כמידי שנה בערב הפורים קודם תפילת ערבית, נשא שר הדתות הרב מיכאל מלכיאלי שליט"א פלפול הלכתי בעניין פורים משולש בבית מדרשו של מנהיג הדור מרן הראש"ל רבינו יצחק יוסף שליט"א ובנוכחותו ובנוכחות המוני אברכים ובני תורה.
אתר "המרכז למורשת מרן" מביא לגולשים את דרשתו המלאה של השר לשירותי דת בבלעדיות:
הצעת הקושיות
יש לדון בענין של פורים משולש, מה המשמעות של החלוקה של המצוות? שאת חלקם מקדימים, ואת חלק מאחרים, מדוע אין תאריך שמחייב כמו בשאר החגים, וכתקנת מרדכי ואסתר?
עוד צ"ב דהמשנה בתחילת מסכת מגילה אומרת "מגילה נקראת באחד עשר, בשנים עשר, בשלושה עשר, בארבעה עשר, בחמישה עשר, לא פחות ולא יותר, כרכין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון, קורין בחמשה עשר, כפרים ועיירות גדולות קורין בארבעה עשר; אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה" ומבואר שימי הפורים מתחילים מי"א ועד ט"ו, וא"כ יש להבין איך חלק מהמצוות נדחו ליום ט"ז? ובדקדוק דברי המשנה מובא "מגילה נקראית" האם הכוונה דווקא לענין מגילה?
עוד צ"ב בהבנת מחלוקת הראשונים על זמן סעודת פורים במוקפים כשחל בשבת.
דבתלמוד הירושלמי (פ"ג מגילה ה"א) הובאו דברי התוספתא "באלו אמרו מקדימין ולא מאחרין אבל סעודת פורים וסעודת ראש חודש מאחרין ולא מקדימין", הירושלמי למד מהתוספתא שבמקרה שט"ו באדר חל בשבת יש לאחר את הסעודה ליום ראשון ט"ז באדר, כיוון שאין לעשות את סעודת הפורים בשבת משום שבמגילת אסתר נכתב (פ"ט כב) "לעשות אותם" "יצא זה ששמחתו תלויה בידי שמים", וכן פסק בשו"ע בשו"ע (סימן תרפ"ח ס"ו) שסעודת פורים נדחית לראשון.
וצ"ב מה אכפת לי האם זה בידי שמים או בידי בני אדם, סו"ס יש פה חג, ונקבע תאריך לחג?
בביאור טעם הירושלמי כתב הריטב"א שאם תתקיים הסעודה בשבת לא תהיה ניכרת שמחת הפורים, והפרי חדש ביאר, שהוא משום הכלל שאין מערבים שמחה בשמחה, לפיו אסור לשמחה המחויבת שתתערב בשמחה אחרת, כגון שמחת נישואין בחול המועד.
וצ"ב בשלמא לפרי חדש א"א לשמוח שמחה לשם פורים משום שכל שבחה ביום השביעי שייכת לשבת, אך לפי הריטב"א אם יוסיף סעודה נוספת בשבת הרי היא תהיה ניכרת שהיא לשם פורים,
ואף לפרי חדש צ"ב הרי אין חיוב שמחה בשבת כמבואר בגמ' מו"ק (יט ע"א) "שבת עולה ואינה מפסקת, רגלים מפסיקין ואינן עולין" כלומר: שבת נספרת כאחד מימי השבעה ואילו הרגל אינו נספר בתוך ימי השבעה, בטעם הדבר כותבים התוס' (כג ע"ב ד"ה מאן) שברגלים אין אבלות כלל, משום שנאמר בהם שמחה, ולכן אין הם נספרים בתור ימי השבעה, אולם בשבת אין מצוות שמחה, ולכן היא יכולה להיחשב כחלק מימי האבלות. כיוצא בזה כתבו גם הגאונים (שערי תשובה סימן ל, וכן השאילתות פר' חיי שרה) שבשבת אין מצוות שמחה אלא רק מצוות עונג.
אם יש מצוות שמחה בשבת?
