מידי שבוע אתר "המרכז למורשת מרן" מביא תשובה הלכתית חדשה, מאשר השיב מנהיג הדור מרן הראשון לציון הגאון רבינו יצחק יוסף שליט"א, בעל ה"ילקוט יוסף" ועוד.
השבוע המאמר עוסק בנושא: כיצד יש ללמוד את הפרשה?
בס"ד, ג' סיון תשפ"ד, 1635-4/פ"ד
מכתב ברכה
הובא לפני ספר "בצל הפרשה ובצל המועדים" מעשה ידיו של הבחור החשוב והנעלה, משנתו סדורה וערוכה, יראת ה' היא אוצרו, שמן תורק שמו, כבוד שם תפארתו, הר' בצלאל יומטוביאן נ"י, מחשובי הבחורים בישיבת "פורת יוסף" גאולה בירושלים.
עברתי בין בתרי הספר, הסובב הולך על חמשה חומשי תורה, ועל המועדים, ומאשר חננו השי"ת, ומצאה ידו להעלות פנינים ורעיונות נפלאים, תפוחי זהב במשכיות כסף, דבר דבור על אופניו. דברים המתוקים מדבש ונופת צופים, ולפעלא טבא אמינא איישר חיליה לאורייתא. יגדיל תורה ויאדירה.
ואכן הדרך ללמוד הפרשה הוא רק בצמוד לדברי רבותינו ז"ל, שבזה זוכה לחדש בתורה, וזוכה לחלקו בתורה. וכבר אמר שלמה המלך במשלי (ה, טו, ועיין בגר"א שם) "שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך, יפוצו מעיינותיך חוצה, ברחובות פלגי מים". וישׁ ג' שלבים באדם, בתחלה הוא שומע תורה מרבותיו, חוזר ומשנן את הדברים, והוא בבחינת שתה מים מבורך. והיינו כמו בור שיש בו מים מכונסים, וככל שהאדם שותה מהבור, כך נחסר מים מהבור, כך מי שמתחיל ללמוד לפני חכמים, משנן את ששמע מהרב, בלי להוסיף ובלי לגרוע. ומים זה תורה, "אין מים אלא תורה". אחר כך 'ונוזלים מתוך בארך', ומבואר בגמ' עירובין (יח.) באר, זה באר מים חיים – נובע, ואלו בור זה מים מכונסים. בתחלה שותה מהבור, אבל אחר כך מתוך בארך, נעשה כמו מעיין. ולֹא כתוב 'ומים' מתוך בארך, אלא 'ונוזלים', כי זה לֹא יהיה מים, זה יהיה "דבש וחלב תחת לשונך", בתחלה זה מיִם פשוטים, אולי צריך לשים להם חומר שלא יתקלקלו ושלֹא יהיה בהם תולעים, אבל אחרי זה שהוא מתגדל בתורה ומוסיף חידושים בדברים שׁל טעם זה 'ונוזלים', נהפכים בפיו למתוקים כמו דבש וחלב. ואח"כ יש 'יפוצו מעיינותיך חוצה', אחרי שברוך ה' זכית ואתה כבר בעצמך גדול בתורה ומעיין המתגבר, תוסיף ותתן את זה גם לאחרים תפיץ מעיינותיך חוצה, הן בכתיבה והן בדיבור.
