גביר העיירה, החזיק ברשותו חפצים יקרים ומגוונים. מיוחד מכולם היה האוסף הנדיר של כלי סעודה יוקרתיים, שהחזיק ברשותו. כאשר כל א’ מהסט כלל צלחות וקערות, סכו”ם וקנקנים מפוארים. כולם עשויים זהב טהור, משובצים באבנים טובות, חרוטים ומגולפים במעשי ידי אומן. הסט המדהים לא היה יוצא אף לסעודותיו של הגביר אלא בימים מיוחדים.

לגביר היה חברותא, אחד מהיהודים היקרים שבעיירה, שמזלו הכלכלי לא שפר עליו, ובעצם היה עני אשר נתמך ע”י החברותא שלו, הגביר. באחד הימים סיימו הוא והחברותא מסכת. החליט הגביר לערוך סיום מפואר בביתו. בהשתתפות מספר לא גדול של משתתפים.  וזאת כדי שהחברותא יזכה ליהנות מהסט המפואר.

לאחר ה’סיום’, התחילו את הסעודה. החברותא שלפתע מצא עצמו מול שפע של מאכלים כה מיוחדים וערֵבים שלא היה רגיל אליהם, שכן כל מאכלו היה פשוט ויבש, החל לאכול מבלי שהוא נותן את דעתו לכלים המיוחדים בהם הוא השתמש, הוא כמובן גם לא שם ליבו לגילופים והאבנים המיוחדות.

בסיום האירוע שאל העני את ידידו הגביר: היכן האוסף המיוחד אותו אתה מחזיק?

ענה לו הגביר בתמיהה: מה הפירוש היכן? אכלת בו לפני כמה דקות במו ידיך..  לכבודך הוצאתי את הסט.

חש החברותא לא נעים והתנצל: בכלל לא שמתי לב. מרוב שהייתי שקוע באוכל.. לא שמתי לב לסט הנהדר.

אומר המגיד מדובנא: בזמן קריעת ים סוף היו בני ישראל כמו העני הזה. הם ראו מופתים מרהיבים ומפעימים. אך מרוב שהיו שקועים בפחד ודאגה ממצרים – לא היה להם יישוב הדעת להתבונן סביבם, לקלוט ולהבין מה קורה. אלו התרחשויות עצומות סובבות אותם ואלו ניסים מופלאים הם זוכים לראות במו עיניהם! לכן אמר משה רבינו לעמ”י: “אל תיראו, התייצבו וראו את ישועת השם!”

הירגעו. עזבו את ההיסטריה, הבהלה והפחד. אם יהיה לכם ישוב הדעת תצליחו לראות ולהתבונן בכל הניסים שסביבכם ולהתפעל מכל מה שהשם מראה לכם ברגעים היסטוריים אלו!

לכל אחד מאתנו יש ב”ה התקדמות עם ילדים \ תלמידים, שלא פעם אתגרו.. גרמו לא אחת לאיבוד השיקול דעת.

וישנם התקדמויות, אך מאחר ואנו כה עסוקים בלחץ ממה שקרה או שיקרה.. לכן אין לנו רגע קט להתבונן ולראות את ישועת השם!

עצרו! התבוננו! תראו כמה חסד ד’ עליכם! תשירו תזמרו!

הארות \ הערות יצירת קשר: N3201525@GMAIL.COM

ילד יהודי בימי השואה האיומה, שהה אצל משפחה נוצרית בכפר בליטא.
תמורת זה, היה מוטל על הילד לשמור על צאן המשפחה.
יום אחד שהה הילד עם הכבשים במרעה, ולפתע פרצה שריפה.
כאשר התקרבו הלהבות היה בטוח הילד שהעדר יקלוט את הסכנה וימלט כולו לצד השני.
אך הכבשים במקום להימלט, המשיכו הלאה “כמו עדר” ובסמוך לאש החלו לטפס אחת על השנייה, לרמוס ולהירמס ולהיפגע מאש הלהבות.
הילד קלט שכדי להציל את הכבשים, אי אפשר לסמוך על העדר. אלא יש לנתק כל כבשה בפני עצמו למקום מבטחים.

