הרב ראובן זכאים במאמר מרתק כהרגלו, לרגל גליון החמישים של עיתון "הדרך" – בטאונם הנאמן של מרנן ורבנן שליט"א ובראשם חברי מועצת חכמי התורה, ומרן הראש"ל שליט"א, ממשיכי דרכו של מרן רבינו עובדיה יוסף זלה"ה. מאמר בו גולל הרב זכאים בלשונו המיוחדת, בחובת בירור ההשקפה הצרופה המסורה לנו מדור לדור.
גליון החמישים שאתם אוחזים בידכם זה עתה, הינו סיבה מיוחדת להתבוננות והודאה לגומל לחייבים טובות שגמלנו כל טוב אשר הביאנו עד הלום. יש בה בספרה חמישים משהו משובב נפש, אולי בשל היותה חצי ממאה, אולי בהזכירה את שנת היובל, ואולי בשל דברי רבותינו 'בן חמישים לעצה'. אבל דומה שיותר מכל היא מסמנת כמעט שנה שלימה להופעת הגליון. ואל יהי הדבר קל בעיניכם. אם נתבונן מעט בצירים ובחבלים כיולדה שליוו את העיתון מהקמתו, את הספקנים הרבים, ואת הנשמות הטובות שחלקם מתוך כוונות טובות אמרו: לא כדאי! זה לא יחזיק מעמד! לא יהיו מנויים! כל העיתונות הכתובה בשפל. בא גליון החמישים ומלמדנו כי תהילות לא-ל לא רק שהוולד בר קיימא וכלו לו חודשיו. אלא עוד נכונו לו גדולות ונצורות, ועוד ילך ויגדל עד כי גדל מאוד. כי הורתו בקדושה, ויש לו אב זקן, כאחד מבני טיפוחיו של מרן זצוק"ל אשר הניח יסודותיו מאז ומקדם. ולידתו וגידולו בקדושה תחת עיניהם הבוחנות והרחימאיות של יבדלו לחיים זקני העדה גדולי ישראל מרנן ורבנן שליט"א המכוונים ומנווטים את דרכו על כל צעד ושעל.
והוא ההוכחה החותכת שהציבור שלנו צייתן ונשמע לדעת תורה, כי כאשר נכתב ונחתם בטבעת המלך, הלא המה מרנן ורבנן עיני העדה ובראשם מרן ראש הישיבה הכהן הגדול מאחיו שליט"א שקראו לכל אחד ואחד לחזק את השופר הזה, אשר מחזה שדי יחזה, המעניק במה איכותית לתורתם, משנתם, הלכותיהם והליכותיהם הגותם והשקפתם של רבותינו הספרדים אלו שנוחם עדן, ואלו החיים עדנה עד מאה ועשרים שנה. נוסף על ידע מזוקק ואיכותי מנופה בי"ג נפה ממאורעות העולם ומקורות הארץ הקדושה אשר ה' אלוקינו דורש אותה כל הימים. כבר לא ניתן היה לעצור את האשד של המצייתים לדברם בנפש חפצה ומצטרפים לשורות המנויים.
והוא גם ההוכחה כמה הציבור כמה היה לאות הכתובה, איכותית מזוקקת ומלוטשת. וכשהציבור דורש ומבקש ומצביע על גודל התועלת שהוא שואב מכל מילה- אי אפשר לעמוד מנגד.
בנימה אישית אציין, כי כשנתבקשתי לכתוב טור שבועי התלבטתי רבות ביני לבין עצמי אם להיעתר, ככלות הכל איני בעל מלאכה אחת, כידוע לכל באי שער עירנו. כך שלא מצאתי אף פירצה דחוקה בשעה שאיננה מן היום ואיננה מן הלילה להעמיס על עצמי משרה זו. עיקר הכתיבה מוקדשת מטבע הדברים לענייני הלכה כי זה כל האדם. אמנם פה ושם שלחתי ידי לשרטט דברים בענייני השקפה לפי צוק העיתים וצורך השעה. אך ודאי שלא בקביעות. גם ידעתי בינ'י ידעתי כמה אחריות יש למילה הכתובה, בפרט בענייני השקפה. שאם לא נדייק ונדקדק תיפוק מינה חורבא.
אבל נזכרתי כי מרן רבינו הגדול זצוק"ל הלין על העובדה שלא דיברו מספיק בצעירותו על השקפה, ודין גרמא שרבים נטשו ועזבו את לימוד התורה וקיום המצוות, ופנו אל רהבים ושטי כזב. גם העידו בפני מגידי אמת שבאחת המערכות הקשות שניהל בשנותיו האחרונות היה שרוי בצער גדול שאין מי שנושא עימו בעול הזה לבאר עלי גליון לציבור התורני ולציבור בכלל את יסודות השקפתו הבהירה ועל מה אדניה הטבעו. וששתי כעל כל הון כששמעתי מהקרובים אליו שבאחת המערכות האחרונות והקשות שניהל הגיעו לעיניו הקדושות דבריי באותו ענין ושמח בהם הרבה.
