מידי שבוע אתר "המרכז למורשת מרן" מביא תשובה הלכתית חדשה, מאשר השיב מנהיג הדור מרן הראשון לציון הגאון רבינו יצחק יוסף שליט"א, בעל ה"ילקוט יוסף" ועוד.

השבוע המאמר עוסק בנושא: גר שמיד לאחר הגירות לא שמר מצוות, וקידש אישה, אם חשובה אשת איש

>> תרמו להחזקת האתר!

בס"ד, ‏י"ט סיון תשפ"ד, 1727-2/פ"ד

לכבוד הרב החשוב והנעלה, מזכה הרבים, שמו מפארים, הרה"ג רבי יעקב נקש שליט"א

הרב הראשי

מכסיקו

שלום וישע רב,

אודות שאלתו בקשר לאשה …, שהתחתנה עם אדם שמקורו גוי מצד אמו וסבתו, ועבר גיור ואותו "הגר" לא שמר אף פעם שבת, לא קיים תורה ומצוות כלל. ובו ביום שהתגייר כבר נהג בהפקרות דתית. הנ"ל התחתן עם ג׳אניט אצל הרפורמים, ואחר זמן ג"אניט התגרשה ממנו, אבל לא כדת וכדין, הם נתנו לה רק כתב פיטור, והבעל עזב אותה, ולא רוצה לתת שום גט כדת יהודית.

הוא עזב אותה ונעלם, ואין לנו שום זכר ממנו, יורה לנו מרן מה דינה של ג׳אניט אם מותרת להתחתן, בין מצד שאין גיורו כדין, בין מצד שהתחתן אצל רפורמים. כעת התחזקה ורוצה להתחתן אך ורק כדת וכדין.

 

והנני להשיבו:

אם אכן יתברר במותב בית דין שאלו הם פרטי המקרה, הרי שהגב' הנ"ל מותרת בהחלט לבוא בקהל, ויכולים להשיאה עם יהודי לכתחילה, ואין "נישואיה" הקודמים ולא כלום. ועל הרבנים שעוסקים בדבר לשכנע אותה שתשמור טהרה כדת ודין, ולהפנות אותה לתוכנית קירוב, שתקבל עליה עול תורה ומצוות, ולכל הפחות תקפיד על שמירת שבת באיזו מדה שהיא. שנראה שכעת ליבה פתוח לשמוע את דבר ה', והיא מתחרטת על מעשיה שנישאה לאיש שהתגייר בגיור מפוקפק.

 

וכמה טעמים בדבר:

 

א.      הגיור שנעשה על ידי ה'רב' הלז אינו כלום.

 

בעל האשה הנ"ל התגייר אולם לפי הידוע לנו, גיור זה אינו כלום.

 

כמתואר על ידי כת"ר, ה'גר' הלז לא שמר אפילו שבת אחת, ומוכח מתוכו שמעולם לא היתה לו כוונה לשמור תורה ומצוות, וגם לא קיבל על עצמו עול תורה ומצוות, ולא הבין בדעתו שישראל חייב לשמור מצוות.

 

גם אילו היה מבין בדעתו שישראל חייב לשמור מצוות, דאז איכא למימר שמה שעושה לאחר הגיור, הוא עושה לתיאבון כמו שכתבו כמה פוסקים (עי' אחיעזר ח"ג סי' כ"ו), או שהוא עושה לפי דעתו והבנתו את דת ישראל, ויש איזה צד רחוק שהגיור תופס. הני מילי כשהתגייר בפני בית דין שלפחות אחד מחבריו הוא גמיר וסביר, והשניים האחרים סבירי. כדאיתא בשו"ע (יו"ד סי' רס"ח סעי' ג'). והיינו שיהיה יודע סברות בדינים, לכל הפחות בעניין שבו בית הדין דן (עי' שו"ת מהר"ם שיק יו"ד סי' רמ"ח). ואחר שיש אומדנא דמוכח שאינו מקבל תורה ומצוות ברצינות, רק משחק מילים שלימדו אותו לומר בעת שמתגייר. וממילא כל מי שהתגייר בדרך הזו אם הוא חפץ באמת בתורת ה', צריך לחזור ולהתגייר בבית דין כשר. כי גיור חייב שיהיה עם קבלת מצוות אמיתית.

 

ב.      לא חוששים לנישואין שנעשו על ידי רבאי רפורמי והם אינם תופסים כלל ועיקר.

 

גם הנישואין של האשה הנז' שנערכו על ידי רבאי רפורמי אינם תופסים כלל ועיקר, אין בהם ממש, ואינה צריכה גט מכמה אנפי. כפי שנפרש להלן.

 

ראש לכל, ידועים דברי הפוסקים האחרונים, ועל צבאם מר אבא מרן אאמו"ר זצוק"ל (עי' יבי"א ח"ח אה"ע סי' ה' אות ה', ולהלן), והגר"מ פיינשטיין זצוק"ל (שו"ת אגרו"מ אבה"ע ח"א סי' ע"ז; ח"ג סי' י"ז, כ"ג; ח"ד סי' י"ג, ל"ב אות ב', מ"ו, נ"ט, ע"ה, ע"ו) והגרא"י וולדנברג (ציץ אליעזר ח"ח סי' ל"ז; חט"ו סי' נ"ב. ועי' הסכמת מרן זצוק"ל למש"כ בח"ח שם), שהורו בכמה מקרים שבאו לפניהם להתיר את האשה בלא גט, ובפרט במקום עיגון, ואף התירו את ילדיה שנולדו מאיש אחר לאחר שעזבה את בעלה הראשון. ועי' בשו"ת משנה הלכות (ח"ט סי' רע"ח), דגם הוא נוקט לעיקר שיש להתיר בלא גט, אלא שלחומר הענין כתב שיש לצרף עוד סניף קל. ועי' בשו"ת מנחת יצחק (ח"א סי' צ"א אות ו'), דנראה שמסכים לכמה מטעמי ההיתר שכתב הגר"מ פיינשטיין, ובאחרים מפקפק, ומ"מ נראה מדבריו דאין להחמיר בנישואין על ידי רבאיי רפורמי יותר ממה שמקובל להחמיר באיש ואשה שנשאו בנישואין אזרחיים.

 

ואם הדברים נאמרו בזמנם לפני שישים שנה ויותר, שעוד היתה בחלק מהרבאיס האלה איזו לחלוחית של יהדות. אצל אלו בזמננו שהם כופרים בכל, ודורסים ברגל גאוה את עיקרי הדת פשיטא ופשיטא טפי שאין בנישואין שנעשו על ידם ממש.

 

וגם בנישואין שנעשו על ידי רבאי קונסרבטיבי דן מרן אאמו"ר וצידד להתיר את האשה בלא גט במקום עיגון וצורך גדול. להלן מכתב מכתב ידו שנמצא עמי במחיצתי, שצרפתי לתשובה שכתבתי לפני כמה שנים לרב העדה ספרדית בבואנוס איירס ארגנטינה, רבי יצחק ענתבי סקה שליט"א שעסקה בשאלה דומה לזו שבאה לפני כת"ר. להלן המכתב:

 

בעז"ה, י"ח כסלו תשנ"ב

שנת "שלום שלום" לרחוק ולקרוב לפ"ק

לכבוד ידידנו הדגול הרב הגאון המפורסם חריף ובקי משנתו זך ונקי כש"ת רבי דוב אהרן בריזמן שליט"א. אב"ד עלקינס פארק ומחבר הספר היקר "שלמי חגיגה" על מס' חגיגה

אחרי עטרת החיים והשלום וכל טוב סלה.

הריני מאשר קבלת אגרתו המעולפת ספירים, וענותו תרבני לדפוק על דלתותי, בשאלת עגונה אשר בעלה הסתפח לכת … וכבר נתגרשה ממנו בגירושין אזרחיים של הערכאות, אך הוא נותן כתף סוררת לבלתי נתן לה גט כדת משה וישראל. והאשה שהיא בעלת תשובה גמורה נשארה עגונה וגלמודה, והיא צעירה לימים, ומציעים לה שידוכים הגונים עם בני תורה, ועל מדוכה זו ישב כת"ר להתירה מכבלי העיגון, גלייה לדרעיה ונפל נהורא, והעלה בדברים נכוחים בכוחא דהיתרא להתיר לה להנשא בלא גט. כי נתברר לו ע"י שראה במו עיניו סרט הוידיאו שנעשה בעת החופה, שהקידושין נעשו ע"י "רב" קונסרבטיבי עם החזן שידועים לשמצה כמחללי שבת ואוכלי נו"ט. וגב החתן והכלה היה מופנה אל הקהל, באופן שנראה שלא היו שם עדים כשרים לקידושין. וכבר כתב הגר"מ פיינשטיין באגרות משה ח"א (אה"ע סי' עו-עז) שקידושי הראבייס הרפורמים אינם קידושין כלל. ובספרו ח"ד מאה"ע (סי טז ומו ועח ופ') מבואר שהוא הדין לגבי הקונסרבטיבים, ושאם א"א להשיג לנשותיהן גט יכולות להנשא בלא גט וכו'. עכת"ד. ולכאורַה גם האגרות משה לא השוה מדותיו, כי בחאה"ע (סי' קלה) דן להכשיר גט של רב קונסרבטיבי, ולא חשבו כפיסול גמור, אע"פ שחתם בגט כעד. ושם אפי' גט שנעשה ע"י הדיוטות אין להכשירו (רמ"א סי"ק מא ס"ל). וראה בספר מענה לאגרות (סי' קסט). ובאמת שאין לדון באופן כללי על קידושין הנעשים ע"י רב ריפורמי, וכמ"ש מהרש"ם ח"ב סי' קי בד"ה והנה רו"מ. ע"ש. וכ"ש קידושין שנעשו על ידי רב קונסרבטיבי. וע"ע בשו"ת מחזה אברהם שטיינברג בתשובה שבסוה"ס דף קפט ע"א והלאה. ודו"ק. ומ"מ בנ"ד שכת"ר מעיד שרב זה ידוע לשמצה הוא והחזן שלו כנ"ל. והוסיף כת"ר, שאפי' אם היו שם עדים כשרים בין הקהל וראו הקידושין נעשים על ידי איש כזה כדת וכדין וכו'. והנה בנידון ממזרות שבא לפנינו לפני כמה שנים, כתבנו תשובה שלמה לעקור הקידושין מעיקרן מדין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, ולכן כתבנו בנידון ההוא שהרב טעה וייחד עדים קרובים לחתן ולכלה, אפי' אם היו בין הקהל עדים כשרים, הקידושין בטלים, מדין הנ"ל. והריני שולח רצוף בזה מש"כ בענין הנ"ל, ועיני כת"ר תחזינה מישרים לחזק היתרו בנ"ד, מכח כמה ספיקות וספקי ספיקות להקל, שמא לא היו עדים כשרים בחופה כלל, ואת"ל שהיו, שמא לא ראו מעשה הקידושין, ואת"ל שראו שמא עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, ול"מ ראיית עדים כשרים, (ושם הארכתי ע"ד החת"ס סי' ק' שחשש להחמיר בכיו"ב). ובקושטא שכל מעשי הרבייס האלה מקולקלים ופסולים, ודמי למאי דקי"ל לגבי אותו ואת בנו (ביו"ד סי' טז ס"ט) ולגבי כיסוי הדם (סי' כח סי"ז) בחש"ו ששחטו ואין רואים אותם שחזקת שחיטתם מקולקלת, אף לקולא. ע"ש. וכ"כ בשו"ת מהרש"ם ח"ב (סי' קי), וקצת י"ל ע"ד.

מה שהאריך כת"ר בדבר מה שדרו יחדיו כשנה וחצי כדרך איש ואשה, אי אמרינן שלשם קידושין בעל, שאין לחוש בזה, משום דאדעתא דקידושין הראשונים בעל, וא"צ גט כלל משום כך. דבריו נכונים וצודקים, וכיו"ב כתב הריב"ש (סי' ה-ו). וכן כתבו הרבה גדולים, ובתשובה אחרת הארכתי בזה, וכבר הביא כת"ר דברי האגרות משה חאה"ע ח"ג סי' כג, ודברי הרב בית אבי ח"ד (סי' קנה), שג"כ העלו להקל בכיו"ב. וע"ע בשו"ת קנין תורה ח"ד (סי' קל). ואפריון נמטייה לכת"ר אשר שוקד על תקנת בנות ישראל, ויפה דן יפה הורה, ואף ידי תכון עמו שיש להתיר את האשה הנצבת בזה למיהך להתנסבא לכל גבר די תצבי, כי מעשה הקידושין הראשונים אין בהם ממש, ויהי ה' עמו תמיד לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. אשרי יולדתו צנה וסחרה אמתו. תרב גדולתו. וחפץ ה' בידו יצלח.

בברכת התורה,

עובדיה יוסף

 

וכיוצא בזה נמצא לגר"מ פיינשטיין (ח"ד אבה"ע סי' י"ג) שהקל בקידושין של רבאי קונסרבטיבי מכמה טעמים. להלן לשונו:

"בקידושי קונסרבטיביים אפשר שלא היו כלל עדים כשרים בחתונה, כי על חתונה כזו שנעשית אצל רב קונסרבטיבי… לא מצוי שיהיו עדים שומרי תורה… גם עצם מעשה הקידושין, אפשר שלא נעשה כהוגן, כיון שאינו בקי בהלכות קידושין וגם אם בקי לא איכפת לו להראביי כל כך שיעשו כדין, דהא עושין הרבי אינשי דברים שבדו מעצמן שגם הכלה נותנת טבעת לחתן תחת החופה בשעת הקידושין ואומרת גם כן איזה דבר שהרבה ראביים הכניסו זה בענין מעשה הקידושין ולא ניכר מי מקדש למי, אם החתן את הכלה, או הכלה את החתן".

ואם ברבאי קונסרבטיבי כתב כן, קל וחומר בנדון דידן, ברבאי רפורמי שהוא גרוע הרבה יותר, והדברים ידועים.

 

ג.       יש לכל הפחות ספר בתוקפם של קידושין שנעשו על ידי מסדר קידושין עם הארץ שאינו בקי בטיב קידושין ועשוי לטעות בדברים שהם יסודיים בקידושין.

 

בנדון דידן הקידושין נעשו בידי רבאי רפורמי דגרע טפי. אולם גם אם הקידושין נעשו על ידי מי שאינו רפורמי, אלא שהוא עם הארץ שלא ידע מימינו לשמאלו, ועשוי לטעות בדברים יסודיים בקידושין, שפיר דמי לעשות לכל הפחות ספק בקידושין.

 

בשבתי על כס הדיינות כנשיא ביה"ד הגדול דנתי בערעור על פסק דין של ביה"ד האזורי שדן בטענה של בעל שיש לפוטרו מכתובת אשתו כי הקידושין נעשו על ידי רב עם הארץ, והם בטלים. והארכתי להוכיח שם שלא כל טעות או חוסר ידיעה של מסדר קידושין מערערת את כשרות הקידושין, אלא רק טעות בדברים יסודיים בהלכות קידושין. להלן מתוך התשובה:

איתא בגמרא (קידושין יג.): הא דאמר רב יהודה אמר שמואל: כל שאינו יודע בטיב גיטין וקדושין לא יהא לו עסק עמהן, אמר רב אסי אמר רבי יוחנן: וקשין לעולם יותר מדור המבול. ופירש רש"י: הדר יתבי וקאמרי – בשמעתיה דרב אסי: הא דאמר רב יהודה כו׳, אמר רב אסי עלה: קשים לעולם דיינים המורים הוראה בעריות ואינם בקיאין יותר מדור המבול. והתוספות (שם ו' ע"א דיבור המתחיל לא יהא) כתבו: לא יהא לו עסק עמהן – פירש בקונטרס לא יהא דיין […] והר"ר עזריאל פירש שלא ידבר עם הנשים על עסקי קידושין לקדשם שפעמים שתהא מקודשת באמירתם או בנתינתם ולא יבין.