לימים צמח הילד, הלא הוא: הגאון ר נתן שלומן זצוק”ל מראשי ישיבת סלבודקא.
ומוסר השכל עמו:
כאשר ישנה סכנה חינוכית. אי אפשר לסמוך על ה ”עדר”.
כי עדר כמו עדר אינו בורח מהסכנה אלא נרמס ונדחף אחד על השני לתוך הלהבות הלוהטות.
כדי להציל – מוטל עלינו לתפוס כבשה, כבשה.
כלומר: בחור, בחור. – למלט אותו למקום מבטחים, ליישב אותו, ולהעמידו על מקומו ולא לסמוך על חכמת ההמונים.

בפרשתנו למדנו: עם ישראל כמו עדר הלך להתגייס, להיות מעבדי פרעה.
ושבט אחד עומד נגד הזרם – שבט לוי.
גם אנו כאשר אנו נראה סכנה רוחנית. והעם אינו שת ליבו, וזורם עם הסכנה. עלינו להימלט למקום מבטחים. ונקיים מאמר הפסוק ביהושע: “ואנוכי וביתי, נעבוד את ה’.” ללא קשר למה שכל הסביבה עושה.
הלוואי שנזכה להיות מהבוחרים בדרך האמת, ללא סיבת העדר. ונבחר בדרך הישר והטוב.

זרח. ילד חינני ומלא מרץ.

זרח לא התנהג כיאות. והמלמד גער בו: “זרח שכמוך. איפה הזריחה? כולך שקיעה..”

ולשנה שלאחמ”כ אצל המלמד התורן. שוב זרח לא התנהג כמתבקש. והמלמד:                                                                                                                                                                                                                   “זרח שכמוך, כמה זריחה אתה נותן. תודה. שים לב להתנהגות שלך..”

מי מקדם את זרח? מי גורם לאורו לזרוח?

כאשר הקב”ה ממנה את משה רבינו להנהיג את עם ישראל.

מורה לו הקב”ה להשליך את המטה שלו ארצה והוא הופך לנחש. לאחר מכך מצטווה לאחוז בזנב הנחש ונהפך שוב למטה.

מה מתרחש כאן? מה המסר שטמון כאן לדורות?

אומר הגאון הרב מפונביז’ רבי יוסף שלמה כהנמן זצוק”ל:

הקב”ה רוצה ללמד את משה רבינו את מהותם של היהודים.

אם אתה משליך יהודי על הארץ הוא חלילה הופך לנחש נוחש. אך כאשר אתה מגביה אותו. מרומם אותו, מקרב אותו הוא נהפך למטה בידך! מוכן לעזרתך!

מופקדות בידינו נשמות. הקב”ה נתן בידינו את הכח לגדל אותם. וחללה להיפך.

בידינו לרוממם אותם ע”י מילים טובות ושוב מילים טובות, ואהבה אימון ויחס.

הבה נרומם את ילדינו – נעריף עליהם מילים טובות. נמצא בהם נקודות טובות  ונרומם אותם ונראה בס”ד תוצאות נפלאות.

להארות \ הערות הגב: N3201525@GMAIL.COM

“בך יבורך ישראל. ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה”

ומבאר רש”י הבא לברך את בניו יברכם כברכתם ויאמר איש לבנו: ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה”

איזה ברכה היא זו? וכי כל ילד יכול לגדול כאפרים ומנשה? לא מוגזם, שיהיו גדולים כמותם?

בחור מלא שאיפות יושב ומתעלה בתורה ובתפילה. חש שהנה הוא עולה בהר ה’.

למחרת חש במעידה: איפה אני, חלמתי על חיים באטמוספירה אחרת. ולעתים אף מתייאש מלעלות להר ה’.

הגאון רבי יצחק הוטנר בעמ”ס פחד יצחק כותב:

“רעה גדולה היא אצלנו שכאשר מתעסקים אנו בצדדי  השלמות של גדלינו הננו מטפלים בסיכום האחרון של מעלתם.”

כאשר אנו קוראים על גדולי וצדיקי הדורות קוראים איך משחר ילדותו היה דרכו שוגה בשושנים. והתברך בכישרונות ומידות נעלות וכל רואיו העידו שעוד יהיה מגדולי האומה..

כ’ הפחד יצחק “מספרים אנו על דרכי השלימות שלהם, בשעה שאנחנו מדלגים על המאבק הפנימי שהתחולל בנפשם. כולם מספרים, מתפעלים מטהרת הלשון של בעל החפץ חיים.  ומי יודע מכל המלחמות, המאבקים המכשולים, הנפילות והנסיגות לאחור שמצא הח”ח בדרך המלחמה שלו עם יצרו הרע.”

