היום כ"ב בסיוון יום פטירתו של חכם אליהו בכור חזן זיע"א (תר"ח – תרס"ח) היה שד"ר (שליח דרבנן) יליד טורקיה, אב בית דין בירושלים, החכם באשי והרב הראשי של טריפולי שבלוב, רבה הראשי של אלכסנדריה שבמצרים ומחבר הספר "תעלומות לב" וספרים נוספים.
תולדות חייו ומורשתו
חכם אליהו נולד באיזמיר שבטורקיה בשנת תר"ח, (1848), בן למשפחת רבנים מאצולת יהדות ספרד אשר מיוחסת לבית דוד. אביו היה הרב יוסף רפאל חזן, וסבו היה הרב חיים דוד חזן (מחבר שו"ת נדיב לב). הסב כיהן בתור הראשון לציון והחכם באשי (שתי המשרות אוחדו על ידי הרב חיים דוד חזן). בארץ ישראל נשא לאישה את מרת דינה ברדאקי. חותנו היה רבי ישעיה ברדקי מירושלים.
חייו בארץ ישראל
כשהיה בגיל 10 עלה חכם אליהו לארץ ישראל. הוא למד תורה מפי סבו, רבי חיים דוד, וכבר בצעירותו ניכר בו עומק מחשבתו וגדולתו בכל ענפי התורה.
בראשית שנת תרכ"ו, (1866) כשהוא בן 18 בלבד, נתמנה לסופר ומזכיר בית הדין הספרדי בירושלים. ובשנת תרכ"ט, (1869) התמנה לכהן כחבר בית הדין של רבי אברהם אשכנזי יחד עם רבי רחמים יוסף פרנקו. בתום אותה השנה התמנה לאב בית דין בירושלים, ועל אף גילו הצעיר נתבקש לשמש כבורר בוויכוח בין כולל הספרדים בירושלים לבין קוני מס השחיטה (הגאבילה) וזאת כי התפרסם כסמכות תורנית אשר הכל סומכים על שיקול דעתו והגינותו.
שד"ר(כשליח דרבנן)
בעקבות הרעב אשר שרר בירושלים בשנת תר"ל, (1870) יצא רבי אליהו לארצות אירופה כשליח דרבנן, במטרה לגייס תמיכה מנדיבים, ידיעותיו בשפות זרות רבות בהן : ערבית, צרפתית, ספרדית ואיטלקית היו לו לעזר רב במסעו, ובין השאר ביקר באנגליה, צרפת ואיטליה ונפגש עם סר משה מונטיפיורי, הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד ומנהיגי קהילת יהדות איטליה. בשנת תרל"ב, (1872) יצא חכם אליהו לשליחות נוספת לאלג'יר, מרוקו ותוניסיה ובמסעו ענה על שאלות הלכתיות רבות אשר הובאו בפניו, בשנת תרל"ד, (1874) לאחר פטירתו של רבי אברהם חיים אדאדי הציעה קהילת יהודי טריפולי לחכם אליהו את כס הרבנות וחכם אליהו נענה בחיוב אך ביקש לשוב לארץ ישראל וסדר את ענייניו.