ובתוספות הרא"ש (שם דיבור המתחיל אפיי לא) כתבו: נראה לפרש דהכי קאמר: מי שממנין אותו אגיטין וקידושין – צריכים אנו להודיעו הא דרב יהודה אמר שמואל שלא יכשל בה, דשכיח הוא, או דילמא ליכא למיחש להכי דלא שכיח כולי האי.

ומרן בשולחן ערוך (אבן העזר סימן מט סעיף ג') פסק כרש"י: "כל מי שאינו בקי בטיב גיטין וקדושין לא יהא לו עסק עמהם להורות בהם, שבקל יכול לטעות ויתיר את הערוה." וכתב הט"ז שם: להורות בהן – כן פירש רש"י. משמע דנתינת קידושין אין קפידא כל כך, דהיינו לסדר הקידושין תחת החופה, שאין שם הוראה. ואם כן בגט היה נמי לנו לומר כן, דהא כללינהו בחדא מחתא, אבל לפי האמת אינו כן, דבנתינת קידושין – אין שם הרבה פרטים באותו סידור, ואין מצוין שינוים שם ששייך בהם הוראה, אבל בסידור גיטין – הרבה מאוד פרטים, וזהו ודאי בכלל הוראה, ואין ליתן לסדר גיטין אלא למומחה ברבים. וכן המנהג בינינו שמכבדין בסידור קידושין אפילו אינו למדן גדול – מה שאין כן בגט.

וכן כתב בביאור הגר"א שם שרש"י חולק על התוספות שם. ונראה שכוונתו למה שכתבו התוספות בדף ו. וכן פסק הבית שמואל שם – כהט"ז.

ובפתחי תשובה (שם ס"ק ב') הביא דברי הט"ז וכתב: ועיין בתשובת שבות יעקב (חלק ג' סימן קטז) שלא כתב כן אלא דהוא הדין שלא יסדר קידושין לכתחילה, ולהכי נקט הש"ס "לא יהא לו עסק" – משמע כל התעסקות בענין קדושין וגיטין. וגם רש"י ז"ל שכתב "שלא יהא דיין בדבר" – לא כיוון דוקא אם יהיה דיין לדון על הגיטין או הקדושין אם הם כהוגן, רק דהוא הדין שלא יסדר לכתחלה, וזה נכלל גם כן בכלל "דיין". וכן משמע בתשובת מהרי"ו (סימן פה) וכו׳ ובודאי לא בחנם הורגלו דורות הללו שאין מסדרין קדושין בלתי התרת הרב, כי יש לחוש להרבה מכשולים שיבא לקדש ח"ו איסור ערוה או שניה כאשר קרה בזמנינו וכו׳. ושם בתשובת הגאון בעל כנסת יחזקאל כתב, שדבר זה הוא תקנה מרבני צרפת שהיו בימי רבנו תם, שגזרו ואמרו שלא יסדר שום אדם קדושין כי אם מי שנבחר לרב או מורה צדק בקהילתו, ומי שיעבור על אלה כו׳ עיין שם […]

ובשו"ת צמח צדק (ליובאוויטש, אבן העזר סימן רנד) כתב: וכן פירש רש"י, וכן כתב הסמ"ג (מצוות עשה סימן מח) "לא יהא לו עסק" – פירוש: לעשות הוראות, אבל לסדר הגט יש לומר אין זה הוראה, דהא מצינו במשנה וגמרא שהבעל אומר לשנים "תנו גט לאשתי" (דף סו סוף ע"א). ושם בגמרא לעיל מיניה "בי תרי מינייכו נכתוב גיטא". ואף על גב דבפרק קמא דגיטין (דף ה' סוף ע"ב) משמע בגמרא ורש"י דהוו ממנו גברא רבא אגיטי לאורויי האיך נעביד – משמע דגם סידור הגט צריך להיות על פי גברא רבא, – יש לומר: זהו לכתחלה, אבל לא לפסול דיעבד. ועיין בט"ז (סוף סימן מט) שרצה לומר כן ולסוף דחה סברא זו, ועיין בסדר הגט (סעיף קא) – יש לומר: כל זה לכתחלה, אבל דיעבד כשאנו רואים הגט שנכתב בטוב ככל הגיטין, ובפרט שכתבו הסופר הכותב גיטין תמיד כמו בנדון דידן – אין לפוסלו מחמת זה. וכן משמע עוד מדפירש רש"י בקדושין (דף יג סוף ע"א ד"ה הדר יתבי) "דיינים המורים הוראה בעריות ואינן בקיאים" וכו׳, עיין שם, הרי דזה קאי רק על המורים הוראות. ועיין בבית יוסף (סוף סימן ד') – מה שכתב בשם רבינו שמשון על הקראים – מוכח כמו שכתבתי דלא פסלם רק מפני שמגרשים שלא כדת. אבל לא מפני שמסדרי הגט אין בקיאין כל כך וכו'.

למדנו שמי שאינו בקי בטיב קידושין, דהיינו שלא הגיע להוראה בעניינים אלו – לרוב הפוסקים יכול לסדר קידושין אפילו לכתחילה, ויש סוברים שלא יסדר קידושין לכתחילה, משום שגם בסידור קידושין יש לחשוש למכשולות, ולכן עשו תקנות בדבר עוד בזמן הראשונים. ובסידור גט כולי עלמא לא פליגי שמי שאינו בקי בטיב גטין – לא יסדר גט לכתחילה.

ולענין כשרות הגט ותוקף הקידושין שנעשו על ידי מי שאינו בקי בהלכות אלו – הדברים מפורשים במקום אחר: נדון תחילה בגט שסודר בידי מי שאינו בקי, ונלמד מיניה לנדון דידן, וזה החלי.

כתב הריב"ש (סימן שפט, בהרחבת הדברים שבסימן שפח שהם שאלה לרבו הר"ן): אודיע לפני כבודך כי זה האיש הביא פה סרקסטה יע"ה שטר מעשה בית דין שקבל גט כשליח קבלה מפלוני, כמו שתראה מן המעשה בית דין. ובאמת כי לשון המעשה בית דין קצר מאד, וגם יש טעיות בלשון, וזה הוראה שלא דקדקו בכל הדקדוקים הצריכים בגט. ומפני זה חששתי למה שראיתי כתוב בו: ואמר לנו: 'הרי שפלונית מנתה לי שליח וכו' והבעל כתב לי גט לאשתו הנזכרת, ומסרו מידו לידי, בפניכם רבותי' וכו', ואנו ראינו הגט שכתב הבעל הנזכר, ומסרו מידו ליד השליח בפנינו. ונתברר לנו שכל עניני הגרושין נעשו כהוגן וכתקון חכמים. וקרענו הגט הנזכר, והתרנוה לינשא וכו'. – כמו שתראה בטופס המעשה בית דין, שביד זה.

חששתי לפי הנראה מפשט לשונם: הנה הבית דין היו הם עצמם עדי מסירת הגט. ואם כן, אינן יכולין להיות דיינין, דאין עד נעשה דיין. ומעשה בית דין זה כאלו אינו ואין למדין ממנו כלל. ואף על פי שכשראו שלשתן העדות, יכולין לדון על פי ראייתם […] הנה יש לחוש שמא נמסר בלילה, ואז אינם יכולין להיות דיינין […] וכגון הא איכא למיחש לבית דין טועין, דומיא ד"ההיא אודיתא דהוה כתיב בה 'דוכרן פתגמי' וכל לישנא דבי דינא", דבפרק זה בורר (סנהדרין כט, ב'). וכל שכן בדברים כאלה, הנעלמים מן החכמים וכל שכן מהמון הדיינין שאינן בקיאין בלשון […]

עוד כתב הריב"ש שם: […] כי מעיד אני על רבותי הרב רבינו פרץ הכהן ז"ל והרב רבינו נסים נר"ו שמעולם לא הניחו שינתן גט זולתי בפניהם, לפי שרוב מצויין אצל גיטין אינן מומחין ולא בקיאין בדקדוקי הגט. גם בזמן רבותינו ז"ל היו ממנין אחד מהם על הגטין, כמו שאמרו בריש גטין (ה, ב'): "אתא לקמיה דרבי אחאי, דהוה ממונה אגיטין" […]

ובתשובת הר"ן (שם סימן שצ): […] ולפי שכל מה שכתבו הראשונים בענין בית דין הרואין – אם נעשין דיינים על פי ראיית עצמן – גלוי וצפוי לפניך, איני מאריך עמך. וכל שכן שלפי דעתי, אפילו לדברי המחמירין, בכי הא יכולין להיות דיינין. ומה שאמרת שאף על פי כן יש לחוש שמא נמסר בלילה, דכגון הא איכא למיחש לבית דין טועין, דומיא ד"ההיא אודיתא דכתיב בה 'דוכרן פתגמי'" וכו' – לפי דעתי, בסתם בית דין אין ראוי לחוש לכך. שאם באנו לחוש – לא לזה בלבד אנו צריכים לחוש, אלא לכמה מיני פסול שהן קרובים להזדמן בגט, ולא נכשיר שום מעשה בית דין הבא לפנינו. אלא ודאי: לבית דין טועין לא חיישינן. וההיא אודיתא – מפני ריעותא הנמצא בה חששו לה, שלא היה כתוב בה "במותב תלתא הוינא", ולא חתמו בה אלא שנים. וקיימא לן דצריכי למכתב "במותב תלתא כחדא הוינא, וחד ליתוהי". אבל שנחוש לסתם בית דין שמא טעו – הא ודאי לא. אבל דעתי שהביאך לחוש למה שחששת מפני שאפשר שהדיינין מוחזקין שאינן יודעין בטיב גיטין וקדושין כראוי, וכמו שכתבת שלשונם מוכיח עליהם. וכגון זה ודאי יפה חששת שלא לראוהו בלילה ודאי יש לחוש אלא לכמה פסולין שאפשר להזדמן בגט. ואני לא אתיר אשה על פי מעשה בית דין כזה, שהיאך אסמוך על בני אדם שאין יודעין בטיב גטין, מפני שהן כותבים שנתברר להם שכל עניני הגרושין נעשו כהוגן וכתקון חכמים, להתיר אשה העומדת בחזקת אסור, ואנחנו היודעים ועדים שאינן כדאי שיהו הענינים הצריכין בגט מתבררין להן.

ובבית יוסף (אבן העזר סימן קמא) הביא ("מצאתי כתוב") על פי תשובת הרא"ם (סימן לה) בזו הלשון: מעשה באחד שבא עם גט בידו ואמר שהוא שליח להולכה, והשטר שהוציא מידו לאמת דבריו היה שטר מעשה בית דין שהיה כתוב בו "אנו בית דין חתומי מטה, במותב תלתא הוינא יתבי, ובא פלוני וגירש לאשתו פלונית ואמר לו 'התקבל גט זה לאשתי פלונית והרי היא מותרת לכל אדם'." ובא זה השליח לפני הה"ר אליא מזרחי [– הרא"ם], וכשראה דבריו שהיה אומר שהוא שליח להולכה, והשטר של מעשה בית דין מוכיח שהיה שליח לקבלה, שעשאו הבעל מעצמו בלי רשות האשה, רצה בתחילה להתיר […] ואז הרב הנזכר פסל שליחותו מטעם שהעדים מכחישים אותו, גם פסל הגט עצמו מכיון שהיו עמי הארצות שלא ידעו אם יכול הבעל למנות שליח לקבלה אם לאו, וכל כי האי גוונא אין לסמוך על גיטיהם ויש לחוש לכמה מיני פיסולים שנעשו בו כדכתב הר"ן (שו"ת ריב"ש סוף סימן שצ) והריב"ש (שם סימן שפח) שפסלו גט מפני שראו לשון המעשה בית דין שהיה לשון הדיוטות, כל שכן בכי האי גוונא שטעו בהדיא בדין השליחות. ואין זה צריך לפנים.

וכן פסק הרמ"א (אבן העזר שם סעיף ל'): גם הגט עצמו פסול מאחר שמוכח שמסדרי הגט היו עמי הארץ ולא ידעו שאין הבעל עושה שליח קבלה, יש לחוש לכמה מיני פסולין (בית יוסף – "מצאתי כתוב" מעשה בכהאי גוונא נעשה בפני ר"א מזרחי), וכן כיוצא בזה שניכר שאותן שסדרו הגט היו הדיוטות (ריב"ש).

ובפתחי תשובה (שם ס"ק כח): עיין בתשובת שיבת ציון (סימן צא) בדבר הגט שנשלח לעיר אחת ונמצא בו שלוש ריעותות. והאריך שם דמצד הריעותות יש להקל בדיעבד, אך מאחר שנמצא שלוש ריעותות יש לחוש פן לא ידע זה המסדר בטיב גיטין, אכן אם מכירין את הרב המסדר והוא מוחזק לן שבקי בדיני גיטין והריעותות הנ"ל נעשו על פי מקרה אז יש להקל. עיין שם. ועיין בתשובת אדוני אבי זקני פנים מאירות (חלק ג' סימן מז) במעשה כיוצא בזה, ורצה גם כן לפסול הגט מצד שלא הרגישו מסדרי הגט בהריעותות, ויש לחוש שהמה עמי הארץ כנזכר בסימן קמ"א סעיף ל' כו׳ ושוב כתב דנראה ברור דהתם מיירי שטעו בדבר שמפורסם לפסול, מה שאין כן כאן יש לומר שלא דקדקו ביו"ד יתירה הנכתב ב'צביתי' וכן בווי"ן ארוכין כו׳, עיין שם.

ובשו"ת נודע ביהודה (תניינא אבן העזר סימן קה) כתב: ועכשיו שבאו דברי המסדר לידי ראיתי שאינו בקי בטיב גיטין וקידושין כלל כי נמצאו בו כמה שגיאות, ואף שיש לדון על כל שגיאה ושגיאה לענין דיעבד, מכל מקום הרי ההדיוט הזה כבר שמע קול רעש ובכל זה לא הזכיר שום אמתלא, רק מתמיה על הקול ושולח העתק מהגט עם כל שגיאותיו ולא חלי ולא מרגיש בשום שגיאה, אם כן מכלל שאין לו שום ידיעה בהלכות גיטין כלל, ואם כן הגט הזה פסול מצד מה שמבואר בסימן קמ"א סוף סעיף ל' בהג"ה – עיין שם. ומעתה הנני מחזיק בפסקו של כבוד הגאון המובהק מו"ה מאיר ברבי אבד"ק פ"ב [– פרשבורג] שהאשה המתגרשת הנ"ל הרי היא עודנה בחזקת אשת איש כמו שהיתה, עד שתתגרש שנית בגט שיסודר במקום אחר לפני גדול הדור ובית דינו. והנה הגאון המובהק הנ"ל כתב שהיא בחזקת אשת איש כמו שהיתה, זולת שאם ימות בעלה קודם שיגרשנה מחדש שהיא אסורה לכהונה, ויפה כתב.

וכן פסק הרמ"א (סימן קמב סעיף ט'): "ולא חיישינן לבית דין טועין, אלא אם כן אנו מכירין באותן שסדרו הגט שאין בקיאין, שאז אפילו כתוב כהוגן חוששים להם."

ובפתחי תשובה (שם ס"ק יז) כתב: עיין בתשובת ברית אברהם (ריש סימן קו) שכתכ דאף דמדברי הרמ"א אין הכרע רק לחוש על דיינים המסדרים כתיבת הגט דנפישי מילי, מה שאין כן על דיינים המסדרים הנתינה ואינו מקום כתיבת גיטין, מכל מקום מדברי תשובת הרא"ש שהובא בבית יוסף (סימן קכ) מבואר החשש על עידי הנתינה שהיו הדיוטות, יעוין שם. ועיין שם עוד (בסוף סימן קד) שהביא בשם תשובת פני יהושע (סוף סימן ב') שכתב דדוקא אם הטעות במידי דשכיח אבל בטעה במידי דלא שכיח לא הוי 'אינו יודע בטיב גיטין' והוכיח כן מסוגיא דקדושין (דף ו') והעלה דאין להרהר בכיוצא בזה – יעוין שם.