וכן הלאה. לנו מגישים מעטפת מושלמת אך האמת כמה קשיים והפרעות בדרך ל’עטיפה הנהדרת’.

פונה הפחד יצחק בקריאה נרגשת לבחור העולה בדרך העולה מעלה:

” צייר בנפשך גדלותם של גדולי עולם, באותיות של מלחמה נוראה! עם כל הנטיות השפלות והנמוכות, ובזמן שהנך מרגיש בקרבך סערת היצר, דע לך שבזה הינך נדמה אל הגדולים הרבה יותר מאשר הנך נמצא במנוחה שלמה שאתה רוצה בה! “

אנחנו רוצים שהכל ינצוץ, שנעלה ונתעלה מעלה בהר ה’. אך בשביל שהכל ינצוץ מספיק למרוח משחת וזלין. השי”ת רוצה שינצוץ. ממלחמה תמידית מהבניה הקשה של בנין רב קומות של גדילה ועמל והתקרבות להשי”ת. וגם מהנפילות!

כאשר אנחנו  רוצים שאנחנו וילדינו יגיעו למדרגת אפרים ומשנה עלינו לזכור ולדעת שזה אכן אפשרי.

אך כאשר הם כבר היו בפסגתם כשבטים, זוהי שאיפה אך דרך הקשה לשם היה להם לגדול כאחים עבריים  יחידים  בטומאת מצרים הקשה.

וברור שהם היו בקשיים נוראים, ועלו קומה אחרי קומה, נפילה אחרי נפילה “שבע ייפול צדיק וקם”. ונהיו מאבות האומה – מהשבטים הקדושים.

להערות\הארות שלח אל:  N3201525@GMAIL.COM

מתוך העם היהודי שרובו מתייוון. צצה לה קבוצה קטנה שנשארה שלמה לה’ ותורתו. “חשמונאים”

ובראשם משפחת יוחנן כהן גדול, ובניו.

מאיפה היה הכח לקבוצה קטנה, וחסרת כל סיכוי טבעי, לעמוד מול אימפריה אדירה?

בדור שמימין ומשמאל ניסיונות אדירים , לא צריך לצאת לרחוב או להיכנס לרחוב, אלא לצערנו, אף בבית המוגן והחמים שלנו אפשר להכניס לא רק את טומאת הרחוב אלא טומאת עולם שלם אל תוך כיסנו וביתנו. במצב שכזה, היהודי מוטלת עליו שמירה כפולה ומכופלת. להילחם נגד טומאת יון העכשווית.

יתכן שהוא יהיה בודד במאבק הזה, חשמונאי יחיד נגד כל מעצמות התקשורת וכו’ אך עליו לתת לו ולמשפחתו כח ועוצמה ללכת נגד כל העולם ובדרכו של השי”ת.

בדור קודם, והאמת שלא דור.. אך לפני שנים מעוטות ה’פירצה’ בהיכלי השיבות היה הנגנים ובין הזמנים החדש של חנוכה..

היום: ההתמודדות היא נוראה שא”א להבינה, ניסיון אדיר ועוצמתי.

מאיפה יהיה לבחור המתבגר כח לעמוד מול כל האתגרים? מול כל הפיתויים?

העצה היא לתת לילדינו כח לעמוד נגד הזרם, לעמוד איתן נגד החברה.  אפילו שכולם מבצעים פעולות שאינם ברוח ישראל סבא.

-הם רוחות של מתיונים.

עלינו להיות חשמונאים ולזעוק: “מי לה’ אלי”.

_ _ _ _ _ _

ראוי לצטט את דברי הרש”ר הירש כאשר עזב את קהילתו שהחלה להיסחף ברוח הרפורמית, יצא להקים ולהיות רבה של קהילת עדת ישורון כת במכתב התפטרות וכ”כ:

“קבוצה אשר עצם יסודה הוא בעיני, לפי מגמת כל חיי, המאורע המשמח ביותר שאירע בישראל בשנים האחרונות. כי הפעם התלכדה לראשונה קהילה ישראלית מסביב לעיקרון קדוש, בריש גלי, על שטח שהצליחו לכבוש מידי התועים. ומה אעשה והעיקרון הקדוש הזה אשר גמרתי אומר להקדיש את חיי להציגו ולהפצתו”.

מה שאפשר לכבוש מידי תועים זה כבר עקרון וזוהי מגמת חייו, מבלי לצפות לתוצאות של מחר ולחשב מה יקרה, רק לעבור את היום הזה את הגל הזה.