אלא שצ"ב מהנאמר בספרי (פרשת בהעלותך) על הפסוק (במדבר י' י') "וביום שמחתכם" אלו השבתות, גם בתפילת השבת הנוסח הוא: "ישמחו במלכותך", ומשם לכאורה נראה שיש שמחה בשבת, וכמו כן הבית יוסף (סימן רפא) מביא בשם הרב אביגדור כהן צדק שלכן יש אומרים בשבת: "וישמחו בך כל ישראל מקדשי שמך".
ביישוב העניין כתב השפת אמת (סוכות תר"ס) שבשבת קודש, כאשר יש נשמה יתירה, ממילא יש שמחה בעצם היום, אבל אין חיוב לעורר את השמחה על ידי אמצעים חיצוניים, כי הארת הנשמה היתירה גורמת לשמחה טבעית.
ולפ"ז מובן שאף על פי שיש בשבת מציאות של שמחה, מכיוון שאין חיוב מיוחד לשמוח – השבת יכולה להיחשב כאחד מימי האבלות, כי לעניין זה המדד הקובע הוא האם יש חיוב שמחה, ולכן רק יום טוב אינו נחשב ליום אבל, מפני שיש בו חיוב שמחה.
וא"כ חוזרת השאלה מדוע שלא נקיים את סעודת פורים בשבת, או בסעודה נוספת לריטב"א או משום שאין חובת שמחה בשבת?
דעת הסוברים שבפורים משולש יעשו סעודה בשבת
בראשונים יש שחלקו על כך ולשיטתם דעת הבבלי שאין מאחרים את מצוות הפורים אלא מקיימים אותם בזמנן כן הוא בשו"ת מהרלב"ח (סי' לב) וכן דעת הריטב"א (ה ע"א ד"ה באלו) וכן פסק רבי לוי בן חביב שהיה רבה של ירושלים לפני כשש מאות שנה חלק ופסק שיקיימו ביום השבת והוכיח מן התלמוד הבבלי שאין לדחות את הסעודה אלא לקיימה בזמנה בשבת, בנוסף מביא הרלב"ח (שם) בפלפול גדול להוכיח שאף שיטת הרמב"ם שיש לעשות את הסעודה בשבת.
ובריטב"א שם הוסיף לשיטתו ליישב את דברי התוספתא וז"ל "ויש מפרשים דכי כתיב בתוספתא סעודת פורים מאחרין לפי גמרא דילן לא שמאחרין אותה עד זמנה וכענין שאמרו בגמרא שמחה לא נוהגת אלא בזמנה וכלפי שאמר מקדימין ליה אמר בזה מאחרין וזה מן הלשונות שבתלמוד שעניינם מתחלף"
דעת המאירי שיש לעשות הסעודה ביום שישי
בראשונים ישנה דעה שלישית, מאירי (מגילה ה' ע"א) ספר המכתם ובר"ן בשם יש אומרים. ובסדר פורים המשולש של רבי יוסף חיים זוננפלד כתב שטוב לחוש לדעה זו לפיה זמן סעודת הפורים הוא ביום שישי וטעמם, משום שמצוות משלוח המנות וסעודת הפורים תלויות זו בזו, ולא ניתן לקבוע את זמן משלוח המנות בשבת משום איסור הוצאה מרשות לרשות הקדימו את שתיהן ליום שישי.
מי שאין לו מגילה – אם מברך שהחיינו על עצם היום?
עוד צ"ב בביאור מחלוקת הפוסקים האם יש ברכת שהחיינו על עצם יום פורים כמו בשאר החגים, שהרי אדם שאין לו סוכה יכול לברך שהחיינו על עצם היום על אף שאין הוא מקיים את מצוות החג או שדין אחר יש לפורים
בביאור הלכה (תרצ"ב) דן במי שאין לו מגילה האם אומר ברכת שהחיינו על עצם היום, והביא את דברי הגר"י עמדין במור וקציעה דאכן אומרים שהחיינו על עצם היום, והביא עוד מש"כ המאירי (שבת כ"ג ע"א) דמי שאינו מדליק ואינו רואה נר חנוכה מ"מ מברך ברכת הזמן וברכת שעשה נסים לאבותינו, אך פקפק בדבריהם להלכה, עי"ש ויש להבין במה נחלקו.