ואילו בשו"ת שואל ומשיב (מהדורא קמא חלק ג' סימן טו) כתב: ומה שכתב מע"ל שלא לחוש בזה על פי מה שכתב בשו"ת זקנו בעל מגיני שלמה בשו"ת פני יהושע (סימן ב') שאף אם אנו יודעין שהמסדרין היו עמי הארצות יש להקל בזמן הזה, אחר שהכל מסודר בשולחן ערוך – הנה העין רואה שהטיבו אשר דברו שלא יסדר כי אם הבקי, שכמה מכשולות יש מה שלא ידע המסדר, ואף אם יש לפניו מסודר – כל שלא למד בטור ושולחן ערוך יקרא כמו בתחִנה.

ובא וראה כמה חשו העבודת הגרשוני והצמח צדק על הגט שסדר אדם גדול – עיין שם כמה טרחות טרחו בזה, ושם היה טעות בהרשאה – עיין שם בצמח צדק (סימן קי) ועבודת הגרשוני (סימן לח), ואינם לפני כעת. אבל כאן יש הרבה ריעותות בגט ומה שכתב מע"ל "כיון דבדיעבד כשר הוה כבקיאין בדבר" – לא ידעתי, אם היו בקיאין לא היו עושין כן לכתחילה וכמה דברים אשר לא כשר רק בשעת הדחק ועיגון כמו שיש שי"נין ואל"פין ועיי"נין וסמ"כין שלא נדבקו כראוי, ואף שהתינוק קורא אותם תיקון זה דוקא במקום עיגון […] ועל כן על כל אלה הטעותים והבילבולים אי אפשר להכשיר הגט וניכר דהמסדר והעדים והסופר הם עמי הארצות ולא ידעו כלל […]

ומרן בשו"ת יביע אומר (חלק ז' אבן העזר סימן כ') כתב עוד בזה: ברם דא עקא, שהרמ"א בהגה (סימן קמא סעיף ל') כתב שאם מוכח שמסדר הגט אינו בקי בטיב גיטין, יש לחוש לכמה מיני פיסולים וכו׳, וכן כתבו הרבה אחרונים. ומכל מקום נראה שבנידון דידן שיש עיגון בדבר, יש לסמוך על מה שכתב בשו"ת פני יהושע (חלק אבן העזר סימן ב' וסימן ו') בדבר גט שבא אליהם ממדינה אחרת, והיו כמה טעויות בגט, וחשב גדול אחד לפסול הגט. והשיב שאין לנו לחשוד בבית הדין מסדרי הגט לעשותם רשעים שיכתבו גט בעוד שאינם בקיאים בטיב גיטין, ויש לתלות שטעויות אלה טעות סופר הן. והרי בכמה ספרי תשובות דנו בכמה גיטין הבאים ממדינת הים ונמצאו בהם טעויות רבות, והכשירום ולא חשו לבית דין עם הארץ. ודוקא כשיש הוכחה ברורה שבית הדין טעה בהלכה חיישינן שהם עמי הארץ. וכבר ראינו כמה מסדרי גיטין שאין בידם אלא סדרי גיטין של השלחן ערוך והלבוש, וזולת זה אין דיני גיטין שגורים על פיהם כלל, והם שולחים גיטין גם למדינות אחרות, ואין פוצה פה ומצפצף, שמכיון שרוב הדינים מבוארים בסדרי גיטין, פשיטא דלמילתא דלא שכיחא לא חיישינן כלל וכו׳. עיין שם.

והוסיף עוד (בסימן ו') שבזמן הזה שנתפשטו סדרי גיטין בשלחן ערוך והלבוש, וכל בית ישראל הולכים לאורם, והכל מבואר שם באר היטב, אנו סומכים בזמן הזה לקבל גיטין הבאים ממדינת הים וכו׳. עיין שם.

וכן כתב בשו"ת תרומת כסף (חלק אבן העזר סימן לא). והוסיף הטעם הנ"ל שמכל שכן שרבו סדרי גיטין וכו׳, עיין שם. גם החתם סופר (חלק אבן העזר סימן נד) כתב שיש להכשיר בזמן הזה גיטין הבאים ממדינת הים, מפני שסידורי גיטין מצויים בבתי הדין, ושכן דעת הריב"ש (סימן רעא), אלא אם כן טעו בדבר המבואר להיפך בסדרי גיטין, עיין שם. וסמך על זה הגאון השמ"ח גאגין בעל שו"ת ישמח לב בתשובה שהובאה בשו"ת שערי רחמים (פראנקו, חלק אבן העזר סימן כא). עיין שם. וכיוצא בזה כתב בשו"ת מנחת משה (חלק אבן העזר סימן יא אות ג'), והביא גם כן דברי הריב"ש הנ"ל. ועיין עוד בשו"ת צמח צדק מליבאוויטש (חלק אבן העזר סימן רנד) ובשו"ת רב פעלים (חלק ד' סימן יא) ובשו"ת משה האיש (חלק אבן העזר סימן יב), ע"ש. וכן פסק הגאון רבי יוסף ידיד הלוי בספר ויחי יוסף(בהלכות גיטין).

ובתשובה אחרת לו (ביביע אומר חלק ו' אבן העזר סימן יב) כתב: ועוד שניכרים הדברים שמסדר הגט עם הארץ ואינו בקי בטיב גיטין. וכמו שכתב כיוצא בזה הרמ"א באבן העזר (סימן קמא סעיף ל'), עיין שם. וכן כתב השואל ומשיב (קמא, חלק ג' סימן טו) ובשו"ת צמח צדק מליבאוויטש (חלק אבן העזר סימן רנד בדיבור המתחיל ומ"ש לפסול) ובשו"ת עין יצחק (חלק א' אבן העזר סימן נ' אות ו'), עיין שם. ועיין בשו"ת מהרש"ם (חלק ג' סימן רז) שכתב בנידונו, שהיה מקום עיגון גדול, ובכל זאת כתב שאין למסור הגט מפני שיש חשש גדול שהמסדר עם הארץ, בפרט במדינות אמריקה המשובשת בגלות, ולכן ראוי לחקור ולדרוש מה טיבו של המסדר ואם יתברר שראוי הוא לסדר גטין ורק בשגגה נעשה כן אז יש להקל. עיין שם. ועיין עוד בשו"ת נודע ביהודה (תנינא, חלק אבן העזר סימן קה) שהרעיש מאד בגט שהיו בו דקדוקים יותר קלים מאלו, וגזר לפסול הגט והמסדר. עיין שם. ועיין עוד בשו"ת נשאל דוד (חלק אבן העזר סימנים לה–לו) ובשו"ת דברי מלכיאל (חלק ג' סוף סימן קיב וסוף סימן קטז), עיין שם. וכל שכן כאן שיש לחוש שמא המסדר אינו משלומי אמוני ישראל (ושייך לקונסרבטיבים). לפיכך לא מלאני לבי למסור הגט לאשה, וצריך להשיג גט אחר כשר על ידי רב הבקי בסידור גיטין. וה' יתברך יגדור פרצותינו ויחיש לגאלינו ומלאה הארץ דעה את ה׳. והנראה לעניות דעתי כתבתי.

עולה מהמקובץ שכאשר מוכח מתוך מעשיו של מסדר הגט שהוא עלול לטעות בדברים הפוסלים את הגט – אין להתיר אישה על פיו גם אם יכתוב במעשה בית דין שהכול נעשה כהלכה. ובדרך כלל: כאשר בא לפנינו מעשה בית דין אין אנו חוששים שהגט סודר שלא כדין – אף על פי שכתבו הראשונים שרוב המצויים אצל גטין אינן מומחים – חזקה על בית הדין שעשה את הגט כדין. ואם הוכח שמסדר הגט או בית הדין עלולים לטעות כנ"ל – חוששים לכשרות הגט. ובזמן הראשונים, בטרם נפוצו סדרי הגט המצוים, די היה שמוכח מתוך לשונו או מתוך מעשיו של מסדר הגט שהוא עלול לטעות כנ"ל כדי שהגט ייפסל. ולאחר שנפוצו סדרי הגט המצוים – אין לפסול מסדר גטין שטעה בהלכה, אלא אם כן טעה בדבר שמפורש בסדר הגט, דאז יש לחוש שמא אינו יודע הלכות נוספות שפוסלות את הגט, אבל אם טעה בדבר שאינו מפורש בסדר הגט, אין חוששים לכשרות הגט – שאף על פי שאינו יודע הלכה זו, יודע הוא בוודאי את סדר הגט, ואין לחשוש שמא טעה בהלכות שאינן מופיעות בסדר הגט, שאלו דברים שאינם שכיחים ואין חוששים להם. וכאשר טעה בדברים המפורשים בסדר הגט – חוששים לכשרות הגיטין שעשה, גם כאשר טעה בדברים שאינם פוסלים בדיעבד, שכשם שאינו יודע הלכות אלו, עלול הוא שלא לדעת הלכות נוספות. וכאשר אפשר לתלות את הטעות בטעות סופר, תולים בכך. וכאשר מסדר הגט הוחזק כבקי בטיב גיטין, גם אם טעה כנ"ל, תולים את הטעות במקרה, ולא פוסלים את הגט שעשה. וכאשר ידוע שמסדר הגט הוא עם הארץ, שגם אם ילמד את סדר הגט לא יבין את מה שלפניו, חוששים לכשרות הגט בכל אופן. ובמקום שחוששים לכשרות הגט: האישה עומדת בחזקת אשת איש כבראשונה, ורק לחומרא חוששים לגט שקיבלה, שאם ימות בעלה תהיה אסורה לכהן.

שוב ראיתי בשו"ת צמח צדק שכתב: מה שכתב לפסול המסדר אף שזה גם כן חסרון ידיעה, שהרי שליח קבלה שמינה הבעל לא מהני ולא כלום, אם כן ניחוש שמא טעו בדין אחר. ועל כורחך צריך לומר: כיון [ש]הגט בפנינו ורואים אנו שנכתב בטוב – אין לחוש. וראיה מהגמרא ריש גיטין (ב' ע"ב) דרבה דמצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם מפני שבני מדינת הים אינן בני תורה, כדפירש רש"י (שם) שאינם יודעים שצריכים 'לשמה', אף על פי כן: כשאומר בפני נכתב ובפני נחתם – הגט כשר, ולא חיישינן לפסולים אחרים משום דלא שכיחי. ומה שפירש רבנו תם [שם בתוספות דיבור המתחיל "לפי" הראשון, דאם החשש ל"אין בקיאין" היה לנו לחשוש גם שאינם בקיאין בשאר ההלכות, ולכן פירש שהיו בקיאין שפיר אלא שלא חששו לדין 'לשמה' "דהך דרשה […] אינה נראית להם עיקר"] לא סבירא ליה לרש"י. ותשובת הר"ן שכתב שלא היה סומך על ההדיוטות – זהו מפני שלא ראה הגט כלל, כי אם ההדיוטות כתבו שנתגרשה בטוב, על כן כתב "איך נסמוך עליהם" כו' […]

הרי שגם במקום שיש סיבה לחשוש: אם הגט לפנינו והוא כתוב כהלכתו, איננו חוששים לפסולים שאינם מצויים. ולכאורה דבריו מתנגדים למה שכתב הרמ"א (בסימן קמב) שגם כשהגט לפנינו והוא כתוב כהוגן חיישינן לטעות. ונראה שברמ"א מיירי במסדר גט שהוחזק שאינו בקי בטיב גיטין, דאז חיישינן לפסולים נוספים גם כשהגט כתוב כהוגן, ובצמח צדק מיירי במסדר גיטין שיש לו חזקת כשרות, ויש ריעותא במעשיו, דאז כתב שאם הגט נכתב כהוגן, הגט מוכיח עליו שהוא יודע את ההלכות המצויות, ואין חוששים שמא באה לפניו בגט זה שאלה שאינה מצויה.

עד כאן בעניין גט שסודר בידי מי שאינו בקי. ומיניה לסידור קידושין: למעלה הבאנו את דברי האחרונים שכתבו שסידור קידושין קל מסידור גט, ואם בסידור גט כתבו האחרונים שלאחר שנפוצו בעולם סדרי הגט – מי שיודע את סדר הגט רשאי לסדר גט ולא חוששים שיטעה בדברים הפוסלים את הגט, קל וחומר בסידור קידושין, דלא חיישינן לטעות כזו.

ובנדון דידן טוענים המבקשים שמסדר הקידושין לא היה בקי בהלכה. בית הדין דחה את טענתם וכתב שלאחר שצפה בסרט החתונה, לא ראה דבר שיש בו כדי לבטל או אפילו ליצור ספק בתוקפם של הקידושין. ברם ישנם דברים שאי אפשר לראות בסרט, כגון אם עדי הקידושין כשרים או פסולים, ואם טבעת הקידושין שייכת לאישה.

לפי המבואר לעיל: אם יוכח שמסדר הקידושין לא היה בקי בהלכה עד שעלול לטעות בדברים הפוסלים את הקידושין, יש לחשוש לכל הפחות לכשרות העדים, שכן בעוונות, בשמחת נישואין של בני זוג שאינם שומרי תורה ומצוות, עדים פסולים מצויים אף יותר מעדים כשרים, ויש חשש שמא מסדר הקידושין לא הקפיד על כשרות העדים.

כאמור, המבקשים טוענים שמסדר הקידושין אינו בקי בהלכה, ומבססים את טענתם על שמסדר הקידושין לא הקפיד על כמה דברים המקובלים אצל מסדרי חופה וקידושין. כמה מהדברים הכתובים בבקשה אינם יותר ממנהג משום 'מהיות טוב' או סדר נכון של הדברים, ואין בהם שום בעיה הלכתית; ובכמה דברים הכתובים בבקשה נראה שהמבקשים טעו בהלכה, ומסדר הקידושין נהג כהוגן, כמו מה שטענו שמסדר הקידושין החתים את החתן לפני העדים, שאין בזה כל ריעותא, ועוד עניינים שאין בהם ריעותא בהלכה ולכל היותר אלו מעשים מיותרים. גם דברים אחרים שעשה אינם נוגעים לעיקר הדין, אלא יותר לגדר של הנהגה נכונה, כמו מה שטענו שעשה קניין על הכתובה לאחר חתימת העדים (שלא כדאיתא בשולחן ערוך אבן העזר סימן סו סעיף א' ברמ"א, ועיין ביאור הגר"א שם ס"ק ט'), וכמו מה שטענו שעשה הפסק בין ברכת אירוסין לקידושין בפריסת טלית וברכת שהחיינו, שלרוב הפוסקים הדין דמברך ברכת אירוסין עובר לעשייתן הוא רק לכתחילה (עיין אבן העזר סימן לד סעיף א' ובחלקת מחוקק ובית שמואל שם), וכמו מה שטענו שמסדר הקידושין לא שאל את החתן אם הטבעת היא קניין כספו ולא שאל את העדים אם הטבעת שוה פרוטה (עיין באר היטב אבן העזר סימן כז ס"ק א'). גם מה שלא הקפיד עם העדים שיראו נתינת הטבעת לאישה – אין זה מעכב, דהוא עצמו היה אחד העדים, וגם העד השני מן הסתם התבונן בנתינת הטבעת לאישה.

כל הדברים הללו גם יחד אינם מבססים את החשש שמסדר הקידושין טועה בדברים שפוסלים את הקידושין. אך גם אם היה חשש כזה, נראה שלא די בכך ליצור ספק בקידושין, שכפי שכתבנו לעיל, כאשר מסדר הקידושין אינו בקי חוששים לדברים המצויים, ובסידור חופה וקידושין הפסולים המצויים הם בעניין הטבעת והעדים. בעניין הטבעת כבר כתבנו שגם אם כדברי האישה שרכשה את הטבעת בעצמה, אי אפשר לבסס על זה אפילו ספק, ובעניין העדים הוא מילתא דאיכא לברורי, שהעד הנוסף לפנינו ואפשר לזמן עדים שיעידו אם הוא כשר לעדות אם לאו.