במהלך שהותו במרוקו מחבר חכם אליהו את הפיוט "אוחיל יום יום אשתאה " – שיר שבח וגעגועים לירושלים, פיוט זה נכתב על בסיס הפיוט של חכם דוד חסין – העוסק בשבחה של העיר טבריה ופותח באותן המילים ושומר על אותם המשקלים. כיום פיוט זה מושר בקרב קהילת יהודי מרוקו ואף נכנס לשירת הבקשות ומושר בשבת פרשת בא. כשהגיע הרב אליהו חזן כשד״ר למרוקו נחשף לפיוטו של רבי דוד חסין "אוחיל יום יום אשתאה״, המדבר בשבחה של טבריה. הפיוט מצא חן בעיני הרב חזן, שחיבר בהשראתו שיר דומה שבליבו ירושלים:
הפיוט של הרב דוד חסין:
אוֹחִיל יוֹם יוֹם אֶשְׁתָּאֶה תָּמִיד עֵינִי צוֹפִיָּה
אֶעְבְּרָה נָא וְאֶרְאֶה אַדְמַת קֹדֶשׁ טִבֶּרְיָה
נָעֲמָה יְשִׁיבָתָהּ גַּם טוֹבָה רְאִיָּתָהּ
יָם כִּנֶּרֶת חוֹמָתָהּ שָׁמָּה הָעִיר בְּנוּיָה
הגרסה של רבי אליהו חזן:
אוֹחִיל יוֹם יוֹם אֶשְׁתָּאֶה עֵינֵי תָּמִיד צוֹפִיָּה
מָתַי אָבוֹא וְאֶרְאֶה יְרוּשָׁלַיִם בְּנוּיָה
נַעֲמָה יְשִׁיבָתָהּ יָפָה מְאֹד יְרֻשָּׁתָהּ
הֵרִים סָבִיב לְעֻמָּתָהּ חוֹמַת אִישׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה
רבה הראשי של טריפולי
בין השנים תרל"ד, (1874) – תרמ"ח, (1888) כיהן חכם אליהו כרבה הראשי של יהדות טריפולי והיה הראשון מבין רבני לוב אשר נשא את התואר "חכם באשי".
בבואו לעיר הבחין בהיעדרו של מוסד תלמוד תורה ראוי עבור ילדי הקהילה, כאשר תחת זאת למדו הילדים בבתי הכנסיות של הקהילה, בצורה לא מאורגנת וברמת לימוד נמוכה שכללה לימוד תנ"ך בלבד. חוסר זה גרם לדעתו לבורות בקרב יהודי העיר במקצועות היהדות ולהידרדרות רוחנית של נערים הפונים ללמוד בבית הספר הנוצרי, בפרט אלו הנשלחים ללמוד במוסדות לימוד ברמה גבוהה בערי אירופה. חכם אליהו פעל לחיזוק החינוך בקרב כל ילדיי הקהילה, וקרא לייסד תלמוד תורה גדול במקום נפרד בו ילמדו כל ילדי הקהילה תנ"ך משנה ותלמוד, ולייחד שעה-שעתיים ביום בהן ילמדו שפות עברית ואיטלקית. וכן דרש כי המורים יהיו בעלי תעודות הסמכה. להצעתו זו קמו מתנגדים בטענה שלימוד שפות זרות הוא דבר האסור על פי ההלכה. בתשובה הלכתית שכתב בתגובה לכך, הוכיח חכם אליהו שאיסור כזה לא קיים בהלכה, וכי במהלך כל הדורות יהודים למדו וידעו את שפת המדינה לצורכי חברה ומסחר. הוא תמך את דבריו גם בצורך של הכנת הנוער לחיי המעשה והתמודדות עם השינויים החלים בטריפולי בעקבות רוחות תנועת ההשכלה.
רבי מרדכי הכהן (1856 – 1929) בספרו "הגיד מרדכי" תיאר את פועלו כך:
בשנת התרל"ה 1875 היה ראש הרבנים החכם ר' אליהו חזן (נ"ע), דאג על הנהגת הלמוד כי הולך וחסור בלתי סדר ומשטר נכון, ויתן בדעתו לכונן בית ספר אחת חדרים חדרים אשר יכילו כל התלמידים לקבל למוד עברית, כתב וחשבון ושפה וגם שפה איטלקית המתהלכת בין הסוחרים…
חכם אליהו פעל גם לתיקון סדריה הפנימים של הקהילה וביטל את המונופול שהיה למספר משפחות על שחיטת הבשר והעוף והתקין כי המלאכה תעשה על פי מכרז ובכך הבטיח את הכנסות הקהילה ממס הבשר. בשנת תרמ"ה, (1885) רצו יהודי העיר תיגרנא לבנות בית כנסת נוסף על בית הכנסת אשר שכן במערה עתיקה ללא חלונות, השלטון לא ראה בעין יפה בניה של בית כנסת יהודי נוסף ומנע את הבניה, רבי אליהו פעל רבות להשיג אישור לבניית בית הכנסת ללא עיכוב.