אמירת על הנסים בשבת
עוד צ"ב בהבנת הדיון בפוסקים שהשו"ע (סימן תרפ"ח סעיף ו') פסק שבפורים המשולש דקוראין את המגילה ביום ו' ואומרים עה"נ ביום השבת וסעודת פורים אוכלים ביום א', ובבית יוסף תמה למה לא יאמרו עה"נ ביום ו' שבו קוראים את המגילה. אמנם אף שכך נטה מסברא פסק בשו"ע דעה"נ אומרים בשבת ולא ביום ו' שבו קוראים את המגילה, ובשו"ת הרדב"ז (ב"א ק"ה) תמה על תמיהת הב"י דלמה יקדימו לומר עה"נ ביום י"ד, עי"ש.
עוד צ"ב דבהגהות מיימוניות (תפלה פ"ב אות ו') מובא "אומר על הנסים בערבית של פורים אף על פי שלא קראו את המגילה, ולא כמו שפסק בסדר רב עמרם שאין לאמרו עד לאחר קריאת המגילה, ולזה רמז הרמ"א בסימן תרצ"ג ס"ב שכתב "ובליל י"ד אף על פי שלא קראו המגילה עדיין אומר על הנסים בתפילת ערבית" עי"ש, והדברים תמוהים למה יש קשר בין אמירת על הניסים לקריאת המגילה?
האם בפורים יש קדושה בעצם היום, או כל העניין במצוות שנעשים ביום זה
ונראה בביאור הדברים ובהקדים לחקור בעצם מהותם של ימי הפורים, האם יש בהם קדושה עצמית כמו ימי חג ומועד שבעצם ימים טובים הם ומקדושת היום נובעים מצותיהם, וכך גם ימי הפורים משום מהותם וקדושתם, או דלמא שכל ענינם הוא רק במצוותיהם ולא בעצם היום.
ומצאתי בספר "מנחת אשר" שחקר בזה, והוסיף שאפשר שיסוד שאלה זו תלויה במה שדנו האחרונים בכל איסורים דרבנן אם איסורי חפצא הם או איסורי גברא. דשמא אין בכלל ביד חכמים להשית איסור על החפצא, דרק יוצר בראשית שברא את העולם וטבע את טבעו רק הוא לבדו יכול להשית איסור חפצא. וכך גם לעניננו רק מי שאמר והיה העולם קבע שיש ימים מקודשים מחבריהם, ואין כח חכמים אלא לצוות עלינו כדת מה לעשות וממה להמנע.
ונראה לי שחקירה זו שנויה במחלוקת המדוקדקת מהירושלמי והרמב"ם.
דהירושלמי במגילה (ז ע"א) מביא "רבי יוחנן אמר הנביאים והכתובים עתידין ליבטל, וחמשה ספרי תורה אינן עתידין ליבטל, מה טעמא (דברים ה) קול גדול ולא יסף רשב"ל אמר אף מגילת אסתר והלכות אינן עתידין ליבטל נאמר כאן קול גדול ולא יסף ונאמר להלן (אסתר ט) וזכרם לא יסוף מזרעם"
מאידך הרמב"ם (פ"ב מהלכות מגילה וחנוכה הי"ח) מביא "כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח חוץ ממגילת אסתר והרי היא קיימת כחמשה חומשי תורה וכהלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלין לעולם. ואע"פ שכל זכרון הצרות יבטל שנאמר כי נשכחו הצרות הראשונות וכי נסתרו מעיני, ימי הפורים לא יבטלו שנאמר וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם"
כשנדקדק נראה הבדל נסתר אבל עמוק בין הירושלמי לרמב"ם, שלשון הירושלמי "אף מגילת אסתר והלכות אינן עתידין ליבטל" אך לשון הרמב"ם "ימי הפורים לא יבטלו שנאמר וימי הפורים האלה לא יעברו"
כלומר שמהירושלמי מדוקדק שאין דין של "ימי הפורים" אלא ענין של המגילה והלכות, וזה מה שלא יתבטל, משא"כ לרמב"ם "ימי הפורים" לא יתבטלו, וזה משום שיש ענין בימי הפורים עצמם.