אף אנחנו עלינו לחבר אותנו וילדינו למקומות שנשמרים מכל דבר שאין רוח חכמים נוחה הימנו.

ולחנך את ילדינו להישמר מכל רוחות זרות, שנושבות ומנסות לחדור למקומות המוגנים ביותר.

גם בזמנים שנראה חסר סיכוי כחשמונאים נגד כל האימפריה היונית ומשתפי הפעולה המתייוונים.

נתכנס איש וביתו ונעמוד כחשמונאים כחומה בצורה נגד כל הפיתויים והאתגרים.

ונהיה איתנים בדרך התורה ונזכה שללא תמוש מאיתנו התורה.

היש סיכוי לעם ישראל?

אברהם אבינו התחתן עם שרה – עקרה, היש סיכוי לילד ממשיך? – לא!

למרות זאת -שרה נפקדה נולד יצחק.

יצחק גדל והקב”ה מצווה לשחוט אותו. היש סיכוי להמשך השלשלת? לא!

יצחק לא נשחט. התחתן עם רבקה – עקרה! היש סיכוי לילד ממשיך? – לא!

למרות זאת -רבקה נפקדה.

הברכות שסבינו יעקב היה אמור לקבל, כמעט נלקחו ע”י עשו. – יעקב קיבל.

עשו רוצה להרוג את יעקב. וכי יש הסתברות לאיש תם יושב אוהלים, לנצח צבא שלם? – לא!

יעקב ובניו המשיכו לחיות ולצמוח. והמשך השלשלת ממשיכה בדרך על טבעית. כנגד כל סיכוי הטבע!

– הנה אנו פה! צאצאים שלהם, למרות הכל!

איך יתכן?

עם ישראל – מעל המזל!

גם אם נגזרה גזירה אנו יכולים לשנות אותה, ע”י תפילה ובטחון בהשי”ת.

תפילה: ר”ת: תרופת פלא לכל יהודי המאמין.  (אבורדהם)

גם נגד הטבע המשיכה שלשלת עם ישראל – בריבוי תפילות האבות והאימהות.

בטחון: כתוב בתהילים “שומר פתאים ה’, דלותי ולי יהושיע”

מפרש הרד”ק וז”ל: “כי הפתי שאין יודע תחבולות להינצל מצרתו, האל שומרו, ומשים עליו בטחונו.

וכן החכם לא יבטח בחוכמתו ובתחבולותיו, כי לא יועילו אם לא ירצה הקל.”

כשאדם שם את בטחונו המלא בה’ אפילו שעושה השתדלות, כי היא נצרכת, אין לו לשים בטחונו בהשתדלות. אלא עליו לבטוח – בטחון מלא ושלם בה’ כי הוא היחיד שיקבע מה למעשה יעלה בגורלו.

את המעלה הגדולה, באדם הבוטח מכנה החובת הלבבות: “כסל” שאדם משים עצמו ככסיל שאינו מבין, ודואגים לו לצרכיו.    כך היא המעלה הגדולה בבוטח,

עלינו לשאוף לבטוח בהשי”ת בטחון מוחלט בו, כי אין בלתו ורק הוא יכול להושיע.

כשם שתחילת יצירתנו ע”י האבות והאמהות הקדושים כנגד כל הסיכויים.

– אף אנו נתחזק בתפילה להקב”ה ובאמונה ובטחון בה’  וגם בבעיות וחלילה קשיים במשפחה \ תלמידים נתפלל מעומק ליבנו , ונאמין בו ונשים בו ביטחוננו ויושיענו גאולת עולמים!

“ואלה תולדות יצחק“.

תולדות יצחק: יעקב ועשו.

– שני בנים – שני עולמות עם קיטוב כה רחוק.

יעקב – איש תם אוהב אוהלים.

עשו – עובר על ג’ עבירות חמורות.

שניהם גדלים באותו בית, עם אותם הורים, אותו תנאי יישוב, סביבה, תנאי חיים.

וזה גדל ונהיה אבי האומה הישראלית. וזה גדל ונהיה אבי אדום ועמלק..

איך זה קרה?

שניהם גדלים באותו בית ויעקב יכול לומר אני עוד מנסה להיות צדיק, ואבי חושב שאחי הוא הצדיק.. אתנהג כמהו. וכן לעשו הייתה בחירה חופשית, על אף הדחפים החזקים שהיו לו.