חכם אליהו תיקן תקנות רבות אשר חלקן מוזכרות בספרו "תעלומות לב" כגון האיסור על בעל לשאת אישה נוספת על אשתו אם לא נולדו להם ילדים במשך עשר שנים, וכן אסר את הכנסת ארון המת לבית הכנסת בעת ההספד.
בשנת תרמ"ח (1888) עזב חכם אליהו את הנהגת קהילת טריפולי, את תקופה זו מסכם יהודה כחלון במאמרו:
ימיו של חכם אליהו חזן בתפקיד ראש הרבנים בטריפולי היוו ימי מבחן וימי מעבר, ואין להוציא מכלל הנחה סבירה שנתמזל מזלה של קהילת טריפולי שזכתה כי יעמוד בראשה, בעת אשר כזאת, דווקא איש זה שבתוקף אישיותו החזקה וחכמתו הרבה, מנע התחדדות יתר של היחסים בין הנוטים לחידושים וחדשנות …ובין ראשי הקהל והדיינים.
רבה הראשי של אלכסנדריה
בשנת תרמ"ח, (1888) התמנה רבי אליהו לרבה הראשי של אלכסנדריה (נוא אמון, בספרות היהודית) וכיהן בתפקיד זה כעשרים שנה, בשנת תרס"ז (1907) ביקר בירושלים להשכין שלום בין הקהילות השונות בירושלים, אך חזר לכהן באלכסנדריה עד יום מותו.
כבר באמצע המאה ה-19 נוצרו בערים המרכזיות של מצרים הפרדה בין ענייני הדת לניהול חיי הקהילה היהודית, תפקידו וסמכותו של רב העיר כללו את ענייני הכשרות, דיני המעמד האישי (נישואין, גירושין, גיור וכו'), חינוך לדת וחיי בית הכנסת, ואילו שאר ענייני הקהילה – ניהול בתי חולים וסיוע לנזקקים, ניהול בתי הספר הקהילתיים וגביית כספים והוצאתם – נוהלו על ידי מנהיגים לא רבניים.
גדולתו של חכם אליהו והתייחסותו לשינויים אשר חוללה המודרניזציה, הקנו לו מעמד של מנהיג המקובל על הקהילה גם בתחומים אשר אינם שייכים ישירות לתפקידו הרבני, וכתב עליו בן ציון טרגן במאמרו "דגאון רבי בכור אליהו חזן, דרב דראשי באלכסנדריה":
ישנם רבנים יחידי סגולה הרצויים מאוד רק בעיני חלק מהמון המשכילים, מפני חכמתם והשכלתם הרחבה, וישנם אחרים אשר הם קדושים ונערצים בעיני קהילתם מפני גדולתם בתורה ויראת שמים, וברב הגאון חכם אליהו חזן היו כל הסגולות והתכונות הטובות כדי לרכוש את ליבות כל המפלגות. כי מלבד גדלו בתורה ובקיאותו הנפלאה בש"ס ובפוסקים, אשר נחל שם גדול בתור ה"יחיד בין גדולי דורו" היה בקי בספרות החדשה, בחכמות המדעים וידע לדבר ולכתוב את השפות: ספרדית, איטלקית, צרפתית וערבית.
במקביל לו כיהן רבי רפאל אהרון בן שמעון כרבה הראשי של קהיר ויחדיו השפיעו רבות על אופייה של הקהילה היהודית במצרים.
בשנת תרס"ג, (1903) בעקבות מותו של ראש רבני ירושלים הרב יעקב שאול אלישר הוצעה לחכם אליהו משרתו של הראשון לציון, אך חכם אליהו דחה תפקיד זה בגלל היותו כרוך במחלוקות ומריבות הרבות שהתעוררו סביב משרה זו.