גם ראיתי ונתון אל ליבי גודל התועלת שיש בבירור ההשקפה הצרופה. והלא על דא קבכינא ביום הכיפורים האיום והנורא: 'לא חיזקנו ברכי דרבנן דשלהי'. ובזמנינו זה יש צורך לקום ולחזק התורה ולומדיה ולהרים קרנם, שעה שיש המבקשים חלילה וחס להורידו ולעפרו בעפר. ועוד זאת אשיב אל ליבי כי בשעה שכזו שהחושך יכסה ארץ והשקפות פסולות חודרות ומחלחלות גם בקרב מחנינו אין השעה כשרה לומר שלום עליך נפשי! לכן ניערתי חצני ואמרתי לא עת לחשות ויש להראות העמים והשרים יופיה וטובה של השקפת תורתינו הקדושה. וגם ובעיקר להכניס לליבות עמלי התורה תחושת ויגבה ליבו בדרכי השם. בפרט שכיון שלא עסקו אצלנו באופן מסודר ושיטתי בנושאי השקפה. יש תורניים ששמו בכליהם השקפות אחרות אשר חלקם ממקור קדוש יהלכון אבל אינם תואמים למקבלים, כי אנן בני ספרד מורגלים בדרכיה דרכי נועם. ולא ברעש ה'.
ולמען האמת, כמות התגובות שבס"ד מתקבלות על כל טור- לא פיללתי. יודע אני כי לא ממעשי אלא בזכות הציבור הקדוש עשו את שאינו זוכה כזוכה. תלמידי חכמים מופלגים מתקשרים וכותבים אלי לחזק ולעודד ולתמוך את דברי בימין צדקם. רק היום קיבלתי פניה מבאי ביתו של אחד מגדולי רבותינו שביקש לברר ולחדד פרט שכתבתי בעניותי באחד הטורים. דיינים וראשי ישיבות ומנהלים רוחנייים, אברכים ובני תורה וגם מהציבור הרחב שפוגשים אותי בכל רחבי הארץ כולם מודים ומשבחים ומהללים בס"ד, חלקם אף מצטטים משפט או מטבע לשון, או לשון נופל על לשון. או מליצה נאה מאחד הטורים אשר טיפחתי וריביתי בעניותי. וחלקם גם מעירים ומאירים כדרכה של תורה. מה שהפתיע יותר מכל, שהטור תפס גם בקרב קהלים שלכאורה לא בהכרח היו קהל היעד האותנטי למאמרים תורניים אקטואליים ובסגנון המסויים בו הם נכתבים. ואני משתאה מחריש לדעת ההצליח ה' דרכי. יש מאמרים שממש עשו מהפיכות כמו המאמר על הפירגון שככל הנראה כל כך השפיע עד שאיני יכול לעמוד מול שטף המפרגנים עליו במיוחד. מה שמחייב אותי מדי שבוע לשים לב לכל אות ואות תג ותג לבל תצא ח"ו תקלה מתחת ידי.
אגב, כאן המקום להעיר: סגנון כתיבת טור הוא סגנון יחודי. ולכן אולי ימצאון שם דברים שעלולים להשתמע לתרי אנפי. או לשון מושאל וכו', או גוזמא נקט ואזיל, בקשתי שטוחה איפוא מהמעיינים הנכבדים לא להסתפק בקריאה מקופיא ולמהר לחרוץ משפט. אלא להשתדל לרדת לסוף דעתי וכמובן לדונני לכף זכות. בהזדמנות אי"ה אביא כמה דוגמאות להערות שקיבלתי שהוכיחו שהקורא הנכבד לא התאמץ דיו לירד לסוף דעתי והסיק מה שהסיק. ועוד חזון למועד.
מודה אני למרנן ורבנן שליט"א אשר פעמים הרבה נשלחתי על ידם, להשמיע דעת תורתם הבהירה בתוך אמוני עם סגולה בכתב ובעל פה, ומפעם לפעם אף נתנו עיניהם הטובות בי להשיב חורפינו דבר דבור על אופניו. ועצותיהם והכוונתם היא לי לעיניים. יזכנו השי"ת שלא יעדי זיווהון ויקריהון מינן לעלם ונזכה שעוד רבות בשנים יורונו את "הדרך" אשר נלך בה ואת המעשה אשר נעשה.
וכמובן ברכות מאליפות לאכסניה החשובה, ראשיה ומנהליה, ולעורך המסור עטו עט סופר מהיר, אשר בין יתר תפקידיו הרבים נטל על עצמו משימה קשה מאין כמוה לעצור ולתמרן את שטף כתיבתי, ולגרום לי לתמצת עד כמה שניתן את דבריי, כי קצר המצע מהשתרע, בבחינת יותר ממה שכתבתי לפניכם כתוב על לוח ליבי. ותן לחכם ויחכם עוד. ותערב נא עתירתי ובקשתי וברכתי ביום הוצאת גליון החמשים: 'אחותינו את היי לאלפי רבבה!'
ואסיים במה שאמרו בערכין (י ע"ב) 'ת"ר אבוב היה במקדש, חלק היה, דק היה, של קנה היה, ומימות משה היה. ציוה המלך וציפוהו זהב ולא היה קולו ערב. נטלו את צפויו והיה קולו ערב כמות שהיה וכו'.
זו בעיני תמצית השליחות שלנו ככותבים בשופרו של מרן רבינו הגדול זצוק"ל, להשתדל עד כמה שניתן להשמיע את אותם קולות חלקים ודקים ששמענו ממנו כמשה מפי הגבורה בלי ציפויי זהב מצועצעים, בלי כחל ובלי סרק ובלי פרכוס. ועיני נשואות לשמים בתפילה שאכן נצליח במלאכתנו מלאכת הקודש, וכמו שיסד הפייטן: 'יוצרי, הבינני מורשה להנחיל!'
