבודתו, ויתפלל אח"כ, דחשיב כצורך מצוה. אולם יש לדחות, שהרי כאן יש לו אפשרות להתפלל ביחידות בביתו, ולא יעבור על האיסור לצאת למקום עבודתו קודם התפלה.

ואמנם א"צ שיתפלל דוקא בביהכ"נ, אלא יכול להתפלל בביתו, שהרי אם ילך לביהכ"נ הרי יהיה זה בזמן שהצבור מתאסף לתפלה, וכתב מרן (סי' צ' סע' י'): כשעומד עם הצבור אסור לו להקדים תפלתו לתפלת הצבור, אא"כ השעה עוברת, ואין הצבור מתפללין, לפי שמאריכין בפיוטים או לסיבה אחרת. ולפ"ז בנ"ד עדיף להתפלל בביתו. ובשו"ת רבבות אפרים (סי' סו) ה"ד הרב ישכי"ע שכתב לו, דעדיף להתפלל בביתו קודם העבודה. והו"ד בשו"ת שער שמעון אחד ח"ב (סי' כג).

ואע"פ שהדבר קשה להורות לבטל תפלה בצבור באופן קבוע, ולבטל מעצמו עניית קדיש וקדושה בקביעות, ושמיעת ברכו וקריאת ס"ת. ומה גם שתפלה בצבור מתקבלת, ותפלה ביחידות צריכה מאמץ גדול לכוין בכל התפלה כדי שתפלתו תתקבל. וגם יציאתו למקום העבודה אינה בכלל יציאה לצרכיו קודם התפלה, אלא יציאתו נחשבת כיוצא לצורך התפלה, אחר שקובע שם מקום תפלתו. מ"מ אין לעבור על שום איסור כדי להתפלל בצבור, וכיון שעיקר יציאתו היא לצורך עבודתו, איך נתיר לו לעבור על איסור עשיית צרכיו קודם התפלה, לצורך תפלה בצבור. ואי משום עניית קדיש וקדושה וקריאה"ת, סמיה בידיה לשמוע הקדיש וקריאה"ת במנין המתקיים במקום עבודתו בשעת ההפסקה. ואפי' אם לא יוכל לשמוע הקדיש וקריאה"ת, איך יעבור איסור בידים לצורך תפלה בצבור. ומה שאמרו בברכות (מז:) ברבי אליעזר ששיחרר את עבדו, התם היה זה לצורך התשעה שהיו שם, לזכותם במצוה דרבנן דונקדשתי בתוך בני ישראל. וע"ז אמרו מצוה דרבים שאני. אבל לא יתירו ליחיד לעבור על איזה איסור שהוא לצורך תפלה בצבור. וגדולה מזו כתב המהרי"ל, דאין לעשות עירובי תחומין לצורך תפלה בצבור, דלא חשיב לצורך מצוה כ"כ. שאין זו מצוה אלא היכי-תימצי לקבלת התפלה. וראה להלן בילקו"י (סי' צ') מה שכתבנו עוד בזה.

ואברכים הנוסעים לכולל שבו הם לומדים, כחצי שעה, ואם יתפללו במקום שדרים יאחרו האוטובוס והסדר, מותר להם לנסוע לפני התפלה ולהתפלל שם.

בברכת התורה,
יצחק יוסף
הראשון לציון הרב הראשי לישראל
ונשיא בית הדין הרבני הגדול

מתוך ספר הזכרון השנתי למרן – קובץ בית יוסף תשפ"ה. 

לרכישה לחצו כאן