שלום וברכה מורי ורבותי!

כמה פעמים הערנו ליניק רק כאשר היה ברור לנו שהערה זו תוביל אותו להבנה מחודשת לטובה? כמה פעמים נזפנו בו רק לאחר שהיה ברור לנו שהוא יקבל את הדברים באהבה ויהפוך אותם לחלק מאורח חייו? כמה פעמים הגבהנו את קולנו רק משום שהיה ברור לנו שזו הדרך היחידה להחדרת הערכים הנכונים בלבו?

או בקצרה, מתי ניהלנו דו שיח עם בנינו מתוך מטרה לחנך ולא בכדי לפרוק, לאיים, לכפות או להשיג דקות קטנות של שקט?

פשט הפסוק "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה" (משלי כב, ו), מלמד שבניגוד למחשבה הראשונית לפיה יש לחנך את הנער על פי "דרכנו" המבוגרים, המבינים, המחנכים, יש לחנך את הנער אך ורק על פי דרכו.

וגם הסיבה לכך מבוארת בפסוק, כי רק באופן שכזה "גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה". ללמדך, כי בכל דרך שונה תהיה התוצאה חינוך לטווח הקצר בלבד.

המוזר הוא, שבדרך כלל תגובות ההורים ל"פשעי" ילדיהם אינן נמדדות במאזני השכל ולפי אמות מידה חינוכיות, אלא נוצרים הם במעין "אוטומט" רגשי כניסיון נואש לעזרה ראשונה, ובמקרים מסוימים כשחרור לחץ ותסכול.

המעניין הוא, שלאחר מחשבה והתבוננות מגלים שבדרך כלל השתיקה מביאה תוצאה טובה יותר מאותו דיבור רגשי וחסר הבנה. כנראה שגם בזה נכון לומר את מאמר הגמרא (מגילה י"ח ע"א) "מלה בסלע, משתוקא בתרין".

כאשר נשאל מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל היאך לנהוג בילד הישן בסוף זמן קריאת שמע דאורייתא, השיב שיש לקרוא בשמו ותו לא. ומשנשאל האם להניח לו באם לא יתעורר, ענה שוודאי שיש להניח לו, משום שאם לא כן לא נרוויח ילד מחונך יותר אלא ילד מתרעם יותר שעלול למאוס בכל.

כל כך פשוט, כל כך נכון, הגאונות שבפשטות!

ילד עלול לחיות תחת כנפי הורים המדרדרים אותו "בטוב ליבם" אל עבר פי פחת, כאשר הכל מתוך כוונה טובה לבנות את אישיותו וליישר את אורחותיו.

***
בפרשתנו (במדבר ח,ב) "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת". ופירש רש"י: "על שם שהלהב עולה, כתוב בהדלקתן לשון עליה, שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה"

ודורשים זאת על חינוך דור ההמשך וכדלהלן: שלא תהא ההדלקה דלה ומאירה לאותה שעה בלבד, אלא שתהא עולה מאליה. עולה מאליה גם כאשר אין את כפיית ההורים, עולה מאליה גם בגבור משברי החיים, עולה מאליה עד כי יזקין לא יסור ממנה.

מתוך העלון השבועי "עטרת זקנים".