וכך כותב הרש”ר הירש:

דע, כי הקב”ה יעד אותך להיוולד דווקא בתקופה שבה נולדת,                        

  בסביבה שבה באת לעולם, להורים שהולידו אותך בנסיבות מיוחדות לך, מפגיש אותך עם אנשים מסוימים, נותן לך מורים מהם תלמד וידידים להם תתחבר או תתרחק .

מעניק לך כוחות גוף ונפש במידה הנדרשת לצרכך, מעמיד אותך במהלך חייך במצבים הייחודיים לך.

כל אלה מהווים עבורך את האמצעים הטובים ביותר כדי להגיע אל התכלית אליה נשלחת לעולם למלא את רצונו יתברך, ובהם טמונה הצלחתך עכ”ל.

מלמד אותנו הרב הירש:

כל בן אדם יש לו תוכנית מהיצירה האלוקית. לגידול הפסיפס שלו. ליצרה המיוחדת שבה הוא יגדל : ”יעקב” \  “עשו”

ולכל אחד ואחד. תוכנית אלוקית מסודרת מי יהיו ההורים, מתי תיוולד. מה הסביבה בה יגדל. איפה תתחכך, תתחנך וכו’.

ועל האדם מוטלת החובה לקחת את כל תנאי חייו ולבחור בחיים, ברצון השי”ת.

על אף הקשיים, ודווקא בגלל הקשיים כי זה מה שתואם לך אישית.

ליעקב היה אח שודד וחמסן רשע מרושע, אחיו רוצה להורגו, עובד אצל לבן הרמאי. גוזלים לו את השידוך שלו, ועם זה גדל ונהיה יעקב!

עשו היה ילד לבית אבי האומה הישראלית. ילד ליצחק ורבקה. ועם כל תנאי חיים המיוחסים הללו נהפך לעשו!

שנזכה להוציא מעצמנו ומיוצ”ח את המיטב בדרך יעקב סבא.

הכותב: הוא יו”ר ארגון “בנועם – שיח” לתגובות \ הערות \ הארות N3201525@GMAIL.COM

“ויהיו חיי שרה, וכו’  ותמת שרה“.

הפרשה נקראת “חיי שרה” ולמרות שמה של הפרשה, אנו מוצאים בתחילת  הפרשה סיפור פטירתה.

כולם חיים את חייהם, ישנם שמנצלים אותם וישנם שמעבירים אותה בהלוך ושוב. וכשסיימו אותם הם באים ללא כלום.

שרה ניצלה את חייה. שרה מילאה אותם.

לכן אף מותה הוא חיים – חיים שבאו איתה לעולם הבא.

חיים עמוסים בתורה ומצוות. חיים שניצלו אותם.

_ _ _ _ _

ידוע הסיפור על רבי מאיר שפירא מלובלין שבילדותו הזמינה אימו מלמד מעיר אחרת ללמד את בנה תורה. כנהוג באותם ימים,

בהתרגשות רבה, אימו ליוותה אותו בבוקר לתחנת העגלות. המתינו הבן ואימו למלמד, אך העגלה עם המלמד בוששה לבוא. כך המתינו כל היום, עד שלעת ערב הבינו שהעגלה לא תגיע באותו יום. בפחי נפש, שבו השניים לביתם.
והנה, פרצה האם בבכי. ניגש מאיר הקטן לאימו וביקש לנחמה

‘אמא, אל תבכי, בעזרת ה’ מחר תגיע העגלה ואלך ללמוד תורה’. אך אימו מיאנה להתנחם.

והשיבה לו משפט עמוק:

“בני, כל יום שעובר ללא לימוד התורה הוא בבחינת אבדה שאינה חוזרת לעולם”.

משפט זה חדר לליבו, של רבי מאיר וליווה אותו מאז בכל תחנות חייו ליסוד ולדרך חיים, והוא מהווה היסוד למפעילותיו: ישיבת ‘חכמי לובלין’ ולימוד ‘הדף היומי’.

_ _ _ _ _

מספרים על איש עסקים שחלה, והרופאים אמרו לו שקיצו קרב, ותוך תקופה קצרה הוא עומד למות.

חשב – מה הדבר הכי חשוב שיש לו בעולם ונזכר..

-ילדיו…

אך לצערו כבר גדלו הילדים, והקשר רופף. את זמנו הוא כילה בעסקיו.  וכמה יכול להספיק לחדש עמם קשר בתקופה שכזו..