יישוב הקושיות
ולפ"ז יבואר לנו מחלוקת הפוסקים האם מברכים שהחיינו על עצם היום, דהמור וקציעה למד שיום פורים הוא מועד שעומד בפני עצמו ולכן אפשר לברך עליו שהחיינו ללא קשר למצוות החג, משא"כ הביאור הלכה הסתפק שאולי אין יום פורים חג בפני עצמו ולכן אין לברך שהחיינו ללא מצוות החג.
ולפ"ז נבאר את ענין על הניסים, דהשו"ע שפסק שאומרים על הניסים בשבת זה משום שיש ענין ביום ט"ו עצמו, שהוא "חג פורים שהרי אין קשר בין היום עצמו למצוות היום, משא"כ הב"י בתמיהתו הבין שאין ביום עצמו קדושה מעצם אותו יום, ולכן היה נכון שהעל הניסים יהיה יחד עם מצוות היום.
ולפ"ז נבאר שאכן דיקדקה המשנה ואמרה "מגילה נקראית באחד עשר וכו" וזה משום שאין הדיון במשנה הוא רק על מקרא מגילה, שאין קשר בין מצווה אחת לשניה, וזה משום שאין יום אחד שהוא החג שצריך לעשות בזמנו הכל.
ולפ"ז נבין היטב את מחלוקת הראשונים מתי זמן סעודת פורים בפורים המשולש דלראשונים שזמן הסעודה הוא בשבת זה משום שיש ענין של "יום פורים" ולכן כחלק ממצוות יום הפורים יש לעשות "משתה ושמחה" אך לראשונים שזה נדחה לראשון זה משום שאין כלל ענין של יום פורים בעצמו, ולכן אין סיבה לעשות בט"ו, ולכן זה נדחה לראשון.
ולפ"ז אולי יש להסביר את שיטת המאיר"י והר"ן שיש לעשות את הסעודה ביום שישי, ואפשר להסביר שחז"ל קבעו שיש ב' ימי הפורים, גם בי"ד וגם בט"ו, אלא שמרדכי ואסתר קבעו ליום אחד שייך לפרזים ואחד למוקפים, וא"כ עד כמה שא"א לקיים בט"ו זה חוזר לי"ד משום שסו"ס הוא יום חג, בשונה מט"ז שזה יום ראשון שאין לו כלל שם חג, ומחודש ויש לעיין בזה.
ולפ"ז נבאר נפלא שהירושלמי שפסק שעושים סעודת פורים בפורים המשולש ביום ראשון זה משום שהירושלמי לשיטתו שאין דין של ימי הפורים ולכן אין ענין שזה יהיה בט"ו.
משא"כ לשיטת הרמב"ם (ע"פ המהרלב"ח שהבאנו לעיל) שיש לעשות סעודה בשבת זה משום שהרמב"ם לשיטתו שיש ענין ב"ימי הפורים" ולכן זה בדווקא בתאריך שנקבע במגילה בט"ו, ולא משנה אם זה בשבת או לא.
סתירה לכאורה בדברי מרן הש"ע
והן אמת הוא שיש לעיין שלפ"ז יוצא שהשו"ע שפסק שעושים את הסעודה ביום ראשון למד שאין דין ביום הפורים ולכן נדחה לראשון, ולכאורה זה סותר את מה שלמדנו מהשו"ע לעיל שעל הניסים אומרים בשבת כי כן יש דין של יום פורים.
אבל אפשר ליישב בנקל, שאכן לפוסקים שפסקו שאומרים על הניסים בשבת זה משום שיש דין ביום הפורים, אבל זה לא סותר שלשו"ע שאין דין ביום הפורים ולכן מאחרים את הסעודה לראשון שיהיה אפשר לומר גם בשבת, אך זה לא בגלל עצמותו של יום.