אמנם יש אנשים שאינם בעלי כשרון דיבור, שהם בבחינת ערל שפתים, אבל יש להם כשרון בכתיבה, ובזה הם כמעיין המתגבר, כמו הגאון מלובלין בעל "תורת חסד". וראה בהקדמתו שמזכיר דברי הגמ' בסוכה (מט:) מאי דכתיב (משלי לא, כו) 'תורת חסד על לשונה', האם יש תורה שׁל חסד ויש תורה שאינה של חסד? אלא הלומד תורה ומלמדה לאחרים זה תורת חסד, ואילו הלומד תורה לעצמו ואינו מלמדה לאחרים זו תורה שאינה של חסד. וכתב, שהוא לֹא זכה ללמד תורה בעל פה, מרוב חולשתו, ולכן החליט להוציא לאור את ספרו כדי שיהנו מחידושי תורתו. וכתב זאת בימי זקנותו. ונודע גודל התמדתו, שהיה ישן בלילה כחצי שעה, ויושב ולומד, וביום היה ישן עוד כשעה, ומקדיש זמנו לתורה. הוציא לאור את חיבורו על אורח חיים ואבן העזר, וכותב שיש בידו חיבור גם על חו"מ, ויו"ד, אך לא זכינו לאורו. וידוע שבכל תשובה יש בה היקף גדול של הש"ס, בבחינת 'עפעפיך יישירו נגדך'. [חי בשנת תרס"ד, אבל נחשב ענק ממש כמו בדורות הראשונים]. והוא כמו שנתבאר, שאם אין לו כשרון ללמד בע"פ, יכתוב את חידושיו. וכך ע"י כתיבתו יפוצו מעיינותיו חוצה, ונשאר קיים לדורי דורות.
ויש ההיפך, שאין להם כשרון כתיבה, אבל יש להם כשרון דיבור, כמו הרוגצ'ובר בעל ספר "צפנת פּענח", שקשה להבין מה שכותב, שהרי מרבה לציין ציונים, ולא הרחיב דבריו. ורומז לעיין במקום פלוני שמשם יש קושיא, ובמקום פלוני שם רומז לתירוץ. וצריך לטרוח כדי להבין דבריו. אבל בדרשותיו היה פה מפיק מרגליות, והיו שותים בצמא את דבריו. והוא וה"אור שמח" התורה כולה היתה נגד עיניהם, ושימשו ברבנות בדוינסק, וכשיצא החיבור של הרוגצ'ובר לא למדו בספרו, אחר שלא הבינו כוונת דבריו.
והנה דבר חשוב ונשגב לחכמים הממונים על הצבור, לעיין בכל שבת בפירושי חז"ל לזכות את הרבים בדרשות בלשון צחה. ואמנם ת"ח העסוק בבירור הלכה, יש לפוטרו מדבר זה, ובפרט יש לפוטרם מלימוד התנ"ך, וכבר שאלו את הגרי"ז מדוע אין לומדים תנ"ך בישיבות שלנו, והשיב, כי הם לא מבינים. וכנראה כוונתו שיש המבינים את התנ"ך בפשוטם. כאותם שהירבו ללמוד תנ"ך בלא מדרשי חז"ל, שיש מהם שנעשו בכלל מחריבי הדת, כמנדלסון וחבריו, שעשו בתנ"ך קרדום לחפור בה את האפיקורסות שלהם. והעדיפו את התנ"ך כדי להרחיק את לימוד הגמרא, היות שהנ"ך יכול להתפרש שלא ע"פ חז"ל ומסורת רבותינו כהבנה שיטחית האהובה על אותם המקצצים בנטיעות.
ובספר משנת רבי אהרן (לרבי אהרן קוטלר) כותב, שישנה טעות רווחת לפיה אין מקרא יוצא מידי פשוטו, הכוונה פשוטו כפי מה שאדם מבין מעצמו ללא פירושי חז"ל. אולם זה אינו, ו"פשוטו של מקרא" היינו לאור פירושם של חז"ל, הפירוש המכוון אל דרך הפשט, ולא אל תורת הסוד. וע"ש שהביא מספר דוגמאות המלמדות שלא ניתן להבין את התנ"ך ללא פירוש חז"ל, כך למשל הביא את דברי חז"ל על דוד המלך, שכל האומר דוד חטא אינו אלא טועה, וכן מזמורי התהלים מלמדים אותנו על גדלותו של דוד המלך, בעוד שהבנת המקראות במעשה בת-שבע מביאים להבנה מוטעית בדרגתו של דוד המלך. גם המשא ומתן של אברהם אבינו לשרה, צריך להיחשב עבורנו לפחות כמו דין ודברים בין תנאים. וכך בפרשת אהבת יצחק לעשו, כשחז"ל מעמיקים לדלות את העומק שמאחרי השטחיות במאורעות אלה. ובדברי חז"ל אנו למדים כמה גדול המרחק בין דור אחד לדור שאחריו, מרחק של מלאכים לבני אדם, על אחת כמה וכמה שאנו ממרחק המבט שלנו איננו יכולים לשקול ולהשיג את השיג והשיח של דורות ראשונים. [ולכן מיסודי החינוך התורני להקנות לתלמידים את הגישה הנכונה לתנ"ך, את ההערצה וחרדת הקודש לתורה ולאנשים המוזכרים בה].