באו וננצל כל עוד והאפרוחים עדיין בקן.

לקשר איתן ובריא, טרם יפרחו ויהיו בעצמם הורים..

הבה ננצל ונשפר את היום בשביל הרגע הנוכחי שעוד רגע יחלוף, ואף בשביל מחר, ושלא חלילה יהיה מאוחר!

שנזכה למלאות ימינו, וליצוק בהם תוכן.

הכותב: הוא יו”ר ארגון “בנועם – שיח” לתגובות \ הערות \ הארות N3201525@GMAIL.COM

“כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה'” (י”ח י”ט)
ברש”י: “כי ידעתיו. לשון חיבה וכו’. שהמחבב את האדם מקרבו אצלו ויודעו ומכירו. ולמה ידעתיו, למען אשר יצווה, לפי שהוא מצווה את בניו עלי לשמור דרכי“.

מצאנו בפרשה, שניים שקיימו מצוות הכנסת אורחים במסירות נפש – אברהם אבינו ולוט.

אברהם אבינו שקיים מצוות הכנסת אורחים למרות שהיה חולה ביום השלישי למילתו, ולמרות חום היום. ולוט שהכניס אורחים בסדום אפילו שהיו מחייבים בסדום מיתה, את מי שהיה מארח אורחים בביתו.

ומצאנו הבדל מהותי ביניהם.

לוט מצא אורחים ובגלל החינוך שהושרש בו מביתו של אברהם לא היה מסוגל להשאירם בחוץ, והכניסם לביתו למרות הסיכון הרב.

אברהם אבינו לא קיבל אורחים, אלא חיפש והשתוקק לאורחים. למרות שהיה חולה ופטור ממצווה זו, והצטער שלא באו אורחים לביתו עקב המזג אויר הקשה שהיה,

ומיד כשראה שלושה שנדמו לו כערביים רץ לקראתם לשדלם להיכנס לביתו.

בזה למדנו את ההבדל המהותי. אברהם אינו מכניס אורחים משום שצריך או משתלם לעשות זאת, אלא משום שהוא מחפש לקיים את המצוות, ולכן גם כשפטור מהמצווה משתוקק הוא לקיימה. זה חלק מהבסיס בלו”ז היומי שלו.

ולכן שהגמרא לומדת את סימני צאצאיו שאחד מהסימנים הם: “גומלי חסדים”

מביאה הגמרא את הפסוק: ” למען אשר יצווה את בניו וגו’ ” (יבמות עט.)

איך ציווי זה הושרש כל כך חזק אצל צאצאיו?

דוגמא אישית. – מה הכי יקר להורה, ועד כמה.

ילדים הם הדוגמא המצוינת של חיקוי, – של הוריהם.

משמרת בילגה נענשה עקב משפט של אחד ממשפחתה כמ”ש בגמ’ סוכה (נו)

כשנכנסו נכרים להיכל, באה מרים ממשפחת בילגה וטפחה על גגו של מזבח אמרה לו: ‘לוקוס לוקוס [=זאב זאב], עד מתי אתה מכלה את ממונם של ישראל [בקורבנות], ואינך עומד להם בעת צרתם’.

וכל המשמרת נענשה. מדוע?

מבארת הגמרא שותא דינוקא – השיג ושיח של הילד.

או דאבוה או דאמיה – מדיבורים של אחד מהוריו.

ולא בהכרח שכך דיבר אביה של אותה מרים, אלא זה היה רוח הדברים, שהיו מבזים את עבודת בית המקדש.

לוט אכן הכניס אורחים ובזכות זה ניצל, אך לא טרח לחפש אורחים, כי לא היה חסרה לו מצווה זו.

משא”כ אברהם טרח וחיפש אורחים, ואפילו שהיה חולה, טרח במצווה זו. זכה וילדיו יהיו גומלי חסדים. והקב”ה יתבטא עליו בחיבה ” למען ידעתיו”

כמה עלינו להשריש את העדיפות העליונה של הדברים החשובים לנו, הן בדיבורים, ובדגש על המעשים, ולקיימם מתוך שמחה של מצווה. והשתוקקות לקיים את רצון השי”ת.

ונזכה ל “אשר יצווה את בניו וגו’ “

הכותב: הרב חנניה מנס שליט”א.

יו”ר ארגון “בנועם – שיח” לתגובות \ הערות \ הארות N3201525@GMAIL.COM