התמודדות עם המודרניזציה
התמורות שחלו בעולם בעקבות המודרנה חוללו שינויים בכל תחומי החיים, והשפיעו הן על הפרט והן על הקהילה, תהליכי החילון והתפתחות הטכנולוגיה השפיעו גם על הקהילות היהודיות, ניתן לחלק בין הקהילות היהודיות בארצות 'אשכנז' לבין הקהילות היהודיות בארצות האסלאם: בעקבות המימד האנטי דתי אשר שימש מרכיב מרכזי בתהליכי המודרניזציה האירופית הנוצרית והשפיע רבות גם על הקהילות היהודיות בארצות 'אשכנז', עברו הקהילות טלטלה עזה והתפצלו למחנות – "אורתודוקסיה" הטוענת לרציפות מלאה עם היהדות אשר קדמה למודרנה, והתאפיינה בשמירה על מאפייני היהדות המסורתיים וסגירות בעקבות החשש מרפורמה, ומנגד קמו זרמים אשר קראו במודע למידה זו או אחרת של שינוי בהלכה, והיו גם רבים אשר התרחקו מהיהדות – 'חילונים'. אך בקהילות היהודיות בארצות האסלאם נשמרה המסגרת הקהילתית למרות תהליכי החילון, ואנשים, הן יהודים והן מוסלמים, אשר סיגלו להם הנהגות ורעיונות מודרניים לא התרחקו מן הדת אלא בררו את דרכם בין מנהגי העבר להנהגות ההווה, ועל כן לא ראתה ההנהגה הרבנית צורך להגיב במתקפה או בהסתגרות כנגד תמורות הזמן.
חכם אליהו אשר צפה את השינויים אשר התרחשו בקהילות היהודיות בעולם בעקבות המודרנה, ואשר ראה חובה להתייחס לשינויים אלו כחלק מתפקידו כאיש הלכה, אף שבארצו לא היה המצב גרוע כמו הארצות אחרות, ופעל רבות לתת מענה לכל בעיה ושינוי אשר נוצרו בעקבות המודרנה, בעיקר ביחס להתרופפות העשייה ההלכתית, בעיות אישות והתפתחות הטכנולוגיה. כמו כן העלה חכם אליהו על הכתב בעיות אלו ואחרות בספרו "זיכרון ירושלים".
חכם אליהו האמין כי פתרון יסודי לבעיות הכלל-עולמיות ימצאו רק בדיון וקבלת החלטות של כל גדולי הדור, וכמו שכתב בספרו "תעלומות לב"
ודעת לנבון בנקל, כי בדבר גדול כזה – כמו בעניינים נחוצים אחרים אשר הזמן ומצב עמנו דורש תיקון – אין ביכולתנו להוציא משפט לאשורו, בלתי אסיפת רבנים גדולים…אך דבר זה אשורנו ולא קרוב, כי בני עליה מרבני זמננו, אשר לבם דוי בצרת צאן מרעיתם, הם מועטים, ואולי גם כן דבריהם אינם נשמעים… רואה אני, כי לא אני בן חורין לכבוש את נבואתי, והחובה מוטלת על כל הרבנים שבכל הארצות לבקש ארוכה ומרפה. אולי בהתאסף ראשי עם רבני הגלילות…
ואכן בשנת תרס"ג, (1903), נערך בקראקא כנס רבנים עולמי וחכם אליהו היה נשיאו, מאות רבנים הוזמנו אך ברגע האחרון החליט רב העיר קראקא לבטל את הכנס, בעקבות לחץ של מתנגדיו, ומברקים נשלחו למוזמנים, עשרות הרבנים, אשר הקדימו להגיע, התכנסו ודנו בבעיות השעה הקשות וגיבשו עמדות משותפות בהתייחסות אליהן. רבי מנחם מנדל לאנדא היה ממתנגדיו הגדולים של הכנס ובספר "תעלומות לב" מביא חכם אליהו את ביקורתו החריפה כנגד התהליכים והתכנים אשר נדונו בכנס, ודן בם.