ולפני כשש שנים התבקשתי ע"י ראש הממשלה כאן בארצנו הקדושה להשתתף בחוג לתנ"ך שהתקיים בביתו במעמד אישי צבור, ודיברתי בפניהם שחלילה לנו לפרש את התנ"ך מדעתינו ככל העולה על רוחינו, אלא חובה עלינו להיצמד לדברי רז"ל, שכל דבריהם אמת לאמתה, וחלילה להרהר אחר דבריהם, וזו היתה הסכנה ושורש הענין בתקופת ההשכלה הארורה, שהרסה כל חלקה טובה בארצות שונות.
ועיין בש"ע הרב (הלכות ת"ת פ"ב ס"ב) מ"ש בשם הר"ן בע"ז (יט.) ובד"מ (יו"ד סי' רמו אות ב'), ובביאור הגר"א (יו"ד סי' רמו ס"ק סו), די"א שלא ישליש זמן לימודו לג' חלקים שוים, שהרי המשנה צריכה זמן רב יותר מן המקרא, וכ"ש שהתלמוד צריך זמן רב יותר מן המשנה, והעיקר הוא שילמד ג' לימודים אלו, ויחלק את זמנו לכל א' וא' כפי שיעור הזמן הראוי לו בכל יום, עד שיגמור את כולם בשוה, ויוכל להמשיך לסבור ולעיין.
ואמנם כתבו הפוסקים שאין אנו רשאים לעסוק במקרא שליש מזמנינו, ולבטל מן המשנה והתלמוד, אלא עיקר הלימוד יהיה במשנה ותלמוד, ולמקרא די בגירסא דינקותא. ועיין בב"י (בד"ה יו"ד סי' רמו) בשם רבינו ירוחם והרמ"ה.
וכ"כ בכנה"ג (יו"ד סי' רמו אות ב'), דמה שאמרו שצריכים לחלק הלימוד במקרא וכו', זה בדורות הראשונים שהיה לבם כפתחו של אולם, ודי להם במשנה ולתלמוד שני שליש ימיהם, אבל לדידן במקרא בגירסא דינקותא די, והלואי שיספיק לנו שאר ימינו למשנה ולתלמוד. בדק הבית: ואני אבא אחר הרב שלא אמרו זה רק בזמנם שלא היה להם תורה שבע"פ ארוכה, זולת משנה וברייתות ותוספתא ואגדת התלמוד, אבל בזמנינו שכל הרבנים הרחיבו גבול בתורה, וחיברו ספרים, ובודאי שהם בכלל תורה שבע"פ, הלואי שיספיק ימי חיינו לקוראן.
גם בכסף משנה (פ"א מהלכות ת"ת הלכה יב) כתב, דדבר פשוט הוא שלגמרא ולפוסקים צריך זמן רב יותר מלמקרא ומשנה, וע"ז סומכין העולם ואין משלשין. וראה בהליכו"ע ח"ח בהלכות ת"ת.
והנני לברך בזה את המחבר נר"ו, שחפץ ה' בידו יצלח, להמשיך לשקוד על דלתות תורתנו הקדושה, לילה כיום יאיר כחשיכה כאורה, וימצא חן וחסד בעיני אלוקים ואדם.
בברכת התורה,
יצחק יוסף
הראשון לציון
הרב הראשי לישראל
מתוך ספר הזכרון השנתי למרן – קובץ בית יוסף תשפ"ה.