מגילה לעתיד לבוא
והדברים מבוארים כמעט בפירוש בשו"ת הרדב"ז (ח"ב סימן תרסו) וז"ל "ומה שנראה לי בזה דברים כפשוטן כי לימות המשיח הלימוד יהיה מפי הגבורה כאשר היה בימי משה רבינו ע"ה ולא יהיו שם ספקות והויות אלא כך אמר פלוני משם פלוני עד מפי הגבורה שנאמר וכל בניך לימודי ה' ולא יצטרכו אז ללמוד דבר מפי הקבלה שהם נביאים וכתובים אלא הכל יהיה מבואר בחמשה סדרי תורה ולא יהיה דבר נלמד משום ספר כאשר היה קודם שנתנו וזהו שאמר ר' יוחנן הנביאים והכתובים עתידין ליבטל שלא ילמדו מהם דבר זולת תורה שבכתב שממנה נלמד הכל וכל דקדוקים מפי הגבורה, ובא ר"ל ואמר אף מגלת אסתר והלכות אין עתידין ליבטל הלכות לא יתבטלו שאפילו בזמן שהיו לומדים מפי השמועה היו כותבין הלכות והיו קורין להם מגלת סתרים מפני השכחה וגם מגלת אסתר לא תתבטל שכן אמרו במדרש כל המועדים בטלים וימי הפורים אינם בטלים שנאמר וימי הפורים האלה לא יעברו" עכ"ל
ומבואר בדבריו שמגילת אסתר לא תתבטל, משום שהמועד לא יתבטל, כלומר שיש ענין של ימי הפורים שנחשבים כמועד, ועליהם יש את מצוות החג.
"קבעוני לדורות" – מדוע?
ולפ"ז נראה בס"ד לבאר ענין נוסף והוא מדברי הגמ' (מגילה ז ע"א) "אמר רב שמואל בר יהודה שלחה להם אסתר לחכמים קבעוני לדורות שלחו לה קנאה את מעוררת עלינו לבין האומות שלחה להם כבר כתובה אני על דברי הימים למלכי מדי ופרס, וגו' שלחה להם אסתר לחכמים כתבוני לדורות שלחו לה (משלי כב, כ) הלא כתבתי לך שלישים שלישים ולא רבעים עד שמצאו לו מקרא כתוב בתורה (שמות יז, יד) כתב זאת זכרון בספר כתב זאת מה שכתוב כאן ובמשנה תורה זכרון מה שכתוב בנביאים בספר מה שכתוב במגלה"
ויש להבין מה היה חשוב לאסתר שענין הנס יכתב לדורות?
אך אפשר להבין שכוונתה של אסתר היתה ל"ימי הפורים" שיהיו כמועד שנקבע לעם ישראל, וענין המגילה תלוי במועד כמו שהבאנו מדברי הרדב"ז, ולכן כתבוני לדורות כלומר תתקנו מועד לדורות.
ולפ"ז אפשר לקרב אל הדעת מדוע לפי רב עמרם לא אומרים על הניסים עד שיקראו מגילה, דאם היה "יום פורים" עצמו כיום חג, א"כ מה אכפת לי אם קרא מגילה או לא, וכי אדם שלא הדליק נרות חנוכה לא אומר על הניסים בתפילתו? אך לפי מה שהסברנו שאין פורים כיום טוב, ואין בתאריך עצמו דין של מועד, א"כ זה לא דומה לחנוכה, ואפשר שעל הניסים מגיע כהשלמה למגילה.
ולפ"ז אפשר להבין גם את דברי הירושלמי "לעשות אותם – יצא זה ששמחתו תלויה בידי שמים", ושאלנו וכי מה נפק"מ האם התאריך נקבע בידי אדם או בידי שמים? אך לדברינו אפשר להסביר שחג שהוא בידי שמים כפסח שבועות וסוכות א"כ התאריך עצמו הוא המועד, בשונה מחג הפורים שהיות והוא בידי אדם אין לו מועד בפני עצמו, ולכן מצוותיו של החג יכולים להידחות ליום אחר.
ולפ"ז נבאר ענין נוסף דבספר "פורים המשולש" כתב להסתפק באבל חייב בדיני אבלות בפורים המשולש ביום ט"ז, ולדברינו אפ"ל שאם יש ענין של "יום פורים" א"כ אפשר לומר שיום הפורים נדחה לט"ז ומימילא אין עליו דיני אבלות, משא"כ אם רק ענין המשתה נקבע לט"ז א"כ זה לא סותר את דיני האבילות.