חייו במצרים
שלטון בריטי ישיר על מצרים והגירה יהודית מארצות אירופה הגדילו את השפעת המודרנה על הקהילות היהודיות. השלטון הבריטי הנהיג סדרי משטר ומשפט אירופיים מודרניים ויצר יציבות פנימית, שגשוג כלכלי, וקליטה מואצת של התפתחויות טכנולוגיות. וכן נתנו זכויות עודפות לבעלי נתינות אירופאית ובעקבות כך היגרו אלפי יהודים מאירופה למצרים. מהגרים אלו הביאו עימם הנהגות ואורחות חיים בעלי מאפיינים אירופיים והשפיעו רבות על אורח החיים בקהילות היהודית.
חכם אליהו אשר הנהיג את קהילת אלכסנדריה במשך עשרים שנה התמודד עם השינויים הרבים אשר חלו בקהילתו ובין כתביו ניתן למצוא את התייחסותו ופועלו בנושאים רבים ובכללם:
לבוש והופעה חיצונית של גברים ונשים, בעקבות אימוץ סגנון הלבוש האירופאי.
דרכי הבילוי והשפעתם על: זמני עריכת חופה, ריקודים מעורבים, ריבוי יצאניות יהודיות, ותקלות הלכתיות בעקבות ישיבה במסבאות.
חידוש מעמדו של בית הכנסת כמוקד לעשייה דתית ולחיזוק הקשר עם היהדות על ידי לימוד שיעורי תורה לנוער,הקמת מקהלה, עשיית קידוש של ערב שבת בבית הכנסת ועריכת חופות.
קבלת הקראים במצרים לקהל ישראל,היחס לממזרים מקורפו בעקבות התיישבותם במצרים. והיחס לנישואים בין יהודים לגויים וגיורם.
הגבלת סמכותו של בית הדין הדתי לענייני אישות בלבד, והיחס לסמכותו והשפעותיו של בית המשפט האזרחי.
הפקעת סמכותם החוקית של בתי הדין על יהודים בעלי נתינות זרה והשפעתם על בני הקהילה המקומית יצרו בעיות אישות כגון: קידושין פרטיים, עיגון, נישואים אזרחיים וכו', והפתרון החלקי שניתן על ידי תקנת הפקעת גירושין אם לא התקיימו מס' תנאים.
התפתחות התחבורה: הרכבת וספינת הקיטור, התפתחות תקשורת המונים: דואר וטלגרף, והשפעתם על ההלכה בנושאים שונים: דיני אבלות, כשרות מזון מיובא, דיני אישות ועוד.
שינוי סדרי הקהילה המקובלים בעקבות ההתפתחות העירונית ויציאה מהרבעים היהודיים לפרברים.
ספריו
בספריו הרבים של רבי אליהו באה לידי ביטוי גדולתו העצומה בתורה, רגישותו הרבה לבעיות הדור והמחויבות הגדולה למציאת פתרונות לתהליכים השונים אשר התרחשו בעולם היהודי בזמן החדש. ספריו העיקריים הם:
"תעלומות לב"
ספר שו"ת הבנוי על פי חלקי השולחן ערוך, ובו מרוכזות שאלות אשר הופנו לרבי אליהו ממקומות רבים בעולם: ארץ ישראל, סוריה, טורקיה, מרוקו, אנגליה, תוניסיה, פולין, יון, מלטה, תימן ועוד, והתכתבויות אשר ניהל עם חכמי ישראל ומארצות במזרח ובמערב. שאלות רבות עוסקות תהליכי החילון בקהילות היהודיות השונות, ומתוכנן ניתן ללמוד על הכבוד והערכה הרבה אשר חשו השואלים כלפי רבי אליהו, כפי שעולה מדבריו של רבי בכור חיים בן משה ביג'ראנו מרומניה
עת צרה היא ליעקב…על כן אחת אמרתי לראשי וטובי העיר פרנסי המדינה שאין לנו להשען אלא על איש יקר רוח ואמיץ לבב וכי כביר מצאה ידו בש"ס ופוסקים. ויען כי ידעתי מאז שאדוני הרב ידיו רב לו בכל חכמה ודעת ולמחיה שלחו אלוקים…על כן הנני מפיל תחינתי לפני מעלת כבוד תורתו…למען יודיענו אם יש איזה תיקון?…ונא אדוני ימהר יחיש מעשיהו כי עינינו לך תלויות…
תשובותיו של רבי אליהו בספרו מייצגות את דרכו ההלכתית בהתמודדותו עם בעיות דורו מתוך השקפת עולמו הייחודית, ואת התמורות אשר חלו על הקהילה היהודית במצרים.