ומצאנו למרן ביביע אומר (חלק ח' אבן העזר סימן ה') שדן להקל במסדר קידושין שהוחזק שאינו מקפיד על סידור חופה וקידושין כדין, אך נראה שנדון דידן לא דמי לנדון דידיה. נעתיק דבריו: קושטא קאי דבנדון דידן איכא ריעותא רבה בעצם מעשה הקידושין אשר נערכו על ידי "רב" שאינו מקפיד כלל על כשרות העדים של הקידושין, והעידו שהוא ידוע ומפורסם בזה; ואף הכתובה שביד האשה שנכתבה על ידו – נכתבה רק בלועזית ושלא כנוסח הכתובות שלנו שהוא על פי תקנת חז"ל, אלא רק בנוסח תעודה סתמית: "שביום פלוני נישאת פלונית לפלוני, וקיבלו את ברכתו של הרב", וחתומים עליה שני העדים והרב עורך הנישואין. ולאיש אשר אלה לו – אם יכונה "ריפורמי" או "חצי ריפורמי" אחת היא – שאין לסמוך כלל עליו לומר שמעשה הקידושין עצמם נעשו כדת, באמירת החתן ובנתינת הטבעת לכלה, ובהשגחת העדים בנתינת הטבעת מידו לידה, ושלא תהיה טבעת שאולה וכיוצא באלה מההלכות המעכבות במעשה הקידושין.

ועיין בשו"ת הגאון מהרש"ם (חלק ב' סימן קי בדיבור המתחיל והנה רו"מ) על סידור קידושין מאחד מהמתחדשים (רפורמים) שכתב דדמי למ"ש ביורה דעה (סימן טז), גבי חרש שוטה וקטן ששחטו את האם בינם לבין עצמם, שמותר לשחוט את בנה אחריה, לפי שרוב מעשיהם מקולקלים. ועל כל פנים מצוי יותר שהעדים יהיו פסולים במעשה קידושין כאלה, ואפילו ליכא רובא – מצוי הוא להיות כן, ולפי מה שכתב בשו"ת בשמים ראש (סוף סימן רמ) שהנחשד בחשד בעלמא ואחר זמן נתברר פיסולו, מחזקינן ליה לפסול משעה שנולד הספק, "וב[חיבורי] דעת תורה הבאתי ראיה לזה מדברי רש"ל וט"ז וש"ך" וכו׳. עיין שם.

גם בשו"ת אגרות משה (פיינשטיין, חלק אבן העזר סימנים עו–עז) כתב שסידור קידושין על ידי רב מהמתחדשים יש בו ריעותא גדולה, שמלבד שהמסדר אינו בקי בטיב קידושין, הרי הוא לא חושש כלל לדיני התורה ואינו נזהר כלל שהקידושין יהיו כדת וכדין באמירה ונתינה וראיית העדים בנתינת הטבעת מידו לידה ושיהיו העדים כשרים לפי הדין. ועוד שהרבה מהם מסתפקים בהחלפת הטבעות בין החתן לכלה, והיא גם כן אומרת לו, ושאר דרכי הבל שלמדו מארחות הגוים, וכל אחד בודה מלבו אופן חדש בטקס הנישואין. ולכן אפילו אם נעשו הקידושין כדין אינם כלום, משום שאין כאן עדים כשרים. עד כאן תורף דבריו. ועיין עוד בשו"ת דבר יהושע (חלק ג' אבן העזר סימן ב'), עיין שם.

ופשוט שבנדון דידן ליתא לכל הני ריעותות שבתשובת מרן, באופן שאין אפילו ספק בתוקף הקידושין שעשו המבקשים.

עד כאן מתוך פסק הדין הנ"ל (פורסם בספר כנס הדיינים תשע"ח עמ' 547 ואילך). ובתשובה אחרת שהשבתי לרב בארה"ב על מקרה קשה של ממזרות מאשת אח שלא במקום מצוה, דנתי להקל ולהתיר את הילדים שנולדו לאשה מאח בעלה, לאחר שהוכח שהאשה נשאה לבעלה בפרס על ידי 'רב' שהיה עם הארץ גמור. ולאחר שהבאתי את עיקרי המשא ומתן שכתבתי בפסק הדין הנ"ל, נטיתי להקל בנדון שם בצירוף טעמים נוספים, וכתבתי במסקנת הפרק הזה בפסק הדין את הדברים הבאים:

עד כאן בענין גט שסודר בידי מי שאינו בקי, ומיניה לסידור קידושין. למעלה הבאנו את דברי האחרונים שכתבו שסידור קידושין קל מסידור גט, ואם בסידור גט כתבו האחרונים, שלאחר שנפוצו בעולם סדרי הגט, מי שיודע את סדר הגט, רשאי לסדר גט ולא חוששים שיטעה בדברים הפוסלים את הגט, ק"ו בסידור קידושין, דל"ח לזה. ואולם ברור שכאשר מסדר הקידושין הוא בור מוחלט וקל דעת, וידוע שעדים כשרים אינם מצויים באותו מקום, והוא בודאי אינו יודע להבחין בין עד כשר לעד פסול, יש לומר שגם סידור קידושין על ידי איש כזה אינם אלא ספק קידושין.

ואם כך הם פני הדברים במי שמחזיק את עצמו ל'רב' אורתודוכסי, אלא שהוא עם הארץ שלא ידע מימינו לשמאלו, קל וחומר ברבאי קונסרבטיבי שמזלזל ומבטל את עיקרי הדת, וקל וחומר בן בנו של קל וחומר ברבאי רפורמי שדורס ברגל גאוה את כל קודשי ישראל, שבודאי אינם נזהרים אפילו על הדברים העיקריים שחלות הקידושין תלויה בהם.

ד.       במקום שיש ספק בקידושין, חזקת פנויה מסייעת לסלק את הספק.

לאור מה שהונח לעיל, בנדון דידן יש כמה טעמי תריצי לבטל ולעקור את הקידושין מעיקרם. אך גם אם נניח שמדובר בספק, שפיר דמי להקל מספק כי בהדי הספק יש חזקת פנויה שמכריעה את הספק לקולא. וכבר נחלקו בזה קמאי. ובתשובה הנ"ל על חשש ממזרות באשת אח שלא במקום מצוה, הבאתי את עיקרי הדברים, ואת דעתו של מרן אאמו"ר להלכה. להלן מתוך התשובה:

במקום שיש ספק קידושין, דנו הראשונים והאחרונים חזקת פנויה מסייעת להתיר את האשה.

יסוד הענין, בסוגית הגמ' בכתובות כ"ג ע"א:

תנו רבנן: שנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה – הרי זו לא תנשא, ואם נשאת – לא תצא; שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה – הרי זו לא תנשא, ואם נשאת – תצא. מאי שנא רישא, ומאי שנא סיפא? אמר אביי: תרגמה – בעד אחד, עד אחד אומר נתקדשה ועד אחד אומר לא נתקדשה – תרוייהו בפנויה קמסהדי, והאי דקאמר נתקדשה הוה ליה חד, ואין דבריו של אחד במקום שנים; סיפא, עד אחד אומר נתגרשה ועד אחד אומר לא נתגרשה – תרוייהו באשת איש קמסהדי, והאי דקאמר נתגרשה הוה ליה חד, ואין דבריו של אחד במקום שנים.

והקשו תוס' שם ד"ה תרוויהו:

תרוייהו בפנויה קמסהדי – …….אבל תימה אמאי לא תנשא לכתחלה דהוה לן לאוקמה אחזקה וי"ל כגון שאנו יודעים שזרק לה קדושין ומספקא לן אי קרוב לו או קרוב לה והני ב' סהדי חד אמר קרוב לו וחד אמר קרוב לה דכיון דודאי זרק לה הקדושין לית לן למימר אוקמה אחזקה להתירה לכתחילה אי נמי כגון שהיו נרות דולקות ומטות מוצעות שהיה עומד לקדש כדאמר בסוף המגרש (גיטין פט.) ועד אחד אומר נתקדשה ועד אחד אומר לא נתקדשה באותה שעה.

ובתרוה"ד סי' רי"ב כתב וז"ל:

אמנם כי דייקי בתוספ' בפ"ב דכתובות…. אהא דקאמרינן עד אחד אומר נתקדשה ועד אחד אומר לא נתקדשה תרווייהו בפנויה קא מסהדי כו'. ומקשה אמאי לא תנשא לכתחילה דנוקמי אחזקת פנויה, ומתרצי דאיירי שאנו יודעים שזרק לה הקידושין אלא דלא ידעינן אי הוי קרוב לה, אי נמי איירי בנרות דולקות ומטות מוצעות כו', וכה"ג איתרע חזקה. ועובדא דידן ליתנהו הני צדדין ולכך מוקמינן אחזקת פנויה…

ובשעה"מ הל' אישות פ"ט הל"א כתב וז"ל:

ומוהרימ"ט בתשו' סי' הנז' הביא ראיה לדברי הרב תה"ד ממ"ש התוס' פ"ב דכתובות ד"ה הנז' שהק' דאמאי לא תנשא לכתחלה דהוה לן לאוקמה אחזקתה ותי' דמיירי כגון שאנו יודעים שזרק לה קדושין ומספק"ל אי קרוב לה אי קרוב לו והנהו סהדי חד אמר קרוב לו וחד אמר קרוב לה וכיון דודאי זרק ליכא חזקה כו' ואכתי קשה דהו"ל מקדש בע"א דאין חוששין לקדושיו כלל … אמנם אחר העיון נראה שיש להליץ בעד הרב ז"ל והיא שהרי כתב מוהר"ם ז"ל בתשו' הובא בהג"מיי סוף סדר נשים דהא דאמרינן בפ' ד' אחין כיצד ס' קדושין ספק קרוב לו כו' לא איירי שראו ב' עדים שזרק לה קדושין ולא ידעו אי קרוב לו או קרוב לה דבכה"ג אין כאן קדושין כלל כיון שלא ראו שהגיע הקדושין לידה או לרשותה ואנן בעינן עדי ראיה וידיעה אלא מיירי באחד אומר קרוב לו ואחד אומר קרוב לה דלפי דברי הא' יש כאן קדושין ודאין כו' … מעתה היינו דק"ל למוהרימ"ט ז"ל דהן לו יהי דאיכא עדים קמן שידעו שזרק לה קדושין כל שלא ראו אם היה קרוב לה או לו אין כאן חשש קדושין כלל…. וניחא ליה דהכא מיירי שמעיד הא' שהיה קרוב לה ושאחרי' ראו כן אלא שהלכו למ"ה ואי קשיא לך א"כ אמאי הוצרכו התוס' לומר דמיירי שאנו יודעים שזרק לה קדושין והי"ל לומר בפשיטות דמיירי כשהעד האחד אומר שזרק הקדוש' בפני כמה בני אדם וראו שהיה קרוב לה אלא שהלכו למ"ה דהא ודאי בורכא היא דאע"ג דלפי עד זה מקודשת גמורה היא מ"מ כיון שאין אנו יודעים שזרק לה קדושין אלא ע"פ עד זה ואיכ' עד אחד המכחישו הו"ל למימר אוקי חד לבהדי חד ואוקי אתתא בחזקת פנויה דמעיקר' ומשו"ה הוצרכו לומר דמיירי בשאנו יודעים בודאי שזרק לה קדושין דהשת' איתרע לה חזקת פנויה…

העולה מדברי השעה"מ והמהרי"ט בביאור הסוגיא בכתובות לדעת התוס' ותרוה"ד, שבסוגיא שם מיירי בע"א שאומר שראה עם עוד אנשים שהלכו למדנה"י שהקידושין נפלו קרוב לה, וע"א אומר שהקידושין נפלו קרוב לו, ואלמלא דברי העד השני, היינו חוששים לדברי העד הראשון שאומר שראה את הקידושין עם עדים אחרים, ובגלל דברי העד השני, אתרע חזקת פנויה, ולכתחילה לא תנשא, ואם נשאת לא תצא. ובמקום שהעד השני אומר שלא היו קידושין כלל, לא אתרע חז"פ, ותינשא לכתחילה. ובמקום שבאו שני עדים ואמרו שראו קידושין ומספק"ל אם נפלו קרוב לו או לה, ל"ח לקידושין כלל, מן הטעם שאין כאן אפילו עד אחד שיודע בוודאות שהיו כאן קידושין, וקידושין בלי עדים לאו כלום הוא.

כך הם פני הדברים לדעת המהר"ם והרשב"א שהובאו בשעה"מ שם. ויש ראשונים שחולקים וסוברים, שגם כאשר עדי קידושין לא ראו מעשה קידושין ודאי, חוששים לקידושין – עי' ב"י' סי' מב, ובשו"ע שם סעי' ד' ברמ"א, ובב"ש שם.

וכך הם דברי הריטב"א כתובות שם, שז"ל:

ובתוספות פירשו עוד דאפילו למאן דאמר שאין חוששין לעד אחד בקדושין אתיא מתניתא להאי אוקימתא, דהכא כשזרק לה קדושיה בפני בני אדם ספק קרוב לו ספק קרוב לה ואילו מדינא כל היכי דלא אתו אידך סהדי היתה ספק מקודשת מדרבנן דחיישינן שמא קרוב לה היה וכדאיתא ביבמות פרק ארבעה אחין (ל"א א'), אבל השתא דאתו הני סהדי שאומרים שדקדקו בדבר זה אומר קרוב לו וזה אומר קרוב לה אמרינן דהני תרוייהו בפנויה מסהדי לאפוקי מספיקא דרבנן דמעיקרא, וכיון דכן הוא האי דקאמר נתקדשה חשוב כאחד במקום שנים.

לדעת הריטב"א, בשני עדים שאומרים שהקידושין נפלו ספק קרוב לו ספק קרוב לה, יש להחמיר יותר מאשר בע"א אומר קרוב לו וע"א אומר קרוב לה, שכאשר שני העדים מסופקים, מדאוריתא האשה מותרת דהיא בחזקת פנויה, ומדרבנן אסורה, ואם נשאת תצא, וכאשר ע"א אומר קרוב לו וע"א אומר קרוב לה, שיש ע"א שאומר בודאי שלא נתקדשה, אם נשאת בדיעבד לא תצא. דבריו הם בניגוד גמור למש"כ המהרי"ט בדעת תרוה"ד ותוס'.

ובר"ן כתובות שם (י ע"א מדפי הרי"ף) פירש את הסוגיא כתוס', והוסיף ביאור, וז"ל:

לפיכך נ"ל דהכא במאי עסקינן כגון ששניהם מודים שזרק לה קדושין אלא שהם חלוקין אם קרוב לו אם קרוב לה וכיון שיש כאן שני עדים בזריקת הקדושין ועבידי אינשי דטעו בקרוב לו ובקרוב לה אמרינן דמדרבנן לא תנשא דחיישינן שמא בשעת הקדושין שניהם ראו שקרובים לה היו וזה טועה עכשיו ובפרק ארבעה אחין [דף לא א] נמי אמרינן דבכת אחת שא' אומר קרוב לו וא' אומר קרוב לה דספיקא דרבנן הוא.

הר"ן מפרש שהסוגיא בכתובות והסוגיא ביבמות עוסקות באותו מקרה, בע"א אומר קרוב לו וע"א אומר קרוב לה, ובזה החמירו רבנן ואסרו לכתחילה מפני שחששו לטעות המצויה במקרים אלו.

ובשטמ"ק כתובות שם כתב בשם הרא"ה, וז"ל:

והאי תירוצא דהכא לא מהני לן מידי אי הכחשה גמורה אי לא כיון דהכחשה מיהא היא דבשלמא לעיל דקא מצטרך לן דלא מפסלי סהדי כי היכי דליהוי חזקה דהאי איתתא אתוקמא בחזקת אשת איש אפומייהו דאתו תרווייהו שוו אהדדי והוי חזקה מעלייתא מפרקא לן ודאי בהכי כיון דלאו הכחשה גמורה היא לאו מפסלי להו דעבידי אינשי דטעו בהכי וכדאמרינן בפסחים ומהימני במאי דקא שוו אהדדי, אבל השתא בהאי סהדותא גבי מאי דמכחשי אהדדי מה לי אי הויא הכחשה גמורה אי לא מכל מקום הוה ליה עד אחד בהכחשה ולאו כלום הוא.

הרא"ה חולק על תוס' וסובר שבע"א אומר קרוב לו וע"א אומר קרוב לה, ל"ח לקידושין, והאשה מותרת להינשא לכתחילה, ודוחה הסברא שכתב הר"ן שחוששים שהעד שאומר קרוב לו טעה, דתולים בטעות כדי להכשיר העדים, שלא יהיו סותרים זל"ז, ולא כדי לקבל את העדות ולפסול את האשה.

והרמב"ם הל' אישות פ"ט הל"א כתב:

אמר עד אחד מקודשת היא והיא אומרת לא נתקדשתי הרי זו מותרת, אחד אומר מקודשת ואחד אומר אינה מקודשת לא תנשא ואם נישאת לא תצא שהרי היא אומרת לא נתקדשתי.

ואכמ"ל בביאור דברי הרמב"ם, ונפנה את המעיין למגיד משנה ולח"מ ושעה"מ ומרכה"מ ובני אהובה שם, ומחנ"א עדות סי' ט', ואוצה"פ סי' מב אות א' בשם האחיעזר והמהרח"ש, וחי' חת"ס כתובות שם, ואמ"ב שחיטה סי' ה', ומקנה קו"א סי' מז ס"ג, וחזו"א שם, שלדברי כולם חז"פ הוא כח היתר לדעת הרמב"ם, אא"כ יש ריעותא כנ"ל בתוס' ובר"ן, או שיש ע"א שמעיד שנתקדשה או שהאשה עצמה חוששת לכך. ואולם, במקום שיש ספק אם נערכו קידושין כשרים מעולם, ואין אף עד שסותר הנחה זו, והדיון אינו על האם אלא על צאצאיה כמו בנדון דידן, נראה שלכל האחרונים שם, שפיר דמי לצרף חזקת פנויה ולחזק את ההיתר של בני האם מאח בעלה. ועי' במגיד משנה שם שלדעת הראב"ד הרמב"ן והרשב"א, חז"פ מתירה בדיעבד, אפילו במקום שע"א אומר נתקדשה.

עד כאן דברי האחרונים שדנו בדברי הרמב"ם ושאר ראשונים.

ובשו"ע אבה"ע סי' מז סעי' ג' כתב:

עד אחד אומר: נתקדשה, ועד אחד אומר: לא נתקדשה, אם אמר שמעולם לא היו בה ספק קדושין, תנשא לכתחלה. ואם זרק לה קדושין, אחד אומר: קרוב לו, ואחד אומר: קרוב לה, לא תנשא, ואם נשאת, לא תצא.

והב"ש שם ס"ק ו' כתב:

לא תנשא – כיון דידוע לנו דזרק לה קדושין איתרע חזקת פנויה שלה כ"כ תוס' משמע אם א"י לנו שזרק לה קדושין אף על גב אלו ב' עדים אומרים שזרק לה ומכחישים זא"ז אם היה קרוב לו או לה אוקמינן אותה בחזקת פנויה ולא כמשמעות פרישה ולהר"ן אף בכה"ג דאין ידוע לנו אם זרק לה קדושין לא תנשא משום דחיישינן שמא טעה זה שאמר שהיה קרוב לו והוא מפרש דרמב"ם פ"ט איירי בכה"ג….

ובח"מ סי' מ"ב ס"ק ה' כתב:

ומשמע היכ' דאתרע חזקת פנויה דהיינו ששניהם מודים שנתאספו יחד לקדש וא' אומר נתקדשה בפני שנינו וא' אומר לא נתקדש' הרי זו לא תנשא לכתחיל'.

הרי שגם כשאין עדות על כך שהאיש זרק קידושין לאשה, אתרע חזקת פנויה, אם התברר על פי עדים, שנאספו אנשים למעמד הקידושין.

העולה מהאמור, שחזקת פנויה מתערערת באחד משני דברים, או במעמד קידושין או בהכנות לקידושין כמו מיטות מוצעות וכו', או כאשר נעשה מעשה קידושין שלא ברור אם הועיל, כמו בזרק לה קידושין, אלא שנחלקו ראשונים בדבר, יש סוברים שזריקת קידושין לחוד מערערת את חזקת פנויה, ויש סוברים שאינה מערערת חזקת פנויה, משום שהעדים צריכים לראות נתינה ממש, אלא רק כשע"א לפחות אומר שהקידושין נפלו קרוב לה, וגם בכה"ג יש סוברים דלא אתרע חזקת פנויה, ועיקר החשש הוא שמא העד שאומר שהקידושין נפלו קרוב לו טעה.

והדרינן לנדון דידן. האם נשאה לבעלה הראשון על ידי 'רב' שלא ידע מימינו לשמאלו במקום שצריך השתדלות לבחור עדים כשרים, ואין לפנינו אפילו עד אחד שמעיד שיודע שהתקדשה כדין, או שראה דבר מה שיש לטעות בו, אלא אדרבא כל המכירים את ה'רב' מסדר הקידושין מעידים שלא הבין דבר, ומסתבר שבכה"ג לא איתרע חז"פ של האם, ומסייע להתיר את בניה במקרה של ספק בתוקף הקידושין.

אך גם במקום שישנן ריעותות בחז"פ, עי' למרן הראש"ל זצוק"ל בשו"ת יביע אומר ח"ח יו"ד סי' ז' אות ג' ושם אבה"ע סי' ג' אות טז ושם סי' ז' אות ב', שמדאוריתא חזקת פנויה במקומה, ורבנן הוא דגזור.

ואכתי יש לדון, במקום שהאיש והאשה חיו יחד כמה שנים, אם לא קמה חזקת אשת איש שמתנגדת לחזקת פנויה. בענין זה עי' אוצה"פ סי' מז ס"ק ו' אות יג, שנחלקו האחרונים, באיש ואשה שהוחזקו נשואים, ובאו עדים, תרי אומרים שהיו קידושין ותרי אומרים שלא היו קידושין מעולם, שיש סוברים שהאשה הוחזקה אשת איש, וחזקה זו מבררת הספק, ויש אומרים שהחזקה לא מועילה לברר הספק שהחל עוד קודם הנישואין.

מ"מ נראה שבכעין נד"ד שאין אפילו עדות אחת כשרה שהקידושין נעשו כדין, והסברא אומרת שלא נעשו כדין, שפיר דמי להתיר לכה"פ את ילדי האלמנה.

עד כאן מתוך התשובה הנ"ל. ומינא קל וחומר לנדון דידן שהנישואין נעשו על ידי רבאי רפורמי, עם איש שהדעת נוטה שהוא כלל אינו יהודי, ואין לפנינו עד כשר אחד שמעיד על מעשה הקידושין, דפשיטא טפי דמהניא חזקת פנויה להתיר את האשה ללא גט.

ה.      את"ל שאין במעשיו של הרבאי הרפורמי כלום, האם חיישינן לקידושין בביאה לאחר הנישואין.

אאמו"ר מרן הראש"ל האריך בעניין זה בכמה דוכתי. ואף אני דנתי בשאלה זו, בין השאר בתשובה הנ"ל בעניין חשש ממזרות של אשת אח שלא במקום מצוה. להלן מתוך התשובה:

לאחר שקבענו שלפי מה שנמסר, יש לכה"פ ספק בקידושי האם לבעלה הראשון. יש לדון האם בנסיבות מקרה זה, שיש ספק בקידושין, חוששים שמא הבעל הראשון קידש את האשה בביאה. בענין זה האריכו הפוסקים, ואין כאן מקומו, נציין למש"כ מר אבא קדוש ישראל זצוק"ל ביבי"א ח"ו סי' א' ובעוד מקומות, דלא חיישינן לקידושי ביאה בזמן הזה מכמה טעמים.

ונדון דידן עדיף טפי, שהאם ובעלה הראשון לא העלו על דעתם שיש ספק בתוקף הקידושין.

ונרחיב מעט בזה. דהנה איתא בגמ' כתובות עד ע"א:

אמר רב עולא בר אבא אמר עולא אמר רבי אלעזר: המקדש במלוה ובעל, על תנאי ובעל, בפחות משוה פרוטה ובעל – דברי הכל צריכה הימנו גט. אמר רב יוסף בר אבא אמר רבי מנחם א"ר אמי: המקדש בפחות משוה פרוטה ובעל – צריכה הימנו גט, בהא הוא דלא טעי, אבל בהנך טעי. אמר רב כהנא משמיה דעולא: המקדש על תנאי ובעל – צריכה הימנו גט, זה היה מעשה, ולא היה כח בחכמים להוציאה בלא גט. לאפוקי מהאי תנא, דאמר רב יהודה אמר שמואל משום רבי ישמעאל: והיא לא נתפשה אסורה, הא נתפשה מותרת, ויש לך אחרת שאף על פי שלא נתפשה מותרת, ואיזו? זו שקידושיה קידושי טעות, שאפילו בנה מורכב על כתיפה ממאנת והולכת לה.

ופרש"י שם:

רבי אמי – פליג אדרבי אלעזר ואמר המקדש בפחות משוה פרוטה ובעל הוא דצריכה גט אבל המקדש במלוה או על תנאי ובעל אינה צריכה הימנו גט מאי טעמא בהא הוא דלא טעי להיות סבור שפחות משוה פרוטה יהיו קידושין הילכך גמר ובעל לשם קידושין.

אבל בהנך טעי – כסבור יודעת היא שאין עליה נדרים לכך היא נשאת וכי בעיל אדעתא דקידושי קמאי בעיל ולא לשם קידושין במלוה לאו הכל בקיאין בהלכות קידושין.

והרמב"ם פסק כעולא, וז"ל בהל' אישות פ"ז הכ"ג:

לפיכך המקדש על תנאי וכנס סתם או בעל סתם הרי זו צריכה גט אף על פי שלא נתקיים התנאי שמא ביטל התנאי כשבעל או כשכנס. וכן המקדש בפחות משוה פרוטה או במלוה וחזר ובעל סתם בפני עדים צריכה גט שעל בעילה זו סמך ולא על אותן הקידושין הפסולין, חזקה היא שאין אדם מישראל הכשרים עושה בעילתו בעילת זנות והרי בידו עתה לעשותה בעילת מצוה.

וז"ל המגיד משנה שם:

חלק בין דין זה לדין המקדש על תנאי בג' דברים. הא' שלמעלה הזכיר וכנס או בעל וכאן כתב ובעל בלבד. השני שלמעלה לא הזכיר עדים וכאן כתב בפני עדים. והשלישי שלמעלה הגט הוא מספק כמ"ש שמא ביטל התנאי וכאן הוא על הודאי כמ"ש חזקה היא שאין וכו' וכל זה מבואר בלשונו למי שמעיין בו. והטעם לב' חילוקים הראשונים הוא מפני שבמקדש על תנאי כל שנתבטל התנאי א"צ קידושין אחרים לפיכך אפילו בכניסה בלבד יש לחוש שמא ביטל התנאי וכן אין צריך עדים מפני שהקידושין היו כבר בפני עדים ובביטול התנאי הן חלין ממילא אבל במקדש בפחות מש"פ או במלוה קידושיו אינם כלום וצריך קידושין אחרים ולפיכך צריכה ביאה בעדים…. ויש מי שאומר שבפחות מש"פ צריכה גט ודאי ובמלוה ספק שמא היה סבור שקידושי מלוה קידושין. ויש מי שאומר שאפילו בפחות מפרוטה הוא ספק ואם בא אחר וקידשה צריכה גט משניהם ויש לחוש לדבריו.

ובשו"ע סי' לא סעי' ט', כתב וז"ל:

…….אבל אם קדשה בפחות משוה פרוטה, ואח"כ בא עליה סתם בפני עדים, צריכה גט, שודאי בעל לשם קידושין. הגה: ה"ה קטן שקידש ונתגדל אצלה, צריכה גט, דודאי בעל כשהגדיל לשם קדושין (טור סי' מ"ג ותשובת הרא"ש כלל ל"ה). ודוקא בכהאי גוונא, שכל אדם יודע דאין קדושי קטן או בפחות מפרוטה כלום, ולכן בעל לשם קדושין. אבל במקום דאיכא למיטעי, צריך קידושין אחרים. (תשובת מיימוני סוף נשים כמו שנתבאר סי' זה סעיף ד').

וכתב הב"ש שם ס"ק כד:

שודאי בעיל לשם קדושין – הנה בש"ס פ' המדיר איתא ג' דינים קידש על תנאי קידש פחות משוה פרוטה קידש במלוה ומדייק המגיד מרמב"ם ספ"ז ה"א דס"ל פחות משוה פרוטה ומלוה מקדש אותה בביאה בודאי וי"א בשלשתם הוי קדושי ספק ויש לחוש לדבריהם כ"כ המגיד והר"ן ותימא על המחבר שפסק בפשיטות כרמב"ם ויותר קשה על הרב רמ"א מ"ש וה"ה קטן וכו' ודאי בעיל וכו' ש"מ דס"ל בפחות משוה פרוטה כהמחבר דודאי בעיל לשם קידושין ובסימן כ"ח סעיף ט"ז כתב ה"ה פחות משוה פרוטה הוי קידושין מספק אבל עיקר נראה בשלשתן צריכה גט לחומרא …

העולה מן המקובץ, שבאיש שיודע שיש פגם בקידושין, אפשר שגומר בדעתו לבעול לשם קידושין, ובאיש שברור לנו שהוא אינו יודע דבר, נראה שגם לדעת מי שחולק על הרמב"ם, לא חיישינן שהאיש מקדש בביאה.

וגדולה מזו מצאתי בתשובת מרן הראש"ל זצוק"ל ביבי"א ח"י אבה"ע סי' טו שדן באשה שנשאת בנישואין רפורמים והתגרשה, אם מותרת לכהן, וכתב וז"ל:

ואף על פי שהמבקשת … הודתה שאחר טקס הנישואין שנעשו ע"י הרפורמים, דרה יחד עם בעלה כמה שנים עד שנתגרשה ממנו, אין לחוש לחזקה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, וגמר ובעל לשם קידושין, שמאחר שנישאו ע"י "הרב" הריפורמי, אף הביאה שהיתה אח"כ בדירתם, על דעת הנישואין בעל, וכמו שאמרו כיו"ב בכתובות (עג ב') המקדש בפחות משוה פרוטה, כי קא בעל אח"כ אדעתא דקידושין הראשונים בעל. וכ"כ באגרות משה אה"ע ח"ד (סי' עה) הנ"ל. וכן מבואר בשו"ת הריב"ש (סי' ו'). והוסיף, ועוד שהמקדש בביאה צריך שיתייחדו בפני עדים, ושיאמר בפני עדי הייחוד, התקדשי לי בביאה, אבל בלא אמירה כלל, המתיחד עם האשה אין אומרים שבא עליה לשם קידושין. ע"ש. וע"ע בשו"ת מהר"י לבית הלוי (כלל א' סי' ו', דף יז ע"ד), לגבי הקראים שקידושיהם נעשים בפני עדים פסולים, ונמצא שאין קידושיהן קידושין, ואף על פי שהם דרים יחד שנים רבות, כל בעילותיו שהוא בועל הוא סומך על קידושיו הראשונים. ואין לומר חזקה שבעל לשם קידושין. ע"ש.

לאור כל האמור נראה שיש לכה"פ ספק שמא האם לא היתה נשואה כדמו"י לבעלה הראשון, ולא נאסרה לבעלה השני מדין אשת אח שלא במקום מצוה. ובמקום שיש ספק בניה מהבעל השני כשרים מהתורה ופסולים מדר', כדאיתא בגמ' קידושין עג ע"א, ובטוש"ע אבה"ע סי' ד'.

עד כאן מתוך התשובה הנ"ל. ודון מינה ואוקי באתרין לנדון דידן, שהאשה נישאה לאיש שמעולם לא שמר מצוות, ובוודאי לא אכפת ליה לשמש עם פנויה שהיא גם נידה, וליכא אומדנא שקידשה בביאתו, הן מפני שלא אכפת ליה, והן מפני שלא שמיעא ליה שאפשר לקדש בביאה, כמו שהאריכו הפוסקים. וגם את"ל דאכפת ליה ושמיעא ליה שאפשר לקדש בביאה, מהיכי תיתי שיעשה כך לאחר שעשה 'קידושין' לפני רבאי רפורמי שניחא ליה במעשיו, וסבר שהיא אשתו לפי הדת היהודית.