תעלומות לב. ליוורנו, תרל"ט-תרנ"ג [1893-1879], מהדורה ראשונה עם הקדשת המחבר
"זיכרון ירושלים"
מחזה הבנוי משש עשרה מערכות וכתוב בעברית מודרנית, מתובל בביטויים בשפה הצרפתית ושזורים בו שירים, משלים וחידות. סיפור המחזה מגולל את קורותיו של שד"ר צעיר בתוניסיה "הגֱר", המתארח אצל יהודי משכיל "האזרח" ומפגשיו עם דמויות נוספות המייצגות זרמים שונים בעולם היהודי: הגברת, הקצין, הנסיך, הנשיא, הנדבן ועוד.
המחזה, דרך הדיאלוגים בין הדמויות שבו בוחן מחודש את עיקרי האמונה היהודית ודרכי ההתמודדות עם בעיות העם היהודי בזמן המודרני, בחיבור זה מציג רבי אליהו את השינויים החלים בעולם היהודי כפי שנוכח במסעותיו בעולם כשד"ר, ומביא את דעותיהם של כל זרמי היהדות עימם נפגש אף שאינם מקובלות עליו. במחזה נידונים בין היתר הנושאים: נישואין אזרחיים, יין נסך ופת עכו"ם, יחס יהודי הגולה ליהודי ארץ ישראל, ייבום וחליצה, מעמדם של הנשים בחברה, לימוד שפות זרות, לימודי חול ולימודי קודש, לימוד נשים, שאלות פילוסופיות – שכר ועונש, דת ומדע ועוד. בזכות ספר זה נתוודעו רבים מהרבנים לבעיות העולם היהודי ולחומרתן, לרגישותו של רבי אליהו לבעיות אלו והרגשת המחויבות אותה חש במציאת פתרונות הלכתיים.
רשימת ספריו
"זיכרון ירושלים" – יצא בליוורנו בשנת תרל"ד, 1874.
"תעלומות לב" – חלקו הראשון יצא בליוורנו בשנת תרל"ט, 1879, וחלק שני יצא בשנת תרנ"ג, 1893, חלק שלישי יצא בנא אמון בשנת תרס"ג, 1903 וחלק רביעי יצא בשנת תרס"ז, 1907.
"נווה שלום" – המכונה "מנהגי נא אמון", יצא בנא אמון בשנת תרנ"ד, 1894.
"ישמח לב" – יצא לאור בליוורנו בשנת תרל"ד, 1874.
"אספת דינים" – יצא בנא אמון בשנת תרס"ב, 1902.
"תהילה לדוד" – קונטרס לרגל חנוכת בית חולים באלכסנדריה, יצא בנא אמון בשנת תרנ"ב, 1892.
"דבר אליהו" – על סדר הגט, נתפרסם בתוך הספר "בן שלמה" של רבי שלמה חזן.
"זיכרון אליהו" – פירוש על "המקח והממכר" לרב האי גאון, מצורף לספרו "תעלומות לב".
"קונטרס הכללים" – כללים בפסיקת הלכה והכרעה בין תקדימים וסמכויות, מצורף לספרו "תעלומות לב".
"קונטרס ראשית לימודים" – תשובות ודברי תורה שחיבר בימי צעירותו, מצורף לספרו "תעלומות לב".
פטירתו
חכם אליהו חזן נפטר, במוצאי שבת, כ"ב בסיון תרס"ח, (21 ביוני 1908) באלכסנדריה.
מחליפו בתפקיד הרבנות באלכסנדריה היה הרב רפאל דלה-פרגולה.
מעשה נפלא של חכם אליהו הכיצד מזהים גנב?