מסקנה למעשה:

לאור כל הטעמים הנ"ל, יש פתח גדול להתיר לאשה להינשא כדמו"י לישראל כשר, בודאי במקום עיגון כזה, שאי אפשר להשיג את האיש ולשדלו בדרך כל שהיא לתת גט לאשה. אולם, באיסור אשת איש החמור עסקינן, דאין להורות בו אלא בבית דין חשוב, לאחר בירור כל העובדות שנמסרו על ידי מעלת כת"ר, בישוב הדעת כראוי לעניין חמור שכזה. ובטוחני שכת"ר ובית דינו יעיינו בעניינה של עגונה זו, על יסוד הדברים שכתבתי, ויורה בכוחא דהיתרא לקולא, אם יתברר שהעובדות הן כפי שכת"ר תיאר במכתבו.

ואדאתינא להכי, להלכות החמורות של דיני גירות והמסתעף, אמרתי בלבי אשוב ואשנה יסוד חשוב ומהותי בענין קבלת גרים, כי יש שח"ו מפקפקים ביסוד מוסד זה.

דהנה הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה פי"ג ה"ד) כ' בזה"ל: וכן לדורות כשירצה העכו"ם להכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה, "ויקבל עליו עול תורה", צריך מילה וכו'. עכ"ל. וכן פסקו הטור והש"ע (יורה דעה סימן רסח ס"ג וסי"ב). ומבואר שמהות הגירות הוא כניסה לברית שבין ה' לישראל, וכניסה לקדושת ישראל שנקראת "תחת כנפי השכינה", ודבר זה נעשה רק על ידי קבלת "עול תורה" דהיינו מה שנאמר בתורה, וזהו קבלת מצוות. והדרך להכנס לכ"ז על ידי ברית מילה, טהרת טבילה, וכפרת קרבן. וכן כתב בפי' מהר"ד עראמה (שם) דלשון "גירות" היינו "קבלת מצוות".

וכן כתב רש"י ביבמות (מז:) וז"ל: ומודיעין אותו מקצת מצוות, דהשתא על ידי טבילה הוא נכנס לכלל גירות, הילכך בשעת טבילת מצוה "צריך לקבל עליו עול מצוות". ע"כ.

וזהו הטעם שצריך בי"ד לגירות, כדי לקיים את הקבלת עול מצוות, וכמו שכתבו התוס' ביבמות (מה:) וז"ל: הא דבעינן שלשה היינו לקבלת המצוות, אבל לא לטבילה. ע"כ. וכן כתב הרא"ש (שם פרק ד' סימן לא). וכן כתב המרדכי ביבמות (סימן לו) דלא בעינן ג' לעיכובא אלא לקבלת המצות. ע"כ. וכן כתב הרמב"ן (שם): ואפשר דגבי קבלת מצוות צריך שלשה אפילו בדיעבד, דמשפט כתיב ביה. ע"כ.

ומבואר שעיקר הגיור הוא קבלת מצוות, והמילה והטבילה הם רק הכשר והיכי תימצי להחיל את היהדות על ידי טהרת וקדושת המקוה, וע"י הסרת הערלה שמאפשר לקיים ברית עם ה', אך עיקר הגירות הוא שיהיה תחת עול תורה ומצוות. וכן העלה מרן אאמו"ר זצוק"ל (במאמר שפורסם בקובץ תורה שבעל פה כרך יג עמוד לא) שאם הדבר ידוע ומינכר לכל, ואנן סהדי שאין בכוונת הגר לקבל עליו עול המצוה, אין ממש בגירות זו, ולא מועיל גם בדיעבד. והביא שכן הורו גדולי הפוסקים. וכן כתב בשו"ת אגרות משה (חלק יורה דעה סימן קנז) דהיכא דאנן סהדי שלא ישמור מצוות, ושאינו מקבלם בלבו, לא מהני אף בדיעבד. ועיין עוד שם סימן קח קט, וחלק אבן העזר סימן כז, ושם חלק חושן משפט דף שיג סע"ב.

 וכתב עוד, והנה בזמנינו זה יש להגביר ביתר שאת את ההסברה לגרים לפני ביצוע הגירות, שעליהם לשמור לעשות ולקיים כל דברי התוה"ק, ושלא יחשבו שגם מי שאינו שומר תורה ומצוות נחשב ליהודי טוב, ולישראל כשר, והמקיימים את התורה והמצוות הם רק האדוקים המתחסדים עם קונם.

ויש להזכיר כאן דברי הגרי"א הרצוג בשו"ת היכל יצחק (ח"א סימן כא) וזה תוכנם: דע שאף על פי שהדין נפסק בגמרא הלכה כולם גרים הם, אף אלה שנתגיירו לשום אישות, מכל מקום יש לי חשש רציני בזמן הזה, כי לפנים בישראל העובר על מצוות התורה היה בזוי וחדל אישים, ונרדף בעמו, ולכן כשקיבל עליו הגוי להתגייר, אף שהסיבה הראשונה שהניעתו לכך היתה לשום אישות, הרי ידע מראש שאם לא יקיים מצוות התורה יהיה מצבו גרוע מאוד, מצד החברה היהודית, וגם מהחברה הנכרית, אשר מלפנים כבר נעקר ונתלש ממנה, ונמצא קרח מכאן ומכאן, מה שאין כן בזמנינו שישנם הרבה חפשיים מהדת, ולכן יש לחוש שמא אינו מקבל ברצינות את עול המצוות, אלא משום סיבת האישות אומר מה שאומר, ולבו בל עמו, אחריות רבה מוטלת על בתי הדין הבאים לגייר גרים כאלה. ע"כ.

 והנה הב"ח (יורה דעה סימן רסח) כתב בזה"ל: וכשהיו שלשה בטבילה אף על פי שכתב הרמב"ם (פי"ג הי"ז) דכשר "אף על פי שלא היתה לשם קבלת מצוות כל עיקר", מיהו התוס' והרא"ש חולקין על זה, דקבלת המצות ודאי מעכבת, והכי נקטינן דאין משיאין אותו אשה עד שיקבל עליו המצות בפני שלשה. ע"כ. ולכאורה משמע שי"א דאין קבלת המצוות מעכבת, אך יתכן לבאר דלעולם כולי עלמא מודו שקבלת מצוות היא לעיכובא, וכמו שנתבאר להדיא מל' הרמב"ם, אלא דכוונת הב"ח שי"א שאין צריך לעיכובא שבשעת הטבילה יקבל עליו את המצוות "בפיו" לפני הדיינים, דצריך את השלשה רק לצורך "הטבילה", אבל לדעת התוספות והרא"ש צריך בי"ד "לקבלת עול המצוות". אבל כולי עלמא מודו דבעי' שיקבל בלבו את המצוות, שזה מהות הגירות.

ועוד יש לחלק בדבר, דהנה הרמב"ם (שם) כתב בזה הלשון: גר שלא בדקו אחריו "או שלא הודיעוהו המצות ועונשן" ומל וטבל בפני ג' הדיוטות הרי זה גר. ע"כ. וכתב הרב המגיד, זה פשוט שאין "הודעת המצוות" מעכב דיעבד. ע"כ. וכן כתב בחמדת שלמה (יורה דעה סימנים כט, ל') ובשו"ת אגרות משה (יורה דעה סימן קנז) ובשו"ת יגל יעקב (יורה דעה סימן צד).

וכן נראה מסברא שהרי אין אנו מודיעים לגרים את כל המצוות, אלא את חלקם, ומבואר כי אין כאן קבלה של המצוות בפועל מתוך ידיעת כל המצוות, אלא קבלה כללית של כללות המצוות, ולצורך זה אומרים לו מקצת המצוות בדרך דוגמא, אך אף על פי שידיעה זו חשובה, ומסמיכים את הידיעה לטבילה, מכל מקום אין ידיעת המצוות מעכבת, כי העיקר הוא בשעת הטבילה שתהיה קבלת מצוות כללית, ומתוך ידיעה שיש מצוות רבות ודינים רבים בתורתינו הקדושה, ואין צריך בדוקא קבלת כל פרט מהמצוות. ובמשך הזמן ילמד את כל ההלכות כמו כל יהודי הלומד והולך.

ואין די במה שהגר אומר כן לפני הבית דין, שבדעתו לקיים תורה ומצוות, אלא צריכים בית הדין לחקור בשאלות חוזרות כדי לידע אם באמת כוונתו לקיים תורה ומצוות. ראה בשו"ת בית יצחק (יו"ד ח"ב סי' ק' ס"ק ד') שדקדק כן מלשון הרמב"ם (פי"ד מאיסו"ב ה"א) "כשיבוא אחד להתגייר מן העכו"ם ויבדקו אחריו ולא ימצאו עילה", ולא ע"פ דיבורו לבד. וע"ש שהדבר פשוט ברמב"ם ובש"ע, דגר שבא להתגייר בודקין אחריו שמא בשביל ממון שיטול, ואם אשה היא בודקין אחריה שמא עיניה נתנה בבחורי ישראל, ואם לא נמצא עולה וכו', מקבלים אותם, ואם לא בדקו אחריה או שלא הודיעו שכר המצוות ועונשן, ומל וטבל בפני שלשה הדיוטות, ה"ז גר אפי' נודע שבשביל דבר הוא מתגייר, וחוששין לו עד שיתברר צדקתו. הנה מבואר דמחוייב לבדוק אחריו, ואם נודע שכוונתו לשום דבר, אין מקבלים אותו. ומלשון דנקט בודקים אחריו ולא נקט בודקים אותו משמע, שאין לשאול אותו, ואם יאמר דאין כוונתו לשום דבר רק לשם שמים, סגי, רק הבי"ד צריך לבדוק אחריו היינו שישימו עינא פקיחא על כוונתו, ואם יבינו שכוונתו בשביל דבר אחר, או אשה לשום אישות, אל יקבלו אותם. וכן הוא לשון המרדכי בהגהות (פרק החולץ סי' קי) וז"ל: אני ההדיוט הכותב נראה לי דמי שבא לפנינו להתגייר, וידוע לנו שבשביל תועלת דבר בא להתגייר, אין לקבלו, ע"ש באריכות. וכפי הנראה שם היא מחלוקת, שהמרדכי מסיים שם, אחרי שכתב דלכתחלה אין לגייר כשמתכוונים לשם דבר אחר, וז"ל, ומה שנ"ל כתבתי, ומרבותי לא נראה לי מדה זו, ועל בינתי אין להשען. ע"כ. וכן משמע מדלא הביא הטור לשון הרמב"ם, משמע דלא שמיע ליה, כלומר לא ס"ל. אך אף אם הטור לא ס"ל כן, מ"מ כיון דהרמב"ם והמרדכי ס"ל הכי, ואף שהמרדכי כתב שם, דעל בינתו אין להשען, אנחנו נשענים על בינתו. בשגם דהב"י פסק כן, והוקבעה הלכה כן בש"ע (יו"ד סי' רסח סעי' יב): כשיבוא הגר להתגייר בודקין אחריו שמא בגלל ממון וכו', ואם איש וכו'. ע"כ. ועיין בדרישה שאחר שחילק בין לכתחלה לדיעבד, דלכתחלה אין לגייר משום תועלת אך בדיעבד מהני, והביא דברי התוס' דהיכא שהוא בטוח דסופו לעשות לשם שמים שרי לגיירו, כבמעשה דהלל. כתב, ומכאן יש ללמוד דהכל לפי ראות עיני הבי"ד. וכ"ה בב"י ובש"ע. וראה עוד בהערה דלהלן בענין זה.

ולענין דיעבד באיש או באשה שהתגיירו ואח"כ נודע שלא שמרו תורה ומצוות, אם יש לבטל את הגיור, יש לדון בכל מקרה לגופו, כי מחד גיסא י"ל, שהרי הגר מקבל על עצמו קבלת עול מצוות רגע אחד לפני הכנסת הראש למים בטבילת הגיור. ומיד לאחר הוצאת הראש מן המים, חל הגיור. ויתכן שבאותו רגע גמר המתגייר בלבו לקבל מצוות, או שטבל על דעת מה שאמר רגע לפני הכנסת הראש למים, אלא שאחר מכן חזר בו, ודינו כישראל שיצא לתרבות רעה. ומאידך י"ל, דהא מהות הגיור הוא קבלת מצוות, ובאופן שבית-דין אינו משוכנע שקבלת מצוות זו מתחוללת בלבו באמת, ורק לימדו אותו לענות תשובות כאלה שירצו את בית הדין, אין תוקף גם לטבילה ולמילה שנעשו בתהליך הגיור.

יש להזהר מאד שלא לגייר אותן שמוחזקים שאחר כך יעברו על איסורי תורה, כגון אותם הגרים בקיבוצים חילוניים שאין שם בית כנסת, וכיו"ב. ולכן הבאים להתגייר, ואומרים בפיהם שברצונם לקבל עליהם עול תורה ומצוות, אך בית הדין סובר על ידי אומדנא דמוכח שאין בכוונתם לקיים מצוות, ולבם בל עמם, ומיד לאחר מעשה הגיור, יפנו עורף לתורה ולמצוות, וישליכום אחרי גוום, ודאי שאין לקבלם, ולא שייך לומר בזה דברים שבלב אינן דברים. והכל לפי ראות עיני הדיין. ע' ביבמות (קט:) רעה אחר רעה תבא למקבלי גרים. ובתוספות שם, אומר ר"י דהיינו היכא שמשיאין אותן להתגייר, או שמקבלין אותן מיד, אבל אם הן מתאמצין להתגייר יש לנו לקבלם, שהרי מצינו שנענשו אברהם יצחק ויעקב שלא קיבלו לתמנע שבאתה להתגייר, והלכה והיתה פלגש לאליפז בן עשו, ונפק מינה עמלק, דצערינהו לישראל, כדאמרינן בפרק חלק (סנהדרין צט:). וגם יהושע קיבל את רחב הזונה, ונעמה ורות המואביה, ובריש פרק במה מדליקין (שבת לא.) שגייר הלל אותו שאמר גיירני על מנת שתשימני כ"ג, ואותו דעל מנת שתלמדני כל התורה כולה, ואף על פי שלא היו מתאמצין להתגייר, יודע היה הלל בהן שסופם להיות גרים גמורים, כמו שעשה לבסוף. ע"כ. וכתב הרשב"ץ בספר זהר הרקיע (עשה מ') שיש מצוה על בית דין לקבל גוי הבא להתגייר. וראוי להכניס מצוה זו בכלל מנין המצוות, ואיני יודע על איזה מצוה נסמוך אותה. ע"ש. ובאזהרת הר"י אלברצלוני (במצות עשה אהבת הגר) כתב, שקבלת גרים הוא בכלל מצוה "ואהבתם את הגר". ובביאור הגאון ר' ירוחם פישל פערלא על ספר המצות להרס"ג (סוף עשה י"ט ח"א דף קמח) מצדד שהוא נכלל במצוה "ואהבת את ה' אלקיך" כמבואר בספרי (פרשת אתחנן פיסקא ל"ב) שזה מצוה לאהבו על כל הבריות, כאברהם אביך שנאמר "ואת הנפש אשר עשו בחרן".

וע' בשו"ת בית יצחק (יו"ד ח"ב סי' ק' אות יא), ובשו"ת אחיעזר (ח"ג סי' כו אות ד'), ובשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א סי' קנז). וכן העלה מרן אאמו"ר זצוק"ל בקובץ תורה שבעל פה (ח"ג) וז"ל: ונראה שאם הבאים להתגייר אמנם אומרים בפיהם שברצונם לקבל עליהם עול תורה ומצות, אך בית הדין סבור ע"י אומדנא דמוכח שכל דבריהם מן השפה ולחוץ ולבם בל עמם, ומיד לאחר מעשה הגיור יפנו עורף לתורה ולמצוות וישליכום אחרי גוום, ודאי שאין לקבלם ולא שייך לומר בזה דברים שבלב אינם דברים, כמוב' בתוס' והרא"ש (נדרים כח.), דאע"ג דקי"ל דברים שבלב אינם דברים, כל דאי' אומדנא דמוכח ואנן סהדי שדעתו כך, הו"ל כאילו פירש בהדיא, ולא חשיב דברים שבלב. וכ"כ המהריק"ש בס' ערך לחם (יו"ד סי' רלב סי"ד). וכ"כ עוד המהרי"ט בתשו' (חחו"מ סו"ס מה). והגאון מקור חיים (סי' תמח ס"ק ט'), ועוד. וממילא כשהגר או הגיורת ברצונם לגור בקיבוץ חפשי לאחר גיורם, ויש אומדנא דמוכח שימשיכו לאכול מאכלות אסורות או לחלל שבת וכדו', אין לקבלם. והכל לפי ראות עיני הדיין. וכן העלה מהר"י שמלקיס (ח"ב יו"ד סי' ק') ובשו"ת ערוגת הבושם (חיו"ד סי' רכד) ובשו"ת צור יעקב (סי' כז) ובשו"ת ר' עזריאל הלדסהיימר (סי' רלד) ובשו"ת דעת כהן (סי' קנד). עכ"ל. וע"ע בשו"ת יביע אומר (ח"ה אה"ע סי' ג'). ועי' בקובץ תורה שבע"פ (חי"ג עמ' טו) במ"ש בזה הגרא"י אונטרמן.

ואם מוחזק שיעבור לתיאבון, נחלקו בזה הפוסקים עי' באחיעזר ח"ג (סי' כו) שלדעתו אפשר לגייר באיזה אופנים, ושם דן אודות נכרית שנישאת לישראל בנשואין אזרחיים, וכעת רצונה להתגייר, ואם לא יקבלוה לגירות בב"ד כשר, תלך לרפורמים, אם חשיב בכלל גירות לשם אישות, ובפרט שגם לאחר שתתגייר לא תשמור דיני ישראל, ובתחלה הביא הסוגיא ביבמות (כד) בדין הנטען על השפחה, דלא ישאנה, ופי' רש"י דלא ישאנה משום לזות שפתים, דאתי לאחזוקי קלא קמאי, ודייקו באיזה פוסקים, דאם הדבר ידוע שנבעלה לו בודאי מותר לכונסה, אבל הרשב"א מפרש, שהלזות שפתים היא שיאמרו שנתגיירה שלא לש"ש, וכן מבואר ברמב"ן וריטב"א והגר"א (אה"ע סי' קע"ז ס"ק י"ז). ומבואר דס"ל בשי' רש"י דאם בודאי בא עלי' אפי' אם כנס יוציא, ורק בנטען לפי שהוא חשד בעלמא. והקשו מהתוספתא דמבואר דלא תצא, הרי דפשוט להם בשי' רש"י דאפי' בא עליה בעדים שייך הטעם דהלעז של רש"י. ואפי' אם כנס יוציא. ועי' בנמוק"י שם, וכן פסקו לדינא בשו"ת דברי חיים למהר"ח מצאנז (חאה"ע), ובתשו' שואל ומשיב (מהדו"ת ח"ג) דאסורה לכנוס, כמו שאסר הרשב"א. ע"ש. וע' בדברי חיים שצידד דבאופן שיש לחוש שיבואו לידי עבירות חמורות, מתירין איסור קל, ובפרט בכה"ג דבדיעבד לא תצא דאין מוחין בדבר, אך לא להתיר לכתחלה.

ואם אפשר לקבלה לנוכרית זו לגירות, לכאורה אין מקבלים, כמבואר ברמב"ם (פי"ג מה' איסו"ב), ובטוש"ע (יו"ד סי' רס"ח סעי' י"ב), ועי' בב"י שם דהכל לפי ראות עיני הב"ד, ואם רואים שסופו לש"ש, מותר לקבלם כמש"כ התוס'. ובאמת במתגיירת ע"מ להנשא, הי' מקום לפקפק אף אי נימא דמתגיירת בלב שלם, דהא מבואר בבכורות ל"א נכרי שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד, אין מקבלים אותו. ר"י בר"י אומר אפי' דקדוק אחד מד"ס. וכ"פ הרמב"ם (פי"ד מה' א"ב ה"ח), וכיון שרצונה להנשא לו ולעבור על דקדוק אחד מד"ס, אין מקבלים אותה. אולם נראה דהדין דנטען על האשה לא ישאנה, האיסור רק עליו ולא עליה, וכמ"ש הנוב"י הכלל בזה, דכל מקום דתני לא ישאנה האיסור עליו, ולא תנשא האיסור עליה, ואע"פ דאם האיסור עליו ממילא אסורה בלפני עור, ואף באיסור דרבנן יש איסור לפני עור, מ"מ י"ל כיון דאם ניסת לא תצא, א"כ אין בזה גוף איסור, רק אסור לכתחלה, משום הסר ממך עקשות פה, ואפשר דעל איסור דלכתחלה אין דין דלפ"ע ל"ת מכשול, ולבד זה נראה דדין זה דנכרי שבא להתגייר ולקבל עליו כל המצות חוץ מדקדוק אחד מד"ס דאין מקבלין אותו, היינו במתנה שלא לקבל, ושיהי' מותר לו דבר זה מן הדין, בזה אין מקבלים אותו, דאין שיור ותנאי בגירות, ואין גירות לחצאין, אבל במי שמקבל עליו כל המצות, רק שבדעתו לעבור לתיאבון אין זה חסרון בדין קבלת המצות.

וכבר בא לפני חכם אחד שישב בבית דין דגירות, וחשש לגייר את הבאים לפניו שמא לא ישמרו את דיני ישראל כהלכה, והשבתי לו עפי"ד הפוסקים הללו, דאין לחוש לזה כיון דמקבל עליו כל המצות אף שחושב לעבור על איזה מהמצות אח"כ לתיאבון, מ"מ אין זה מניעה לקבלת המצות, ודוקא היכא שמתנה שלא לקבל עליו זהו חסרון בקבלת המצות דמעכב. אולם היכא שברור הדבר שבודאי יעבור אחרי כן על איסורי תורה, חלול שבת ואכילת טריפות, ואנו יודעים בבירור כונתו שאינו מתגייר רק לפנים, ולבו בל עמו, הרי אומדנא דמוכח שמה שאומר שמקבל עליו המצות לאו כלום הוא, א"כ זהו חסרון בקבלת המצות דמעכב. ובס' בית יצחק (חיו"ד ח"ב) כתב, דכיון דאיכא אומדנא דמוכח, ול"ש בזה דברים שבלב אינם דברים, לא הוי קבלת גירות. ושם נסתפק בגוף הדין דאין מקבלין גר אם אמר חוץ מדקדוק אחד מד"ס, דלא נתבאר מפורש אי גם דיעבד ל"ה גר.

עוד כתב האחיעזר, דלענין הלכה, בפשוטו נראה שאין לב"ד כשר לקבלה לגירות, כיון שכונתה לשם אישות, וגם אחר שנתגיירה אסורה לו, מצד נטען על הנכרית ונתגיירה דלא ישאנה, ומה שחששו שמא תבוא לפני הרפורמים, אין לנו לחוש לזה, ועל הב"ד כשר להזדקק רק באופנים המבוארים בפוסקים להלכה בקבלת מצוות, וגם אין לצדד להתיר איסורא זוטא כדי שלא לעבור ע"ה איסור חמור, וכמו שאמרו בעירובין לב, וכמ"ש המהרשד"ם לצדד בכה"ג. וכ"כ בשו"ת מהר"ח צאנז, דהא בנ"ד יש לחוש בודאי שלא תשמור פתחי נדה וטבילה, ויהי' בועל נדה בכרת. ובנכרית אין איסור נדה, ועי' תוס' שבת ד. החילוקים בדין אם אומרים חטא כדי שיזכה חבירך. ולפי החילוקים שם נמי י"ל דלא שייך בנ"ד אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך. וגם מוהר"ח צאנז בדין הנטען מן האשה מסיק שאין מורים להיתר.

והנה אחר המלחמה הגדולה, שהותר הגירות וגם הוכר על פי חק ונימוסים נשואי אזרחים, נשאלה שאלה, בנכרית שניסת לישראל ורצונה להתגייר ולהנשא בחופה וקדושין, באמרם שרצונם לגדל את בניהם ע"פ דת ישראל, וגם אומרים שאם הב"ד לא יקבלו לגירות ישתמד הבעל, אם יש להתיר לכתחלה, ובשו"ת טוב טעם ודעת (מהדו"ק סי' ר"ל) העלה להקל ולהתיר לכתחלה בכה"ג, ויסוד לזה מתשובת הרמב"ם פאר הדור, אלא שלא נתברר בדבריו אם הוא רק מדין הנטען על השפחה, או גם מצד הגירות, דמלשון השאלה נראה שהיא גוי'. אבל בתשו' הרמב"ם נראה רק מדין נטען על השפחה, וע"ד הגירות לא זכר כלל, עכ"פ מפורש בד' הרמב"ם דמפני תקנת השבים יש להתיר גם בשפחה, ומוטב שיאכל בשר תמותות. וד' הרמב"ם יסוד גדול. ומפורש בד' הרמב"ם הוראת מוהר"ש קלוגר שמדמה דין שפחה לדין הרמ"א בסי' קע"ז ס"ה בפנוי', וכל דאיכא תקנת השבים וחשש שלא תצא לתרבות רעה, יש להתיר.

וכל זה לענין דין הנטען על השפחה מצד דין איסור דלזות שפתים, אבל מדין קבלת גירות לא שמענו מד' הרמב"ם, וחילוק יש ביניהם דנטען על שפחה האיסור עליו ואמרינן מוטב שיאכל בשר תמותות, אבל בקבלת גרים לשם אישות ה"ז דין לגבי הבי"ד שאין לב"ד לקבל המתגיירים לשם אישות, והוי כמו חטא בשביל שיזכה חברך, מ"מ נראה לדין כיון דגם אם לא תתגייר הרי תשאר אצלו בגיותה, א"כ אין כאן לשם אישות, ובפרט למש"כ להסתפק כי באומרת שכונתה לשם גירות לש"ש, ואין אומדנא דמוכח להיפוך, מקבלים אותה, וע"כ נראה דלפי ראות עיני בית דין מקום להקל ולסמוך על הוראת מוהר"ש קלוגר. וע"ע בנ"ד בדבר אברהם (ח"ג סי' כח), ובאגרות משה (יו"ד ח"ג סי' קח, אה"ע ח"ב סי' ד').

ובשו"ת קובץ תשובות ח"ב (סימן נז) כתב לבאר דעת האחיעזר הנ"ל, כי מי שקיבל עליו כל המצוות רק שבדעתו לעבור לתיאבון, אין זה חסרון קבלת המצות. ע"ש. גם בשו"ת אור לציון חלק א' (סימן יב) פירש כן בדעת האחיעזר, ושם קאי מענין גירות באופן שידוע בודאי שמיד אחר הגירות זילזל בתורה ובמצוות, וכתב, דאף על פי כן הם ספק גרים. ובדעת האחיעזר כתב, דס"ל שהם ודאי גרים.

קבלת מצוות בגירות מעכבת

ועיין בב"ח (יו"ד סי' רסח), ובמגיד משנה (איסו"ב פי"ג הי"ז). ובדעת הרי"ף, עיין ברמב"ן (יבמות מה:). ומרן השו"ע (סי' רסח סעי' ג') הכריע דקבלת מצוות מעכבת. וזו הסכמת האחרונים. עיין בשו"ת חמדת שלמה (יו"ד סי' כד כט), ובשו"ת אחיעזר (ח"ג סי' כו), ובשו"ת היכל יצחק (ח"א סי' יט). ובשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א סי' קנז, וח"ג סי' קו). ובשו"ת מנחת יצחק (ח"א סי' קכא), ושם התייחס גם לדברי הנימוק"י והריטב"א ביבמות שם. ובשו"ת יביע אומר ח"ה (יו"ד סי' יג) גבי איזבל אמו של יורם, כתב בפשטות דמה שכתב הרמב"ם שאם חזר לסורו הרי הוא כישראל מומר, היינו דווקא כשנהג כישראל תקופה מסויימת, ואחר כך חזר לסורו, דבלא"ה, לא הוי גר כלל. ועיין ביבי"א ח"ח (אבה"ע סי' יב) בשם המהר"ש קלוגר בשו"ת טוב טעם ודעת תליתאה (ח"ב סי' קיא ג') שמדאורייתא גם בלי קבלת מצוות הוי גר גמור. אבל לא הביא לו חבר.

וז"ל הרב טוב טעם ודעת: "וגם מש"כ כב' דלפי דברינו גם המילה אינו עיקר רק קבלת עול מצות, זהו טעות גמור, דקבלת עול המצות הוי רק מכשיר. ועיקר הגרות הוי המילה וטבילה. ותדע שבקבלת עול מצוה בלי מילה וטבילה אינו כלום, ולהיפוך אם מל וטבל לשם גירות אף דלא קיבל עול מצות תחילה, הוי גר מן התורה בודאי, וקבלת עול מצות תחילה הוי רק דרבנן". ומבואר שרק קבלת מצוות תחילה היא דרבנן. וזה מהטעם שכתב שקבלת מצוות אינה חלק ממעשה הגיור אלא מכשיר למעשה הגיור, לכן גם כאשר הגר קיבל על עצמו מצוות לאחר מכן, מדאוריתא מהני, וחכמים תיקנו שיודיעו אותו עיקרי מצוות קודם לכן. ועכ"פ לדעת רוב האחרונים קבלת מצוות מעכבת, וכ"פ הש"ע, אולם קבלת מצוות תחלה, בזה כתב הרב הנז' שאינה מעכבת]. ולכאורה יש סמך לדברי המהר"ש קולגר ממש"כ הרמב"ם (איסו"ב פי"ג הט"ו) בגרים שהתגיירו בימי דוד ושלמה וז"ל: "והיו ב"ד הגדול חוששין להם לא דוחין אותן אחר שטבלו מכ"מ ולא מקרבין אותן עד שתראה אחריתם". מבואר שאם קיבלו מצוות באחריתם שפיר דמי, ומהני הגיור שעשו קודם לכן. שו"ר שזו אינה ראיה, עיין בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ג סי' קו) שביאר את דברי הרמב"ם אחרת, דמיירי במתגיירים שקיבלו מצוות ויש ספק האם פיהם וליבם שווים, לכן ממתינים לראות מה תהיה אחריתם, דאם ישמרו מצוות אגלאי מילתא למפרע שקבלתם היתה שלמה. ועיין בדבריו של הגר"ב זולטי זצ"ל בכנס תורה שבעל פה כרך יב, שכתב מעין דברי הטוב טעם ודעת. אך באגרות משה (ח"ג יו"ד סי' קו) כתב שקבלת מצוות היא חלק ממעשה הגרות, ומעכבת שתהיה בתחלה.

וע"ש באגרות משה (יו"ד ח"א סי' קנז). וע"ש שדן בגר שאנן סהדי שלא קיבל מצות, אף שאמר בפיו שמקבל מצוות, אם נחשב גר, וכתב, פשוט וברור שאינו גר כלל אף בדיעבד. וכן הורה אבא מארי הגאון זצלה"ה הלכה למעשה בסטראבין, בעובדא כזו שאינו גר כלל בין לקולא בין לחומרא, שקבלת מצות בגר מעכב, כדאיתא ביו"ד סי' רס"ח סעי' ג'. ואף אם אמר בפיו שמקבל מצות, אם אנן סהדי שאינו מקבל עליו באמת אינו כלום. וגר שמהני לשם אישות בדיעבד, איירי שבשביל האישות קיבל עליו מצות באמת, והוא ברור ופשוט. ואיני יודע טעם הרבנים הטועים בזה, דאף לדידהו עכ"פ איזה תועלת הם מביאין בזה לכלל ישראל, שמקבלין גרים כאלו, דודאי לא ניחא ליה להקב"ה ולעם ישראל שיתערבו גרים כאלו בישראל. ולדינא פשוט שאין זה גר כלל. ע"כ.