בערב שבת אחד הגיעו לעיר שלושה סוחרים יהודים. מכיוון שלא הכירו איש מתושבי העיר החליטו להטמין את כספם מתחת לעץ תאנה עד למוצאי השבת. במהלך השבת, אחד הסוחרים לא עמד בפיתוי וגנב את הכסף. במוצאי שבת ניגשו הסוחרים אל המחבוא שבעץ התאנה ולא מצאו את כספם. הם חשדו איש ברעהו והגיעו לכדי מריבה קשה. הסוחרים התייצבו בבית המשפט העירוני אך השופט הנבוך לא הצליח לפסוק בעניינם ושלח אותם לחכם אליהו. שמע חכם אליהו את טענותיהם אך גם הוא התקשה להכריע ושלחם בחזרה אל השופט. רגעים אחדים לאחר שיצאו שלח לקרוא להם ואמר, ״אשמע טענותיכם שוב, אולי אוכל בכל אופן לשפוט ביניכם.״ הרצו הסוחרים את טענותיהם בשנית, וחכם אליהו הודה בשנית שאין בידו לשופטם.
יצאו הסוחרים לדרך ושוב קרא להם וביקשם להשמיע את טענותיהם בשלישית. לבסוף הודיעם שאינו מצליח להכריע מי הגנב ומסר בידם מכתב לשופט. הסוחרים חזרו אל השופט, וכשזה פתח את המכתב ראה שכתוב בו שמו של הגנב. מיד עצרו את הסוחר הנדהם, סטרו על פניו, ועד מהרה הודה במעשיו וגילה היכן הטמין את הכסף. השופט הנפעם הלך לחכם אליהו ושאלו כיצד ידע מי הגנב, ומדוע אמר שאינו יודע מיהו הפושע. הסביר חכם אליהו, ״כשנכנסו השלושה זיהיתי שאחד מהם פוסע חלושות ותמהתי אולי הוא חולה או אטי ברגליו. כששילחתי אותם אליך הבחנתי שהחשוד מיהר לצאת ברגליים קלות. הבנתי שהוא שמח שסודו לא התגלה. וכדי לבדוק זאת עשיתי זאת פעמיים נוספות. ואז ידעתי בביטחון שהוא האשם.״
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שמסור ביד מורה העדה להקל ולהחזיר הדבר לתיקונו.
הנה אמת 'שכשם שאסור להתיר את האיסור, כך אסור לאסור את המותר', ושווים הם במשקלם וערכם, בלי שום הבדל והפרש כלל. ולא עוד, אלא שהמתחסד לעשות דבר, שפטור ממנו נקרא הדיוט. ובכן, חלילה לחכמי ישראל הקדושים והטהורים לאסור לעצמם, צאן מרעיתם, דבר שהוא מותר מן הדין, או להכביד ולהכריח את קהל עדת ישראל בחומרות יתרות.
אבל דע אדוני, כי יש דברים רבים מסתעפים מתורתנו הקדושה, אשר הם תלויים בשינוי המקומות, ובהבדל האנשים, והדבר ההוא מסור ביד מורה העדה ומרביץ התורה, להקל בעת הצורך הגדול, ולהחזיר הדבר לחומרו ותיקונו, בהתבטל המסובב והמכריח.
(זיכרון ירושלים, עמ' 106 דפוס אליהו בן אמזוג וחבריו, ליוורנו תרל"ד (1874)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מעורר אהבת ארץ הקודש באוזן בני עמינו בארצות החופשיות.
מדי עוברי בארצות החופשיות, ראיתי בני עליה טובים וישרים, גם התערבתי עם שונים, ההולכים בדרך לא טוב… רוח בטני הציקתני, לחבר המחברת הקטנה הזאת, לעורר את האהבה – אהבת ארץ הקודש, ולהעיר אוזן בני עמינו וראשיהם שופטיהם ומנהגיהם.
(זיכרון ירושלים, הקדמה, דפוס אליהו בן אמזוג וחבריו, ליוורנו תרל"ד (1874)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' רואה תועלת לעשות דיוקן דמות אביהם – זיכרון לדור אחרון.