גם בשו"ת דעת כהן (סימן קמז) כתב לגבי גר קטן, דמה שמגיירים אותו כ"ז הוא רק אם הוא באופן כזה, שאנו יודעין שבגדלותו יקיים את המצות, דבאמת הלא קבלת המצות היא עיקר של הגירות, שהרי היא מעכבת, ואפי' אם קיבל מצוות, אלא שלא היתה הקבלה כדין, דהיינו שלא היתה ביום ובשלשה, כמבואר בשו"ע, א"כ מסתברא מילתא, דלדידן דקיי"ל דגר קטן צריך שיהי' מדעת אביו או מדעת אמו, שאז מטבילין אותו על דעת בי"ד, ודאי צריך עכ"פ שאביו או אמו, או שניהם יחד, ימסרו אותו על דעת קבלת המצות. אבל בענין שהדבר מתברר שאין דעתם כלל לקיים ולהזהר מאיסורי תורה, מאי מהני מה שהם מוסרים אותו לגירות ע"ד ב"ד, דפשיטא דלא עדיפא מסירתם מאילו מסר א"ע לגירות במילה וטבילה, שכיון שחסרה קבלת המצות אין זו גירות כלל. ע"כ.

גם בשו"ת שרידי אש חלק ב' (סימן עה) כתב, אודות איש אחד שגר עם אשה גיורת שנתגיירה ע"י רב אחד, והגיור – היינו הטבילה – היתה רק בפני אשה אחת, ועכשיו רוצה הבעל שתתגייר עוד פעם בפני בי"ד של שלשה כדין תורה. ואמנם למילה ולטבילה מהני בדיעבד בלא ג', אבל לקבלת המצוות בעינן ג' אף בדיעבד. שקבלת המצוות היא כתחילת דין. כמבואר בש"ע (סימן רסח ס"ג) "חוץ מקבלת המצוות שמעכבת אם אינה ביום ובשלשה". ועי' בתוס' שבת (סח. ד"ה גר) שכתבו, אם לא הודיעו לו את המצוות הוה גר. וכ"כ הרמב"ם בהל' איסורי ביאה פי"ג הי"ז, שאם לא הודיעוהו המצוות ועונשן הוא גר. ויש לחלק בין הודעת המצוות לבין קבלת המצוות. שקבלת המצוות היא, שהוא מקבל על עצמו את כל המצוות המחוייבות כישראל, וזהו עיקר הגירות. וקבלה זו צריכה להיות בפני בי"ד של ג', והיא מעכבת אפי' בדיעבד. והודעת המצוות היא, שמודיעים לו שכרן ועונשן, וזה אינו מעכב בדיעבד. ע"כ.

גם בשו"ת דברי יציב (חלק אבן העזר סימן קב) כתב, דזה פשוט דגירות של קראים, שאינו מקבל עליו תורה שבע"פ, אינו גירות. ולהדיא שנינו בבכורות (ל:) עכו"ם שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו, ר' יוסי בר' יהודה אומר אפילו דקדוק אחד מדברי סופרים, ואיפסק להלכתא ברמב"ם (פי"ד מאיסורי ביאה ה"ח), והיינו שאין מקבלין אותו אפילו לגר תושב [כהמשמעות בסדר דברי הרמב"ם שם], והדבר מבואר לפמ"ש בשו"ת דברי חיים (ח"ב בהשמטות סימן ל"ג) דבאינו מאמין בחז"ל הוה אפיקורוס, דתורתינו הקדושה ציותה לא תסור, ופסול לעדות ולאו אחיך הוא. עיי"ש. וא"כ אי אפשר לגיירו. ובמס' גרים (פ"א ה"ד) קחשיב בין מקצת מצוות שמודיעים לאשה המתגיירת, ע"מ שתהא זהירה בנדה ובהדלקת הנר. ע"ש. והובא בברכי יוסף [שם דין ז'], וקבלת עול מצוות מעכבת, ומנה בכלל זה נר שבת שאינו אלא מדברי סופרים. ובבית יוסף (יו"ד ריש סימן רס"ח בד"ה וכשבא להתגייר) הביא מהנמוק"י, שאם לא הודיעוהו אינו מעכב, אך בד"מ (אות א') כתב עליו שמדברי הטור לא משמע כן, שהרי מעכב אפילו בג'. וא"כ לפי הד"מ הודעת המצות וקבלת המצות חדא נינהו. ואמנם בפתחי תשובה [ס"ק כ"ט] הביא מ"ש בחמדת שלמה (יו"ד סי' כ"ט אות כ"ב) שיש לחלק בין הודעה וקבלת עול מצוות. וכ"כ ביד שאול (ח"ב שם סק"י). ועכ"פ לכו"ע קבלת עול מצוות מעכב, ואם אומר שאינו רוצה לקבל עליו עול מצות התורה, אינו גר, וגוי גמור הוא לכל דבריו. ורק הודעת שכרן, או להחמדת שלמה והיד שאול גם הודעת המצוות, אינה מעכבת, אבל קבלתן ברור שמעכב, ובלי זה אינו גר כלל. ע"כ.

גם בשו"ת קובץ תשובות ח"א (סימן קד) נשאל אודות גרים שנתגיירו בגיור אורדוקסי אך לא התכוונו כלל לקבל מצוות, ועל אף שברור הדבר שהצהרתם בפני הרב מסדר הגירות שהם מקבלים עליהם לשמור תורה ומצוות, לא היתה אלא משפה ולחוץ, כדי לתת להם תעודת גירות, האם חובה על הרב רושם הנישואין לחקור ולדרוש את הגר או הגיורת הבאים לבקש לרושמם לנישואין עם בן או בת ישראל, אם אמנם היתה כוונתו לקבל על עצמו לקבל עול תורה ומצוות, והשיב, דמילתא דפשיטא היא שאין גר בלא קבלת עול תורה ומצוות, ואם אינו חושב כלל להתגייר באמת לחסות תחת כנפי השכינה להיות שומר שבת מחללו, ומחזיק בבריתו, וכל המטרה בכדי להשיג את מבוקשו החומרי, ולמלאות את תאוותו, אין זו גירות כלל, וע' בשו"ת בית יצחק (סימן ק') דללא קבלה בלב לא הוה גר, ולא אמרינן דברים שבלב אינן דברים. והואיל ורבים מהגרים הם מסוג זה, הרי החובה מוטלת על רושמי הנישואין לדרוש ולחקור בטרם בא להוציא להם תעודת היתר נישואין, למען לא יתערבו גויי הארץ בזרע קודש. ע"כ.

גם בשו"ת ציץ אליעזר חלק טז (סימן סו) כתב, כי מי שבא להתגייר ואיננו מוכן לקבל עליו לקיים כל מצוות התורה, דבר זה גורם הפרעה בעצם התגיירותו, וזה עיכוב בעצם הגירות, ואמנם מי שבא להתגייר בשביל מטרה ידועה, אבל הוא מקבל עליו עבור כן לקיים כל המצוות, בכה"ג אין זה עיכוב בעצם הגירות כשלעצמו, אלא דבר זה מהוה גורם עיכוב על המקבלו, שלא יקבל אותו לגיירו, אבל אם עבר וקיבלו הר"ז גר, ורובן של גרים הבאים להתגייר המה על זאת הכוונה, וכמו שמבאר הרמב"ם (בפי"ג מה' איסו"ב הי"ח), שמפני זה אמרו חכמים קשים להם גרים לישראל כנגע צרעת, מפני "שרובן חוזרין בשביל דבר זה, ומטעין את ישראל, וקשה הדבר לפרוש מהם אחר שנתגיירו. צא ולמד מה אירע במדבר במעשה העגל ובקברות התאוה, וכן רוב הנסיונות האספסוף היו בהן תחילה". ובכל אלו המקומות לא בוטלו גירותן אלא נשארו בתוך בני ישראל. ע"כ.

והנה בגליון אקדמות (כא, כב) כתב שם אחד הכותבים, שיש מדייני הגיור שיודעים ש'עובדים עליהם' כלשונו, והם נותנים יד לגיורי 'קריצה', וביה"ד מתעלם מן האודמנא דמוכח, שהרי רוב רובם של המתגיירים אינם מתעתדים להצטרף לחברה הדתית. ויש שנתלו באילן גדול בדברי הראשל"צ הגרב"צ עוזיאל זצ"ל, וטענו שלדעתו ניתן לקבל לגיור בלא קבלת מצוות מלאה. ועיין במשפטי עוזיאל חלק א' (סימן יד), וחלק ב' (יורה דעה סימן נח). אולם הדברים אינם נכונים, כי התשובה הראשונה בחלק א' אינה עוסקת כלל בקבלת מצוות, אלא בשאלת הגיור לשם אישות, ובתשובה השניה קאי במי שנתגיירה בפני שנים בלבד, ולכל אורכה של התשובה הוא כותב דבעינן קבלת מצוות, ותפס זאת כדבר פשוט, ובין היתר כתב, מכל האמור למדנו דקבלת מצוות צריכה להיות בפני בית דין של שלשה, והוא הדין באשה שבאה להתגייר צריכה לקבל מצוות בפני שלשה, אבל אם לא קיבלה מצוות ולא טבלה בפני שלשה, אינה גרות כלל. וכן כתב עוד בתשובתו בחלק ב' (יו"ד סימן נה ונו), וז"ל: לסיכום, אין אדם נכנס לברית ישראל להיות מותר לבוא בקהל ישראל אלא על ידי מילה וטבילה וקבלת עול מצוות וכו'.

ומחבר אחד חיבר בין הודעת המצוות לקבלת המצוות, ולדעתו דעת הרמב"ם ומרן הש"ע, שאין הודעת המצוות מעכבת, וממילא אין קבלת המצוות מעכבת, כי איך יקבל על עצמו קבלת מצוות אם לא יודע מה הם, וגם אם יאמר שהוא מקבל דבר שאינו יודע מה הוא, הלא הם פטפוטי סרק, ונמצא שקבלת המצוות אינה חלק מהגירות כמילה וטבילה, אלא היא עצם הסיבה הראשונית שיש לבית דין להיטפל בכל הבא להתגייר, וכשאין רצון לקיים המצוות, אין לב"ד להיזדקק ולגייר, אכן בזמנינו שיש לנו סיבות חשובות כבדות משקל, הנובעות משלימות העם בכלולות, ולכן יש לבתי הדין לקבל את אותם גרים אפילו שאנחנו יודעים שלא יקיימו את כל המצוות קלה כבחמורה, וכדברי רש"י (יבמות קט:) קשים גרים לישראל כספחת, שאין בקיאים בדקדוקי מצוות. ולמדנו שאף שאנו יודעים בבירור שאינם יכולים לקיים את כל המצוות ודקדוקיהם, בכל אופן אנו מקבלים אותם. עכ"ד. [ספר זרע ישראל תשע"ד, עמוד 19] ודבריו הם נגד דעת כל גדולי הדור שכולם כאחד ענו ואמרו שקבלת מצוות מעכבת בגירות, והיא עיקר הגירות. ויש לחלק בין הודעת המצוות, לבין קבלת מצוות. שבתחלה הגר לומד את ההלכות העיקריות של שבת נדה מאכלות אסורות וכו', ואח"כ ילמד את שאר המצוות כמו כל איש מישראל שלומד הלכות במשך חייו. אבל ברור שבעת הגיור חייב לקבל עליו עול תורה וכל המצוות, ובלי זה אין גיור.

ומה שכתב עוד שם, "שהגר צריך להתחייב כי הוא נכנס בהגדרת יהודי מסורתי לפחות, דהיינו עזיבת הדת הקודמת לגמרי, כפירה בע"ז, יום כפור, חמץ בפסח, כשרות, הדלקת נרות וקידוש בשבת, הנחת תפילין וכדו'." ע"כ. ועוד כתב (עמוד 27) שאין בהכרח שנבין בזמן הגיור שמתכוין לקיים הכל, ואין צריך שיתחייב בפירוש לכך, ורק אם ניכר שאינו מתכוין לקיים מצוות כלל ועיקר, כגון שהוא גר בקיבוץ חילוני ימשיך לחלל שבת ולאכול מאכלות אסורות וכו' אין לגייר אותו". ע"כ. הנה כל זה אינו דעת גדולי הדור, ולדעתם אין די בזה שיקבל חלק מהמצוות, ויהפוך ליהודי "מסורתי" אלא חייב לקבל את כל המצוות, והרי בגמ' בכורות (ל:) אמרו, עכו"ם שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו, ר' יוסי בר' יהודה אומר אפי' דקדוק אחד מדברי סופרים, ואיפסק להלכתא ברמב"ם (פי"ד מאיסורי ביאה ה"ח). ובזמנו כאשר התעוררה השאלה הקשה אודות גיורי צה"ל, והיו כמה חכמים שחשבו שדעת מרן אאמו"ר זיע"א שא"צ לקבל את כל המצוות, מיד מרן אאמו"ר הוציא גילוי דעת והעבירו לידי הבד"ץ ולידי הגרי"ש אלישיב זיע"א, ובו הבהיר חד משמעית שאין תוקף לגיור בלא קבלת מצוות, וכל שיש אומדנא דמוכח שהגר לא יקיים תורה ומצוות, ואומר כן בפיו בלבד, אין לקבלו לגיור. כי קבלת מצוות היא המהות של הגיור.

ובמכתב מיום יום ה' כ"א סיון תש"ל, כותבים הגאונים רבי אליעזר מנחם מן שך, והגאון רבי יעקב ישראל קנייבסקי, זצוק"ל, בזה"ל: מכאב לב הננו כותבים דברים אלו בשעה שתורתנו הקדושה נעשית פלסתר לעיני כל העולם, והננו נעשים ללעג ולפלס בעשיית ענין הגירות לצחוק, ולקרוא שם ישראל על אלו שאינם מקבלים כלל ועיקר, לא עול מצוות ולא עול מלכות שמים באמת, אוי לאזני שכך שומעות, ואוי לנו שכך עלתה בימינו. ובשעה זו חובתינו להודיע לשוחרי תורה, כי לא זו הדרך ועוד לא אלמן ישראל בעוסקים בתורה לשמה ומורים הלכה לשם שמים. ע"כ. ובמכתב נוסף מיום עש"ק פ' שלח לך ט"ו סיון תשד"ם, כתבו גדולי הדור זיע"א: אל רבני ודייני ישראל, היות ולצערינו הגדול נתרבו לאחרונה מקרים של קבלת גרים, ומתברר שאחוז גדול מהם לא חשב לקבל על עצמו שמירת תורה ומצוות, בעת מעשה הגירות, הננו מזהירים בזה שהוא איסור חמור מאד לקבל גרים מבלי להיות משוכנעים שאכן דעתם באמת לקבל עליהם עול תורה ומצוות, והדבר פשוט וברור שגיור ללא קבלת קיום תורה ומצוות אינו גיור כלל, אפילו בדיעבד. וגם הננו מזהירים את כל רושמי הנישואין, שההלכה מחייבת אותם לבדוק את כל המציג תעודת גיור, הן מהארץ הן מחוץ לארץ, האם באמת היתה הגירות כהלכה כאמור לעיל, ורק לאחר מכן אפשר לרשמם לנישואין. וחתומים על מכתב זה: הגרא"מ שך, הגרי"י קנייבסקי, הגרי"ש אלישיב, והגרש"ז אויערבאך, זכר צדיקים לברכה. [קריינא דאגרתא חלק ב' עמוד קסא].

עד כאן מה שהעלתי בעניין זה של קבלת מצוות בגירות, דהיא לעיכובא. ונפק"מ בנדון דידן, שבעל האשה התגייר שלא כדין, והוכיח סופו על תחילתו שמעולם לא התכוון לשמור תורה ומצוות, אפילו שעה אחת.

ומסקנת הדברים למעשה, דשפיר דמי להקל במקרה זה, אם יתבררו העובדות הנ"ל במכתבו בפני בית דינו הצדק לאחר מיתון וישוב הדעת כראוי.

בברכת התורה,
יצחק יוסף
הראשון לציון
הרב הראשי לישראל

 

מתוך ספר הזכרון השנתי למרן – קובץ בית יוסף תשפ"ה. 

לרכישה לחצו כאן