זכורני בהיותי צעיר לימים, בחיקו של דוד אבא, רבים שלמים הבאים לראות את ארץ הקדושה, הרבו עלי רעים ואהובים, לתת רישיון לתאר תמונתו היקרה ולא אשמע בקולם. וגם כי לעיני בשר כמונו לא נתברר איסור זה כלל, בכל זאת את כבוד אבי אבא הייתי ירא לעשות את אשר לא עשה. …
גם כי חוששני ליוהרא, אחרי ראיתי גדולי הדורות שלפנינו, עשו מעשה בעצמם – והנה במצוירים, ורואה אני תועלת גדולה בציור היקר הזה, כי יהיה לזיכרון לדור אחרון בנים יולדו, והנה נגד עיניהם דמות דיוקן אביהם, ואולי יועיל להם ליראה את ה', כל הימים.
(זיכרון ירושלים, עמ' 116 דפוס אליהו בן אמזוג וחבריו, ליוורנו תרל"ד (1874)
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מורה לשנות המנהג, כשגורם שנהיה חרפה לשכנינו.
יש מקומות שנוהגים להכות באגרוף או בקרדום על ספסלי בית הכנסת כשמזכירים המן בקריאת מגילה, ובזכר עמלק בפרשת זכור. …ואולם כבר מצינו רבים ונכבדים, שלא חששו למנהג הרע הזה, שנוהגים קלות ראש בבית הכנסת, ומבלבלים שמיעת קריאת המגילה. …
ועוד רעה חולה, שלפעמים באים גויים וערלים לבית הכנסת, והיינו חרפה לשכנינו, בראותם המעשה הזר והרע הזה, ויש חילול ה' בדבר, וכבר בעיר ואם בישראל – אזמיר, יגן עליה א-לוהים, בטלו מנהג זה בהכרזה בבית הכנסת בכל תוקף בשם הרבנים ושבעה טובי העיר.
(נווה שלום, עמ' כ"ח, דפוס יעקב בן עטר, נא אמון , תר"צ (1930)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מביא מנהגם, שיחיד קונה המצווה לזכות הרבים, בברכת הלולב.
מה שנוהגים, במקום שאין אתרוג מצוי – שכל הקהל קונים אתרוג בשותפות. המנהג פה, שהמורה צדק שולח לכל הקהילות אתרוג ולולב ומיניו, ואחד, מיחידי הקהל הקודש, קונה המצווה הזו, והוא נותן לכל היחידים לברך, והוא נקרא 'מזכה' – כי הוא מזכה את הרבים לצאת ידי חובה.
(נווה שלום, עמ' כ"ו דף ב', דפוס יעקב בן עטר, נא אמון , תר"צ (1930)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מייעץ להיאסף נציג לכל דעה ועדה, לברר ולהשוות כל הדעות.
שמעתי דיבת רבים ותרגז בטני – אלה יאמרו כי מאדמת אשכנז יצאה הרעה, אלה יאמרו כי מצרפת יצאה החנופה וחירות הדעות, ואלה יאמרו כי מאינגלנד יצאה ההסתה והפירוד, ורובם יאמרו כי אשמת התלמודיים הפולונים והתוגרמים היא – על כי לא רצו לוותר אף על גדר קטן, שאין כל הצבור יכולים לעמוד בה. כל אלה שמעה אוזני ותבן לה.
יעצתי עצה – לבוא במגילת ספר, לבקש מלפניכם כי כל עדה הנפרדת בדעותיה, רבנית, תלמודית, פילוסופית, תברור מאיתה, איש חכם ונבון, דבר אשר ישימו הדברים בפיו, ונאסף כולנו יחד בחודש אדר הבא עלינו לטובה, בעיר הקרובה והגדולה לא-לוהים, תוניס המעטירה, ונשית עצות לשים קץ על החמורות והחליפות, שנפרדו בני ישראל למקומותם בארצותם, ולברר הדברים אשר אינם יכולים לעמוד בהם, לפי העת והתחלפות הזמן, ולהשוות כל הדעות והקהילות לדעת אחת, והייתה כל הארץ שפה אחת. לא יאמר עוד ספרדי, אשכנזי, מזרחי, מערבי. כי אל אחד בראנו ואב אחד לכולנו.
